היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב ספר חדש בתגובות.
לכבוד שבוע הספר, שאלנו את הכותבים: "מהו העיבוד הקולנועי האהוב עליכם לספר (כלומר, בלי מחזות וקומיקס)?".
עידן זיירמן: הייתי בן 10 כשיצא ״פארק היורה״. וכמו כל ילד חנון בן 10 בשנות התשעים (וגם כמה מהילדים שאינם חנונים) – אהבתי דינוזאורים. איך אפשר שלא לאהוב דינוזאורים? שיחקתי במשחק שהוא כמו שחמט אבל במקום פשוט לאכול אחד את השני השחקנים הולכים מכות עם דינוזאורים, והרובוטריקים הכי מגניבים הפכו לדינוזאורים, והיה לי עצוב ב״המסע לעמק החלומות״ ואיזה חמוד היה דנוור. דינוזאורים!
ואז יצא ״פארק היורה״, ושינה את הכל. הדינוזאורים שלו לא היו ציור זול או מודל מפוקסל. הם היו אמיתיים! הם היו יצורים אמיתיים שהסתובבו ליד אנשים אמיתיים ואכלו אותם בצורה אמיתית. זה העיף לי את המוח. וגם נהניתי מהסרט בגדול, גם אם עדיין לא הייתי בגיל שיכול להביע ביקורת על כמה המדע שלו עושה קיצורי דרך והנחות בשביל להעמיד פנים שהטכנולוגיה לשכפול דינוזאורים נמצאת ממש מעבר לפינה ועד כמה הדינוזאורים בסרט אולי לא באמת נאמנים במאה אחוז לאיך שאנחנו חושבים שבאמת נראו הדינוזאורים.
עברו השנים, והדינוזאורים הפוטו-ריאליסטיים של ״פארק היורה״ הפסיקו להיות כאלה פורצי דרך. אפקטים ממוחשבים חדרו יותר ויותר לעולם הקולנוע, וגם הדינוזאורים של ״פארק היורה״ חזרו למסך עוד כמה פעמים בצורות פחות מרשימות. אבל הסרט? הסרט רק הלך והרשים אותי יותר ויותר. הספר היה אחלה, אבל התרשמתי מהצורה שבה הסרט מזקק את כל העקרונות החשובים שלו (גם המדעיים וגם המוסריים), ושומר את כולם (אוקיי, רובם) תוך כדי זריקה מהחלון של פיסות עלילה שלא תורמות להם. ומילא העיבוד הנאמן למקור – התסריט? הבימוי? הצילום? המוזיקה? הדמויות? אין כמעט שום דבר בסרט הזה שלא מבריק. שלא עובד נהדר. שלא מצליח להפעים אותי גם כמעט 30 שנה אחרי שצפיתי בו לראשונה. סצינת ה״ברוכים הבאים לפארק היורה״, גם כשאני צופה בה על מסך טלפון קטנטן עם מספיק כוח חישוב בשביל לרנדר את הדינוזאורים שלה בזמן אמת – עדיין גורמת לי להרגיש כמו ילד בן 10 שכרגע העיפו לו את המוח. וגם בעולם שבו המותג כבר יצא לחלוטין מפרופורציות – אי אפשר לקחת ממנו את זה.
טווילדי: עד הסוף, "שר הטבעות" היה ונותר מעשה פלא. פיטר ג'קסון הצליח לקחת ספר שנראה היה בלתי-ניתן לבימוי כמעט, שהיה וכנראה נשאר המודל לבניית עולם פנטזיה מוצלח עם הגיון ושפה משלו, והעביר את העולם הזה למסך בצורה כמעט מושלמת, ואת הצופה מהכסא בקולנוע (או בבית, אבל רצוי עם מסך כמה שיותר גדול) לארץ התיכונה.
ראינו עלילות יותר טובות; הסרט, ודאי בדיעבד, כולל לא מעט קלישאות – מה שדי הגיוני בהינתן העובדה שהוא עיבוד של הספר שהמציא את הז'אנר וממנו העתיקו כולם. והסופים, אוי הסופים, מרוחים עוד יותר מאשר במקור. אבל באווירה – אין לו תחרות, ויסלחו לי כל המטאוורסים והמולטיוורסים למיניהם: ההצלחה של 'שר הטבעות' ביצירת עולם שלם, הגיוני, מרהיב עין, וגם מרתק, שמשמר את נשמת הספר, נותן לו כבוד, נאמן לו במידה רבה, מקים אותו לתחיה, ומצליח לעשות את זה למשך שעות רבות ובד"כ בלי לשעמם – היא הישג שקשה להתחרות בו או לשחזר אותו.
אפילו פיטר ג'קסון לא הצליח לעשות את זה – ולא שהוא לא ניסה, וראו ערך "ההוביט".
רז גרינברג: יוצרי קולנוע וטלוויזיה מחוץ להוליווד (ולארה"ב בכלל) הבינו את אסימוב הרבה יותר טוב מעמיתיהם האמריקאים, ויצרו כמה עיבודים נהדרים לספרים שלו. הטוב מכולם, לטעמי, הוא העיבוד של הבמאי הרוסי אנדריי ירמש לספר המסע בזמן "קץ כלזמן" (או "קץ האינסוף" כפי שהוא נקרא בתרגום החדש יותר), שיצא בשנת 1987.
על פניו, "קץ כלזמן" היא היצירה הכי פחות מתאימה לעיבוד קולנועי סובייטי שניתן להעלות על הדעת. כמעט כל ספריו האחרים של אסימוב עסקו בפרדיגמה – משלושת חוקי הרובוטיקה ועד לתכנית סלדון ש(כמעט) תמיד עובדת ושלמען האנושות כולה צריכה תמיד לעבוד. דווקא "קץ כלזמן" עסק בפרדיגמה שנכשלת, ואפשר היה לצפות שתעשיית הסרטים בברית המועצות תתייחס בחשדנות ליצירה שיכולה לעורר הרהורי כפירה בקרב הצופים. אבל כאן בדיוק מצויה הגדולה בסרט של ירמש: הוא מצליח להיות נאמן כמעט עד הסוף למקור הספרותי, ובאותה נשימה גם להיות רלבנטי לזמן שבו הוא נוצר – התקופה בה המנגנון הסובייטי התחיל להתערער, בדרך לקריסה הבלתי-נמנעת שלו ארבע שנים לאחר שהסרט יצא.
את תחושת הקריסה הזו הסרט מעביר תוך שימוש בתפאורה הולמת – את מוסד המסע-בזמן ההיי-טקי והמצוחצח (במונחי אמריקה משנות ה-50 של המאה הקודמת) מהספר של אסימוב מחליפות תפאורות שנראות כמו בית חרושת סובייטי קודר ומדכא, מבוך אינסופי של ציוד חסר אישיות ואנושיות שבו גיבור הסרט, הנוסע בזמן אנדרו הרלן (אולג ואווילוב המצוין) נראה אבוד ומדוכא. מנגד ניצבת אהובתו נויס למברט (ורה סוטניקובה, אחת היפהפיות הגדולות של הקולנוע הסובייטי), פאם-פאטאל שחיה בדירת פאר (במונחי ברית המועצות משנות ה-80) ורומזת לו על האפשרות לחיים טובים יותר. גם החיים האלה, יש לציין, לא מוצגים בסרט בתור אידיליה מוחלטת, ולאורך רובו הוא מציג לצופים תמונה עגומה מאוד על הפגמים שמצויים גם בשיטה הסובייטית וגם בזו הקפיטליסטית, עד לסוף שבו הסרט הכל זאת מאמץ עמדה ממסדית למדי. אבל המסע עד לאותו סוף הוא מסע קולנועי מרתק, שבו תעשיית הקולנוע של מעצמת-על עיבדה סיפור של סופר פופולרי ממעצמה יריבה, תוך התאמה לצרכיה אבל גם שמירה על כבוד למקור. לחובבי אסימוב צפויה צפיה מרתקת. למרבה השמחה, אולפן מוספילם בו הסרט הופק העלה אותו לצפיה חוקית ביוטיוב בשני חלקים (ותודה לגולש מקס צ'פלין שהפנה את תשומת ליבי לנושא).
אדם קלין אורון: בואו נלך הפוך: השאלה היא לא האם 'התפוז המכני' הוא אחת האדפטציות הטובות ביותר של ספר לסרט. זה הרי סרט מושלם: קובריק שולט במה שנעשה על המסך ובקהל הצופים שלו בצורה מוחלטת, הסרט הוא כמו אגרוף בבטן (או פסל ענק של זין בפרצוף), ומלקולם מקדוול נפלא כמו שהוא לא היה לפני או אחרי. השאלה היא האם יכול להיות שהספר 'התפוז המכני' של אנתוני ברג'ס טוב כמו הסרט, והתשובה המפתיעה היא שכן.
הספר והסרט מתארים שניהם חבורה של נערים אלימים מאוד, המחיר שהחברה משלמת על האלימות שלהם, והמחיר שהם משלמים כשהחברה מחליטה שנמאס לה. שניהם מעלים שאלות עמוקות על חופש ואלימות וסדר חברתי, אבל באמצעות הדגמה – עם דם, זרע וטיפות עיניים – ולא הרצאות. שניהם מאפשרים לנו לשמוע את הקול הפנימי של אלכס, שהוא מקסים מאוד ומבעית קצת יותר, גם כשהוא מפלצת חסרת מוסר וגם כשהוא מפלצת שהודבק לה מוסר. ושניהם בונים עולם שדומה מספיק לשלנו בכדי שניבהל, ושונה מספיק בכדי שנתעניין.
