היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
בתגובות תוכלו להציע רעיונות לתמונה קבוצתית הבאה או פשוט לאחל מזל טוב, נראה לי מתבקש.
היום "עין הדג" הוא בן 20. כלומר, יש מצב שהוא כבר בן 20 וכמה ימים, ויש מצב שהוא עוד לא, זה תלוי מאיזה יום אתם מחליטים לספור את ההולדת שלו. לא משנה, עזבו, כדי לפשט את הנושא: היום "עין הדג" בן 20.
במקור היה תכנון כלשהו לעשות מפגש של האתר סביב התאריך כי תראו מה זה האתר בן 20, אבל תראו מה זה: זה לא ממש יכול לצאת לפועל (ואיכשהו אני לא בטוח ש"מפגש בזום" יהיה מעניין, למרות שאם יש מי שחושב אחרת הוא מוזמן להגיד בתגובות). במקום זה, אנחנו נצטרך להיעזר במה שתמיד היה הצד החזק באתר: מילים.
אז לכבוד יום ההולדת של האתר, להלן 14 כותבים מהעבר, מההווה, מהעתיד (?) עם טקסטים לציון יום ההולדת של האתר. ושיהיה מזל טוב לכולנו.
יצחק בארי: ממה להתחיל?
מזה שכיום קשה לי לדמיין חוויה של סרט (או של סדרה) בלי האתר? מזה שהאתר לימד אותי כמה זה כיף לדון בסרטים? מזה שהמקום המכובד שניתן באתר לסרטים פופולריים הוא דווקא זה שהוביל אותי ליהנות גם מסרטים 'שקטים' יותר? מההנאה מהשנינות? מהתשוקה של העורכים והכותבים? ממה?
וואלה, אני פשוט לא יודע. לכן נראה לי שאדלג על כל אלה, ואתרכז במשהו אחד שאפילו לא קשור בהכרח לקולנוע: עין הדג, עבורי, גילה לי את הצד היפה, המדהים והמועיל של האינטרנט.
תראו, כולם יודעים שבאתרי אינטרנט יש שני חלקים: התוכן ומה שהוא לא תוכן – הפרסומות בצד ולמעלה ולמטה והטוקבקים. התגובות המצויות באתרי הרשת הגדולים והמוכרים הן מיץ של זבל והן לא נותנות כלום לאף אחד. אני אישית הגעתי ממקום סגור, מוקפד, מושגח; ואז נחשפתי לאינטרנט, ורציתי ללמוד ממנו על העולם, ויותר מזה – על מי שנמצא בעולם. על אנשים שהם לא כמוני אבל הם כן דומים לי. אנשים שיכולים להיות רחוקים מאורח חיי ועדיין תהיה לי שפה משותפת איתם. אז רציתי, אבל לא מצאתי. בשום מקום לא היתה שפה, לא היה כבוד, לא היה מישהו שדאג לאווירה נעימה.
ואז הגעתי באקראיות מוחלטת לעין הדג (אני זוכר גם איך – קישור בויקיפדיה לביקורת של דורון על "ההוביט" הראשון), מתוך הרגל כמעט דילגתי על התגובות. רק כמעט. איזה מזל.
לנהל פורום זה סיוט. הרבה יותר קל לשים דיסקליימר בסגנון "אתר זה לא מאשר תגובות גזעניות, מסיתות ומפלות", וללכת לישון. מייסדי האתר, וממשיכיו כיום – לקחו את הפרוייקט הזה על עצמם, ויצרו כאן מקום שהא' ב' שלו זה תרבות הדיון. וזה מדהים, ומבורך, ודבר שאותי אישית לימד כל כך הרבה בכל כך הרבה תחומים שכבר קשה לי לזכור, אבל בעיקר – אנושיות, כבוד לאחר והכרה בדעות אחרות. האתר, כמה שזה יישמע מוגזם, עשה אותי לבן אדם יותר טוב.
תודה על עשרים שנה וברכה לשנים רבות הלאה.
טווידלדי: אי שם בשנת 2000 או 2001 פתחתי 'הארץ' ומצאתי שם ביקורת, לא אוהדת במיוחד, על אתר קולנוע חדש בשם 'עין הדג'. הביקורת הקצרה הייתה, כמדומני, של כתב שלא לגמרי חיבבתי, אז מיהרתי לראות על מה הרעש, ונשביתי. 'עין הדג', באותו זמן, עם הכותרת 'ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע', היה המקום היחיד כמעט (אני כותב כמעט כי בכל זאת, עברו עשרים שנה, הזיכרון מחליד והנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם), שבו אפשר היה לקרוא ביקורת סרטים שממש אפשר היה להבין ממנה האם הסרט טוב או לא, שווה צפיה או לא, ולא רק את עושר ידיעותיו של המבקר בקולנוע הצרפתי של שנות החמישים או במוזיקת הפאנק של שנות השבעים, או דעתו על האידיאולוגיה שמתחבאת בסרט.
אה כן, והביקורות היו יכולות להיות מצחיקות מאוד. מצחיקות, מוזרות, מעניינות – כאלה שגם גורמות, פה ושם, לחשוב. מתובלות במידה של שיגעון חיובי בניהול האתר, כגון המהפכה המתמשכת של דן ברזל. אחרי כמה חודשים הן גרמו לי לחשוב שאני יכול לכתוב בעצמי ביקורת.
הסתבר שזה נכון, אבל גם הסתבר שהאתר הוא סדנת כתיבה יוצאת מן הכלל. עורכי האתר דאז, רד פיש ולונג ג'ון, ידעו לכסח היטב ביקורת ולנכש החוצה בלבולי מוח או תארים ריקים מיותרים (למעשה, עד היום אני זוכר אזהרה אחת של רד פיש: "אל תכתוב על סרט שהוא 'סרט חובה' אם אתה מוכן להישאר בקשר עם מי שלא ראה אותו").
מלבד הכתיבה, 'עין הדג' גם הצטיין במערכת תגובות מצויינת שעודדה דיונים מעמיקים – עניין מאוד לא טריוויאלי – ובעורכים שמחקו תגובות מעליבות אישית ולא ענייניות, והצליחו בדרך-כלל לשמור את הדיון מסביב לנושא הכללי בלי שיידרדר ובלי שאנשים ייצאו ממנו כשהם שונאים ממש אחד את השני. לי אישית מחקו כמה תגובות זועמות שלו היו נשארות לעדות עולם בטח היו פוגעות ביכולת שלי לדבר עם האנשים עליהם התעצבנתי (אפרופו זה – אם יש משהו שהייתי מעדיף שלא יהיה באתר המחודש, זה כפתור הלייק, בדיוק בגלל שבלעדיו צריך יותר לדבר).
וכמובן, הייתה קהילה: היו כנסים, תחילה קטנים ולאחר מכן גדולים יותר, סביב נושא וסביב האתר. ואחרי המבוכה הקטנה הכרוכה בנסיון לקרוא את השמות במדבקה, היה מאוד נחמד, בדרך כלל, לפגוש את האנשים.
כל הדברים האלה הפכו את 'עין הדג' לאתר שלא היה כמוהו ברשת העברית.
כמובן, דברים השתנו מאז. האתר נסגר ונפתח מחדש, והעריכה השתנתה; אנשים מתבגרים ומשתנים; אופן הדיון משתנה.
אבל העובדה שכל זה קורה, מזה עשרים שנה, עדיין באותו אתר שעדיין מצליח לדבר בגובה העיניים על קולנוע וסרטים, ועדיין משמש בדרך-כלל במה לדיונים מעניינים ולרוב תרבותיים בנושאים שברומו של עולם ושבהרבה פחות רומו של עולם כאחד, היא פלא גדול.
זוהר אורבך: "עין הדג" שינה לי את החיים. פשוט כך. יום אחד, בגיל 8, נכנס לי לראש ג'וק שאני חייב לראות את "שיקגו" וחיפשתי בגוגל את המילה הזאת, מצאתי את הביקורת של נונין על הסרט, ומאז לא הפסקתי לקרוא כאן. הגבתי פה ושם, חטפתי מקלחות קרות פה ושם על עמדות משונות שהחזקתי בהן, הגנתי על סרטים שאין מה להגן עליהם וכדי לעמוד בקצב של הדיונים מצאתי את עצמי משקר שראיתי סרטים מסוימים שאמא שלי לא הרשתה לי לראות. ותוך כדי כל זה "עין הדג", על כל ביקורות העבר וההווה שלי, הקנה לי משהו שאין דרך בעולם שאוכל לגמול לו עליו: אהבת קולנוע כנה ואמיתית.
ייתכן שהייתי אוהב קולנוע, מרחיב בזה חמש יחידות והולך ללמוד את זה באוניברסיטה גם בלי האתר, אבל העובדה היא שרוב מה שאני יודע על קולנוע ורוב התשוקה לדעת מעבר לזה באה מדפי האתר הכחול הזה. "עין הדג" היה לתקופה המקור האינטרנטי היחידי בו אפשר היה לקרוא גם על לארס פון-טרייר וגם על מייקל ביי. כשמארק צוקרברג עוד הסתבך רומנטית עם רוני מארה, "עין הדג" היה מהמקומות היחידים באינטרנט הישראלי בהם אפשר היה לנהל דיונים מחכימים על קולנוע, גם כמשתתף פעיל וגם כקורא מהצד.
כשהביקורת הראשונה שלי (על "The Good Time Girls", סרט שכל המגיבים על הביקורת שנאו אבל אני עדיין חולה עליו) התפרסמה, הסברתי לחבר אוהד מכבי מהצוות שלי שזה קצת כמו שהוא יתחיל לשחק עם הקבוצה שלו. מכל מלמדי השכלתי, אבל מעט מאוד מהם גרמו לי להרגיש שלמה שאני יודע ומה שיש לי לתת ראוי להיחשף כמו האתר הזה. הגיגול האקראי ההוא אחרי הסרט שלימים נהיה האהוב עלי בעולם הוא בעצם אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. "עין הדג" שינה לי את החיים, ועל זה אני מודה לו עד היום. יום-הולדת שמח.
אדם קלין אורון: כשהגעתי לעין הדג הייתי כבר די בקי בדיונים אלקטרוניים ברשת, כי השתתפתי בכאלו עוד לפני שהיה אינטרנט (קוראים לזה BBS, ילדים). אבל כמו שהעולם כולו גילה קצת לאחר מכן, יש משהו שואב מאוד בדיונים אלקטרוניים: מצד אחד, אתה מוקף באנשים חכמים מאוד (וכן, גם טיפשים מאוד), אבל מן הצד השני, הדיון מאוד מקוטע ודי אנונימי, ולכן אתה שוב ושוב, ואז עוד פעם, מנסה לשכנע אחרים שאתה צודק או שהם טועים. די מהר גיליתי שאני מעדיף מועדונים חצי-סגורים כמו האייל הקורא, כי בהם הדיונים איכותיים יותר ובעיקר, לא הרגשתי שהמילים שלי נשפכות לחור שחור שלא ברור מי נמצא בעברו השני. אבל גם זה, עם הזמן, נהיה קצת מתיש – כבר לא הייתי נער שיכול להשקיע 8 שעות כל יום בניסוח טיעונים, שגרת החיים שלי כאקדמאי בכל מקרה כללה בירור עובדות ולמידה, וכל העסק הרגיש קצת רציני מדי ובה בעת, קצת מגוחך.
