תמונה קבוצתית: סדרת השנה 2023

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה שבה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונה קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לנצל את זה שאנחנו כבר מתפרסים על כיוונים חדשים ולהגיד מה המכונית הכי טובה של 2023.

לכבוד ההתחדשות של האתר בסקרי סדרות, החלטנו לזלוג גם עם התמונה הקבוצתית שלנו לענייני טלוויזיה ושאלנו את הכותבים: ״מהי סדרת השנה שלכם לשנת 2023?״.

אור ענבר: ״דוקטור הו״ חוגגת השנה 60 שנות קיום. לא נכנס לכל ההיסטוריה שלה אבל כן אגיד שמאז שראסל טי. דייויס החזיר את המותג לחיים ב-2005, הסדרה הפכה לאובססיה שגרמה לי לקנות מוצרים שקשורים לסדרה, לשנן מילים מוזרות (כן אני עדיין יודעת להגיד רקסקורקפלפטוריאן), לנסוע לכנסים בחו״ל ואפילו לזכות בתהילת אינטרנט (קטנה, ועדיין).

מאז עברו יותר מ-15 שנה והסדרה ידעה עליות ומורדות, וגם אני כבר הפסקתי לראות את התוכנית באדיקות.
אבל ספיישלי ה-60 של "דוקטור הו" הם לחלוטין חגיגת הטלוויזיה של השנה מבחינתי. שלושה ספיישלים בכיכוב הדוקטור האגדי מכולם דיוויד טננט, המלווה שאי אפשר לא לאהוב דונה נובל, בגילומה של קת׳רין טייט האדירה ועל הכל מנצח ראסל טי דיוויס. דיוויס גם יחזור להיות השואוראנר של הסדרה עם הדוקטור ה-15, שוטי גטווה. זה לא רק נוסטלגיה – ראסל מביא איתו התרגשות ותקווה. כן, הספיישל הראשון היה מיועד בעיקר למעריצים, עם דמויות אהובות שחזרו, אינטראקציות שנשכחו ושלל אזכורים לרגעים ונבלים מהעבר. אבל הספיישל השני היה פשוט פרק טוב עם שני השחקנים הראשיים שלנו בלבד – פרק מפחיד, מקריפ ומצחיק. והספיישל השלישי היה חגיגה של ״דוקטור הו״ קלאסי, מודרני והבטחה לעתיד מוצלח ומעניין בכמה וכמה מובנים. יצויין לטובה ניל פטריק האריס בתור יוצר הצעצועים, נבל של הדוקטור הראשון שחזר לתפקיד שתפור עליו ולא לקח את הפוקוס כמו שחששתי. אני לא בטוחה שהספיישלים האלה הם נקודת כניסה טובה למי שלא ראה את הסדרה עד כה, אבל למעריצי הסדרה בכל גילגולה, זה היה כיף אחד גדול וריכוז המהות של הזיכיון. וכל ההתרגשות הזאת נועדה בשביל מה? כדי להפתיע את עצמי, ובשנה הזאת לחזור להיות נערה ולהגיד: סדרת השנה שלי היא ״דוקטור הו״.

אמיר אסעד: אני מרגיש קצת לא הוגן לכתוב על סדרת השנה שלי. בין קריירה, משפחה והחיים עצמם לא באמת נשאר זמן לצפות בכל הסדרות כדי להחליט מי מהן הכי טובה. ולמען האמת, אני כבר לא נהנה לצפות בסדרות יותר. כל סדרה היום מציגה קו עלילה סדרתי וקו עלילה עונתי, ולרוב אין שום עניין בקווי העלילה של הפרקים עצמם. מה שזה אומר זה שסוף כל פרק בעצם מציג קליף האנגר, וכל סוף עונה מציג קליף האנגר עוד יותר מזעזע כדי למשוך אותנו עוד כמה חודשים. ובין כל מלחמות שירותי הסטרימינג אני לא רוצה להיות מושקע בסדרה שהשאירה אותי על הקצה ויום אחד אקום ואגלה שבוטלה. אז לרוב אני מחכה לדעת שהסדרה הסתיימה ואז עושה בינג' ונהנה (או לא). זאת אומרת שרק עכשיו השלמתי את "סמוך על סול" (הנהדרת אגב).

