תמונה קבוצתית: סרט השנה 2024

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לא לכתוב כלום אבל לשלוח אנרגיות טובות לעברנו בשנה קשה זאת. 

השאלה האחת שכולם רוצים את התשובה אליה (חוץ מאיפה המפתחות לצוללת): "מה הסרט שהכי אהבת השנה".

מאיה כהן שלו: נראה לי שמאז שראיתי את "ימים מושלמים" לפני שנה וקצת, הכרזתי תחת כל עץ רענן שמדובר בדבר היפה ביותר שיצא בשנה האחרונה. שזה יפה והכל, אבל נשאלת השאלה למה, בעצם?

בסרט אין סיפור לינארי של גיבור שמתחיל בנקודה מסוימת עד שיום אחד אירוע נכפה עליו ומאלץ אותו לצאת למסע. גיבור "ימים מושלמים" לא מעוניין במסע כזה. במקום זאת הוא עובר מסע בכל יום, שבו הוא עושה את אותם הדברים. כל יום מחדש הוא בוחר בחיים. אפשר למצוא בסרט נקודות דרמטיות יותר או פחות אבל זה לא העניין. דברים מתחילים ונגמרים, למחרת יהיו אחרים. 

אבל זה ניתוח קולנועי קר שכזה. האמת היא שאני פשוט מרגישה שהסרט נוצר במיוחד עבורי. כאילו ונדרס חשב מה יחזיר לי, מאיה כהן שלו, באופן ספציפי, את האמונה בכוחו של קולנוע ובכוחם של חיים. בתקופה כזו זו מרגישה כמו אמירה מאוד מנותקת, אבל החיים באמת יותר חזקים מהכל. בבניין מכסיקו באוניברסיטת תל אביב יש כארבע פינות (לפחות) מהן ניתן לראות את השקיעה. אין ברירה אלא לזכור את זה. לי אין ברירה אלא לזכור את זה. 

"ימים מושלמים" מילא לי את הלב ושבר אותו בו זמנית. הוא היווה מעין תזכורת למי אני בעולם, איך אני רואה אותי, ואיך אני מרשה לו לראות אותי. אם הייתי עושה סרט הייתי רוצה שהוא יגרום לאנשים להרגיש כמו שאני הרגשתי ב"ימים מושלמים". זה שווה הרבה.

נעמה רק: "נשארים לחג" הוא סרט חג מולד לאנשים שלא אוהבים סרטי חג מולד. כלומר, אולי גם אנשים שכן אוהבים יאהבו אותו, אבל במובנים רבים הוא האנטיתזה לתת הז'אנר המוזר הזה, שתוצריו המשוכפלים מציפים את הולמארק ונטפליקס בחודשים נובמבר-דצמבר. החג עצמו אמנם נמצא במרכז הסיפור אבל הוא נראה בו כמו עניין בירוקרטי, מטלה שצריך לסמן עליה וי כדי להמשיך בחיים הלא מי יודע מה מרגשים שלנו. הגיבור הוא תיכוניסט שנפרד מהילדות שלו דרך ניפוץ הפנטזיה על חג מולד משפחתי מושלם, כשלצידו שני מבוגרים עייפים מהחיים שהדבר האחרון שבא להם כרגע זה לחגוג מסביב לעץ מקושט. 

נתקלתי כמה וכמה פעמים בתיאור של הסרט הזה כ"סרט פיל גוד", מתוק, מקסים ואפילו "מתאים לכולם" – שזה מעניין, כי בתכלס הסרט עצמו עגמומי למדי ולפחות שתי דמויות בו מאובחנות בדיכאון קליני. אבל תכלס, מה מתאים יותר לשנה שבורה כמו 2024 מסרט על אנשים ציניים ועצובים בתקופה "הנפלאה ביותר בשנה", סרט שמציע תקווה ונחמה בלי הבטחות לגאולה מושלמת?

