תמונה קבוצתית: סרט השנה 2020

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

אתם מוזמנים להציע עוד שאלות שנענה עליהן בפינה, לענות בתשובה משלכם, להתווכח על תשובה של אחד מהכתבים או לסכם בכלל את שנת 1998, כי למה לא. 

מחר השאלה תעבור אליכם, אבל עד אז שאלנו את הכותבים שלנו שאלה פשוטה: "מהו סרט השנה שלך?"

דורון פישלר: שני דברים ברורים לחלוטין לגבי "המילטון": הראשון הוא שזה בלי ספק הסרט הטוב ביותר של 2020. השני הוא שזה בלי ספק לא סרט.

"המילטון" הוא לא סרט קולנוע. הוא לא הוצג בבתי קולנוע, לא בארץ ולא בשום מקום אחר. בשום נקודה השנה הוא לא היה זמין באופן רשמי לצפיה בארץ, לפחות לא בלי VPN. והוא אפילו לא הפקה קולנועית, אלא תיעוד ללא תוספות של הצגה.

מצד שני, "המילטון" הוא באופן כל כך ברור הסרט הכי טוב שראיתי השנה שזה לא מצחיק בכלל. אף סרט אחר לא מדגדג את מספר הפעמים בהן צפיתי בו, שלא לדבר על חלקים מתוכו, ואין לי שום בעיה או התלבטות לקרוא לו יצירת מופת ואחד הטובים בכל הזמנים, אם כי אם תשאלו אותי "אחד ה-מה הטובים?" יהיה לי קצת יותר קשה לענות. סרט תיעודי? תיעוד מוזיקלי? ציפור? מטוס?

העניין הוא ש"המילטון" היה גדול הרבה לפני שהוא נהיה לא-בדיוק-סרט. המחזמר יצא ב-2015 ואת הררי התשבוחות המוצדקות הוא קיבל כבר אז. המוזיקה הגאונית היתה גאונית כבר אז, הטקסטים המדהימים היו כבר אז מדהימים, והקאסט הוואו שאין דברים כאלה, היה מדהים גם בלייב מן הסתם. אז כן, "המילטון" הוא אחלה, בוקר טוב אליהו, אבל מה 2020 בזה?

אני מניח שמה ש-2020 בזה הוא שב-2020 הגבולות בין מה שהוא סרט לבין מה שהוא לא היטשטשו עד כדי כך שהרעיון לתת פרסים אך ורק לדברים שראיתם באולם קולנוע למגוחך לגמרי. אני לא ראיתי את המילטון בתיאטרון בניו יורק, לצערי; אני חוויתי אותו בפעם הראשונה ב-2020, בפורמט שניתן באופן ערטילאי להגדיר כ"קולנוע" ובאופן יותר מדויק אפשר להגדיר כטלויזיה בסלון שלי, אבל זה מה יש. ובשבילי זה בלי שום התלבטות סרט השנה.

ואם אפשר – זה לא נכון שהעיבוד ה"קולנועי" של המילטון לא תרם כלום. מה שהסרט הזה עשה הוא לבטל, במחי שעתיים וחצי, את הרצון שלי לראות עוד עיבודים הוליוודיים למחזות זמר סטייל "עלובי החיים", או "קאטס" וכאלה. למה לטרוח ולגרור יצירה שעבדה מצוין בפורמט המקורי שלה אל פורמט אחר? אל תעשו סרט מהמיוזיקל, פשוט תעשו את זה: תביאו מצלמות, תביאו במאי שיודע את העבודה שלו, וזהו. 

וחוץ מזה, גם "ג'וג'ו ראביט" היה גדול.

רם קיץ: זו תחושה מבאסת כשסרט השנה שלי הוקרן ברישא 2020, כי זה אומר שלאורך שנה שלמה לא ראיתי סרט אחד שהוא יותר טוב מ-"ג'וג'ו ראביט".  וזה לא שלא אהבתי את קומדיית הנאצים של טאיקה וואיטיטי, פשוט 2019 לבדה סיפקה לפחות שבעה סרטים שאני אוהב יותר. אז מה זה אומר בעצם? ש-2020 הייתה שנה לא משהו לקולנוע או ש-2019 היא שנה יוצאת דופן?