בעין הדג, למזלי, כולם תמיד הבינו שהחיים לא כאלה רציניים, או ליתר דיוק, שחלק רציני מהחיים זה לא העניינים הרציניים. הרבה מזה היה בזכות חוש ההומור הנהדר של דורון, אבל לא פחות בגלל הקהילה, על כל גווניה: עורכות ועורכים, כותבי וכותבות ביקורות, וכל המגיבות והמגיבים. יכולתי לסמוך על זה שהדיונים בעין הדג יהיו ברמה ויתנהלו בנימוס, אבל שזה גם יהיה מצחיק, ויהיו המון שטויות, ושכולם יבינו שלא רק שסרטים זה חשוב לא פחות מ, נאמר, פוליטיקה, אלא ש'מת על המתים' חשוב לא פחות מ, נאמר, 'אפוקליפסה עכשיו'. ולא הייתי לבד בתחושת הבטחון הזו: הייתה קהילה שלמה, חיה ומתחדשת, שהקפידה להזין את האתר בתכנים ודיונים. ולכן, כבר מעל לעשרים שנה, לא משנה כמה אני עייף, טרוד או סתם משועמם – אני יכול לברוח לעין הדג ולהיות בטוח שדורון ועינת, מרווין וטווידלדי, MuchRejoicing ומישי ועוד עשרות אחרים יהיו שם כדי לתחזק את נווה המדבר הנוח, החכם, הנעים והמעניין ביותר באינטרנט הישראלי.
שני אוירבך: להגיד שבזכות עין הדג למדתי להבין קולנוע טוב יותר, להיפתח למגוון רחב של סרטים ובאופן כללי אני נהנית מקולנוע יותר בגלל השנים שביליתי פה? נראה לי קצת מובן מאליו. לתווך בין חובבי קולנוע לקולנוע זו מטרה מרכזית של עין הדג כמו שאני מבינה אותו, ואני חושבת שהוא הצליח לעשות את זה עבור רוב הגולשים הקבועים – ובכללם אני. אפילו בתקופות שבהן כמעט ולא ראיתי סרטים, עין הדג אפשר לי להמשיך לשמור על קשר כלשהו לעולם הקולנוע; ובתקופות שבהן כן ראיתי סרטים, לעיתים קרובות מצאתי פה זוויות הסתכלות חדשות עליהם.
מה שלא יכולתי לצפות כשהתחלתי לגלוש בעין הדג קצת לפני שהוא נסגר לשנה זה שאני ארכוש חברים דרכו. יצירת חברויות אף פעם לא הייתה משהו שקורה לי מעצמו וזו בהחלט לא הייתה מטרה שאיתה הגעתי לכאן. אני חושבת שהייתי רק בקון אחד, ואני לא זוכרת שהחברה בו התעלתה על הסרטים שהוקרנו. ובכל זאת, אני מגלה שדרך עין הדג הכרתי הרבה מהחברים החדשים שיצרתי בתור מבוגרת ושהצלחתי לשמור איתם על קשר מתמשך. המעגל החברתי שלי די מצומצם (או לחלופין אקסקלוסיבי) ובשנים האחרונות חלק משמעותי ממנו מורכב מאנשים שמעולם לא הייתי מכירה אם לא הייתי לוחצת על קישור כלשהו באתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה. מעבר לעובדה שהאנשים האלה חשובים לי ברמה האישית, תחומי העניין המשותפים שלנו גם אפשרו לנו לעבוד ביחד על מספר פרוייקטים שאני מאוד גאה בהם ומאוד קרובים לליבי.
אני עדיין נהנית לגלוש בעין הדג, ולאחרונה גם לכתוב בו, אבל אפילו אם האתר ייסגר מחר התרומה שלו לחיים שלי לא תיפסק. עין הדג תמיד יהיה בשבילי הרבה יותר מהביקורות, הדיונים וסיכומי השנה. בסופו של דבר, קולנוע הוא רק עוד דרך ליצור חיבורים בין אנשים. אני אוהבת לראות סרטים לבד ולפעמים אפילו כותבת עליהם למגירה, אבל אהבת הקולנוע שלי מועצמת בכך שאני חולקת אותה עם אנשים, והאנשים שעין הדג הכניס לחיי שווים לי יותר מכל סרט (טוב, חוץ מ"בחזרה לעתיד").
עידן זיירמן: כשהתבקשתי לכתוב על ההיסטוריה המשותפת שלי עם עין הדג, הבחירה במה למקד את זה היתה מאוד, מאוד קלה. נכון, אני פה כמעט מאז הפתיחה (עם הכינוי המסתורי "BS"), כותב מאז 2003, מבקר בקונים בערך מאותה התקופה וגרמתי להצפה בבית של דורון פישלר בזמן שהאכלתי לו את החתולה – אבל למרות כל אלה, אם הייתי צריך לבחור מאורע אחד בהיסטוריה העינדגית שהוא המאורע החשוב ביותר מבחינתי, אין ספק שיש מאורע אחד שבולט מעל כל השאר. רגע משמעותי בוהק אחד שכל הרגעים האחרים מחווירים לעומתו. ולא, אני לא מדבר על גיוס הכספים שערכתי על מנת לשלוח את פישלר להקרנה של "ג'לי טרזן", אלא על פיקניק שבועות 2006, שאורגן במעורבות הגולשים. כי בפיקניק שבועות 2006, פגשתי את גלית.
14 שנים, 2 ילדים, כלבה, חתול, מגוון דירות ברמת גן ודירה אחת בכפר סבא מאוחר יותר – נראה שאף אחד מאתנו עדיין לא התחרט על זה. למרות שבמקום להתחיל לצאת מיד אחרי הפיקניק גלית החליטה לחלות במחלת הנשיקה, וכשכן יצאנו לדייט סוף כל סוף, זה היה בשביל לראות את "אמריקן דרימז" – הצלחנו להתגבר על הקשיים והמהמורות ולהקים משפחה עין-דגית לתפארת. אמנם השמועות מספרות שדורון פישלר החליט לסגור את האתר רק בשביל לא לפרסם ידיעה על עוד זוג שמתחתן בעקבות פגישה דרך האתר, אבל אותן השמועות מספרות שהוא כל כך התחרט על זה שרק בגלל זה הוא פתח את "עין הדג" מחדש אחר כך.
אז תודה ל"עין הדג" על כך שהוא נתן לי ולגלית הזדמנות להפגש, תודה לעורכי "עין הדג" לדורותיהם בכלל (ולדורון פישלר ועינת חורשי בפרט) על כך שבזכותם האתר הזה היה קיים, תודה לגלית שהיא מוכנה לסבול את השטויות שלי כבר יותר מ- 14 שנים ולא שמרה לי טינה על "אמריקן דרימז", ותודה להורים של גלית על מרק העגבניות שהם שלחו לנו הביתה.
מאיה כהן שלו: במהלך רוב תיכון עשיתי את מה שאמא שלי מכנה "לשבת על הגדר". זה תפקיד שכמעט בכלל לא מקבל ייצוג בסרטים ובסדרות תיכון, בהם התפקידים נעים בין "פופולרי" ל"חנון ראש באסלה". לא הייתי מנודה בשום צורה, היו לי חברים ואהבו אותי באופן כללי, אבל גם הייתה המון בדידות ותחושת תלישות מהעולם, כי המציאות וההרגשה הפנימית לא תמיד מסונכרנות. בסוף, לא חוויתי את כל חוויות התיכון הנורמטיביות לכאורה המוצגות באותם סרטי תיכון; לא יצאתי למסיבות ולא חזרתי הביתה שיכורה. אולי בגלל זה את מועקת הנעורים שלי העלמתי בעזרת כתיבה כמעט בלתי פוסקת. בכל זאת, סרטי תיכון דומים לחיים בתיכון בערך כמו שהחיים במערב הפרוע היו דומים למערבונים.
המשפט האחרון הוא למעשה ציטוט ישיר מהביקורת ל"10 דברים שאני שונאת אצלך", שהיא גם הביקורת הראשונה שקראתי באתר. במשפט הזה וגם בביקורת באופן כללי, היה את האישור הזה שהייתי כל כך צמאה לו. ככה זה התחיל והמשיך בשני לילות בהם קראתי את כל הביקורות באתר (נכון לאותו רגע). מאז הפכתי לקוראת אדוקה. המפגש עם עין הדג לא רק אשרר לי שאני בסדר, אלא גם שכתיבה ודיבור על קולנוע זה דבר שקורה גם כאן, ולאו דווקא בביקורות קולנוע ארוכות וקשות לקריאה שאיכשהו תמיד מצליחות להתנשא על הקורא. רציתי גם, והרצון התבשל במשך כמה שנים, והאמת שהדבר האחרון שחשבתי שיקרה כשכתבתי ליהונתן משום מקום זה תשובה חיובית.
עין הדג קצת עזר לי להבין מי אני, ואיך אני רוצה שיראו (יקראו) אותי. הכתיבה לאתר היא אחד הדברים הכי מהנים שאני עושה, והמחשבה שאנשים ממש משקיעים מזמנם כדי לקרוא את דעתי היא מדהימה בעיניי. אז אולי זו הזדמנות להגיד תודה לעין הדג, אבל גם לכם.
אביעד שמיר: אם מסתכלים מספיק מרחוק על לוח השעם עם החוטים האדומים שהוא עשרים השנים האחרונות, הבת שלי נולדה בזכות שרשרת אירועים הקשורה לכך שעניתי בחיוב למייל מעין הדג בו הציעו כרטיס למי שמעוניין לסקר סרט.
התחלתי לגלוש באתר כשהייתי בן 19, אחרי שחרור מוקדם מצה"ל, בלי חברים בסביבה הקרובה ועם הרבה זמן פנוי. התחלתי לקרוא באתר ולאט לאט גם להגיב ולהרגיש נוח להשתתף בדיונים ארוכים ולהתווכח ולהתלוצץ עם אחרים על הסרטים האהובים עלי. אחרי כמה התחמקויות, הגעתי לקון בעין החורש וזו הייתה כנראה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים כמוני. גיקים של קולנוע שאפשר לדבר איתם מחוץ למחשב בדיוק באותה חופשיות כמו מול המסך. בסיומו של פישקון אחר, הסעתי לרכבת חייל שגר באיזה קיבוץ מומצא בצפון. נדמה לי שקראו לו תום שפירא, או משהו כזה. הבנתי שבשבע השנים האחרונות הוא הקליט פודקאסט שבועי על קולנוע בשם "שורה שניה באמצע" וכשזה יצא לחופשה כפויה לצד בתי הקולנוע, העלה לכאן משהו שנקרא "לסרג'יו פנית". חפשו בגוגל או בפייסבוק, אולי שווה האזנה.