זה גם עולם די ויזואלי, שכולל לא מעט תזוזה ועיצוב שכבר הפכו לאיקונים, וכאן, כמובן, לסרט יש יתרון גדול. אבל, אפילו בסרט, זה גם עולם די מילולי, ופה ברג'ס מצליח לחולל פלא: בספר קצר הוא מצליח גם לבלבל תוך שימוש בז'רגון לא מוכר (נאדסאט), ערבוב של אנגלית, רוסית והמצאות, וגם לאפשר לקורא לנווט בתוך הז'רגון הזה מהר מאוד בצורה שמוסיפה למוזרות מבלי להפוך לגימיק או להפריע לעלילה. והספר גם כתוב מנקודת המבט של אלכס, ומי לא היה רוצה לצלול אפילו עמוק יותר אל תוך עולמו הפנימי המעוות? גם הספר וגם הסרט מציעים משהו שלשני אין, וחסרים חלקים שלשני יש. למזלנו, לא צריך לבחור.
מתן בכר: אם אתם מחפשים עיבוד עם סוף שמח, כדאי שתעברו לבחירה הבאה. לא רק שאין לעיבוד הזה סוף שמח, אין לו גם התחלה שמחה או אמצע שמח. זאת מכיוון שלא הרבה דברים שמחים קרו בחייהם של ילדי בודלייר. כשמעבדים ספר למסך הגדול, אפשר לקחת כל מיני חירויות ולשנות דברים. הייתם מצפים שאולי העיבוד של "סדרה של צרות" ישתנה קצת כדי להפוך את חייהם של הילדים למעט שמחים יותר. אבל גם בגרסה הקולנועית חייהם מלאים בתלאות, מילה שפירושה כאן הוא "מאורעות קשים ומייסרים".
סדרת הספרים נכתבה ע"י דניאל הנדלר ופורסמה בין השנים 1999-2006 כשהנדלר משתמש בשם למוני סניקט. הספרים עוקבים אחר ויולט, קלאוס וסאני בודלייר, שהוריהם נספים בשריפה. האפוטרופוס הראשון שאליו הילדים נשלחים, הרוזן אולף, מתגלה כאדם מרושע שרק מעוניין בהון המשפחתי שאותו הילדים עתידים לרשת. הם עוברים מאפוטרופוס אחד לאחר, כשאולף בעקבותיהם בתחפושת שונה בכל פעם.
הסרט שיצא בשנת 2004 עיבד את שלושת הספרים הראשונים (מתוך שלושה-עשר) ובויים ע"י בראד סילברלינג ("קספר"). הקאסט המבוגר כולל שמות כמו טימות'י ספאל, ג'וד לאו ומריל פאקינג סטריפ. את הרוזן אולף מגלם ג'ים קארי, והתחושות שלי מעורבות לגבי זה. מצד אחד קארי בבירור נהנה לגלם את כל הדמויות השונות האלו והוא מאלתר בלא מעט סצינות. מצד שני, במהלך הקריאה דמיינתי את אולף כמישהו יותר מאיים ומפחיד. נכון שזה סרט שפונה לקהל צעיר, אבל הייתי שמח לראות את קארי עושה גרסה יותר אפלה של הדמות.
"סדרה של צרות" היא סדרת הספרים האהובה עלי. קראתי את הספרים מספר פעמים, הרציתי עליהם בכנס אייקון ועשיתי קעקוע על הקרסול בהשראתם. הרבה דברים הולכים לאיבוד כשמעבדים שלושה ספרים לסרט של שעה וחצי, אבל לדעתי הם עשו את המיטב בתנאים האלו. האווירה, הליהוק, הצילום (של עמנואל לובצקי!), הכל תופס היטב את רוח הספרים של הנדלר. למרות התכנון והרצון של כולם, סרטי ההמשך המתוכננים לא יצאו לפועל (הזהרתי אתכם שיהיה סוף עצוב). ב-2017 יצאה הסדרה של נטפליקס, עם יתרונות וחסרונות משלה. שקלתי לצפות בה ולכתוב גם עליה, אבל לכם אין התחייבות כזאת ולכן אני אסיים כאן ואתן לכם להמשיך הלאה.
שני אוירבך: הרבה מהסרטים הגדולים בהיסטוריה הם עיבודים לספרים, אבל אני חושבת שלבחור עיבוד לספר שלא קראתי או לספר שלא התלהבתי ממנו זו לא חוכמה גדולה. עיבוד מושלם לספר שהוא מהאהובים עליי זה מפליא באמת, ולכן בחרתי את "בורות". ושימו לב שאמרתי עיבוד מושלם ולא סרט מושלם – אני לא אעמיד פנים שמבחינת ערכי הפקה הוא הצטיין, אפילו בתחילת שנות האלפיים כשהוא יצא. כמובן שכמו כל עיבוד לספר הוא נאלץ לצמצם קצת בחומר המקור, אבל הוא עדיין תופס מושלם את האווירה של הספר, המיתולוגיה שלו, הסיפור וההומור. ולמרות ש"בורות" הוא ספר לנוער צעיר הוא רחוק מלהיות יצירה פשוטה. זה סיפור שנפרש על פני חמישה דורות וכולל כמות משמעותית של דמויות שקריטיות לעלילה שהכל בה משתלב בסופו של דבר כמו מכונה שאי אפשר להחסיר בה אף חלק.
זה מרשים אפילו עוד יותר בהתחשב בעובדה שאת הסרט כתב לגמרי לבדו לואיס סאקר – שאתם לא מזהים כתסריטאי כי הוא הסופר שעומד מאחורי "בורות" והעיבוד לספר של עצמו הוא התסריט היחיד שאי פעם נגע בו. הרבה מהעיבודים הספרותיים הטובים ביותר הם דווקא כאלה שבהם התסריטאי לא חס על חומר המקור ועשה בו כרצונו, בתור מי שמבין את הצרכים הייחודיים של המדיום הקולנועי – ולכן עיבוד מוצלח שנכתב על ידי הסופר שאינו תסריטאי זה נס אמיתי.
אני עדיין ממליצה לקרוא את הספר, כי הוא באמת מעולה, אבל מי שיסתפק בצפייה ב"בורות" לא יפסיד שום דבר מהותי או משמעותי מהסיפור – וגם ייהנה מפסקול שממש לא ידעתי להעריך בגיל 12 ומקאסט מרתק שכולל את שיה להבאף באחד מתפקידיו הטובים ביותר, סיגורני וויבר, ג'ון וויט, ואת הנרי ווינקלר בתור אבא שמנחיל לילד שלו ערכים טובים לשם שינוי.
תום שפירא: "סודות אל איי" (LA Confidential) של ג'יימס אלרוי הוא סאגה ארוכת שנים של שוטרים, פושעים וכל מה שביניהם (לא הרבה מסתבר – הקו הכחול הדק אפילו יותר דק ממה שחשבתם). יותר מכך, זה סיפורה של העיר – מה שבנה אותה ומה שמחזיק אותה (סודות, כמובן). וזה אומר שלא מדובר פה בסיפור שמיועד בהכרח לקריאה קלילה על החוף. זה ספר עמוס בדמויות, פרטים, עלילות ורעיונות. זה ספר מהודק יותר ממשהו מהודק ממש (יש סיבה שג'יימס אלרוי הוא סופר ואני לא), שבו אם דילגת על פרט יכול להיות שתמצא את עצמך אבוד. זה ספר שדורש מיני-סדרה, אם לא סדרה שלמה, רק כדי להעביר את כל המידע שיש בו באופן ויזואלי.
ולכן זה מדהים שבראיין הלגלנד וקרטיס הנסון (שהוא גם הבמאי) הצליחו איכשהו לגרום לכל הסיפור לעבוד בשעתיים ורבע. לא סתם לעבוד אלא לנסוק. נכון, הם קיצצו באכזריות חלקים רבים מהספר: כל האזכורים לפרסטון האקסלי, אבא של אחת הדמויות הראשיות, הם חיפוי על העובדה שהוא בעצם דמות עם נוכחות די מרכזית בספר שהפך פה יותר לרעיון. סאגה של שנים ארוכות הופכת לסיפור שנמשך כמה חודשים. אבל בזכות הקיצוץ הם יצרו סיפור חדש ומהודק יותר. סיפור של שלושה שוטרים, אד האקסלי (גאי פירס, בהופעה הכי טובה שלו) הצעיר והשאפתן, באד ווייט (ראסל קרואו, בהופעה הכי טובה שלו) עם בעיות השליטה בכעסים וג'ק וינסנס (קווין ספייסי, בהופעה) הנהנתן ותאב הפרסום, שדרכיהם מצטלבות בשעה שהעולם התחתון של העיר נכנס למצב מלחמה אחרי שבוס פשע מקומי מחוסל.
הסרט כל כך מהנה לצפייה כי כל תת עלילה בו, ויש הרבה, מרגישה כמו משהו שהיה יכול להיות סרט משלה: ישנה חקירה של מקרה רצח מזוויע במסעדה, ישנה קבוצה זונות שעוברות ניתוח פלסטי להיראות כמו כוכבות קולנוע, יש שחקנים שנסחטים ע"י בעל מגזין מפוקפק. יש מספיק מקום לנשום ולפתח דמויות משנה שמרגישות כמו יצורים חיים אמיתיים של אותה התקופה, אבל בדיוק כשאתם מתרגלים לגישת הסיפורים הקצרים של הסרט, הוא מראה איך כל הדברים האלו מחוברים, בצורה שאף פעם לא מרגישה כאילו היא שם רק בשביל הטוויסט. הכל הגיוני, או לפחות – הגיוני ברמה לוס אנג'לס.