ועכשיו אני אפסיק לדבר על התמונה הגדולה ואגיד שזה לא סתם סרט אידיאלי לתקופה, זה סרט די מושלם באופן כללי. מושלם במובן הכי בסיסי ולא מתחכם, הוא פשוט ניגש למבחן וקיבל מאה. הצילום, שמצדיע לקולנוע מהתקופה בה הסרט מתרחש, יוצר בצורה מדויקת את האווירה שהתסריט מעביר. פול ג'יאמטי, דאווין ג'וי רנדולף והתגלית דומיניק ססא הם טריו מושלם, ומדובר בדמויות מספיק עגולות ואנושיות כדי שהשילובים ביניהם בסיטואציות שונות יוציאו מכל דמות צדדים קצת אחרים ודינמיקות משתנות. הוא נעים כמו חיבוק ויפה כמו שלג נופל, אבל גם שובר לב ומפוכח. לא ממש דאונר, אבל כזה שמבין את הדאונרים.

נ.ב: זה לא באמת הגיוני, אבל מבחינתי הסרט הזה הוא המשך ל"התפסן בשדה השיפון" שבו הולדן קולפילד מוצא בטעות משפחה נבחרת, וככזה הוא מסוג החלומות שלא ידעתי שיש לי ואני בכל זאת מאושרת שהוא התגשם.

דורון פישלר: אדם אחד מוצא עצמו אבוד וחסר כל בפרא הקפוא של אמריקה במאה ה-18, וצריך ללמוד, לאט ובכאב, לשרוד כנגד הקור וחיות הבר, בסרט שהוא מטבע הדברים כמעט אילם. התיאור הזה יכול להתאים גם ל"איש שנולד מחדש" עם לאונרדו דיקפריו וגם ל"מאות בונים", אבל יש כמה הבדלים ביניהם. מצד אחד, "האיש שנולד מחדש" מצולם טוב יותר. מצד שני, ב"מאות בונים" כל החיות מגולמות על ידי אנשים בתחפושות גרועות. הוא גם מצחיק יותר.

נדיר למצוא סרטים שהם לא המשכים או ספין-אופים או במקרה הטוב ביצועים של מוסכמות ידועות – כלומר, "במסגרת הז'אנר, זה סרט מוצלח". "מאות בונים" הוא סרט שממציא ז'אנר חדש: סרט עם מראה של סרט אילם, הומור של לוני טונס והגיון של משחקי מחשב. הקלישאה "סרט כזה עוד לא ראיתם" היא נכונה לחלוטין כאן, פשוט כי אין עוד סרטים כאלה. בשביל פלצני הסינמה, זהו סרט שמנסח תחביר קולנועי חדש ומקורי באמצעות שאיבת השראה משורה ארוכה של מקורות וחיבורם מחדש באופן מקורי ורענן. בשביל כל האחרים: וואו זה סרט ממש אבל ממש מצחיק.

רז גרינברג: "הקרב על אמריקה" הוא אחד מאותם סרטים שצופים בהם ומקווים שעד שתבחר בהם בתור סרט השנה שלך, הם כבר לא יהיו רלוונטיים למציאות שהם הדהדו. לצערי, זה לא המצב. 

הבמאי אלכס גארלנד לקח את כל מה שמפחיד בתהליך של חברה מתפרקת – הקריסה של המוסדות, ההתפוררות של הסולידריות ובמיוחד האלימות בכל מקום – והגיש אותה לצופים, בפנים, במשך כמעט שעתיים של מעשי זוועה, עם עלילה בסיסית-עד-לא-קיימת שמחברת בינם. הגיבורות, צעירה שאפתנית שרוצה להיות עיתונאית כשתהיה גדולה (קיילי ספאני) ועיתונאית מבוגרת, ותיקה ולמודת-קרבות (קירסטן דאנסט) חוצות את אמריקה שהתדרדרה למלחמת אזרחים ונקלעות לשלל סיטואציות מפחידות, מסוכנות וחלקן אפילו מצחיקות באופן מקאברי. "האחרונים מבינינו" רק בלי הזומבים, כי בני אדם יכולים להיות מפלצות מספיק גרועות. מסע בלי פואנטה של ממש אל הכישלון של הפרויקט האמריקאי והאנושי בכלל.

כבר כש"הקרב על אמריקה" יצא לאקרנים, היה קשה להתייחס אליו בתור בידור נטו, ובעקבות תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות זה בלתי אפשרי. אבל גארלנד כותב ומביים את הדיסטופיה הקולנועית הזו כל-כך טוב, שאי-אפשר להוריד את העיניים מהמסך למרות כל הדברים הנוראים שקורים שם.

סרט השנה, כי זה עדיין פחות מדכא מצפיה בחדשות.