צחוק בצד, עין הדג אחראי במידה רבה לעיצוב החיים שלי כאדם מבוגר. סביר להניח שגם ככה הייתי מגיע מתישהו לכתוב על סרטים, אבל לא בהכרח לאנשים שמרכיבים את העולם שלי כיום. בקיץ 2007 התנדבתי להגיע מטעם עין הדג להקרנה מיוחדת של "המוסד הסגור". כתבתי על הסרט ביקורת מפרגנת ושלחתי לפרסום. לא חשדתי. זמן קצר לאחר מכן, במאי הסרט, אלון גור אריה, כתב לי מייל תודה על הביקורת. עדיין לא חשדתי, מה אני חשדניסט? בשלב מסוים מצאתי את עצמי בהפגנה למען עצמאות סוג'יירה ובשיווד שצולם בגינה ציבורית בהרצליה. פה חשדתי.
מתן בכר: מעבר לכך ש"סקוט פילגרים נגד העולם" הוא הסרט האהוב עלי, הוא גם הסרט שהביא אותי לכאן והסיבה שאתם קוראים פוסטים שלי ב"עין הדג" בארבע השנים האחרונות.
בתחילת העשור הקודם הייתי קורא סמוי והגבתי לעתים נדירות. ואז ב-2011 פורסמה הכתבה על קיום ה"סקוט-קון" וכמובן שזה תפס את תשומת לבי. כמה ימים לפני האירוע הייתי בחופשה משפחתית ביוון, בדיוק באמצע פייז של צפייה בסדרה "צווארון לבן". הגעתי לחנות מקומית שמוכרת כובעי פדורה וחשבתי לעצמי "אם על מאט בומר זה נראה טוב, כנראה שגם עלי, נכון?" (איפשהו ביקום באותו רגע, רון הווארד הכריז לפתע: "זה לא"). וכך קרה שהגעתי ל"סקוט-קון" עם חבר, מרגיש מגניב עם הכובע שלי. אחרי האירוע, החלטתי להרשם לאתר. כשהגיעה העת לבחור כינוי, חשבתי על הכובע שלי מהאירוע, וכך הגיע Mad Hatter. זאת הייתה הפעם היחידה שחבשתי את הכובע הזה ובמבט לאחור, טוב שכך.
לאתר הזה היו גם השפעות על החיים האישיים שלי: הכרתי לא מעט אנשים מפה, גם באירועים עצמם וגם בטרמפים שנתתי אליהם. את הבלוג "תת-תרבות" הקמתי יחד עם אנשים שהכרתי כאן, כשהרעיון עלה כשנפגשנו לצפות בסרטים של אדגר רייט. בשלב מסויים הפכתי למבקר מן המניין, כזה שמוזמן להקרנות ונמצא תחת אמברגו לפרסם ביקורת עד שהסרט יוצא. האתר הזה שינה את החיים שלי בהרבה דרכים, והכל בזכות "סקוט פילגרים".
רז גרינברג: המעורבות שלי בעין הדג התחילה קצת לפני ההשקה הרשמית שלו, כשדורון פנה אלי במייל, סיפר שהוא פותח אתר חדש לביקורת סרטים ושאל אם אני רוצה להצטרף. הביקורת הראשונה שכתבתי התפרסמה קצת לפני אותה השקה, בלי יותר מדי תהודה. אחד הדברים שאפיינו את האתר בראשית דרכו היה בעיקר האקלקטיות – מגוון של כותבים במגוון קולות משכו כל אחד לכיוון אחר. במשך תקופה ארוכה, אני חושב, לא היה בעצם עין הדג אחד, אלא קורת-גג להרבה מאוד דעות וסגנונות. היה בזה משהו מסעיר, חדשני – צריך לזכור שהתקשורת הממוסדת באותה תקופה, כולל המקומונים התל-אביביים שנתנו במה רחבה לדיונים על קולנוע – העסיקו לכל היותר שניים או שלושה מבקרי קולנוע; לעין הדג, בשיאו, היה מספר דו-ספרתי של כאלה.
אני מודה שאני לא חוזר הרבה לביקורות מהתקופה ההיא, בטח לא לביקורות או מאמרים שאני כתבתי (להתקל בסגנון הכתיבה של עצמך מלפני למעלה מ-15 שנים זו לא תמיד חוויה חיובית). ובכל זאת, יש שתי ביקורות שהגדירו עבורי את האופי המיוחד של האתר – הביקורת של קילרוי על "ממנטו" שהצליחה להעביר בצורה מבריקה את חווית הצפייה בסרט כמעט בלי לדון בדברים כמו עלילה או סגנון, והביקורת של לונג ג'ון על "8 מייל", שהצליחה לסכם את הסרט וההתרשמות של המבקרת ממנו בסגנון שמאפיין את הגיבור. אני לא בטוח כמה מהגולשים של האתר בגלגולו הנוכחי מכירים את הביקורות האלה, אבל עד היום הן מסמלות עבורי את האופי של עין הדג – ההכרה שהדברים המסעירים בקולנוע יכולים להסתתר גם אצל המבקרים.
גבי קוגן: תראו, זה לא אמור לעניין אתכם במיוחד, אבל אני כותב את זה בחדר מלא ארגזי קרטון, ארוזים כולם לקראת מעבר לירושלים בעוד כמה ימים. אחרי 23 שנים, אני עובר דירה בפעם הראשונה. שוב, זה לא אמור לעניין אתכם, וזה לא באמת קשור לעין הדג – אבל ייתכן שזאת בדיוק הנקודה. באשמתי או שלא, האתר הזה הגיע למצב שהוא תמיד ברקע בשבילי. ככל הנראה, יותר ממה שמה שהוא בסופו של דבר סה"כ אתר קולנוע אמור להיות. איכשהו יוצא שהרבה מאוד אירועים מההיסטוריה שלי בעין הדג, אני אסוסציאטיבית קושר ברגעים ותקופות מהחיים האמיתיים שלי.
אם יורשה לי לצטט תגובה נושנה של ארמדילו, שפשוט מתאר את זה הרבה יותר טוב ממה שאני אי פעם אוכל: "עין הדג היה המקום שלמדתי לבנות בו טיעון מנומק ועקבי. שלמדתי בו איך להתדיין. המקום הראשון שעימת אותי עם חוויית העריכה של טקסט פרי עטך. ראבאק, מאיפה למדתי לפסק? מבית ספר? פחח. מלכתוב תגובות תוך כדי הצצה בפסקה מביקורת אקראית בעמוד הראשי". תכלס אני מרגיש כמו נוכל עד היום על זה שמעולם לא העמדתי את המורות שלי על טעותן כשהן סברו שיכולת ההתבטאות בכתב, הגבוהה מעל הממוצע, שלי הינה תוצאה של איזה כישרון טבעי. זה לא. זה פשוט שהיו לי את המורים הכי טובים – דורון, אבל גם כל מי שאי פעם כתב ביקורת באתר הזה, וכמעט כל מי שפרסם תגובה. עזרתם לי לפתח כישור שהוא כנראה המשמעותי ביותר בארסנל שלי, וזה אשכרה יעזור לי בחיים, אני יודע את זה.
וזה לא רק איך שהאתר הזה כתוב, אלא גם ה'מה'. בין אם אלה אבחנות והסברים על מונחים קולנועיים בסיסיים שלא הייתי מכיר אחרת, ובין אם בניואנסים וניתוחים עמוקים שאנשים אשכרה כתבו באריכות בלי שמישהו משלם להם על זה, האתר הזה היה בית הספר לקולנוע הכי טוב שאפשר לבקש. שוב אגנוב ציטוט, אבל הפעם זה מחבר שיודע מי הוא: "זה בזכות כל אחד ואחד שכתב פה הודעה, מראשון העורכים ועד אחרון הטרולים, שלימדו אותי מה זה קולנוע אמיתי, לא פלצני מדי ולא נוסחתי מדי. לא טיפשי מדי ולא מתנשא מדי. כל אותן תגובות שלימדו אותי מה זה, באמת ובתמים, סרט טוב".
אבל הנה החלק הבאמת מדהים: למרות שהיה לי היי מטורף מהאתר בשנים 2010-16, משהו די נדפק אחרי שהתגייסתי לצבא, ופתאום כל ההתמכרות שלי לקולנוע צומצמה למצב שאפילו אחרי השחרור שלי, יצא שראיתי בשנה שלמה כמות סרטים שאפשר לספור על כף יד אחת. אבל משום מה, גם כשעצם העניין שלי בקולנוע ירד, עדיין מצאתי את עצמי נכנס קבוע לאתר, תמיד מקום דף מספר 2 שאני בודק אחרי פייסבוק. למרות שבשלב הזה בקושי צפיתי בסרטים כבר שנתיים, הגילוי שמישהו נוסף במפקדת חטיבה 188 הכיר את עין הדג הפכה אותו לאחד החברים היותר טובים שהיו לי בשירות. ועדיין, תכלס התלהבתי כמו ילדה קטנה כשעשיתי את המקבילה העין-דגית להבקעת שער עבור קבוצת הכדורגל שבמחלקת הנוער שלה גדלת, ואשכרה פרסמתי ביקורות סרטים. החבר'ה מהפלוגה הסתכלו עליי כאילו אני מפגר.
אני מניח שזה בגלל שבתת מודע שלי אני מבין שגם אם אני לא מתעניין במיוחד בקולנוע ברגע נתון כזה או אחר, עין הדג הדג פשוט תמיד היה פינה איכותית שבה ידעתי שאמצא דברים מעניינים לקרוא ולהשכיל מהם גם בביקורות על סרטים שלא התעניינתי ולא אתעניין בהם לעולם. אבל בעיקר, בעיקר, ידעתי שתמיד תהיה כאן קהילה שגם אם אינה בשיא שבו היא הייתה בעבר, עדיין מספקת את אחד המקומות היחידים באינטרנט הישראלי – לעזאזל, בישראל באופן כללי – שיש בהם תרבות דיון אמיתית, שהיא בו זמנית דוגרי ובגובה העיניים ועדיין נותנת תחושה שאנחנו מדברים בסך הכל עם אנשים בוגרים.
יהונתן בטוח יחתוך מפה טקסט אפילו שאני שופך פה את דם ליבי אז אני לא אעשה את פסקת הסיום ארוכה יותר ממה שהיא צריכה להיות ופשוט אסכם את זה במילה אחת: תודג.
דן ברזל: אני דן ברזל. אולי אתם זוכרים אותי מהביקורת על "רקוויאם לחלום", ממהפכת הברזל, מדיונים אינסופיים על פוסטמודרניזם, ואולי אתם לא זוכרים אותי כלל כי הגעתם לעין הדג אחרי שאני עזבתי את האקווריום, או סתם כי אתם כבר זקנים כמוני והסניליות מרימה את ראשה. רגע, איפה הייתי?