היו, לפני ואחרי, ניסיונות אחרים לעבד את הספרים של אלרוי למסך הגדול. זה אף פעם לא עבד. במקרה הטוב אתה מקבל משהו ביזארי ולא עקבי כמו הדליה השחורה של בריאן דה פלמה. במקרה הרע אתה מקבל משהו נשכח כמו Brown’s Requiem – סרט שיצא שנה אחרי שסודות אל איי הפך את הכותב שלו לאחד המפורסמים באמריקה ובכל זאת לא תמצא מבקר קולנוע שזוכר אותו. רוב הזמן אתה לא מקבל כלום, כל כמה שנים מישהו מכריז על סרט לספר זה או מיני סדרה לספר אחר, או מאיים להפוך את אחת הסדרות שלו לסדרה שלמה… ואז לא יוצא מזה כלום. האתגר גדול מדי, הדמויות גדולות מדי, התמות גדולות מדי, העלילות גדולות מדי.
רק סודות אל איי הצליח. המלאך היחיד שעוד יודע לעוף בעיר הזו.
יהונתן צוריה: כשחושבים על עיבודים קולנועיים גדולים, חושבים לרוב על הסרטים שיש בהם משהו שמכריז על הספרותיות שלהם: הסנדק, חלף עם הרוח, דוקטור ז'יוואגו – סאגות גדולות על רוח האדם ומה שלא יהיה. אבל הרבה פעמים, יש דווקא משהו פחות מרשים בעיבודים האלה: הם הצליחו לא להרוס משהו טוב מאוד. כן, מדי פעם הופעל שם שיקול דעת (לא הספקנו להכיר אותך, תת העלילה על איבר המין של סוני בספר של "הסנדק") אבל בגדול זה מהמקרים הקלאסיים של "אל תיגע". זה נכון גם למקרים של עיבודים שקצת פחות קורנים מ"ספרותיות" ("מועדון קרב", "הנסיכה הקסומה", "תודה שעישנתם", "ארץ קשוחה") שבעיקר הורידו כמה דברים שפחות עבדו ונתנו למקור לעשות את העבודה.
יותר מרשימים הם העיבודים הספרותיים שכשאתה מזכיר שהם עיבודים ספרותיים אף אחד לא מאמין לך: "מת לחיות", "3 אידיוטים", "טריינספוטינג" או "מי הפליל את רוג'ר ראביט". במקרה של "רוג'ר ראביט", מדובר בהישג כפול – לא רק שמדובר בסרט שקשה להאמין שהוא עיבוד של ספר, רק אחרי שקוראים את הספר מבינים כמה הסרט לקח יצירה עם רעיון מגניב וביצוע על הפנים, והצליח להרים אותה ליצירת מופת (עד כדי כך שבספרי ההמשך, הספר טען שחלקים מהספר הקודם היו חלום כדי להתאים אותם יותר לאווירת הסרט).
"מי צינזר את רוג'ר ראביט" זאת יצירה ספרותית פגומה. מאוד. יש לה רעיון מגניב – תעלומת רצח (הנרצח הוא רוג'ר ראביט) בעולם שבו דמויות קומיקס (לא אנימציה) חיות לצד אנשים בשר ודם. אבל הבעיה היא שכל הדמויות הן די בלתי נסבלות – אדי ואליאנט לא מגניב אלא "מגניב" באופן ילדותי, רוג'ר ראביט לא סימפטי – והעלילה היא קשקוש מוחלט.
אבל דיסני זיהו שם פוטנציאל וקנו את הספר, וג'פרי פרייס ופיטר סימן זיהו שאם לוקחים את הקונספט העקרוני, את בסיס הדמויות שבספר, ובערך זהו (לא, באמת – רק שתי שורות שרדו את המעבר מהספר לסרט) אפשר להוציא מזה מכתב אהבה לאנימציה, לצד סרט ניאו נואר עם עלילה מוצלחת על בלש שעובר שינוי ובאופן כללי יצירת מופת. אז לא חוכמה לעבד דברים טובים ממדיום אחד לאחר. ההישג האמיתי של הוליווד הוא הפעמים הנדירות שבהן היא מצליחה לזהות פוטנציאל במוצר פגום ולהפוך אותו לקסם קולנועי.
רם קיץ: לא אגיד שבתור ילד ונער צעיר סבלתי לקרוא, אבל בטח שלא אהבתי את העובדה שהכריחו אותי לשאול מהספרייה רומנים "קלאסיים" בלבד. לקחתי פעם קומיקס של טינטין מהמדף פעם ואימי הביטה בי כאילו אני אוחז בעותק של פרוטוקול זקני ציון. בבושת פנים החזרתי אותו למקומו וחיפשתי את הדיקנס המדכא הבא שלי. לכן מה הפלא שלא היה לי חשק לראות גם עיבודים קולנועיים לאותם רומנים עבי כרס שקראתי בחוסר חשק. ואז דיסני הוציאו את "כוכב המטמון".
מודה, "אי המטמון" של סטיבנסון לא הותיר בי חותם משמעותי. קראתי מעט לפניו את "ילדי רב החובל גרנט" של ז'ול ורן שכבר סיפק עבורי מנה מוצלחת של הרפתקאות בים ובמקומות אקזוטיים (וזה לא שכזה אהבתי את "ילדי רב החובל גרנט"), אלא שכאשר נתקלתי בפרומו של "כוכב המטמון" הלסת שלי כמעט ונגעה בריצפה: דיסני לקחו סיפור הרפתקאות קלאסי והעבירו אותו לחלל, עובדה שהייתה נשגבת מדי למוח בן השלוש עשרה שלי.
"כוכב המטמון" הוא סרט שרציתי לראות בקולנוע כמה שיותר מהר, והחוויה לא רק שלא איכזבה אלא הייתה משכרת חושים. נולאן יכול להתגאות כמה שהוא רוצה בטכנולוגיה שהוא פיתח עבור "בין כוכבים" והחור השחור המציאותי שלו, ובכל זאת דיסני עשו זאת באופן מלהיב פי כמה בסצנה בה חור שחור כמעט ובולע את ספינת החלל כשגיבורינו עליה – אחת מסצנות האקשן הטובות שדיסני (או כל אולפן אחר) אי פעם הפיקו.
וזה רק נדבך אחד שמרכיב את יופיו של "כוכב המטמון". לא מדובר בעיבוד קלאסי טיפוסי שמנסה להיות נאמן למקור או (מאידך) לתת טוויסט לא קשור כמו "זומבים" או "קריצות למצב הגיאופוליטי של ימינו וכל הדמויות מדברות כמו היום" או "ערפדים" – הוא לוקח חומר קיים ו"מלביש" עליו בטבעיות גמורה ז'אנר שנדמה כי הוא נועד לו מלכתחילה, ומבלי לסטות מהשורשים שהפכו את המקור למפורסם. יצאתי נפעם, קיבלתי הערכה מחודשת לספר עצמו וגם לספרים קלאסיים נוספים – אל הרבה מהם חזרתי ברבות השנים למנה שנייה ושלישית.
לגמרי "שר הטבעות".
כתולעת ספרים מושבעת, יש לי כלל כזה: אם אהבתי מאד את הספר אני אעדיף שלא לצפות בעיבוד שלו לקולנוע או לטלוויזיה. אני אעדיף לוותר מאחר שרוב הזמן האכזבה מרה (הארי פוטר למשל, פוי) או בינונית.
אבל שר הטבעות היה מצויין והוא ענה על הדרישה המרכזית שלי: שהדמויות והמקומות יהיו תואמים לתיאור שלהם בספר. כך שזו יופי של טרילוגיה.
לגבי פארק היורה- אני גם מחבבת מאד את הראשון. תמיד מצחיק אותי שראיתי את הסרט בלי שום בעיה, אבל שנים אחר כך, קריאת הספר גרמה לי לסיוטים על טי-רקס😄
ראיתי את שיבת המלך השבוע
במקרה, בטלוויזיה, אחרי לא מעט שנים שלא צפיתי בו.
אני לא יודע אם זה בגלל שהתרגלתי לאפוסים הממוחשבים של מארוול, או שהגיל וההורות מרככים אותי, אבל התפלאתי לראות עד כמה הוא אלים ועד כמה האלימות והאוירה המדכאת שבו (חוץ מבסיום) מחלחלים וקשים לצפייה. משהו בקרבות שבו הרבה פחות סטרילי מהמקובל מאז (בבלוקבאסטרים, לא במשחקי הכס) והרבה יותר ריאלי ומדמם ממה שזכרתי.
ודבר נוסף – עד כמה ה"רעים" מכוערים ודוחים, גם הם הקשו על הצפייה.
ורק להבהרה – לשאלת הדיון, כל ה"בעיות" האלה דוקא מאד נאמנות לרוח הספר, עד כמה שזכור לי. ז"א שאפשר לראות בהן תכונות לחיוב ולא לשלילה.
אחד הרגעים הזכורים לי מהסרט
זה הרגע בו האורקים יורים בקטפולטה ראשים כרותים.