קסם ברקוביץ': "אנורה" הוא פשוט פלא קולנועי. יש סרטים שהתסריט שלהם מוצלח, המשחק בהם משובח, הבימוי שלהם מצוין והעריכה – וואו ולכן הם עובדים כל כך טוב, ויש סרטים כמו "אנורה", שהיה להם גם את כל זה אבל גם משהו פלאי וקסום שאי אפשר להסביר.

בשלב הזה אני מניח שכולכם שמעתם את הסיפור על החשפנית-ספק-זונה שמתאהבת-ספק-לא-מתאהבת בבן של אוליגרך רוסי ואז נאלצת להתמודד עם המשפחה שלו שלא מקבלת אותה, אבל אני חייב לציין שלפחות מבחינתי, יש משהו בתקציר הזה שקצת מחבל בסרט המופלא שהוא "אנורה". כי "אנורה" הוא פצצת אנרגיה, הוא כאוס – אבל מהסוג הכי מאורגן שאפשר, וזה שונה מה"אישה יפה" הרומנטי שהתקציר מוביל את חוט המחשבה שלנו אליו. "אנורה" הוא סיפור על בחורה, שאמנם עובדת במקום שהחברה שלנו הייתה מחשיבה כנמוך, אבל היא בעצם רואה את עצמה הכי גבוה שאפשר. אחרי מפגש עם איוון, בן של אוליגרך רוסי ושילוב בין טימותי שאלמה ובוראט, היא מתאהבת ברעיון שמישהו אוהב אותה, ואז מתאהבת ברעיון של חיי פאר. ואז הכל מתפוצץ לה בפרצוף.

וכשזה קורה, הסרט הזה הופך לסרט מסוג "סרט מצחיק", מלא בסיטואציות כל כך מוגזמות ומופרעות שהדרך היחידה שאפשר לעבד אותן היא לצחוק. ולמרות שזה מצחיק, זה גם נוגע. על אף שהוא כל כך מוגזם ומדבר על מעמדות כל כך רחוקים שאני מתאר לעצמי שאף אחד שקורא את זה לא משתייך אליהם, "אנורה" הוא סרט שעובד כל כך טוב כי הוא מבוסס על רגשות אנושיים. המשחק של מייקי מדיסון בתפקיד הראשי כל כך מדויק שהוא נותן הרגשה מזויפת כאילו אנני היא חברה טובה שרק בא לכם לפגוש שוב ושוב. נסיבות החיים הובילו אותי לצפות בסרט שלוש פעמים השנה, ובכל זאת בא לי לראות אותו שוב – לא בשביל הסרט, אלא בשביל לפגוש את הדמות שמדיסון ושון בייקר יצרו. הדרך של בייקר לגרום לדמויות שהוא יוצר להרגיש כל כך אנושיות למרות שהן רחוקות מהמציאות שאנחנו מכירים, היא משהו שלדעתי אפשר רק לחלום עליו כיוצר.

אור ענבר: השנה הפתעתי גם את עצמי עם האהבה לסרט החדש של לוקה גואדנינו, "מתחרים", בהתחשב בכך שאת הסרט הקודם שלו די שנאתי. באתי בציפיות נמוכות בתקווה שלפחות אהנה מטניס ומייק פייסט, אבל קיבלתי הרבה יותר מזה. כן, יש את ההיבט שזה סרט סקסי עם מתח מיני בשמיים וכל השחקנים יפים ברמות לא הגיוניות אבל מה שדוחף אותו מעבר, בשבילי, זה שיש פה סרט שבנוי בצורה נפלאה. 

מתח נרקם לאט ובזהירות, כאשר הסיפור מתגלה עם פלאשבקים ואפילו שאין טוויסטים מורכבים שמחתי על השימוש הנכון באי ליניאריות. אני לא יודעת אם הסרט הזה ייכנס לאיזה פנתאון, ואני גם לא בטוחה שהוא יבלוט במיוחד בעונת הפרסים, אבל בשבילי, כפי שאפשר להבין זה מהסרטים הכי טובים שראיתי בתקופה האחרונה וב-2024 בפרט.

מתן בכר: "סולטברן" היה הסרט השני שראיתי ב-2024, ומאז, בדומה לגיבור שלו, הוא גר בראש שלי ללא שכירות. לנטפקנים שבאים להגיד שטכנית הוא יצא בשנה שעברה, אז שתדעו שיש לי אישור מיוחד לבחור בו בגלל שהוא יצא ממש בסוף שלה. אם זה לא היה אפשרי, כנראה שהייתי הולך עם "רוז הרובוטית" או "מסכנים שכאלה".