הגעתי לעין הדג אחרי שניסיתי לגייס את רד פיש ככותב לאתר חדש. האינטרנט בישראל בזמנו עוד היה בחיתוליו במקום בחתוליו, ואולי בגלל זה רד דחה את ההצעה וכתב לי "יש כל כך מעט אנשים שקוראים עברית באינטרנט, אז אם יש לך משהו להגיד, אולי כבר עדיף פשוט להתקשר אליהם". לשמחתי הוא לא שמע לעצה של עצמו ומעט מאוחר יותר פתח את עין הדג, והודות לכך, 20 שנה מאוחר יותר, אנחנו כאן.
זה לא מובן מאליו שאתר אינטרנט ישרוד במשך שני עשורים, יגבש סביבו קהילה שממשיכה להתחדש, וישמור על רלוונטיות בעולם משתנה. אם אני שואל את עצמי איך זה קרה – ואני לא, כי אני לא מדבר אל עצמי, זה דבר דיי מוזר לעשות דן, תפסיק עם זה תיכף ומיד – אני מבין שהתשובה נעוצה בכך שעין הדג היה האתר הנכון במקום הנכון בזמן הנכון, ונתן ביטוי בזמן אמת לשני תהליכים שהחלו לקרום עור וזימים באותם ימים, ושעדיין נותנים את אותותיהם היום:
1. ההתנערות מהביקורת הממסדית של הנחמן שניצקליינים ודומיהם והפיכת כל אדם מן הישוב למבקר/ת קולנוע בפוטנציה, יחד עם תרבות הדיון המשוכללת שהתפתחה באתר שלעיתים הייתה משמעותית יותר מהביקורות עצמן – שתיהן נתנו ביטוי להחלשת שומרי הסף המסורתיים והעברת הדגש לתוכן גולשים, תופעה שהחלה באותו זמן עם תרבות הטוקבקים והגיעה למימדים של מהפכה עם עלייתו של פייסבוק ודומיו.
2. הפלת המחיצות בין קולנוע מסחרי לקולנוע "איכותי" ובין בידור פופולרי ל"אמנות גבוהה", ומתן יחס שווה גם ל"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" המסחרי וגם ל"רומא" האמנותי – הגישה הזו שיקפה את תהליך הדמוקרטיזציה ומיסוס ההגדרות שהקולנוע עצמו עבר באותו זמן, שבא לידי ביטוי למשל בעובדה ששני הסרטים הכל כך שונים האלו בוימו ע"י אותו אדם, בפערים שהיטשטשו בין קולנוע ובין טלוויזיה, או בסרט כמו "ספיידרמן: ממד העכביש" שהוא גם סרט אמנותי מדהים זוכה אוסקר ששואב השראה מכל תולדות הקולנוע, אבל גם סרט גיבורי על, אקשן ואפקטים כיפי בטירוף שהרוויח כמעט 400 מיליון דולר ברחבי העולם.
אבל מעבר לפרספקטיבה ההיסטורית, היה בעין הדג משהו נוסף, אישי יותר, שגרם לי וכנראה לעוד רבים אחרים לחזור לקרוא ולכתוב בו שוב ושוב. זה לא היה קשור לרוח הזמן, ואפילו לא לגמרי היה קשור לקולנוע. בדיעבד אני מבין שהקולנוע סיפק את המעטפת, שהקליעה לרוח הזמן יצרה את המומנטום, אבל שהלב הפועם של האתר כמו גם הייחוד שלו היו ונשארו במרכיב על זמני שהיה יכול באותה המידה להתקיים גם באתר פחות טרנדי שעוסק בטכניקות סריגה אינדונזיות: הקהילה המגוונת, הסקרנית, האינטליגנטית והמצחיקה שהתגבשה סביבו, שהצליחה לשמור על הגחלת מצד אחד אבל גם להתפתח ולהשתנות מצד שני. כי בסופו של דבר, הכל אנשים. ודגים. אבל בעיקר אנשים.
תמשיכו להיות אנשים. ותמשיכו לדאוג לאיכות המים באקווריום גם ב-20 השנים הבאות.
רם קיץ: במידה שלא היה לי חוג טניס באותו יום, הרוטינה שלי אחרי שחזרתי הביתה מחטיבת הביניים הייתה פחות או יותר זהה: ארוחת צהריים מול פרק של "קטנטנות" ולאחר מכן הייתי מעיף את האח הקטן שלי מהמחשב המשפחתי ועובר בין האתרים השונים במועדפים שלי: מ-ISF ז"ל דרך המסך המפוצל ז"ל והבלוגים האהובים עלי בישראבלוג, פורומים של היידפארק, תפוז או פורומים של אנימה (אשר היו באותה תקופה במלחמה מגוחכת אחד מול השני, שייתכן ואני יזמתי חלק ממנה). זה היה שיטוט מהנה, כשבכל אתר הייתי נכנס אל עולם עשיר אחר שהרחיב לי אופקים ובו קהילה וסגנון משלו.
את עין הדג תמיד שמרתי לסוף, כי מהרגע שהייתי נכנס לכאן ידעתי שלא אצא בקרוב: אם לא המתינה לי ביקורת חדשה לקרוא, כמעט תמיד היו דיונים ארוכים ומרתקים אודות, ובכן, הכל. כלומר, כן, בעיקר קולנוע, אך הקהילה בעין הדג לימדה אותי כיצד מנהלים דיבייט תרבותי במגוון נושאים – וכל זאת מבלי שבכלל הגבתי. זה לא שהייתי ביישן, אך בעין הדג של 2004-05 הרגשתי כי זו זכות עבורי, צוציק בן 14, לקרוא מה יש לכל המבוגרים האלה לומר, ולקח זמן עד שהרגשתי בָּשל להצטרף. החל מאותו יום, המיילים האהובים עלי היו אלה שמודיעים לי כי מישהו הגיב לאחת התגובות שלי.
עם הזמן, רשימת המועדפים התחלפה ללא היכר, כאשר הזמן החופשי שלי באינטרנט נע כיום בין רשתות חברתיות לבין אתרי חדשות – ורק עין הדג עומד לו איתן, כמעין בית-ילדוּת שכניסה אליו מעלה ריחות נוסטלגיים. אסתכן בלהישמע קלישאתי, אבל אני בכנות אוהב את עין הדג; האתר, הקהילה והכותבים פה עיצבו חלק ניכר מהטעם התרבותי שלי, השפיעו על סגנון הכתיבה שאימצתי ולימדו אותי שבאינטרנט לא הכל מוכרח להיות בצרחות ועם 3 סימני קריאה. אני אוהב את עין הדג, אני אוהב את הנכונות שלו להשתנות – ואני גם אוהב אתכם.
לונג ג'ון: כשעין הדג היה בן 10 אמרנו שהוא דינוזאור – לא מהסוג שהחבר'ה זורקים, אלא במובן של נצח במונחי אינטרנט. חה! תראו מה זה. עכשיו האתר בן 20 ולכי תזכרי מה היה.
היו ילדות שצפינו בהן מתבגרות (רק צפינו? לפעמים הרגשנו שגידלנו אותן בעצמנו!) – מנערות להיותן נשים מרשימות, ואני לא מדברת על הילה, בת 12, קרית ביאליק. אבל יותר מהכל, עין הדג היה תהליך ההתבגרות, השחיקה וההתפכחות שלנו. שלי. כי מה כבר ידעתי בגיל 25? ידעתי שאני אוהבת את האתר, שאני מוכנה להשקיע בו את כל זמני ומרצי ושאני מוכנה להתאבד עליו. וזה באמת מה שעשיתי. לוח הזמנים שלי סבב סביב עין הדג: באיזה תאריך יוצא כל סרט ומה הזמן המוקדם ביותר שנוכל לפרסם ביקורת (תהליך ארוך שכולל את קבלת הביקורת, מספר שעות לכתיבת הערות, החזרת הביקורת לכותבת, קבלת נוסח מתוקן, סבב תיקונים נוסף ואולי עוד אחד, ויכוחים ברמת הפסיק, ליטוש, חיפוש תמונות – וכל זה בימי האינטרנט הפרימיטיבי והידני מדי); מתי נשלחים לוחות זמני הקרנות של סרטים ובאיזה שעה כדאי להיות בבית כדי שניתן יהיה להזין את שעות ההקרנה לאתר במהירות האפשרית; קריאת כל התגובות באתר, מענה למי שצריכה ומחיקת תגובות מתלהמות או גסות; שיטוט אינטנסיבי באתרי חדשות כדי למצוא נושאים ליומיות – אותן ידיעות חדשותיות קצרות – או לכתבות; קריאה אובססיבית של דו"חות כספיים שבועיים של סרטים וניתוחם; ועוד לא דיברתי על ארגון ואופרציה של קונים, מפגשי גולשים וגולשות. היו עוד המון מטלות קטנות שאני אפילו לא זוכרת וששאבו ממני כל דקה פנויה. מילניאלס, תחשבו על זה כמו דייסון של הזמן. אפילו טיול באיטליה לא עבר בלי עין הדג בראש, כשביררתי באילו ערים יוצג סרט חשוב – מטריקס 2 – האם הוא יוקרן באנגלית והאם יהיה הגיוני לנסוע שעתיים לכל כיוון על מנת לצפות בו.
מהר מאד עין הדג הפך מתחביב חמוד לעיסוק במשרה מלאה פלוס, שהכל סובב סביבו ושלא מאפשר אפילו דקת מנוחה. נהניתי, ברור, אבל כמו בכל מערכת יחסים, מגיע הרגע שבו קשה לשמור על התשוקה. עם הזמן עין הדג הפך למטלה, לעול. נשחקתי, הגעתי לרוויה. מהגנרל ליה אורגנה (והיא גנרל, ביצ'ס, הרבה יותר משהיא נסיכה), הפכתי לבטי פארקר (זו האמא האפרורית – אפורה במובן הכי מילולי שיש – מפלזנטוויל. עזבו, סרט ישן). מהנסיכה הקסומה (שהיא קצת אהבלה, בואו נודה), הפכתי לפוסטר של ריטה הייוורת' בחומות של תקווה (גם סרט ישן, עזבו).
לכן, ההודעה על סגירת האתר, לפני 10 שנים, לוותה אמנם בריקנות – זמן פנוי? מה זה? – אך גם היוותה הקלה. וקצת אחר כך כשהאתר חזר לחיים, כגנדלף הלבן בשעתו, הבנתי שאופס, אני לא רוצה לעשות את זה שוב. ב-10 השנים שחלפו מאז התנתקתי, למדתי, התפתחתי, קראתי, צפיתי, יצרתי, עשיתי, עשיתי עוד קצת, דעותי השתנו, חיי השתנו. הייתי לונג ג'ון ועכשיו אני עינת.
ביקורת על עין הדג מאתר הארץ, 2001
https://www.haaretz.co.il/misc/1.729079
בשבילך טווידלדי היקר ❤️
כמו כן, מזל טוב 😅❤️🎂
(ל"ת)
תודה!