אז איך אני יכול לבחור את סדרת השנה שלי ככה? כי יש סדרה שגורמת לי לחזור אליה כל שנה וכל פרק בלי שום טריקים, כזו שאני מסיים כל פרק שלה מסופק, ושאם היא, חס וחלילה, תבוטל אני לא אשאר עם חצי תאוותי בידי. הזכרתי בעבר כמה אני אוהב את "הבורגרים של בוב", אבל הגיע הזמן להזכיר אותה שוב. כי גם בעונתה ה-14, הסדרה עדיין מצליחה למצוא קווי עלילה מרתקים, שמספרים לנו משהו חדש על הדמויות אבל נשארים תמיד עם אווירת שמחה ואפטימיות מעל הכל. סיטקום האנימציה הזה, שהתחיל בצורה כל כך שונה ממה שהוא היום, מראה לנו את חייהם של בוב, בעל הבורגרייה, אשתו לינדה ושלושת ילדיהם, טינה המתבגרת, ג'ין המוזיקאי שאוהב אוכל ואת אמא שלו, ולואיז הקשוחה.

אחד החסרונות של הסדרה עד כה, בניגוד לפיוצ'רמה לדוגמא, היה חוסר האימפקט הרגשי של הפרקים. הסדרה מפוצצת בנוסטלגיה לילדות, באהבה למשפחה, הקשר הרגשי של אחים, חברויות, מעמד כלכלי וחברתי, אבל נמנעה תמיד מלעסוק בדברים השליליים באמת גם כשדיברה על בריונות בבית הספר, ריבים בין ההורים, וכשלונות בחיים. זה פשוט הקרבה מובנת מאליה כשחייבים להשאיר את האופטימיות ברקע. אבל בעונתה ה-14, 'הבורגרים של בוב' מצליחה לשבור את הנוסחה הזו סוף סוף, ועדיין להיות סדרה שמחה ואוהבת. 'רודי המדהים' הפרק השני בעונה, הוא אחד הפרקים הכי טובים של הסדרה, ובעונתה ה-14 מוכיח שליוצרים יש עוד הרבה סיפורים ועלילות לספר לנו. אז השנה, בלי התחכמויות ובלי טריקים, זו הסדרה שהכי נהניתי להתיישב מולה, לסיים פרק ב-25 דקות, לכבות את הטלוויזיה ולהרגיש מסופק ממה שראיתי.

רז גרינברג: ראיתי השנה סדרות שלפי המון קריטריונים היו טובות יותר מ-"הרפתקאותיי עם סופרמן", אבל מה לעשות – זאת הסדרה שהכי נהניתי ממנה. ונהניתי ממנה דווקא בגלל שהיא מכוונת הרבה פחות גבוה מסדרות אחרות, מצולמות או מונפשות שעלו השנה.

כמה כבר אפשר לחדש בכל הנוגע לאוריג'ין סטורי של סופרמן? יכול להיות שאפשר, אבל ליוצרים של "הרפתקאותיי עם סופרמן" לא היו יומרות בכיוון. זה בסך הכל הסיפור המוכר על העיתונאי קלארק קנט והניסיונות שלו להשתלב בעולם העבודה/חברים/דייטים הנורמלי, ולאזן את הניסיונות האלו עם החובה שלו להציל את העולם. אבל "הרפתקאותיי עם סופרמן" מספרת את הסיפור הזה בצורה כל-כך מקסימה, גם בתסריטים וגם באופן חזותי, שקשה שלא להתאהב בה. העיצוב בסגנון אנימה הופך את סצנות מערכת היחסים של קנט עם ג'ימי אולסן ולויס ליין למעין קומדיית מקום-עבודה כובשת ושנונה, ומחליף באלגנטיות הילוכים כשהוא עובר לסצנות אקשן גדולות-מהחיים, שחלקן מגלות רמה מפתיעה של ברוטליות.