כנראה שילוב של שניהם. הסיבה שהלכתי בכל זאת על "ג'וג'ו ראביט" היא שהסרט, בכל צפייה בו (והיו לפחות שלוש וחצי כאלה) חושף שכבה נוספת שלא הבחנתי בה קודם: ניואנסים בדיבור ואִזכורים לכאורה-אזוטריים שמתגלים כבעלי משמעות – וזאת בעוד הוא מזגזג באיזון כמעט מופתי בין בדיחות מוצלחות לרגעים מטלטלים. המשחק הנהדר של סקרלט ג'והנסון, תומאסין מקנזי וסם רוקוול רק תורם לאהבה שלי אליו, לצד המוזיקה יוצאת הדופן של מייקל ג'אקינו האחד והיחיד. יותר מכך, הגיבור הוא ילד נאצי בן 10 שלא העלה לי את הסעיף! צריך ללמד את הנס הזה בחוגים לקולנוע.

ככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי נזכר ב-"ג'וג'ו ראביט" ביותר ויותר ערגה – ומתפתה לעזוב הכל ולצפות בו שוב. הוא נהיה למעשה אחד הסרטים האלה שאני מראה לאחרים רק בשביל התגובה שלהם. "ג'וג'ו ראביט" הוא סרט נהדר להקרנה בערב חברתי (זוכרים כאלה?) וגם אצל דודים שלכם שלא ראו דבר מאז הראינוע. הוא אולי לא הרגיש כזה בזמנו, אבל "ג'וג'ו ראביט" מסתמן כקלאסיקה על-זמנית. זה סרט השנה שלי והגיע הזמן שאפסיק להתנצל על כך – אולי בכל זאת 2020 הייתה שנה מיוחדת לקולנוע.

מאיה כהן שלו: "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (מעתה והלאה אפל"ר ל"ת) הוא לא סרט מושלם. לשתי הדמויות הראשיות בו אין כמעט אפיון דמות או רקע, אנחנו כצופים לא יודעים מי הן ולכן, לפי ההגיון, יהיה לנו יותר קשה לסמפט אותן. אבל דווקא הבחירה הזו של התסריטאית והבמאית אלייזה היטמן הופכת את "אפל"ר" מ"עוד סרט על הפלות" למשהו הרבה יותר מעניין. כשהיא מונעת מהגיבורה שלה להיות דמות שלמה, היא בעצם הופכת אותה ליצוג יותר מאשר דמות. היא לא סתם אוטום, שחווה את העולם באופן מסוים, אלא החוויה שלה ושל בת דודתה הופכת לחוויה אוניברסלית: התחושה שכולם רוצים לפגוע בך, ושמבטים חודרים דרכך. לא בגלל שכל הגברים מטרידנים (לא כל הגברים מטרידנים, נו די), אלא בגלל שהעולם באופן בו הן חוות אותו הוא עולם רעיל של הטרדה. 

היטמן לא שופטת את הגיבורה שלה, אבל גם לא מציגה אותה כקדושה. היא מבהירה לנו שמדובר בילדה שהולכת לעשות לעצמה חור באף עם סיכת ביטחון שנייה אחרי שהיא מגלה שהיא בהריון. מישהי שרבה עם חברה על כלום ומתחרטת שנייה אחרי. ילדה שבשום צורה לא בנויה לגדל ילד אחר. 

מדובר בסרט שכולו פרקטיות: היטמן לא באה להראות לכם את ניו יורק הפוטוגנית, והלוקשיינים היחידים בעיר הם תחנות רכבת ומסעדות זולות. הבנות לובשות את אותם בגדים אפרוריים לאורך כל הסרט וגם בתקשורת ביניהן יש מעט מאוד מילים והרבה מעשים. מוזיקת רקע אין בכלל וגם לא יותר מדי תנועות מצלמה, מה שאומר שהסרט נשען בעיקר על המשחק של סידני פלניגן וטליה ריידר. שתיהן מצליחות להביע אלף רגשות במבט אחד, ואלו שתי תצוגות המשחק הכי מרגשות של השנה.

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא סרט שמראה בצורה הכי כואבת והכי ריאליסטית חוויה נשית בעולם. הוא סרט מרסק, אבל הסרט המרסק שהעולם קצת צריך.

תום שפירא: כנראה שבשנה נורמלית "The Wolf of Snow Hollow" לא היה סרט השנה שלי. אולי הוא אפילו לא היה בחמישייה. אבל כשאין ברירה אלא לראות סרטים בבית, מוקף ברעשים והסחות הדעת של העולם הרגיל במקום באפלה בולעת הכל של מסך הקולנוע, אתה לומד להעריך דברים אחרים. לא תמונות אפיות, דברים בלתי אפשריים שקמים לתחיה בזכות אמני אפקטים, ושוטים ארוכים ומפורטים שבונים עולם באיטיות – כל אלו נהיים משניים. אתה לומד להעריך משהו שמגיע לנקודה שלו מהר.