מסתבר שהזיכרון שלי הטעה אותי בכמה חודשים וקצב ההתרחשויות, אבל את הכתבה זכרתי נכון…
אוקי זה שיכנע אותי להגיב (יותר נוח בפייסבוק, ואני לא אדם של תגובות אני ביישן) אז מזל טוב. אשכרה האתר יותר גדול ממני, אנשים פה כתבו ביקורות קולנוע לפני שנולדתי.
יש ימים שאני פשוט קורא ביקורות ברצף, אפילו על סרטים שלא ראיתי, סתם כי כיף (וזה מדהים שלקרוא ביקורת זה כיף, מי חשב שזה יהיה ככה), וכבר ידוע שאחרי שרואים סרט – בודקים בוויקיפדיה ואז בעין הדג. ובאתגר הצפייה שהיה בקיץ האחרון, כתבתי את הדעה שלי על סרט בפעם הראשונה בחיים (בקבוצת פייסבוק) אז תודה על כל זה.
@יונתן צוריה למה אתה לא כתבת?
שילוב בין "לא בטוח מה להגיד"
ובין "פרויקט כלשהו שיעלה מחר וגזל לי זמן ניכר".
נוסטלגיה היא דבר מתוק ומסוכן
בת הזוג שלי אמרה לי פעם שלפעמים היא מקנאה בי על המקום היציב שהכדורגל תופס בחיי – "כמה אנשים יכולים להגיד שיש דבר בחיים שלהם שלא השתנה מגיל 6?". לרשימה הזאת צריך להוסיף גם את 'עין הדג'.
אני הקורא הכי שקט שיכול להיות. אף פעם לא פרסמתי כאן ביקורת (אם כי אני חייב להודות שניסיתי כמה פעמים), אבל אני עוקב אחרי האתר כבר כמעט 18 שנים (למיטב זכרוני, הביקורת הראשונה שקראתי כאן הייתה על שרה"ט השלישי). מכל אתרי האינטרנט שעיצבו את ילדותי (יצורי רשת ז"ל, השרת העיוור זצוק"ל ועוד רבים שבטח כבר שכחתי), עין הדג הוא היחיד שנשאר עומד.
כמה מזכרונות הילדות החזקים ביותר שלי קשורים למקום הזה – תחושת ההשתייכות והקהילה, הפאניקה שאחזה בי כשלחצתי על הקישור שהפך את האתר ל-'עין הדן' ולא הצלחתי לשנות חזרה, הציפייה השנתית לכתבות על האוסקר וחשוב ממנו – פרסי דג הזהב/הדג המלוח. ממש מזמן, כשעוד הייתי ילד קטן ושוטה, אפילו טבעתי מטבע לשון טיפשית במיוחד שזכתה ל-15 דק' של תהילה.
הכתבה הזאת באה לי בזמן מוזר. אני מניח שזה קשור לחרבנה שמתרחשת מחוץ לחלון (בצירוף ימים קשים בעבודה), אבל בזמן האחרון אני בהתקף חריף וקשה של נוסטלגיה. אחד מהשיאים שלו היה כשגיליתי שניתן לגלגל את הצ'אט של הפייסבוק עד שמגיעים לשיחות עתיקות במיוחד, קראתי הכתבויות שלי עם חברים מ-2009 ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כשקראתי את הכתבה הנהדרת הזאת נפל לי האסימון – 2009 היא קו פרשת המים האינטרנטי שלי, ואני מניח שגם של אנשים נוספים. זוהי השנה בה הפייסבוק נכנס לחיי, אבל גם עין הדג, בגרסתו הכחלחלה והמקורית, יצא מהם.
מאז, כמובן שעין הדג חזר ובגדול והנה אני מקליד כאן את התגובה הזאת בשנת המד"ב 2020, אבל דברים לא באמת חזרו להיות כמו שהם. אני לא יודע אם אני השתניתי, האתר השתנה, או שהקולנוע השתנה (אני מניח שהתשובה הנכונה היא שלושתם גם יחד), אבל את עוצמת החווייה האינטרנטית של שנות הדג הראשונות לא הצלחתי לשחזר אף פעם. אני מודה שבשנה-שנתיים האחרונות, עין הדג כמעט ירד מסדר הכניסות האינטרנטי הקבוע שלי.
וחבל שכך. למרות שהנוסטלגיה תמיד מציירת לנו את העבר בצורה כה מתוקה, היא תמיד טומנת בחובה שקר גדול (הנה, תראו אותי מזיל כאן ריר על השנים הראשונות והאיומות של שנות ה-2000). חלק מההתנתקות שלי מעין-הדג נבעה מההשוואה הבלתי פוסקת ובלתי נמנעת בין מה שכאן ובין מה שהיה ולא יהיה שוב, וזה רע. המקום הזה, ככל הנראה אתר האינטרנט העברי הגדול בכל הזמנים, הוא טוב מכדי לעזוב אותו.
אז תודה רבה לכל מי שכתב והגיב לאורך השנים, אתם באמת לא יודעים כמה השפעתם לי על החיים ועיצבתם את מי שאני היום. התחלתי את התגובה הזאת בשרה"ט השלישי, ולכן מה יותר מתאים ממנו מלסיים אותה. לכן, אם נסכם במילותיו של אחד סם גמג'י – "הנה, חזרתי".
מזדהה עם מה שכתבת, אסף. אני מנסה לחשוב על סדר היום האינטרנטי שלי לפני 20 שנה (פורומים, פורומים, בלוגים, עין הדג, ועוד פורומים) ומבין שהיום נשאר למעשה פורום אחד ועין הדג אחד. זו אגב גם מחמאה עצומה לצוות החדש של האתר שעל אף ששינה חלק מאופיו של עין הדג, מצליחים לשמור על הגחלת בצורה מדהימה. פשוט להסיר את הכובע.
בלי דורון פישלר? :-(
תודה לכם כותבים יקרים על הכל, זה אחד האתרים האהובים על כל כך הרבה אנשים וזה אומר הכל.
ורק דורון...
… שותק כמו דג?
(נ.ב., מזל טוב! בתור מי שאינו אחד ההורים אבל היה, אפשר לומר, הרופא המיילד, נהדר לראות את ההצלחה המתמשכת של האתר הזה.)
יש שני אנשים שהעובדה שהם כותבים בשפה העברית היא הפסד גדול למליארדי האנשים בעולם שלא דוברים את השפה הזאת. דורון פישלר הוא אחד מהם (רונן דורפן הוא השני, אם זה מעניין מישהו). והוא מבחינתי אחד ממבקרי הסרטים הטובים ביותר בעולם. למרות שביקורת הקולנוע החזקה ביותר באתר הזה לא הוא כתב (הנוסע השמיני נגד הטורף, מאסטרפיס) ולכן אתר שמכנס מאות ביקורות קולנוע שלו הוא אוצר לאומי.
כשזה בא בתוספת פלטפורמת הדיונים הטובים ביותר בארץ, זה מתכון של שעות ארוכות מדי שנשפכו בקריאת ההסטוריה של האתר הזה (בכמות שתביך אותי לחשוף). מבאס קצת לקרוא בתי קברות של דיונים (כמות הויכוחים שניהלתי עם דן ברזל בראש) אבל זה מלמד ומעשיר. אני מתעב את פייסבוק כפלפורמה, ואני מודה לכל מי שממשיך להשקיע כדי שהאתר הזה יהיה קיים. ותודה לכל מי שאי פעם נתן תוכן באתר, גם שנים אחר כך יש מי שנהנה ממנו.
מזל טוב!
ידענו אש
ידענו מים…
בהחלט אחד האתרים.
לצערי חסרונו של דורון מורגש היטב.
כמו כן, האם קיפוד כותב במקום כלשהו?
הוא היה הכי מוכשר פה, לעניות דעתי.
תודה על 20 שנה של הדיונים הכי טובים באינטרנט על קולנוע.
(ל"ת)
אתם מדהימים!
עוקב אחריכם מגיל צעיר (כשהאופציה היחידה הייתה דרך האינטרנט בעבודה של אמא, בתחילת שנות ה2000). עם הזמן הפכתי למעריץ אובסיבבי של האתר והתכנים שלו. עשיתם כל כך הרבה דברים נכונים ואמיתיים עם הזמן שאני מעריץ את כל מי שתפעל ומתפעל את האתר המדהים הזה.
עוד שנייה אני מסיים תואר בצילום (ובתוכו המון התעסקות בקולנוע וטלוויזיה). לא היה שום שיעור שהיה רלוונטי ומעמיק כמו הידע העצום והכוונות הטובות שיש לאנשים כאן. פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי חוזר לכתבות מפעם, מעמיק בתגובות לביקורות שנכתבו לפני שנים ולומד המון, פשוט המון.
תודה רבה לכולם (גם למנהלים וגם לגולשים) שנתנו לי שיעורים חשובים על קולנוע, טלוויזיה ויצירה בכלל. אין ספק ש4 שנים באקדמיה לא יתקרבו למה שלמדתי בעין הדג.
מאחל לכם עוד הרבה שנים של עשייה ברוכה. בבקשה תשמרו עליו פשוט, לדעתי זה סוד הקסם של האתר והאנשים שלו. מעריץ אתכם ואת העשייה הברוכה שלכם.
מזל טוב!!!
אני קראתי את הביקורת על ממנטו(מעולה למי שלא קרה, ספוילר הם כותבים את הביקורת מהסוף להתחלה).
ודן ברזל! אוף איך כעסתי עליך על ההתקפות שלך על חברת דיסני(זה היה אתה, נכון?).
אז מזל טוב, כל הכבוד לאתר המדהים שהצליח איכשהו בסוף לשרוד 20 שנה .
אגב לכבוד המומדלת של האתר נזכרתי בפישטיןב שהיה פה לאיזו תקופה, זה זה היה גדול.
דיסני זה הייתי אני, לא דן ברזל.
(ל"ת)
נכון רז זה היית אתה חחח סליחה דן
(ל"ת)
תודה על הכל, באמת
אני לא מרבה להגיב פה, אבל האתר הוא אחד מהמקומות הראשונים שאני בודק בבוקר ובכל פעם בה אני מתיישב על המחשב. הביקורות והדיונים העבירו לי משמרות על משמרות חסרות מנוחה וגם בעבודה הנוכחית שלי אני עדיין מציץ פעם בכמה שעות באתר לראות האם המתמשכים מזמנים לי דיון מעניין לנתק איתו את הראש.
כפי שאמרתי להרבה מחבריי, האתר הזה הוא הפינה האהובה עליי באינטרנט הישראלי. הדיונים מעניינים, מעמיקים, מצחיקים והוגנים. יש פה ושם טרולים ופה ושם התכסחויות, אבל בניגוד לכל מקום אחר (למשל קבוצות פייסבוק ודיוני טוויטר שהם על סף מלחמת אזרחים) הדיונים פה נעימים לקריאה ומחכימים, ולא פעם גיליתי משהו חדש על העולם בזכותם.
אז תודה לדורון שהקים, תודה לכל הכותבים שירשו, תודה לכל המגיבים הקבועים יותר ופחות, ותודג על כך שהאתר קיים.