חובבים ותיקים של הגיבור יזהו כאן, מן הסתם, מרכיבים מוכרים מהקומיקס המקורי וממי יודע כמה עיבודים שכבר נראו על המסך מאותו סיפור. מי שמכיר רק את הקווים הכלליים, עדיין ירגיש בבית. וסביר ששני סוגי הצופים ימצאו ב-"הרפתקאותיי עם סופרמן" את אחת מחוויות הצפיה הכיפיות של השנה.

יצחק בארי: לפני כמה שבועות, השתתפתי במפגש זום עם ריאן ג'ונסון והמפיק הקבוע שלו (והישראלי לשעבר) רם ברגמן. היה מעניין לשמוע על התקופה שבה ריאן ג'ונסון ראה שלושה סרטים כל יום, אבל הרגע הכי זכיר היה כשריאן נשאל איזה סרט הוא היה עושה אם לא היו לו מגבלות תקציב או ליהוק וכדומה. הוא ענה תשובה יפהפייה: "את הסרט שאני עושה עכשיו".

זאת השקפת עולם נהדרת בעיניי, כמו שאומר הפתגם ההוא "אם לא הולך כמו שרוצים אז רוצים כמו שהולך". זה סבבה לרצות יותר, אבל עוד יותר סבבה להיות במקביל מרוצים ממה שיש לנו כרגע ולעשות עם זה את הכי טוב שיש.

את הגישה הזו לחיים אפשר לראות בכל פרק ופרק של "פוקר פייס", הסדרה הנפלאה שיצר ג'ונסון, ובתהפוכות השנה האחרונה כמעט שכחתי שהיא שודרה בינואר. על המעלות המובנות מאליהן של הסדרה כבר הרחיבה שני בביקורת המתגלגלת (המעולה) שלה, ולכן אני מתעכב על הנקודה הזו, כי אצלי אישית היא חלק ממה שתפס אותי פרק אחר פרק: קודם כל זה בקונספט של סדרה כמעט אנתולוגית – לא צריך עבר או עתיד כדי ליהנות מהפרק הנוכחי בפני עצמו. אבל זאת בעיקר צ'ארלי של נטשה ליון שנמצאת בסיטואציה מאד מתסכלת, אבל היא מסתגלת לכל מצב ולכל עבודה שחורה במהירות ומתעקשת להמשיך לחייך, להסתדר עם הקלפים שיש לה ביד וליהנות מהחיים.

המסר היפה הזה כביכול מתחבא מתחת לבידור המעולה שהסדרה סיפקה וכל הרגעים הפשוט נפלאים שאני עוד יכול להתלהב מהם באלף מילה, אבל הוא שם, והוא עובד; וגם אם נכון שבפרק האחרון הסדרה קצת חתרה תחת ההנחה הזו בנוגע לדמות של צ'ארלי, הוא עדיין הדובדבן שבקצפת שגרם לי להכתיר את הסדרה כסדרת השנה שלי.

נעמה רק: אמרו לי לבחור את סדרת השנה שלי. סדרה אחת בלבד. אני אדם ממושמע ולכן לא בחרתי את "בלואי", הסדרה לילדים הכי טובה בעולם שהיא גם צפייה מעולה למבוגרים. טכנית, העונה השלישית עלתה לדיסני פלוס (לא במלואה, לצערנו) ב-2023, כך שהייתי יכולה לומר שהיא נחשבת לסיכום השנה הזה, אבל כאמור, אמרו לי לבחור רק סדרה אחת. ולמרות שזו הייתה עונה אדירה עם כמה מהפרקים הכי טובים שראיתי בטלוויזיה השנה וכנראה בכלל, בחרתי סדרה אחרת.