אכן, אין דברים כאלה בבלוקבאסטרים עם דירוג PG-13 בימינו (ובעיני זה פלא איך הסרט הזה בכלל קיבל PG-13. שנים אחר כך פיטר ג׳קסון הצליח להוציא דירוג R מהארץ התיכונה עם המהדורה המורחבת של ״ההוביט קרב חמשת הצבאות״, ואני חייב לציין שבעיני לשיבת המלך הגיע הרבה יותר דירוג R מלמהדורה המורחבת של ההוביט 3. הוסיפו בהוביט כמה שפריצים של דם שלא נראה כמו דם בשום צורה וישר זכו לדירוג R,בזמן ששיבת המלך מלא באלימות גרפית לא קלה ולמרות זאת זוכה לדירוג PG-13. אי אפשר להבין).
עיבודי סדרות נחשב?
כי תחנה אחת עשרה זה עיבוד לספר שלא הרגשתי שאיבד דבר במעבר (אבל גם לא הוסיף בהרבה מלבד הפרשנות הויזואלית. הם שווי ערך בעיניי).
המפגש
כשקראתי ש"סיפור חייך" של טד צ'יאנג הולך להפוך לסרט, חשבתי שזה הרעיון הכי גרוע ששמעתי בחיי.
אני לא יודע איך הם עשו את זה, אבל דני וילנב והתסריטאי אריק הייסרר הצליחו להפוך את הסיפור הבלתי ניתן לעיבוד הזה לסרט נהדר, שמצליח לשמור על הקסם והרוח של המקור.
מצטרף, מהסרטים האהובים עליי ודוגמא מעולה לאיך להתאים סיפור לסרט
דוגמאות: https://www.youtube.com/watch?v=QTxvzkwVsQE
אני אפתיע - מאוד אוהב את העיבוד הקולנועי ל'מדריך הטרמפיסט'
אולי זו החוויה שהייתה לי איתו. היה לי חונך פר"ח כשהייתי בחטיבה ובעצתו קראתי את הספר, וגם את כל ההמשכים. בפגישה האחרונה שלנו, בסוף השנה, הלכנו יחד לסרט שבדיוק יצא. מסיבות רבות זו הייתה אחת השנים המאתגרות בחיי ואותו חונך עזר לי לעבור אותה, אז הסרט נחקק כמעין נקודת שיא שנשארה איתי.
בנוגע לסרט – הוא הצחיק אותי וקלע לאווירה הבריטית השנונה שכה אהבתי. כמובן שלא הזיק שמרטין פרימן ואלן ריקמן גילמו את הדמויות שלהם ממש כפי שדימיינתי במהלך הקריאה.
מבין את הביקורות עליו, ומבאס שהוא לא היה פתח לשלל עיבודים של הסדרה, אבל כסרט שמתייחס לספרים הוא עשה לי ממש טוב על הלב.
מסכים מאוד!
אני חושב שהעיבוד הזה הוא אנדרייטד לחלוטין, ולגמרי לא מצדיק את הביקורות הקוטלות שקיבל בזמנו. כסרט בפני עצמו הוא חמוד ומצחיק ומלא בהברקות עיצוב ובימוי סופר יצירתיות.
כעיבוד הוא עושה בעיני עבודה מופתית בכך שמצליח מצד אחד לקלוע לאוירה הפרועה של הספרים, אבל תוך כדי מספיק גמיש בפרטים כדי להרגיש מקורי ויחודי. יש לא מעט מקומות שבהם הוא חורג מהספר אבל עושה את זה באופן כל כך אדאמסי שזה הרגיש כאילו הרוח שלו ממש ישבה בחדר התסריטאים.
זה לא היה הרוח של אדאמס
אלא אדאמס עצמו. הוא אחד מהתסריטאים של הסרט.
למיטב זכרוני הוא כתב בזמנו איזה עיבוד לקולנוע
שהתגלגל בסופו של דבר לסרט הזה, אבל כמובן אי אפשר לדעת איזה מהרעיונות בסרט הסופי שרדו מהתסריט הזה ואיזה היו רעיונות מקוריים.
וואו, איך שלא נעים לי להמטיר על המצעד היום
אבל איכשהו יצא שאני ממש אדיש בואכה לא אוהב בואכה ממש לא סובל כמעט את כל הסרטים שנבחרו כאן, ובמיוחד בורות שזכור לי כסרט תמוה ובלתי מובן עם דמויות ראשיות שפשוט דורשות כאפה. רוג׳ר רביט בעיקר מדכא אותי, כנראה שיש דברים מסוף שנות השמונים שממש עושים לי את זה ויש כאלה שבדיוק ההפך. כילד, פארק היורה בעיקר זכור לי מהפרודיות בזבנג של אורי פינק (פארק אגודה שבו חרדים שצועקים ״שאבעס!״ וזורקים אבנים על מכוניות נוסעות מחליפים את הדינוזאורים, למי שזוכר.) כאילו כן, גם אני כילד קטן ממש אהבתי דינוזאורים אבל את פארק היורה (הספר והסרט) היה לי קושי משמעותי להתחיל. לא לסיים, להתחיל. כנ״ל שר הטבעות, למרות שברור לי ומובן לי שבמקרה של טולקין חשוב להכיר את בניית העולם ולשקוע ולהתמסר בתוכו כדי להנות (מה שכן, טרילוגיית ההוביט של פיטר ג׳קסון הוא חירוב מפואר לספר ילדים נהדר.) תפוז מכני (כך צריך להגיד, בלי ה׳ הידיעה) נורא אוברייטד וגם יצר סימפטיה כלפי אלכס וכנופייתו גם בקרב נשים, שזה די חמור ואפילו איברט שנא אותו, למרות שהסינמטוגרפיה של הסרט השפיעה כמעט על כל דבר מצולם אפשרי, כולל הקליפ של… ״Blank Space” של טיילור סוויפט? באמת? הסרט היחיד פה שאני מודה שנהניתי ממנו (בעצם למה מודה? זאת לא בושה) הוא סדרה של צרות, רק חבל שאמילי בראונינג ביזתה את עצמה אחר כך בסאקר פאנץ׳ ושבעקבות המעשים של דניאל הנדלר ותרבות הביטול כנראה היה עדיף שיישאר מחוץ לרשימה.
הבחירות שלי בתגובה נפרדת בהמשך.
לבד על מאדים / להציל את מארק ווטני
ספר נהדר של אנדי ויר, תסריט של דרו גודארד המוכשר (שזכרתי לטובה מסדרות של ג'וס וידון) ובימוי של הסמאח הוותיק רידלי סקוט. הסרט היה כל מה שיכולתי לצפות לו מעיבוד מוצלח: הוא שמר על נאמנות גבוהה למקור, לקח ממנו את כל הטוב, קיצץ במקומות הנחוצים והוסיף במקום הכי נחוץ (כמה חסר לי אפילוג בספר!). ליהוק מענג, פסקול כיפי ועיצוב הולם תפרו את הכול לכדי סרט שאנחנו נהנים לצפות בו שוב ושוב.
אם כבר סקוט, מתבקש להזכיר את "בלייד ראנר", יצירת מופת פורצת דרך שמבוססת בקווים כלליים מאוד על ספר מעניין ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"), רק שהסרט הוא יצירה שונה מאוד מהספר, והקשר ביניהם די רופף, כאמור.
אחרון חביב, "הנסיכה הקסומה" הוא כנראה מקרה ייחודי של סרט קאלט שעיבד הסופר בעצמו (די נדיר, לא?) בהיותו גם תסריטאי. הספר נחשב מוצלח, אבל אותו לא צלחתי, הוא היה טרחני ומשעמם לפרקים (ונתקעתי בפרק כזה).
לשאלה הזאת יכולות להיות כמה משמעויות. אני באופן כללי חושב שספרים הם מדיום עדיף על קולנוע, ואני כמעט תמיד חושב שהספר יותר טוב מהסרט גם אם הסרט מאוד מוצלח. שר הטבעות הוא סרט נהדר, והייתי עקרונית מצטרף להלל, אבל אני אוהב את הספר כל כך הרבה יותר מהסרט למרות שהסרט נפלא. אז האם זאת תהיה התשובה שלי? יש המון סרטים שאני מאוד אוהב שלא קראתי את הספרים שהם מבוססים עליהם. לא קראתי את יוקרה, ולא קראתי את שבעת החטאים. שני סרטים שאני מחשיב כיצירות מופת ואם הספרים מתעלים עליהם זה חתיכת הישג. אבל עכשו כשאני חושב על זה, כמעט לא קראתי ספרים אחרי שראיתי את הסרט. לא אהבתי את הספר הסנדק, אבל אהבתי את הסרט, אבל אין סיבה שסרט יקבל נקודות בגלל שהספר שלו פחות טוב, או אולי כן (השיקול של יהונתן)? אם השאלה היא מה הפער הכי גדול, אז התשובה תהיה הסנדק. אם השאלה מי הסרט שמבוסס עיבוד ספרותי שאני הכי אוהב (שגם קראתי את המקור הספרותי) זה יהיה שר הטבעות. אני כן אציין את הסופר שבאופן עקבי, העיבודים הסינמטיים לספרים שלו הם הכי הגונים. במידה מסויימת זה אות קלון, בגלל שיש משהו בבינוניות של הספרים שלו שמשאילה את עצמה לכך שהעיבודים הם טובים. אבל לא כל ספר בינוני אפשר לתרגם לסרט סביר. ג'ון גרישם באופן עקבי כתב ספרים שהם בידור אחלה במקרה הטוב, שנהפכים לסרטים שהם גם בידור אחלה. עת להרוג, משחק המושבעים, הלקוח, מוריד הגשם. ספרים יעילים, סרטים יעילים. אז מבחינת סימביוזה הוא הכי מוצלח, וזה טייק הפוך קצת לשאלה שנשאלה
מוריד הגשם הספר היה משמעותית טוב מהסרט
לא זוכרת אם יצא לי לקרוא עוד גרישם אחריו, אולי כן ובהחלט לא הותיר חותם עמוק.