מזל טוב!
בעודי קורא את הברכות, לאט לאט אני מתחיל להבין כמה האתר הזה משמעותי עבורי.
אני חושב שהגעתי לכאן פעם ראשונה בגיל 10, כשחיפשתי מידע על "רוקי" והגעתי לביקורת על "מופע הקולנוע של רוקי", ובמשך יום שלם לא הבנתי אם ראיתי את הסרט הנכון.
יכול להיות שהגעתי לכאן עוד לפני, אני לא יכול לדעת. פשוט האתר הזה תמיד היה ברקע של החיים שלי, תמיד עוד מקום לקרוא בו על קולנוע, וככל שהזמן עבר ההתעניינות שלי בו הלכה וגברה.
אז מ"עוד מקום" האתר הפך אצלי ל"המקום". וכל פעם שרציתי לקרוא על סרט הגעתי לכאן.
ומ"המקום לקרוא בו על סרטים" זה הגיע למצב שאני לא יכול לראות סרט בלי לרוץ ישר אחרי זה ולקרוא את הביקורת עליו.
ואז מגיעה הכתבה הזאת, אני מבין שצפיתי מהצד יותר מדי זמן, ושהגיע הזמן לקחת חלק.
אז פתחתי פרופיל באתר, ואני מתרגש.
אז מזל טוב לאתר שגם 20 שנים אחרי פתיחתו, מצליח למשוך אליו קוראים חדשים!
האתר בקורונה
אגב קראתי שוואלה התחילו לעשות מלא ביקורות על החדשות בתירוץ שאין בידור. האתר הזה הוכיח כמה וכמה פעמיים שגם בתקופות כאלו ניתן לעשות כתבות על בידור. ואין לדבר בכלל על הסקרים והמשחקים שעשיתם בתקופה . פשוט אנשים מדהימים
מזל טוב לאתר וגם לי
(ל"ת)
מזל טוב, עד 120!
מתוך בריאות, אושר ועושר לעורכים, המגיבים והקוראים, בעבר בהווה ובעתיד!
אגב, אנצל את ההזדמנות ואשאל עזרה לגבי חיפוש בתגובות ישנות (בעיקר חיפוש לפי שם המגיב): מנוע החיפוש של האתר לא מחפש בתגובות, ומנוע החיפוש של גוגל נדמה לי מדלג על דפים, ובכל מקרה לא מסודר כמו החיפוש הפנימי…
ושוב פעם, מזל טוב על 20 שנות פעילות, ותודה רבה על מעט הזמן בו זכיתי לקרוא ולהגיב באתר, שנזכה כולנו לקרוא ולכתוב, לשמוח, לצחוק ולהתעצבן על הסרט הגרוע התורן, למשך שנים ארוכות וטובות!
מזל טוב!
אני חושבת שהגעתי לאתר הזה לפני כ18 שנה. איך?בחיי שכבר אין לי מושג, אך מאז לא עזבתי. ככה זה שאוהבים.
הביקורות פה הן תמיד אלו שאני מחכה להן, וכמו רבים אחרים גם אני למדתי המון מהתגובות ומהדיונים שהתפתחו.
אז תודה רבה♡
מטוס זעיר ללא טייס.
אחד bs315 קישר ביקורת לקיל ביל. אחד Green Pepper בדק, אהב, הגיב.
אתר נסגר, אתר נפתח. עדיין בודק, עדיין די אוהב, מדי פעם מגיב.
מזל טוב!
אני, כאילו, לא הבאתי עוגה.
אתה יודע, קורונה וזה
אולי היו חוששים לאכול, והיית יכול להחזיר אותה הביתה שלמה וטעימה.
עוגה?
אתה היית אמור להביא את הכוסות החד פעמיים.
מזל טוב :)
אין לי שום סיפור מגניב על איך הגעתי, כנראה דרך המסמ"צ בזמנו. הרבה השתנה, אבל זה האתר היחיד בעברית שאני עדיין מבקר בו בקביעות, אז תודה לכל הכותבים והעורכים לדורותיהם על טיפוח הקהילה הזו.
אני רוצה לנצל את התגובות בשביל להשלים קטע שלא נכנס לטקסט שלי מפאת אורך, בנוסף לכמה הגיגים טריים.
כאמור, איכשהו יוצא שהרבה מאוד אירועים מההיסטוריה שלי בעין הדג, אני אסוסציאטיבית קושר ברגעים ותקופות מהחיים האמיתיים שלי.
מאז שנכנסתי לפה בפעם הראשונה בגיל 11 לאחר שהביקורת של עכרור השלולית על "עידן הקרח 2" הייתה אחת התוצאות הראשונות של חיפוש שם הסרט בגוגל, האתר הזה ליווה אותי. היו תקופות שהוא ממש ליווה אותי. ההתלהבות שלי בתגובה מפגרת למדי בביקורת על "האביר האפל", סרט ה'מבוגרים' הראשון שראיתי. השנה בה האתר היה סגור ודווקא בה חרשתי את ההיסטוריה שלו עד למצב שידעתי לציין בדיחות פנימיות ואירועים שקרו לפני שבכלל ידעתי שהוא קיים. החזרה של האתר שהגיעה בול בזמן כשממש התחלתי להתעניין בסרטים בקטע שהוא יותר מסתם תחביב. הקונים בתחילת העשור שהיו האירועים החברתיים שהלכתי אליהם מבלי שהיו במעגלים הקשורים אליי ישירות, שלא נדבר על הפעם הראשונה שבה התגלחתי. הצפיות הליליות בשידור החי של האוסקר שהיו הלילות הלבנים הראשונים בחיים שלי. וזה הוביל אפילו למצב שבו אני התחלתי, בלי להתכוון, טרנד די מעצבן של זאטוטי עין הדג מתלהבים שפותחים """בלוג""" קולנוע שב-כ-ל-ל לא מנסה לחקות את הנוסחה של דורון (ואני מבין שכנראה אין בנאדם שיותר מובך מהעניין מאשר דורון עצמו, שהתעורר יום אחד לגלות שיש דור של גיקים צעירים ש"סוגדים" לו מבלי שהיא בכלל ידע על זה).
וגם באותה תקופה צבאית שחונה שהזכרתי, עדיין קראתי באתר בזמן שמירות במחנה יפתח, בסיס הרפאים המקולל, ועדיין הייתה כתבה שלמה שכתבתי תוך כדי תרח"ט. עדיין ניצלתי את הגימ"ל היחיד שאי פעם קיבלתי כדי לצפות באוסקר, משהו שבבסיס אי אפשר היה לעשות. ואחרי השחרור, אני כנראה פספסתי הזדמנות להתקבל לקומונת חקלאות במסגרת העבודה המועדפת מכיוון שביום הניסיון כנראה הוצאתי את הטלפון פעם אחת יותר מדי כדי לראות אם כתבה שלי שהייתה אמורה לעלות באותו יום כבר עלתה (אל תלמדו ממני, חברים).
אני רוצה להאמין שמאז גיל 13 התבגרתי. אני מניח שבאמת עשיתי את זה בתחומים מסויימים. אתם אולי שמים לב שאני הרבה פעמים כותב דברים בסגנון "שאלה יהיו הצרות שלנו בחיים" כשאנשים נכנסים לוויכוחים קצת יותר מדי אמוציונליים על ענייני סרטים (משהו שאני עושה גם בתחומים אחרים שאני מתעניין בהם, כמו למשל בפורומי מטאל שאני חוטף בהם התכווצויות שרירים כשאני רואה אנשים שלוקחים את "סגנון החיים המטאלי" הרבה יותר מדי ברצינות), אבל וואלה, אפילו אני לא ממש ממש תמיד עמדתי בזה. לקחתי את האתר הזה הרבה יותר ברצינות ממה שאני מטיף לו. לצד כל ההתלהבויות שתיארתי, הייתה גם לפחות פעם אחת שמשהו שקרה פה באתר הוביל אותי לבכי (עזבו, סיפור ארוך, משהו שקשור במייל מאוד זועם – והיום כאדם בוגר יותר, אני מבין ש*לא זועם מספיק* של אורן, מי שבימים הראשונים של האתר החדש היה, וגם לפני, היה דמות משמעותית מאחורי הקלעים וראוי לקרדיט גם היום. באותה הזדמנות אל תסתכלו בתגובות של כתבות מאיזור דצמבר 2010-ינואר 2011, אתם עלולים למצוא עדות לתקופה מביכה מאוד בחיים שלי) ולזה שהמשפחה שלי למדה בעל כורכה על קיום האתר.
אז לא יודע, כנראה שיש משהו באתר הזה אם הוא מצליח לגרום להיות עד כדי כך emotionally invested ברמה שזה גורם לי להפר עקרונות והיגיון שפיתחתי לעצמי. אני לא יודע אם זה דבר טוב או רע, אני לא יודע מה זה אומר עליי, אבל אני כן יודע שאתר שנגע בכל-כך הרבה אנשים, בטח בישראל, בטח לאורך כל כך הרבה זמן, שמעו, גם אם יש אנשים שיירצו להתנער ממנה, או לפחות לא להיות מוגדרים על-ידה – עדיין מדובר בחתיכת מורשת להשאיר. אז שוב, תודג, לא רק בשם ילד מטומטם שנשאר מטומטם עד היום ותכלס גם לא באמת כותב כזה טוב מחצור הגלילית (עד לפני יומיים בכל אופן).
מותר לשאול שאלה אישית?
מה הקטע עם המשפחה שלך וזה שהיא גילתה על עין הדג? מה הפאדיחה/אסון גדול פה? אני בהחלט יכול לחשוב על שניים-שלושה מקומות באינטרנט שמביך יותר לגלות שמסתובבים בהם.
שום דבר מיוחד,
אני פשוט לא חושב שאמא שלי אי פעם הכינה את עצמי למצב שבו הילד בגיל ההתבגרות שלה מדוכא בחדר שלו וכשהיא שואלת אותו מה קרה הוא עונה לה "את לא תביני, זה בגלל איזה אתר של ביקורות קולנוע".
ואאו. האתר הזה נפתח כשהייתי בת 4
מרגישה ממש צעירה פתאום.
אני מסתובבת פה רק בשנים האחרונות, ופשוט נהנת לקרוא פה הכל- ביקורות, חדשות, דוח"ק, ודיוני תגובות בני עשור.
תודה רבה!
איך אפשר שלא להלל את האתר שבזכותו יש לי חולצת מניח רעפים נוצרי??
time does get away form us
(ל"ת)
המון תודה לכל הצוות והכותבים
עשרים שנה אני כאן, שזה יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיים. תענוג לקרוא כאן את הביקורות והדיונים על סרטים. מה שיפה פה שהאתר הזה הוא לא רק למי שהקולנוע הוא השאיפה האומנותית שלו כמו חלק מהכותבים כאן, אלא גם לאנשים כמוני, שפשוט אוהבים לראות קולנוע (וטלוויזיה!).