גם לא בחרתי את העונה האחרונה והכיפית מאוד של "גברת מייזל המופלאה", שסיימה את הסיפור עם טעם של עוד. או את העונה השלישית המוזיקלית של "רק רוצחים בבניין", שהתעלתה על קודמתה. גם לא את "פוקר פייס" המגניבה, את "אגרטסוקו" שממשיכה להיות אחת הסדרות הכי אנדרייטד בעולם, או את "האחיין שלי בנץ" הישראלית והמבריקה. אפילו לא בחרתי את "הדוב", סדרה שהדהימה אותי בעונתה הראשונה ואיכשהו הצליחה להתעלות על עצמה בעונה השנייה ולהתברג, לדעתי, בראש מצעד הסדרות הכי טובות שמשודרות כרגע.

למה? כי לפני שמדברים על המלך החדש, חייבים להיפרד מהמלך הקודם. העונה האחרונה של "יורשים" הייתה ה-אירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה. רצף של פרקים שכל אחד מהם חכם, מותח, מעניין ומסעיר בדרכו. מעבר לקאסט השחקנים העילאי ולאיכות הטכנית, "יורשים" הצטיינה עבורי לאורך כל הדרך בכתיבה שמבינה אנשים. הדמויות שלה הרגישו תמיד, ובעונה הזו במיוחד, כמו אנשים אמיתיים, לא משנה כמה מופרכים ומוגזמים הדברים שקורים להם. מהדקויות הכי קטנות של יחסים בין הורים, ילדים ואחים לקשרים העסקיים שמעצבים את אינספור הניסיונות לעשות מהפך בתאגיד, הכל הרגיש כמו סיפור ששמעתי או חוויתי מחוץ למסך. התכונה הזו היא מה שהפך עבורי את הסדרה הזו מעוד סיפור על עשירים מניאקים שמתעללים אחד בשני לסדרה מרגשת ויחידה מסוגה, שקשה לי להאמין שסדרה כלשהי תתעלה עליה בשנים הקרובות.

עידן זיירמן: קצת קשה לי להאמין שזה היה השנה. זה מרגיש כאילו עברנו מאז איזו אפוקליפסה אחת או שתיים בעצמנו, אבל סדרת השנה שלי היא "האחרונים מבינינו".

את הגרסאות הטלוויזיוניות או הקולנועיות הטובות שיצאו למשחק וידאו כלשהו אפשר לספור על אצבעות יד אחת של זומבי קטוע יד. גרסאות שלוקחות את המקור ומשנות אותו בצורה שרק מוסיפה לו עומק ומשפרת אותו? זה כבר נדיר יותר מילדות עם חסינות לפטריה שגרמה לאפוקליפסת הזומבים לפרוץ מלכתחילה. אבל "האחרונים מבינינו" עשתה את זה. היא עשתה את זה עם הסיפור של ביל ופרנק. היא עשתה את זה ע"י זה שהיא נתנה פרצוף ושם ואישיות לנבלים אנושיים גנריים מהמשחק. היא עשתה את זה ע"י חשיפה של עוד קצת חומר רקע שלא נחשפנו אליו במסגרת המשחקים. היא עשתה את זה בצורה כזו שגרמה לי, אחרי שביליתי עשרות שעות עם המשחק וחשבתי שאני יודע הכל, להרגיש שהיא כיבדה את הזמן שלי, חידשה לי משהו ועשתה את זה היטב. היא הלכה היטב על הקו שבין נאמנות למקור לחידושים רעיוניים, ואני לא יכול שלא לחכות בקוצר רוח בשביל לראות אם היא תעשה את זה שוב גם בעונות הבאות.

אה וגם הליהוק היה נהדר ממש.

רם קיץ: תהיתם פעם מה עשו לגולאס וגימלי אחרי עידן סאורון? בכל פעם שאני מסיים את סרטי הטרילוגיה יוצא לי לחשוב עד כמה הייתי רוצה לראות ולקרוא סיפורי הרפתקאות על אותם גיבורים אהובים – אבל הרפתקאות בעידן של שלום: קמים בבוקר, מצחצחים שיניים ויוצאים לטיול בפארק.