אני מסכימה עם רוח הדברים שלך כמעט לכל אורכם.
אגב, בעיני הפער הכי גדול בין ספר רע לסרט טוב הוא ב-gone baby gone שמבוסס על ספר מחריד בגריעותו, פלאקאטי, משעמם, דורש אינסוף סיספונד ומסיים בתרחיש פשוט לא הגיוני או סביר. כשהתפרסמו ביקורות חיוביות לסרט הייתי המומה מהשבחים לעלילה, ואז צפיתי בו וחיכיתי לרגע ה"אהה!" שלי שבו אסביר לכולם איך שינו את הסיפור ולכן זה לא גרוע, וזה פשוט לא קרה- בן אפלק הצליח לשמור את הסיפור נאמן מאוד לספר (כולל הסוף שהוא 1:1) ולהפוך אותו להגיוני ומעניין. אשכרה נהניתי לצפות בו.
מוריד הגשם סרט נ ו ר א י
הוא שחט את הספר בצורה איומה, ואז ביתר והתעלל בגופה שוב ושוב. הספר הוא אחד מהכי טובים של גרישם, הסרט הוא אשפה בוערת. יום אחד אתן על זה ראנט ארוך. מעטים הדברים שמכעיסים אותי כמו היצירה הזו.
מוריד הגשם הוא באמת הספר הטוב ביותר של גרישם, שאמנם לא מצליח למתן את הברברת אבל בניגוד לספרים אחרים, הסוף טוב ומספק. והסרט באמת חלש יחסית, למרות שאני רחוק מדעתו של יצחק. שאר הדוגמאות שלי (בעיקר השניים הראשונים) יותר מוצלחות
שתי בחירות מתוך אינסוף שבטוח שכחתי.
הראשונה (ותודה למגיב אחד על שהזכיר את הסרט הזה ממש עכשיו) היא גשר לטראבית׳יה (כן, זה השם המקורי, ואם הוא היה נשאר כנראה שהשיווק של הסרט היה קצת פחות מטעה), שגם הוא כמובן סובל מבעיית ה״לא ידעתי בכלל שהיה ספר״. העיבוד הקולנועי נאמן למקור ויפהפה עד כאב (אני אפילו לא בטוח אם הסרט העביר את העלילה משנות השבעים לשנות האלפיים) וכדאי מאוד לצפות כסרט המשך (גם אם הוא לא באמת) גם בגולשת בנשמה. (אגב, תמיד היה לי מוזר שהבמאי של הסרט היפהפה ומרגש עד דמעות הזה הוא גם אחד המפיקים של רן וסטימפי.) הבחירה השנייה שלי היא כמובן טיטוס של ג׳ולי טיימור, כנראה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר למחזה שייקספירי מאז ומעולם (ולא, מלך האריות ועשרה דברים הם… לא בדיוק זה.) סרט שהוא כיפי ומגניב כשם שהוא אפל ומזעזע ועיבוד שיודע מתי להיצמד למקור בדייקנות של כלב בלשים ומתי להיות יצירתי ולהשתולל כיד הדמיון הטובה. מאחורי כל שינוי מהטקסט שטיימור עשתה כבמאית (כולל החלפת מקומות של סצנות ושורות של דמות אחת שעברה לאחרת) יש מחשבה, זה לא סתם ״הם נתנו את השורה של רון להרמיוני״ או דילוג בשביל ריצה קדימה על העלילה וכדי להספיק כמה שיותר כמו בסרטי הארי פוטר, יש כאן ממש בחירות אמנותיות ומושכלות שאינן מסחריות וצפויות. הסצנה הגרועה היחידה בסרט היא כנראה רק סצנת השחזור בליווי מוזיקת אינדאסטריאל שפוגמת בעוצמה הרגשית של המקור השייקספירי, אבל חוץ ממנה כל הבחירות של טיימור כבמאית מעניינות ומקוריות מאוד.
קורוליין
כי, ובכן, לייקה. וכי לקחת את מה שטוב בגיימן ולזרוק את מה שבינוני זו אמנות, והם ביצעו אותה פשוט מהמם.
אני לא יודע אם הסיבה לכך היא רק לייקה כי הם לא חזרו לגבהים של קורליין מאז.
כנראה השילוב בין הנרי סליק לחומר המקור של גיימן גם קשורים להישג (וכמובן לייקה).
אולי לא עלילתית, אבל טכנית? היצירות שלהם די באזור ה"וואו".
קובו היה יצירת מופת, לפחות בהיבט של האנימציה והעיצוב האמנותי.
כן, אבל הקופסונים היה מביך ו/או נשכח ברובו.
(ל"ת)
גם החדש היה נשכח מאד, the missing link. חוץ מקורליין הסרט היחיד שאני באמת מוכן לצפות בו יותר מפעם אחת זה פאנארומן.
(ל"ת)
missing link הוא נהדר
משעשע ונוגע ללב באופן אינפנטילי וכובש לגמרי.
סתם לא יכולתי להשאיר את ההצהרה שלך ללא תגובה סותרת, הסרט פשוט חמוד מדי.
לא רק אינפנטילי
טרם יציאתו חששתי מכך שיהיה אינפנטילי, כחובבת ביולוגיה ואבולוציה וכל האושר הזה, ממש חששתי ממה שהסרט יראה ויעשה- והם הצליחו לדחוף מלא מלא מלא מלא רפרנסים קטנים וחבויים שדיברו ישר אלי, בלי להציק בעלילה. זה היה מהמם ונפלא והכל חוץ מאינפנטילי.
אפילו אם הוא לא סרט עם אימפקט אדיר כמו קורוליין או קובו (סרט שמתחיל בילד נכה שסועד אמא פגועת ראש, וזה ממש לא העיקר בסיפור- לא מבינה איך אפשר לחשוב שזה לא וואו?!)
מבחינתי,
קורוליין אכן מנצח – אבל פאראנורמן נהדר והקופסונים נהדר (גם הוא עיבוד לספר, אגב) וקובו היה מרשים מאוד, ולא רק ויזואלית. the missing link חמוד מאוד אבל לייקה טובים במיוחד כשיש לסרטים נימה מקריפה ולכן הוא לא העבודה הכי טובה שלהם. עם זאת, אחד מהיתרונות של לייקה הוא שהם פשוט לא נופלים לגנריות של סרטי האנימציה של האולפנים הגדולים, ולכן גם סרט כמו link מצליח להיות יותר מהרבה תוצרים אחרים בשוק.
הקופסונים היה נהדר
בעיני הוא אחד הגדולים של לייקה, ועומד בשורה אחת עם קורוליין ופראנורמן.
כן טכנית הם השתפרו אבל הסרטים שלהם פחות שלמים מקורליין.
ולא רק מבחינה עלילתית, הבימוי והאווירה בקורליין מושלמים. אני צריך שהסרטים שלהם יהיו פחות תצוגות תכלית של אומנות הסטופמושן. הסרט סטופ מושן שהכי הרגיש לי קרוב לקרוליין שיצא מאז זה "הבית" והוא אפילו לא של לייקה.
דומני שיש כמה קטיגוריות בז'אנר הזה של סרטים-מבוססי-ספרים.
(הדוגמאות שאתן ברובן מסרטים מבוססי סטיבן קינג, פשוט כי הוא הסופר הכי מעובד לקולנוע אי פעם, אז הוא מכיל כמעט הכל).
1. סרט שהורס את הספר (תלמיד מצטיין מדי – בסרט של בריאן סינגר אין כמעט כלום מהאימה וההידרדרות השפלה של טוד והקצין הנאצי לשעבר שהוא סוחט, קורט דוסאנדר).
2. סרט שהוא עיבוד נאמן למקור (מיזרי, אני והחבר'ה).
3. סרט שמתעלה על הספר (שר הטבעות*, ד"ר סליפ, 1408, ג'ק ריצר: אין דרך חזרה).
4. סרט שלוקח את שלד העלילה ומלביש עליו פרשנות שונה (אויב של דני וילנב – אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם).
5. סרט שלוקח ספר בשמו ומשדך לו עלילה כרצונו (ארוחה עירומה. יכול להתאים גם לסעיף 3).
* כפי שציינתי בזמנו בדף הביקורת של "שיבת המלך", בעיניי כל טרילוגיית פיטר ג'קסון עובדת הרבה יותר טוב מהספרים עצמם. אולי מפני שהסרטים לא חוסכים כשמדובר בקרבות ענק, שטולקין נהג לתמצת אותם בכמה משפטים כאילו הם לא השיא של כל המסעות וההיערכויות. תמוה. ועוד יותר תמוהה הבחירה להגיע לשיא הרגשי של הטרילוגיה בתחילת הספר השלישי ולעייף את הקורא המסור בכל מיני סגירות מעגל ו"אלה תולדות אלו-ואלו עד שמתו" לאורך כמה מאות עמודים. ג'קסון עשה בחוכמה כשהפך את היוצרות כראות עיניו.