בסרטה השני, הבמאית ותסריטאית אמרלד פנל רצתה לעשות סרט על אנשים יפים אך שטחיים, שנראים ממש טוב אבל עולמם חלול וריקני, וגם הסרט הוא קצת ככה. 

מבחינה ויזואלית, זה באמת אחד הסרטים היפים של השנים האחרונות. השילוב של הבימוי והצילום יוצרים אסתטיקה שקשה להסיר ממנה את העיניים וכמעט כל פריים, כפי שנאמר, הוא ציור. וכן, מבחינה תסריטאית כבר השוו אותו ל"כישרון של מר ריפלי" ויצירות כאלו ואחרות, ואני הראשון שאסכים שאין בכתיבה משהו חדשני או יצירתי מאוד, אבל לא תמיד צריך להיות. יש לא מעט סרטי "לאכול את העשירים", בעיקר בשנים האחרונות, אבל בכל יום שעובר סרטים כמו זה ו"תעלומה יוונית" הולכים ונעשים יותר רלוונטיים. כמו כן, הסרט הזה לא מסתפק רק בלאכול את העשירים, אלא גם שותה אותם.

זה סרט יפהפה ומבדר, עם הופעה נפלאה של בארי קיוגן. הסרט עושה בסופו בחירה שקצת פחות התחברתי אליה והיה אפשר להדק אותו קצת יותר, אבל אלה דברים שוליים למדי שפורחים מראשי ברגע שמתחילה סצינת הסיום שלו, שבכל השנה האחרונה לא ראיתי אחת שהשתוותה אליה. 

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לבדוק אם יש את האחוזה מהסרט ב-Airbnb.

שני אוירבך: ראיתי מעט מאד סרטים השנה ובכל זאת היה יותר ממועמד אחד לסרט השנה שלי. נראה לי שהסרט הכי טוב שראיתי היה "סולטברן" אבל בחירות מתאימות היו יכולות להיות גם "נשארים לחג" ו"תלמה", סרטים מעודדים מהסוג שהיינו צריכים במיוחד השנה.

אבל בסופו של דבר הסרט שבחרתי הוא "כולנו זרים". למה? כי יהונתן ביקש ממני לכתוב עליו ביקורת ולא עשיתי את זה ואז הוא ביקש ממני לכתוב עליו לכפרת עוונות ולא עשיתי את זה ועכשיו הוא כבר לא מבקש אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.

טוב, נו, וגם כי מדובר בסרט ממש ממש טוב. מככב בו השחקן הכי טוב שאני מכירה והסרט כולו נשען על הופעות המשחק שבו כי הוא עוסק במערכות יחסים ומתאר רגע מחייו של אדם שעדיין לא התגבר על העבר שלו, ומבקר בו לעיתים קרובות כדי לשוחח עם הוריו המתים, בזמן שמערכת יחסים חדשה מטלטלת את הקיום התלוש שלו.

זה סרט מאד אינטימי ועצוב אז אם אתם אנשים שנוטים לבכות בסרטים אני ממליצה להקפיד על שתייה מרובה סביב הצפייה בו. ואני לחלוטין ממליצה לצפות בו, שלא יהיה ספק, כי למרות שברון הלב מדובר בסרט מקסים על סגירת מעגלים והחשיבות של מציאת חיבור ושותפות גורל עם האנשים סביבנו, אז בעצם הוא לא כזה שונה מ"נשארים לחג" ו"תלמה", אבל גרפי יותר כמו "סולטברן". מה יש להגיד, הטעם שלי עקבי.

תום שפירא: קחו את התשובה שלי בערבון מוגבל כי ראיתי מעט סרטים השנה (כאילו, מעט סרטים מהשנה הזו, אם אתם רוצים את דעתי על דרמות פשע מ-1939 היא תהיה יותר מפורטת) אבל הסרט הטוב של השנה הוא "רבל רידג'". סרט שלא עושה שום דבר חדשני או מרהיב, שמספר סיפור שראינו כבר עשרות ומאות פעמים (זר מגיע לעיר קטנה, לעיר יש סוד אפל, העיר מתעסקת עם הזר, הזר מתעסק בחזרה) אבל הוא פשוט מספר אותו ממש טוב. 