אוהב את האתר הזה
יש משהו בעיצוב הפשוט והטיפה מיושן שלן בדסקטופ שגורם לי לחזור אליו כל פעם מחדש אפילו כשאני לא מחפש ביקורת על סרט חדש. סתם לדפדף ולהסתכל בביקורות ישנות ותגובות ישנות של סרטים שאהבתי בעבר.
יש לי הרבה סנטימנטים לאתר הזה
מקווה שהוא יישמר ככה לנצח. בלי לשנות אותו עיצובית. בלי פרסומות. בלי תגובות סטייל וואלה סלבס.
פשוט נקי לאוהבי הקולנוע
מזל טוב!
בשביל אתר עצמאי, להגיע לגיל 20 זה הישג נדיר. השרת העיוור והמסך המפוצל הוקמו באותה תקופה והיום השמות שלהם בעיקר מעוררים נוסטלגיה לשנות ה-00, אבל עין הדג עדיין חי ובועט (עולים לי רק שני אתרים עצמאיים מבוגרים יותר – האייל הקורא ובמה חדשה). בזכות המסירות של הכותבים והמפעילים שלו, אין לי ספק שהוא ימשיך להתקיים גם כשקבוצות הפייסבוק החמות של היום יעוררו בעיקר נוסטלגיה לשנות ה-20.
ברור שתודה
לקח לי קצת זמן לחשוב מה אני חושב על האתר הזה כיום (ונדמה לי שאני נמצא בו לפחות 18 שנה, אולי יותר).
נדמה לי שכרגע האתר הזה מהווה את אחד (אם לא ה-) ממקורות ההמלצה לצפייה הראשית שלי. מה שיונתן עשה למשל היום עם פרויקט העשרים שלו נפלא. ואם יש משהו שאני תמיד מחכה לו כל שנה מזה המון המון שנים זה – המאמר הקבוע על ״הסרטים הכי טובים שלא הגיעו לקולנוע השנה״.
ועם זאת, אני חושב שברמת השיח – המצב לצערי השתנה לגמרי, וקשה לומר שהאתר הזה מדבר הרבה על קולנוע. העובדה היא שהמאמר שקיבל (ובקלות ובגדול) הכי הרבה תגובות השנה היה זה על ג׳יי.קיי רולינג, ועם כל הכבוד קולנוע בשבילי הוא אסקפיזם, ולא דיון (מעניין כשלעצמו, אני מניח, פשוט לא אותי) על מגדר.
וואלה, אולי שווה להרים את דו"ח מודמים שבורים
ולבדוק, לרגל חגיגות ה-20, מהו הפוסט עם הכי הרבה תגובות.
אבל אם אני כבר כאן, אנצל את הבמה ואאחל מזל טוב גדול וגם תודה ענקית ליהונתן וצוות הכותבים ה-ever-expanding שממשיכים להוביל מקום שכיף לבקר בו, לקרוא ולחשוב.
נדמה לי שאני יודע. העפתי מבט היום, רק כדי לוודא.
"האביר האפל" במקום הראשון (1287 תגובות), לא רחוק מאחוריו "שר הטבעות: שיבת המלך" (1127 תגובות), ובמקום השלישי "מטריקס רילודד" (1037 תגובות).
קלעת בשתיים מתוך השלישייה הראשונה
אחרי 'האביר האפל' נמצא לא 'שר הטבעות', אלא כתבת הפרידה בסגירה הראשונה של עין הדג בספטמבר 2009 (the end). אחריו אכן 'שיבת המלך', ו'מטריקס רילודד'.
הבאים בתור, אם זה מעניין מישהו – מניח רעפים נוצרי, 'עיר החטאים' (שממש עכשיו חנך את הפודקאסט החדש של האתר), 'עלייתו של האביר האפל', 'דוני דארקו', כתבה על האם צריך להחרים את 'המשחק של אנדר', ו'שני הצריחים' סוגר את העשיריה.
שכחתי את המספרים
האביר האפל – 1287 תגובות
The End – 1220
שיבת המלך – 1127
מטריקס רילודד – 1037
מניח רעפים נוצרי – 1016
מתחת לאלף:
עיר החטאים – 959
עלייתו של האביר האפל – 907
דוני דארקו – 781
להחרים את אנדר – 709
שני הצריחים – 693
כל הנתונים נכונים למועד פרסומם וכפופים לשינויים בהתאם להחלטת הרשות המשווקת. אין כפל מבצעים. ט.ל.ח. כמו כן, אם מישהו רוצה להתגייס כדי לשנות את סדר הרשימה המאד חשובה הזו ולהתחיל כאן מאבקים נוסח ימד"ב, אדרבה.
נראה לי שאפשר להסיק מכאן נתון די פשוט, לא?
פייסבוק התחילה לתפוס תאוצה באיזור סוף העשור הראשון למאה, ממש כש"האביר האפל" יצא. זכורה לי יומית באתר על טוויטרים פיקטיביים של דמויות ושחקנים – זה היה לפני שלסלבים כנראה היה טוויטר, ואני אישית אפילו לא הבנתי על מה מדובר.
רשתות חברתיות הן ממשק יותר פופולרי לדיונים אינטרנטיים, וכשכל הגיג מקבל מעמד של פוסט (כתבה) בפני עצמו כל מתדיין מקבל מעמד "בכיר" יותר משהיה לו כשפשוט הגיב על כתבה. האתר חזר מההפסקה בת השנה שלו אחרי שפייסבוק כבר נהייתה מה שהיא, ואליה הצטרפו עוד רשתות חברתיות. בעשירייה שציינת, רק שתי כתבות יצאו בגלגול השני של האתר, שתיהן רחוקות משיא התגובות באתר. זה לא שאי-אפשר לנהל דיונים מחכימים ומעמיקים ב"עין הדג" היום, להפך – לטרולים יותר נוח לעשות עבודתם בפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, ומי שאשכרה רוצה לדבר על סרט עושה את זה פה. אפשר להסתכל על זה כעל דבר חיובי (גם אם ממש לא זכור לי שעמודי התגובות ב"The End" ובביקורת על "האביר האפל" הוצפו בהטרלות).
עוד מסקנה – כדי לשבור שיאי תגובות צריך להיות א. חלק מפרנצ'ייז, ב. לתת למגיב מקום להכתיב את התוכן (במקרה של "מניח רעפים נוצרי", שאם היה נצפה היום היה הופך לקבוצת פייסבוק שמתמלאת בפנינים שנדלו מהתרגומים הבעייתיים בנטפליקס) או ג. להיות אירוע חד-פעמי בתולדות האתר. כמובן שלא מפריע אם מביים אותך כריסטופר נולאן, מה שמוביל למסקנתי – כשנולאן יגויס ליקום הקולנועי של מארוול ויחליט לביים סרט אינטראקטיבי בכיכובם של דורון פישלר, עינת חורשי, יהונתן צוריה ודן ברזל, האתר הולך לעלות באש מרוב תגובות.
מזל טוב אינדיד!
וואו, אני חושב שזו תגובה שלישית שלי באתר :) כבר מעל לעשור שהטאב השלישי שנפתח שייך לעין הדג, ואני באמת ובתמים חושב שאין אתר עם כל כך הרבה תוכן ועוד איכותי! בתגובות… אז שאפו לקהילה
גם אני רוצה לומר תודה.
על ביקורות שהן מצחיקות, חכמות, מחכימות, על שגרמתם לי לחזור ללכת לקולנוע (כשעוד היה אפשר, כמובן) אחרי שנים שבהן התעצלתי לצאת מהבית (מה לעשות שבעיר מגוריי אין קולנוע?). על תגובות ודיונים מרתקים שיכולתי לאבד את עצמי בהם במשך שעות ארוכות, שהתפלגו ונמתחו לכל נושא אפשרי בעולם – הסטוריה, דת, צבא, תרבות, אמנות, ספרות, מגדר, קומיקס, פילוסופיה, ועוד. נחשפתי להמון סרטים שלא הכרתי, שוכנעתי ללכת להמון סרטים – לא פעם לבדי – שלא חשבתי שאתעניין בהם בכלל, ומצאתי עצמי מרותק ואסיר תודה. זה אחד האתרים הבודדים שאני נכנס אליו באופן יומיומי ומוצא בו תוכן איכותי ומרומם נפש. מצד הכותבים ומצד המגיבים כאחד. שאר האינטרנט יכול ללמוד מהמקום הזה איך מנהלים ויכוחים ודיונים מבלי לרדת למקומות שפלים ותוך כבוד הדדי. ובייחוד בימים כאלו, זהו אי של יציבות עבורי. לפעמים אני נדהם לגלות שאני גולש באתר הזה כבר חמש שנים ברציפות.
האמת, אני לא זוכר איך הגעתי לאתר לראשונה. נדמה לי שפעם ראיתי איזה סרט שלא הבנתי (אולי מלהולנד דרייב?) וחיפשתי מידע עליו ברשת בניסיון לפענח את החידה הצפונה בו; ומאז התמכרתי. וזו התמכרות שאני בהחלט שמח עליה.
אז מכל הלב – המשיכו כך. אתם עושים עבודה נפלאה שאני מעריך בכל מאודי.
כ-16 שנים צופה פאסיבי
ולפני כשנה פתחתי אתר ופה ושם גם אקטיבי ומביע דעתי :)
כמו שמישהו אחר פה אמר, מקווה מאוד שהאתר ישאר פחות או יותר נקי על טהרת הקולנוע והטלוויזיה (וכל הנגזר מהם) ולא יהיה עוד אתר שטובע בשיסוי של פוליטיקה.
האמת
שאני פה המון שנים, אני מניח שלא כל כך הרבה כמו שאר המגיבים, אני בכל זאת קטן יותר מהאתר.
האתר הזה לימד אותי באמת ובתמים את העוצמה שבקולנוע, את הכיף שבדיונים (אמנם אני לא מגיב אבל רק לקרוא ותאמינו לי שקראתי הו כמה קראתי) ובכלל לקרוא את הביקורות המוצלחות פה, שמעבר למה שאתה מסיק מהן, הן כתובות כל כך טוב.
אחרי כל סרט שאני רואה, אני מתחיל את הטקס הקבוע – נכנס לויקיפדיה ועין הדג וזה הופך את חווית הסרט למוצלחת הרבה יותר.
אז תודה לכם -ליוצרים ולכותבים. אתם עושים טוב.
גם אני אוהב את האתר הזה מאוד
תודה לכם שהנכם!
מזל טוב
אין לי משהו ממש מרגש להוסיף פה על 'עין הדג ואני'. מכירה את האתר ועוקבת on and off עוד מימיו הראשונים. אמנם אני די בטוחה שהשתתפתי בדיונים אי אז, אך מעולם לא הצלחתי לזהות את עצמי בין המגיבות, מניחה ש20 שנה הם נצח.
זוכרת את הפליאה והאכזבה כשהגעתי לחפש משהו וגיליתי שהאתר סגור כמה חודשים, זוכרת את הפליאה המשמחת כשחיפשתי מידע על איזה סרט וגיליתי שהאתר חזר לעדכן. אני כבר לא זוכרת מה הניע אותי להרשם כמשתמשת רשמית, אבל היה איזה טריגר.