בוא נדבר שניה על דוקטור סליפ.
מעניין לשמוע למה לדעתך הוא טוב יותר מהספר.
בעיני הם בערך באותה רמה. אחרי הכל, זה מהעיבודים היותר נאמנים (אם לא הכי נאמן, כשסופרים את גרסת הבמאי) לספר של סטיבן קינג. אבל הסוף פשוט נהרס ושונה כי הסרט היה המשך לניצוץ של קובריק ולא לניצוץ של קינג. עכשיו, זה כשלעצמו פחות מטריד אותי והמערכה האחרונה היתה בסדר גמור.
אבל העובדה שדני טורנס היה צריך למות כדי להפוך לדמות סטייל דיק הלורן עבור אברה? ממש קשה לי לסלוח על זה ששללו ממנו את הסוף הטוב שהוא הרוויח בספר.
בעיניי מבחינת תסריט הם לגמרי באותה רמה
אבל המשחק בסרט, וואו.
וכן, אני יודע שאי אפשר להשוות כי בספר אין משחק, אבל כשקראתי את הספר לא רציתי לחנוק את רוז ולא הייתי חייב לעצור כשבראדלי טרבור נרצח. זה עשה רק טוב לסיפור.
ובכן, אהבתי את ההקבלה לניצוץ מהבחינה שציינת.
ומשהו באופן שהספר היה כתוב לא עבד לי. אולי השימוש החוזר ונשנה בטלפתיה אצל הדמויות שלו קצת מעייף אותי – זה דבר שנפוץ אצלו כמו המיקום של רוב הספרים שלו במיין (גיאוגרפית) ובקיץ (עונתית). וזו דרך קלה מדי לפתור בעיות שאחרת היו דורשות קצת בלשות ועבודת שטח.
זה אולי יישמע משונה, אבל הייתה לי חיבה משונה לנבלים של הסיפור, לא פחות מאשר לטובים. אולי קצת יותר, אפילו. אלה לא אנשים שעובדים יחד בגלל כסף או פחד, יש להם שותפות וקהילתיות ארוכת שנים ואפילו יחסים רומנטיים וחברויות אמיצות. כמו כן, יש משהו בלהיות "טוב" שהוא קצת… חסר אופי, אם לא כותבים אותו כמו שצריך. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל האמת שרוב הספרים של קינג מהעשור האחרון מהווים ירידה מתמשכת ברמה של היצירות שניפק עד כה (ובכל זאת, אני ממשיך לקנות כל ספר שלו שיוצא מבלי לחשוב פעמיים. מכור? כנראה. או מקווה לאיזה יוצא מן הכלל). סוף טוב הוא לא תמיד סוף טוב.
בעיני 22/11/63 והחדש שלו, בילי סאמרס, לגמרי בטופ 10 שלו :)
(ל"ת)
ואגב, לאהוב את הנבלים בסיפור זה לא כוחות
כשאת המנהיגה שלהם משחקת רבקה פרגוסון.
רק מציין עובדות.
רבקה פרגוסון מושלמת בתפקיד מרי-עם-הכובע, אין ספק.
והספר על רצח קנדי גם הוא נהדר, זה ספר שקראתי שוב ושוב על כל 800 עמודיו. לגבי בילי סאמרס – אאוץ'. לא הותיר בי חותם.
ואם כבר בסרטים על פי קינג עסקינן, מתי יעבדו סוף כל סוף את רוז מאדר לסרט? מחכה לזה כבר שנים. יש לי כבר ליהוק בראש לתפקידים הראשיים: רוזי – אליזבת מוס (היא טובה בלברוח מגברים אלימים), נורמן – טום הארדי, ביל – בן פוסטר, רוז מאדר עצמה – אווה גרין.
העיבודים האהובים עלי הם הטרנספורמטיביים: דרייב והמשרתת.
כל אחד מהם עושה משהו שונה לחלוטין ואני לא יודע אם התיאור שלי יכול לעשות צדק לשתי היצירות האלה שאני כל כך אוהב אבל אני אנסה:
"דרייב" של ניקולאס וינדינג רפן מעבד את הספר הבלתי קריא של ג'יימס סאליס והופך אותו לסרט שהוא בטופ 10 שלי מאז שצפיתי בו, וצפיתי בו לא מעט פעמים. הבסיס די זהה ולא נעשו שינויים מרחיקי לכת בעלילה, בז'אנר ובאווירה. זה עדיין סיפור פשע פאלפי סטנדרטי, אבל המשחק מלא הניואנסים של גוסלינג, פס הקול המכשף של קליף מרטינז, השירים שבחרו להשתמש בהם, הצילום המבריק של ניוטון תומאס סיגל שהשכיל להעמיד מצלמות בתוך הרכבים בצורה יפהפיה.
ועל כל זה מנצח רפן עם עבודת הבימוי הכי טובה שלו, שבמקרה היא גם הכי מרוסנת וקומוניקטיבית שלו עד עכשיו. בדרך כלל אני מעריך את השאפתנות הדקדנטית של רפן אבל התוצר הכי טוב שלו הוא סרט שהוא ברוחו הכי קרוב למה שאפשר לקרוא סרט אולפנים.
"המשרתת" של פארק צ'אן-ווק הוא כבר סיפור אחר, כי הספר של ג'ולי ווטרס עליו הוא מבוסס (Fingersmith) הוא רומן גותי נהדר, מהטובים ביותר מהתקופה המודרנית וגם אי פעם. את הבסיס הויקטוריאני של הספר צ'אן-ווק העביר בצורה כל כך טבעית לקוריאה הקולוניאלית שפשוט הייתי נפעם מהמלך.
גם סיפור האהבה המתון ומרומז ברובו של הספר הפך כאן למותחן ארוטי של ממש עם כמה סצינות סקס מאד מפורשות וגם משוחקות בצורה מאד אמינה וכנה.
אבל המהפך התרבותי הזה הוא היופי בלב של הסרט. לראות את הנרטיב הגותי הויקטוריאני עובר למדינה אחרת בתקופה אחרת – זאת חוויה תרבותית של ממש. אמנם צריך לקרוא עבורה את הספר אבל זה כל כך משתלם כי גם הספר נהדר והסרט פשוט יצירת מופת.
וכמובן שיש גם את בלייד ראנר שכבר הוזכר בתגובות.
הספר בערך פי אלף יותר טוב ומבריק, אבל הסרט עשה היסטוריה של ממש בכך שלקח את הדיסטופיה של דיק, והוסיף עליה כל כך הרבה אלמנטים וזיואליים שהוא כנראה היצירה שהכי השפיעה על תת הז'אנר של סייברפאנק. העולם שסקוט יצר פה הוא הברקה שלמעט דני וילנב אף אחד לא הצליח לשחזר.
הלו
קודם כל, חדר. בעיניי, מדובר במופת של עיבוד למסך. דרמה קאמרית היא לא משהו שקל לעבד, ולני אברהמסון עשה את זה נהדר. ואני אהיה קלישאתי בטירוף אבל גאד ברי לארסון וג'ייקוב טרמבלי היו מ ט ו ר פ י ם.
וכמובן, מרי פופינס. איזה סרט מושלם.
דווקא דרמה קאמרית הכי נוח וקל לעבד.
וחוץ מזה חדר הוא דרמה קאמרית רק במחיצתו (או פחות) הראשונה. חלק גדול מהסרט מתרחש מחוץ לחדר ויש אינטראקציה עם לא מעט דמויות.
זה אולי נראה ככה
אבל דרמות כאלה יכולות להיות מעיקות מאוד אם רוצים מספיק. וגם בחלק השני אין כל כך הרבה דמויות. הרופא, הסבתא (אם אתה ממש רוצה אז גם הסבא), החבר של הסבתא, הילד של השכנים. זה לא כל כך הרבה.
לא אתווכח על מידת איכותו של הסרט מרי פופינס (יש בו דברים טובים יותר ופחות)
אבל כעיבוד לספר, אני ממש לא מוצא נקודות זכות שאפשר למצוא בו.
הוא דוגמא לאולפן שלא היה אכפת לו בשום צורה מנאמנות לחומר המקור ברמה שגרמה להם להסתכסך בצורה קשה עם הסופרת.
הספר יצא לאור עם תרגום חדש לפני כמה שנים. קראתי מספר פרקים ממנו (כולל הפרק הקטן והיחיד שבו הדמות של בארט מופיעה. כן, בארט הוא לא יותר מהופעת אורח קטנה בספר) ובהחלט אפשר לראות שהסרט הוא בשום צורה לא עיבוד טוב ונאמן לספר.
בעיניי זה היה שיפור
(ל"ת)
טוב הנה כמה כאלה שעולים לי לראש
מיזרי- רוב ריינר מביים סטיבן קינג? למה לעזאזל זה עובד כל כך טוב?
ג'יימס קאן וקאתי בייטס בצמד הופעות לפנתאון בסרט שתפס אותי לכל אורכו ולא הרפה. אגב, גם הספר מעולה.
הניצוץ- בדרך כלל אני לא צופה בסרטי אימה, אבל לכבוד ג'ק ניקולסון חרגתי מהכלל, ואני כל כך שמח על זה! פשוט בית ספר לאיך עושים סרט טוב.