יש מי שיגידו, אולי בצדק, שזה נוגד את העיקרון מאחורי המונח "הרפתקה", אך מי אמר שהרפתקה חייבת להיות מסכנת חיים? גם יציאה לסניף הביטוח הלאומי של נקרת הלם – כל עוד מסתתר בה סיפור, עשויה בהחלט להיחשב כהרפתקה. ו"פרירן: אחרי סיום המסע" (להלן: "פרירן") היא אותה סדרה שמנסה לענות על השאלה כיצד נראים החיים שאחרי הבוס הגדול. רגע אחרי שהשתתפו במסיבת הענק שנערכה לכבוד הניצחון שלהם, נפרדת פרירן האלפית לשלום מחבריה למסע – חברים, שלא לומר משפחה, עמם בילתה את העשור האחרון של חייה. אלא שעבור מי שחיים מאות שנים, כמוה, עשר שנים הן פסיק בספר החיים. ובעוד חבריה חוו די והותר הרפתקאות גם לתריסר גלגולי חיים וכעת הם מעדיפים להשתקע – פרירן ממשיכה בדרכה כאילו סיימה יום עבודה, וכעת מתחיל יום נוסף. לכן היא חוקרת, מטיילת, לומדת וכשמגיעה העת להיפגש שוב עם הפארטיה – אופס, חלפו 50 שנה. פרירן עצמה אמנם נראית אותו הדבר, אבל חבריה כבר זקוקים למגה גלופלקס.

המפגש המחודש יוצר בפרירן דיסוננס. הכיצד זה שחיי הסובבים אותה משתנים לבלי הכר במחי תקופה שעבורה היא מצמוץ? התחושה הזו מובילה אותה למסע חדש, הן במובן הפיזי והן בהיבט הנפשי: מסע גילוי עצמי.

'פרירן' היא לא בדיוק הסדרה עליה חלמתי אבל היא הכי קרוב שנקבל: בעוד פרירן אכן יוצאת למסע ומכירה פרצופים חדשים, היא לא עושה את זה בלחץ: יש לה את כל הזמן שבעולם. לא פעם פרירן אומרת שהיא צריכה לעשות משהו באגביות של "יצאתי לזרוק זבל" – ופוף, חצי שנה חולפת במחי סצנה.

מהבחינה הזו, 'פרירן' מגדירה מחדש את מה שידענו על זמנים וכיצד אנחנו תופסים אותם, מה שמאפשר לה לעקם את חוקי ז'אנר הפנטזיה באופן שלא זכור לי שנתקלתי בו בעבר. 'פרירן' מתייחסת לקונספט של קסם כמו למדע וטכנולוגיה; משהו שניתן לחקור ולפשט לצרכינו היומיומיים. שד עוצמתי מלפני מאתיים שנה הוא כזה שאפשר לנצח בעזרת קסם פשוט בעת החדשה. זה בניגוד לארץ התיכונה שם בין אם אנחנו בעידן של פרודו או שלושת אלפים שנה לפני זה –הקסמים אותם קסמים, העולם הוא אותו עולם. אלא שחלוף הזמן מנקודת מבטה של 'פרירן' מאפשר לנו לראות כיצד הסביבהּ משתנה ומתפתחת.

כל זה לפני שדיברתי על הדיאלוגים שלה, הדמויות המקסימות, האנימציה יוצאת הדופן, ההשקעה בפרטים הקטנים או פס הקול של המוזיקאי המחונן אוון קול. 'פרירן' היא סדרה שיותר אנשים שמעריכים טלוויזיה טובה, ובעיקר פנטזיה טובה, צריכים לראות: היא מרגיעה, מחכימה, פילוסופית וגם, כשהיא רוצה להיות – מסעירה.