המפתח להצלחה של "רבל רידג'" הוא הסבלנות – הסבלנות של הדמות הראשית (בגילום אהרון פייר, הנבואה ניתנה לשוטים אבל אני מנבא שהאיש יהיה כוכב) והסבלנות של התסריט. פעם אחר פעם נראה שאנחנו מתקרבים להתפרצות הצפויה, לסצנת אקשן גדולה ומוגזמת עם הרבה פיצוצים, ופעם אחר פעם הסרט עוצר, בוחן את המצב ומנסה משהו אחר. קשה לשמור דברים על אש קטנה לאורך זמן בלי לעצבן את הצופים אבל "רבל רידג'" מצליח.

ואז מגיע רגע השבירה והוא לא בדיוק מה שאתם מצפים לו. בסרט שמתעקש להמשיך ולספר את הסיפור הישן, ג'רמי סולנייה מצא, איכשהו, זווית טיפה שונה. הגיבור שלו הוא לא רמבו, אי אפשר לפתור את כל הבעיות בפיצוצים ולפעמים הדבר הכי קשה לעשות זה לנסות ולשמור על כולם בחיים.

יצחק בארי: שני הסרטים שהגיעו לגמר בהתמודדות על תואר "סרט השנה" שלי עסקו שניהם במוות והתמודדות איתו, נושא שכפי שכתבתי כאן כבר כמה פעמים קרוב מאוד לליבי. אחד מהם הוא "להרוג", והשני, ובכן – תנו לי רגע לתת לכם הקדמה. 

מתישהו באמצע השנה סיימתי בהשתאות את העונה הראשונה של "שוגון". כמו כולם, התפעלתי מאוד מהסדרה המצויינת הזו: הדמויות, התפאורה, הסיפור, הבימוי, המשחק. זאת באמת סדרה נהדרת עם מעלות רבות, אבל היה קשה לצאת ממנה בלי תחושה של כבדות מסויימת: מקומו של המוות בתרבות היפנית תפס מקום מרכזי בסיפור, ונכון שזה היה אפקטיבי – אבל עדיין גרם לתחושת מועקה.

עכשיו, אין עם זה בעיה בפני עצמה – סדרה פחות טובה לא היתה מעוררת את המועקה הזו – אבל לראות את "גודזילה מינוס אחת" בדיוק אז היה פשוט כמים קרים על נפש עייפה. כי עם כמה שההתעסקות באובדן ובאבל מדברת אליי באופן אישי, כשזה הגיע בתזמון הזה זה כבר כמעט היה לא הוגן.

הדרמה העיקרית שבסרט הזה לא היתה המפלצת שהאפקטים שלה זכו באוסקר, אלא הגיבור הראשי שצריך למצוא טעם בחייו. הרי קל מאד ליפול לזרועות הייאוש, מפתה להשלים עם הלא נודע, להחליט שאין טעם ולהתמסר אל הנקמה ואל החידלון. המסר "החיים הם העיקר, לא המוות" שנישא כנאום קלישאתי לקראת הסוף קיבל פנים חדשות כשהוא בא בסרט הזה, מהארץ הזו, בתקופה הזו; והמילה הבודדת שמרכזת את כל זה ברגע אחד נפלא בו הדמות הראשית מחליטה לנסות מחדש, למרות הכל ועל אף הכל, היתה אחד הדברים הכי מנחמים שראיתי על מסך.

וזאת הסיבה שהמתחרה מהפיסקה הפותחת, "להרוג", הפסיד בפוטו-פיניש. הוא היה ונותר יצירת מופת, אבל בעוד שהוא בחן את הדרך האלימה כתגובה לאובדן, המתחרה היפני בחר בדרך מלאת התקווה – וזו הדרך שאני מעדיף ללכת בה.

רם קיץ: אני כותב את המילים האלה בדקה ה-91 כי עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח על איזה סרט אני רוצה לכתוב (כזה שלא נתפס, אחרת לגמרי הייתי הולך על "נשארים לחג"). התהייה המרכזית הייתה האם ללכת עם עצמי האינטלקט ולבחור בסרט מצחיק ומשעשע אבל שפורט על מיתרי הרגש כמו "מעשייה אמריקאית" – או שמא סרט בו לטאה ענקית עושה רררררררר. ואולי בכלל משהו אחר?