כמה טוב להיות פרח קיר- סרט קטן ומעולה, לוגאן לרמן הופך את הדמות הראשית להרבה יותר סימפתית מאשר בספר. אם אני זוכר נכון הסופר הוא גם הבמאי…
לבד על מאדים- לספר של אנדי וייר יש מין קסם כזה שהיה קשה מאוד להעביר למסך, אבל הסרט (עם השם הנוראי בעברית) עשה עבודה די טובה בזה. אגב, הספר עדיין יותר טוב, לכו לקרוא.
באמת הספר כזה טוב?
קראתי ספר אחר של אנדי וייר, ארטמיס, וזה היה נורא. קשה לי לקרוא לו סופר. פרוזה ברמת פוסט ברדיט, בניית סצנות ודמויות עלובה (לכל דמות ניתן אפיון אחד בערך וזהו), חפירה על פתרונות מדעיים של כמה עמודים (מניח שיש הרבה שנדלקו מזה, אני פחות להוט לקרוא על הנדסה ביצירה בדיונית). אני אתן לו את זה שהיו כמה סצנות מתח די יעילות אבל ברמה מטופשת של קטעים במשימה בלתי אפשרית (הקטעים שפחות מתבססים על פעלולי טום קרוז מראה למוות מי הבוס). מרגיש לי ספר מושלם לעבד לסרט קיצי שגם יצליח בקלילות להתעלות מעל המקור.
בדיוק המלצתי פוסט מתחת
אם לא אהבת את ארטמיס כנראה גם לא תאהב את לבד על מאדים, יש דמיון ברור בין הספרים. בכל אופן, אני מאוד אהבתי. אני מניח שזה עניין של טעם וריח:)
אני מאד אהבתי את לבד על מאדים
וממש לא אהבתי את ארטמיס. ספר מאד לא מוצלח. אגב, את "הייל מרי" מאד אהבתי.
כנ"ל. לא זוכר מספיק מ"ארטמיס" בשביל להגיד למה, אבל זוכר שהייתי מאוד underwhelmed ממנו.
לכן הגעתי ל"הייל מארי" בחשש מסויים שוויר הוא פוני של טריק אחד, ושהוא לא יצליח לשחזר את ההצלחה של "לבד על המאדים".
שמחתי לגלות שלמרות שבמובן מסויים אכן יש לו רק טריק אחד בשרוול (הוא כותב פורנו מדע וזהו), הוא מאוד טוב בדבר הזה. הוא פחות טוב כשהוא מנסה לכתוב heist story ומערכות יחסים בין אנשים.
כנ"ל לכנ"ל
אמנם אף ספר שלו לא היה מושלם עבורי, אבל אין ספק שגם עבור מי שלא שוחה בענייני מדע ולא מתעניין בהם מאוד – "לבד על המאדים" נפלא. "ארטמיס"… לא. הוא התיש אותי מהר מאוד. "פרויקט הייל מרי" תפס אותי והצלחתי לסיים אותו בזריזות. גם איתו יש לי בעיות (פחות ניטפוקי מדע שאין לי מושג בהם, יותר כמה בחירות שנעשו) אבל אחד הספרים הכיפיים שקראתי לאחרונה (..לא שזאת המלצה גדולה מדי מצד מי שקורא בערך ספר לחודש).
באמת ספר כייפי, לכן זה כל כך מתסכל
זה כל כך קל לתקן את הדברים האלו, והוא כל כך מתיימר להיות חינוכי- הרי הוא מסביר שם את הניסויים שהוא עושה. הגאוותנות הזו שגרמה לו לפרסם ספר רצוף בנוסחאות וניסויים מוסברים היטב, שיש בהם טעויות קטנות ומיותרות כי הוא לא עשה fact check מאוד מאוד מקוממים בעייני. הרבה יותר מספרי מד"ב שבהם המדע לא סביר מלחתכילה, אבל גם אין יומרה מדעית.
בדיוק
הדמות הראשית אמורה להיות באמצע גילאי ה20 אבל היא כתובה כמו קלישאה טינאייגרית ואנדי מתבלבל וחושב שלהפוך אותה למוסלמייה זה תחליף לאופי אבל באמת שהוא לא סיפק לנו כלום עליה. כל החלק של הקנוניה בניהול הקולנויה יכול להיות נחמד אבל הוא יחסית פשטני וצפוי. בניגוד לסיפורי שוד אחרים, אין פה ממש צוות עם דינמיקה קולחת ומניינת. נשארנו ים הרבה פורנו מדע וכמה סצנות מתח שתוצאותיהן צפויות אבל יחסית מעניינות. הוא פשוט טוב בלכתוב סצנות מתח שמציבות בעיות מדעיות שפתרונן מצריכות ידע מדעי ויחסית להנגיש את זה בצורה טובה לקהל רחב שלא מעורה בתחומים האלו.
מסכים
הוא יודע לכתוב רק דמות אחת: את מארק וואטני. הוא עושה את זה אחלה, באמת. נורא נהניתי מלבד על מאדים וגם מהייל מרי שבה הדמות הראשית היא מארק וואטני. בארטמיס הדמות הראשית היא מארק וואטני שאומר שהוא בחורה מוסלמית, ותקוע בתוך עלילה משעממת. יתכן שיש לו רק טריק אחד בשרוול – אבל הוא יודע להשתמש בו וכשהוא מתמקד במה שהוא טוב בו, הוא אחלה ממש.
(מישי – תוכלי להפנות אותי לטעויות המדעיות בהייל מרי? לא שמתי לב לעניין של התרכובת האטמוספרית. יש לו גם איזשהו עניין עם תדירות הסיבוב של צנטריפוגה שאני לא בטוח שהוא צודק בו).
אגב, המלצה לספר
הספר השני של אנדי וייר (הסופר של לבד על מאדים) נקרא "ארטמיס", ויש בו את אותו קסם שיש בספר הראשון ואפילו יותר. ספר פשוט מעולה, מצחיק ומותח. ממליץ בחום.
(אגב, היה דיבור פעם שלורד ומילר יעבדו את הספר הזה לסרט. למישהו יש מושג אם זה עדיין קורה? כי אם כן זה יהיה מטורף!)
אני ממש אהבתי את פרויקט הייל מרי (היחיד שלו שקראתי).
וגם הוא תפור על סרט/מיני סדרה.
נתקעתי באמצע
כל כך נהניתי מהספר הזה, אבל הביולוגיה היתה סופר לא הגיונית. בשלב כלשהו עצרתי וחיפשתי האם מישהו לפני כבר הספיק לכתוב על זה אי שם ברשת, לצערי לא מצאתי התיחסות לביולוגיה, במקום מצאתי בלוג של פיזיקאי שהסביר למה כמעט כל החישובים בספר שגויים. וזה מתסכל ממש, כי במקצוע שלי יצא לי לעבוד עם כמה מהנדסים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב מכולם, עם ההתנשאות המגעילה שלהם וחוסר היכולת לקבל ביקורת. ופתאום אנדרו וויר הפך בעיני רוחי לעוד אחד כזה. מאז אני מתקשה לחזור אל הספר ולסיים אותו- אני חושבת שעברה כשנה מאז שהתחלתי אותו.
** רוצה לחדד ברמת המדע והביקורת שלי
שאני חושבת שאם הוא היה מגבש סביבו קומץ קטן של יועצים היו מתקנים לו את הטעויות והסיפור היה הופך למהותית יותר הגיוני. אני לא זוכרת את כל מה שעיצבן אותי באספק הביולוגי (כמעט הכל) אבל זה די בר תיקון אם טיפה מעדכנים את האופן שבו מתיחסים לאורגניזמים הנ"ל. ברמת הפיזיקה וכו', למשל הוא עושה חישוב של התרכובת האטמוספרית בחללית השניה, ויש שם טעות מאוד טיפשית שקשורה לחוסר ידע בכימיה. כל אדם שמכיר את האופן שבו התרכובת בנויה היה מתקן אותו שלמעשה הלחץ הוא חצי או פי 2 ממה שהוא חישב בספר (כבר לא זוכרת) וזה הרי חסר כל השפעה אמיתית על העלילה, אז פשוט חבל.
יתכן וזה ספוילר לטהרני ספוילרים?
מתנצלת על ההצפה, הסתרתי את מה שנראה לי ממש חשוב אבל פתאום נזכרתי שיתכן שזה לא מספיק
הספר שלו שהכי אהבתי
ואהבתי מאוד את כולם.
אחרי ההצלחה של הסרט של לבד על מאדים אני מניח שגם שאר הספרים יגיעו לקולנוע.
קראתי גם כותרת שהצמד אמור לביים את הספר השלישי שלו וריאן גוסלינג אמור לשחק.
מוזר שעדיין לא עיבדו ספר נוסף שלו, הוא מרגיש מושלם לבלוקבאסטרים. ולבד על מאדים די הצליח ממה שזכור לי. ארטמיס הרגיש לי יותר כמו תסריט מספר, כאילו נכתב בשביל להיות מעובד כמה שיותר מהר, ללא כאבי ראש ופיתולים מיותרים.
אפוקליפסה עכשיו
עיבוד ל-Heart of Darkness. שניהם מעולים, כל אחד בדרכו שלו.
קרוב להפליא ורועש להחריד
אחד מהספרים הבודדים שבו הגרסה הקולנועית מצליחה להתעלות על הספר
לא ראיתי את הסרט
אבל במקרה הזה, להתעלות על הספר זה לא אתגר מי יודע מה.