בגילו, ובגלגוליו השונים, האתר הזה הוא בין הבודדים שהתבגרו באינטרנט יחד איתי ואני מניחה שזה מה שהופך אותו למשהו מיוחד. אני כמעט חוששת מהכנסת הגיפים, כי דווקא השימור הדינוזאורי משהו של הפורמט מחזיק אותו במעמד מסויים.
תודה לעורכי האתר בעבר ובהווה על ההשקעה המטורפת.
וואו
הגעתי לעין הדג בערך חצי שנה אחרי שנוסד, כשמישהי (לא זוכר מי) כתבה לי על פיסת נייר את כתובתו (כן, ילדים, פעם לא היינו שולחים לינקים בוואצאפ) וטענה "נראה לי שתאהב את זה, יש שם אנשים בראש שלך." לא תכננתי להישאר, ועל התגובה הראשונה שלי חתמתי "נונין, מבקר חד-פעמי מדגאחר" (מכיוון שהייתי באותו זמן מעורב בכתב עת אינטרנטי לשירה בשם 'דג אנונימי?'). כמובן שמיד מישהו שאל אם אני קשור לנונו (אין לי מושג עד היום מי זה נונו) ומאותו רגע נסחפתי לשיחה.
תוך שעות כבר היה ברור לי שהביקור לא יהיה חד-פעמי, ובמהרה התחלתי לבלות זמן רב באתר, גולש בו מחדר המחשבים של אוניברסיטת תל אביב במקום ללכת לשיעורים (ומה רבה היתה מבוכתי כשגיליתי שמישהי בשורה לפני גולשת בדיוק באותו אתר, והיא לא אחרת מאשר הגולשת המסתתרת מאחורי הכינוי המסתורי 'מישהי עם ניק מתחכם'). כמה חודשים אחר כך הרגשתי מספיק בטוח בעצמי לשלוח ביקורת לאתר, ועוד אחת, ועוד, והפכתי לכותב קבוע לתקופה מסוימת (למעשה, שתיים מהביקוורת שכתבתי מוזכרות בכתבת 20 השנה, ויש להודות שאני גאה בכך). לצד המפגשים האינטרנטיים היו גם הקונים הנפלאים (אם אשכחך עין החורש תשכח ימיני! תמיד נזכור את הפורים.קור), שעבור אחד מהם הצליחו דורון ועינת לשכנע את חברתי דאז (היום אשתי) לבצע גרסה אופראית לביקורת על '8 מייל' (ומי שהיה, זוכר). אני תוהה אם הקוראים של היום מעלים על דעתם שאחד הקונים הראשונים התקיים בדירה פרטית בחיפה.
עין הדג הכיר לי חברים, שעם כמה מהם אני בקשר עד היום; הכיר לי סרטים שהפכו לקאלט אישי ("דוני דארקו", אני מדבר אליך) וטקסטים שחזרתי וקראתי שנים אח"כ (הביקורת על 'רקוויאם לחלום' מאת דן ברזל, למשל). כאו למדתי הרבה על קולנוע ועל מה הייתי רוצה לעשות לו הייתי עוסק בקולנוע (אחראי בד שחור ואסלה כמובן), ניהלתי שיחות פילוסופיות ארוכות מהסוג שהיום פשוט בלתי אפשריות, צחקתי בקול גדול ונסחפתי ליצירות משונות שגרמנו לאחרים לצחוק בקול גדול (בהן למשל דו"ח מודמים שבורים, שכבר הוזכר מעלי).
העדות הכי מדהימה להשפעה של עין הדג עלי היא העובדה שאני כאן, בקביעות, בערך מדי שבוע – וזאת על אף שלא ראיתי סרט בקולנוע קרוב לחמש שנים, אני לא מכיר חצי מהכותבים הקבועים ולא באמת אוהב את היקום של 'הנוקמים'. אז מזל טוב, אתר דינמי עם יד, מקווה שגם בעוד 20 שנה, בגרסה המיליארד של האינטרנט, עדיין תשרוד.
ני
(ל"ת)
אוף.
כתבתי תגובה ארוכה מתוך החשבון שלי על איך האתר שינה את חיי, לחצתי 'אישור' ואז היא נעלמה כאילו ולדמורט בכבודו ובעצמו הטיל עליה כישוף. לא ברור לי אם זה באג יום הולדת אבל איכשהו זה קורה לכל ניסיון שלי לתגובה מתוך החשבון. אז אני אצטרף להסתפק בתגובה מחוץ לחשבון ולאחל לאתר מזל טוב ועוד שנים רבות של הצלחה. ואם התגובה המקורית שלי נמצאת עוד אי שם במערכת, מי ייתן ותתעורר לחיים.
נמצאה והוחזרה
(ל"ת)
תודה!
עכשיו אפשר למחוק את הפתיל הזה.
מזל טוב לאתר הכי נהדר באינטרנט!
תודה רבה לכל צוות הכותבים, המבקרים, המתחזקים, הדגים והמגיבים!
תודה על שעות על הנאה מהביקורות המושקעות והמשעשעות, על כל הסרטים שלא הייתי שומע עליהם אפילו מבלעדי האתר הזה ועל כל הדיונים המרתקים בתגובות ובשרשורי-פלצת הארוכים והמייגעים – כן, גם הפוליטיים – שלא אחת חידשו לי דברים שלא ידעתי והראו לי נקודות מבט חדשות שלא חשבתי עליהם.
תודה לכל חברי האתר הזה שפתחו בפני את עולם הקולנוע והכירו לי עולם שלם של אומנות ויצירה שלא הייתי יודע עליו מבלעדיכם.
כבר המון זמן שאני פה – אולי עשור, כנראה פחות – בעיקר בתור קורא-רפאים, ועין הדג לאורך כל הזמן הזה תמיד היה האתר הראשון שהייתי נכנס אליו כל פעם שפתחתי את האינטרנט, גם בתקופות שבהם מיעטתי בצפייה בסרטים – אם בכלל צפיתי – לא הייתי נמנע מלהיכנס לאתר, פשוט נורא כיף פה, איך אפשר להפסיק?
אז תודה רבה לכולכם, אתם נהדרים!
שיהיה במזל!
שמור כמו יין, יין טוב
יש שלב מטריד בחיים שבו אדם מוצא את עצמו אומר "לפני עשרים שנה" והוא מתייחס לגיל "תודעתי", לא לילדות, ומרגיש זקן. יש שלב מטריד יותר שבו מתברר שזה כבר קורה באתרי אינטרנט (עם יד!) ואז בהרבה תגובות מגיבים ילדודס שמספרים על היכרות עם האתר בגיל בי"ס, לפעמים אפילו חד-ספרתי… וגורמים לי להרגיש זקנה. ככה יפה?!![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
אני כבר לא זוכרת איך התגלגלתי ל"עין הדג", אבל זה היה מתישהו בשנתו הראשונה. קדמו לו (בחיי) פורום הקולנוע של IOL ז"ל שהיה באווירה טובה ומפרגנת (קיבלנו כרטיסים להקרנות קידום!) ופורום הקולנוע של "וואלה!" שהיה אליטיסטי ומתנשא להגעיל, ואחריו "עין הדג" היה חוויה מתקנת (אגב, בזכותו הגעתי גם ל"האייל הקורא" אבל הדיונים בו היו קצת כבדים ומתישים מדי והתקשיתי לעקוב).
אני זוכרת את היומיות ז"ל ואת היומית שבה נכנסו האמוטיקונים לחיינו![!דלוריאן!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_delorean.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_delorean.gif" alt="" width="" height="" />)
. הגעתי כמובן למפגשים ב"עין החורש", וזכיתי לחזות במו עיניי במופע "יאטה!" המקורי. אני זוכרת את בוג'י ועוד מגיבים ותיקים שהכרתי קודם בכינויים בהמשך פנים מול פנים. הגעתי ל"עין הדג" עוד לפני שהגעתי לכנסים אחרים של מד"ב ופנטזיה, ואני זוכרת כמה התרגשתי סוף סוף לזהות פנים מוכרות (של רדפיש) בכנס "פנטזיקון" הראשון שלי (הגלגול המוקדם של "עולמות").
הייתי סטודנטית צעירה, רגע לפני פריחת הקולנוע הביתי, נהניתי כ"כ מהאתר שהייתה שנה שיצאתי כ"כ הרבה שצפיתי ביותר מ-30 סרטים (בקולנוע!). עם כניסת ה-DVD לחיי ושאר אפשרויות צפייה ביתיות, צפיתי ברוב הסרטים באיחור מה, אבל תמיד חיכיתי לשלב שאיכנס לאתר, אקרא את הביקורת ואוכל להתחיל להגיב… עם הזמן עברתי בעיקר לצפייה בסדרות (בכלל וב"באפי" בפרט) ולאתר "המסך המפוצל" (זצ"ל![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
), אבל "עין הדג" נותר עוגן יציב, גם אם את ממ"א הצלחתי לחסל אולי פעם–פעמיים וכבר שנים רבות שלא ניסיתי. הידיעה על סגירתו הכתה אותי בתדהמה וצער, והידיעה על פתיחתו המחודשת הגיעה אליי בהפתעה (ובאיחור) כי ככה זה כשאת לא עוברת לפייסבוק כמו שאר העולם…
בשנים האחרונות אני מנותקת מהקולנוע אבל נכנסת לכאן מדי פעם, לפעמים יותר לפעמים פחות. לצערי כבר יותר משנה אין התראות בדוא"ל על תגובות, אז אין לי אלא להציץ במתמשכים. בשנה האחרונה, בעקבות המצב, יש יותר ביקורות על סרטי נטפליקס (שאני יכולה לצפות בהם "בזמן אמת") ונכנסו גם ביקורות ודפים על סדרות, אז יש לי קצת יותר סיבות להיכנס (רק פחות זמן פנוי). עכשיו סוף סוף גם פה מותר לדבר על באפי![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
(ויום יבוא ויהיה לי פנאי לפרוק את כל מה שיש לי לומר על ההמשך של "בנות גילמור" בנטפליקס).
מרימה כוסית לעשרים השנים הבאות. תודה לכולם, חזקו ואמצו!
מנסים לעבוד על עניין ההתראות, אגב. מצטערים.
(ל"ת)
וגם על ענין האמוטיקנים
שבאופן אירוני לא עובדים דווקא בהודעה שמתרפקת עליהם?
רעיון לתמונה קבוצתית:
סרט ילדים אהוב נשמע לי די משתמע וראוי
או
סדרות, חבריי
סדרות באופן ספציפי לא יהיה
כי היה לנו "הסדרה הכי טובה שמשודרת כרגע" לפני הרבה זמן ו"פרק אהוב" לפני מעט זמן, ו"הסדרה הכי טובה" קצת נופל בין שני אלה. אבל אם השאלה הייתה "בכלליות משהו מהטלוויזיה ולא הקולנוע", אז אולי.