אז הלכתי על משהו אחר, משהו שעל־אף שהעלילה שלו מלאה ביותר חורים מגבינה שוויצרית, יצאתי ממנו נפעם ועם חיוך של דביל. וזה משעשע כי לא כזה אהבתי את "חולית", אבל "חולית: חלק שני" הוא (כמעט) שלוש שעות של עונג צרוף עם האפקטים המרהיבים ביותר, קרבות יוצאי דופן וסיפור פוליטי סבוך שזוכה לתָגמול במערכה שלישית עמוסה בכל טוב ובה כולם נגד כולם, טובים נגד רעים ולעזאזל ההיגיון (או חוסר ההיגיון) שהוביל למצב הזה.

אין לי סטנדרטים גבוהים ואני לא זקוק לתסריט טוב כדי ליהנות מסרט. במאי שהוא רב־אמן, שחקנים שהם כל־כך מהשורה הראשונה שהם כבר בשורה אפס ופסקול שתוהה "מה אם הסימפוניה החמישית של בטהובן אבל בגרסת המאה ה-21 ובלי הפסקה?" – ואני מרוצה. 

ומה שמלמד יותר מהכל על עוצמתו של "חולית: חלק 2" זו העובדה שבכלל לא צפיתי בו בקולנוע. אני מתחרט על זה עד היום, ולמרות זאת, גם בסלון שלי ידעתי שאני צופה במשהו יוצא דופן. ונכון שאין בו לטאה ענקית שעושה רררררררר אבל גם תולעת ענק שעושה רררררררר זה מצוין לא פחות.

יהונתן צוריה: בעודי מנסה לבחור סרט אחד שיהיה סרט השנה, אני בעצם צריך לענות לעצמי מה הייתה השנה הזאת. 2023 הייתה שנה די מבוססת ובעלת אופי עצמאי, ואז באה כוכבית שהטילה צל על סיומה. 2024 הייתה חיים בצל הכוכבית הזאת, שנה שהתחילה באמצע לחימה ומסתיימת כשאני מבצע התארגנות (איטית) לקראת עוד מילואים, כאשר מצד אחד מלא דברים השתנו ומצד שני לא מספיק השתנה. שנה שבה נאלצנו לאטום את האוזניים, לסגור את האף ולחיות "כרגיל", אבל גם אך ורק להתעסק עם מה שקורה במרחק שיגור מוצלח אחד מאיתנו. שנה שבה כל נושא – אפילו אם הנושא הוא השיר "תמיד אוהב אותי" – הוא נושא שיחה רציני שקשור פוליטית להכל וצריך לשקול את הנושא מכל ההיבטים שלו. שום דבר הוא לא "שום דבר", הכל הוא הכל, שום דבר הוא הכל, הכל הוא שום דבר. 

באווירה שכזאת, בשנה שכזאת, מתבקש לבחור סרט ישראלי שיצליח ללכוד את כל הטירוף הישראלי הזה. הבעיה שאף סרט ישראלי שיצא לקולנוע לא עשה את זה. אז אוותר פה על ניימדרופינג בלתי נגמר של סרטים שכמעט עשו את הדבר הבלתי נראה הזה של ללכוד שנה, ללכוד את תשומת הלב שלי, להיות נהדרים ולהיות "זה" (נתראה בתגובות!), ואבחר במקום זה בסרט קצר שראיתי במסגרת פרסי אופיר וחבל לי שהוא לא עלה באופן מסודר כדי שעוד אנשים יראו אותו: "פרנצ'". 

כי ב-18 דקות, דילן יוסף שטרית מצליח ללכוד את הקצה הזה שישראלים רגילים נמצאו בו עוד לפני המלחמה, ובטח שאחריה. את האופן שבו פגישה לשיוף ציפורניים הופכת למשהו בין התקף פסיכוזה לטיפול פסיכולוגי. איך מתחת לשגרה אנשים פצועים מנסים לשמור על כבודם ולמנוע מכמות הכעס, הפחד והטירוף שלהם לנזול לכל מקום. וכל זה בסרט מצחיק, מותח וכיפי. אם יש תמונת מראה לישראל 2024, כזאת שנוכל לראות בלי לקפוץ מהטראומה הטרייה שבנו, כזאת שעושה את הדבר הבלתי נראה של ללכוד שנה, תשומת לב, להיות נהדרת ולהיות "זה" – הרי היא זאת.