אחלה בחירות
אהבתי את הבחירות- לא יצא too obvious , כי אפשר גם לקחת הרבה ספרים של סטיבן קינג שעשו עליהם סרטים נפלאים .אהבתי ממש את בורות כשהייתי יותר צעיר , סרט מעולה עם אחלה אנסמבל של שחקנים. ראיתי אותו מספר פעמים מרוב שהוא טוב. יש הרבה סרטים כאלו שלעיתים לא זוכים לתשומת לב של הקהל ,אבל הם אחלה סרטים שכיף לצפות בהם שוב. זה יכול להיות נושא חדש לפינה שלכם.
אני הייתי בוחר בכלל בסרט אחר שהוא עיבוד של ספר -דמדומים . סרטים גרועים על ספרים גרועים. ההתאמה היא מושלמת .
אבל ברצינות ,אין ספק ששר הטבעות לוקח את התחרות כי הספרים שלו קשים לעיבוד והסרטים שלו הם הפסגה של סרטי הפנטזיה .
אדם, קראת את התפוז המכני באנגלית?
קראתי את התרגום שלו לפני אי אילו שנים, לדעתי בימים שעוד לא קראתי באנגלית בכלל או כמעט בכלל. זו היתה טעות, התרגום היה מאוד לא טוב, לא בהכרח באשמת המתרגמת, פשוט נעשו בחירות לתרגם כל מיני ביטויי סלנג שעשור או שניים מאוחר יותר הפכו לשגורים מספיק בישראל, והיה נכון להשאיר אותם בשפת המקור (הן סלנג אנגלי והן סלנג רוסי שעוברתו ויצרו קריאה לא קולחת)
אכן באנגלית.
זה נראה לי כמו ספר כמעט בלתי ניתן לתרגום, בגלל השימוש המאסיבי בשפה מומצאת.
זה מסביר הרבה
והיתה לי תחושה שכדאי לי לחזור אליו באנגלית, שזה לחלוטין קרדיט שאני נותנת לתרגום. הוא היה ספר טוב אבל כמו שכתבתי- מאוד לא קולח ברמת השפה והשאיר אותי קצת מבולבלת באשר לעצדתי לגביו. אולי חבל, כי אני לא לושבת שאקרא אותו שוב (או אצפה שוב בסרט)
עמדתי, חושבת (נמאס לי ממקלדות של טלפון)
(ל"ת)
ממליץ בחום. אמנם לא קראתי את התרגום לעברית, אבל השפה המומצאת עבדה עבורי דאז כבן עשרה, אז אין ספק שהיא תעבוד היטב עבורך כבגירה.
(ל"ת)
חומות של תקווה
שהוא כמובן עיבוד של נובלה של סטיבן קינג.
מופתעת למדי שלא הוזכר עד כה בין שלל עיבודי קינג שעלו. אולי בגלל שכשחושבים קינג נוטים לחשוב יותר לכיוון של אימה.
וגם אני והחבר׳ה (שכן הוזכר). אבל חומות של תקווה יותר.
בהחלט פסגת העיבודים של קינג.
העיבוד היחיד לקינג שטוב יותר מהמקור גם.
באתי כבר לכתוב את מה שכתבת, ולמזלי רפרפתי בתגובות ונתקלתי בשלך
אחח חומות של תקוה. מעניין אם לנצח יהיה מקום ראשון ב-IMDB
כפרה
קראתי את הספר בתיכון והוא גרם לי לבכות בטירוף בסופו. ניגשתי לראות את הסרט כמה ימים אחרי שסיימתי את הספר, קצת סקפטי לגבי האם הוא יוכל לשחזר את האימפקט הרגשי של הספר.
ובכן, גם בסרט בכיתי מלא.
הסרט הצליח לתפוס נהדר את החולמניות של בריאוני בתור ילדה, את הזעזוע הכן שלה, את הטירוף במלחמה (כולל הטייק הנפלא הזה: https://www.youtube.com/watch?v=55CaD_j5FQs&ab_channel=videoprofess) ואת נקודת המבט של בריאוני בתור המספרת כולל החרטה העמוקה ומשחק נפלא עם צלילי מכונת כתיבה בפסקול.
זה לא ספר שקופץ לי לראש ישר כשאני חושב על ספרים אהובים, וגם כנראה לא סרט בין הסרטים האהובים עליי. אבל גם הספר וגם הסרט נהדרים והסרט פשוט מצליח להעביר את הספר בצורה מדויקת. ראיתי לאחרונה את הסרט שוב והוא בהחלט גרם לי לבכות שוב.
גם אני אכתוב סדרה - האיש במצודה הרמה
ספר שלא ממש זכור לי של דיק שהפך לסדרת מופת.
בכללי, בעיני דיק הוא יותר סופר של רעיונות ופחות של עלילה, כך שאפשר לקחת את הרעיון הבסיסי המוצלח ועם עלילה להפוך אותו ליצירה שלמה. גם בלייד ראנר בעיני הוא כזה ואני מניח שגם דו״ח מיוחד אבל לא קראתי את הספר.
מסכים
קראתי רק סיפורים קצרים שלו ותמיד חשבתי איזה קונספטים ועלילות נהדרים, רק צריך למצוא במאי שידע לספר אותם בצורה טובה.
הקישור לקץ כל זמן מוביל לפי הכיתובית באנגלית לחלק השני
(ל"ת)
יש שתי מילים, אחת לכל חלק
(ל"ת)
אם מדברים על ספר ששודרג פלאים על ידי הסרט זה 'זהות כפולה'. ספר טרחני שהפך לאחד מסרטי האקשן היותר כיפיים
פארק היורה לגמרי מתעלה על הספר.
ולו מפני שכל הדמויות בספר שונאות זו את זו, רבות כל הזמן ובלתי נסבלות לחלוטין. במיוחד טימי ולקסי, שאם לא היו דינוזאורים בסביבה שינסו להרוג אותם, הם כבר היו הורגים זה את זו. מזל ששפילברג העניק לסרט את החום והאנושיות שהוא היה זקוק לו כדי, נו, שנרצה שהחבר'ה האלה יישארו בחיים.
את ספר ההמשך, העולם האבוד (השם הוא מחווה לספר של ארתור קונאן דויל על משלחת שיוצאת לחקור אי של דינוזאורים, אלא ששם יש גם איזשהו שבט פראי עתיק. זה מה שאני זוכר מהקריאה בו אי אז בילדותי ההולכת ומתרחקת), הפסקתי באמצע, הוא פשוט היה משמים למדי ועמוס מדי בפרטים טכניים (אופייני לקרייטון, אבל אני מניח שזה בלתי נמנע כשהספרים שלך עוסקים במדע), וגם הסרט לא היה משהו.
פחד ותיעוב בלאס וגאס. כשקראתי את הספר ידעתי שיש סרט ולא תיארתי לעצמי שאפשר לעבד את מאתיים עמודי ההזייה הזו לקולנוע…מצד שני – טרי גיליאם
הספר היה קורע ונהדר מכל בחינה.
וגיליאם אשכרה היה האדם המושלם לעבד אותו ועשה עבודה נהדרת.
וואו העמדה שיש פה לגבי שה''ט מפתיעה אותי
מבחינתי הוא עיבוד נורא לספר.
זה נכון שיש קטעים שטולקין לא עשה טוב (הסיום) וטוב שהם קוצצו, אבל הסרט לקח חירות מוגזמת בלרדד הרבה מהמסרים של הספר, בצורה כזו שאני לא מסוגל לראות אותו בלי להתעצבן.
דרך אגב, טוב שג'קסון עשה סיום יותר זריז מבספר, אבל זה לא שהסיום שלו היה טוב עם הקפיצות של ההוביטים בחדר המיטות. שיא הקרינג' שלי בקולנוע אי פעם.
אני לא יודע מה מפתיע.
בלי קשר לדעתך האישית, מאז ומתמיד הייתה הסכמה רחבה לגבי זה ששר הטבעות הוא עיבוד די מוצלח שלא מבייש את המקור. כמו שאחרים כתבו כאן, אני מעדיף את הסרטים. הספרים מאד התיישנו ואני לא בטוח עד כמה אני מחזיק מטולקין כסופר (סליחה על חילול הקודש), הכתיבה שלו לא בדיוק תופסת ויש גבול לכמה תיאורי שדות וגבעות אני מוכן לסבול בספר אחד (מרגיש כמו 40 אחוז מהספרים האלו לפחות).
לצד ההסכמה הדי-רחבה על איכות הסרטים של ג'קסון (של שר הטבעות, זאת אומרת)
כבר בעת יציאתם היו לא-מעט חובבי טולקין שהתרעמו עליהם, ויש מספיק כאלה ששום עיבוד לא יספק אותם – ובספר שהפך לתופעה מסדר הגודל של "שר הטבעות" זה די הרבה אנשים.
יובהר שאני לא מניח פה שום הנחות לגבי העמדה של עובר-אורח בנושא (אני מבין שהוא לא אהב את הסרטים, אבל לא מעלה חלילה השערות מעבר לזה).
אני איתך
גם אותי זה מפתיע. מבחינת יצירת העולם הם יפים מאד לעין, אני מסכים, אבל הם הרסו את העלילה ושיטחו אותה – הסרט הראשון היה בסדר, את השני אני לא ממש זוכר, אבל השלישי הוציא לי עשן מהאוזניים.