"מי מפחד מהזאב הקר" הוא סרט שלא מבזבז שניה. בתשעים הדקות שלו הוא נע בזריזות מרשימה ממותחן משטרתי, לסרט אימה, לקומדיה שחורה בסגנון האחים כהן לדרמה על התמכרות והתמודדות שלא הייתה מביישת את "מנצ'סטר ליד הים". חלק ניכר מההצלחה ניתן לזקוף לזכות העריכה, שבאמת דוחסת את כל האירועים וההתפתחויות האלו בלי לאבד בהירות סיפורית, אבל כל האלמנטים בסרט (הצילום, המשחק, הבימוי) מתקתקים במקצועיות מרשימה. אפשר לבקר אותו על כך שאלמנט החקירה נזנח די מהר, ושהפתרון העלילתי שלו לא בהכרח מספק – אבל בשלב הזה אתה כבר לא שם בשביל לדעת איך המסתורין נגמר, אלא מה קורה עם החיים של הדמויות האלו והאם הן יכולות לטפס החוצה מן הבור שהן חפרו לעצמן. 

וזה די מה שכולנו רוצים השנה, לא? רק לטפס החוצה מהבור הזה. אני לא יודע אם זה אפשרי, אבל טוב לראות אנשים מנסים.

מתן בכר: כמו כולם, את רוב הסרטים השנה ראיתי בבית. כצפוי, חלק בלטו לטובה ("צלילי המטאל") וחלק לרעה ("אני חושבת לגמור עם זה"), אבל את הרוב המוחלט סיימתי בתחושת ככה-ככה, או משהו באזור הזה. ככל שהזמן עבר, המחסור בחוויה הקולנועית הפריע לי להישאב לגמרי לתוך הסרטים האלו, מה שפגם ביכולת שלי להנות (או לסבול) מהם "כמו שצריך". זאת כנראה אחת הסיבות לכך שלמרות שראיתי כמה סרטים נהדרים בצפייה ביתית, סרט השנה שלי הוא הסרט המעולה האחרון שראיתי על מסך גדול: "בלתי נראה".

מהרגע הראשון הבמאי לי וואנל זורק אותנו ישר לאקשן, וב"אקשן" אני מתכוון ל"חרדה איומה". ססיליה בורחת מבן-זוגה האלים, וחושבת שכל צרותיה נגמרו כשהיא מקבלת הודעה שבועיים לאחר מכן על כך שהתאבד. אבל אז הוא חוזר סטייל דנידין כדי להתעלל בה רגשית, פיזית ובעיקר פסיכולוגית. אליזבת' מוס מופלאה בתפקיד הראשי, הבימוי של וואנל מאוד אפקטיבי ויצירתי ואני חייב גם לשבח את הצלם סטפן דוסקיו (שצילם גם את "משודרג" של וואנל), שעושה כאן עבודה מופתית שגורמת להרבה סצינות להיות מלחיצות פי כמה.

"בלתי נראה" הוא סרט השנה שלי כי הוא סרט אימה מהסוג המוצלח ביותר: כי זאת אימה מהסוג שנכנס לך מתחת לעור ועושה לך צמרמורת, לא הסוג הפחות טוב שצועק עליך "בו!" כל חמש דקות. בנוסף, זאת אימה חכמה: וואנל משתמש בכל מיני טריקים ויזואלים מגוונים כדי להזכיר לנו כל הזמן שרק בגלל שאנחנו לא יכולים לראות את הגורם המאיים לא אומר שהוא לא שם. ההפך, הוא כנראה תמיד שם. ולפעמים לא מתחשק לו להזדהות, אלא רק לבהות בגיבורה ולגרום לה – וגם לצופה – לחשוב: "רגע, יש שקע בכורסא הזאת או שאני מדמיינת?".

שני אוירבך: הסרט שהכי אהבתי השנה הוא "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", כנראה בגלל שהשנה השלמתי את המהפך להיפסטרית בלתי נסבלת שאוהבת רק סרטי אינדי שלא קורה בהם שום דבר – בכל זאת, פייבוריטים נוספים שלי היו "הפרידה" ו"עוזרת אישית", עוד שני סרטים שמתנהלים בקצב הליכה מתונה בטיילת.

אבל מכיוון שכבר כתבתי ביקורת מלאה על "אף פעם", ושמאיה כתבה עליו פה, אני לא מתכוונת לחזור ולהסביר למה אני כל כך אוהבת אותו. חוץ מזה, ממש בקרוב אתם תוכלו לקרוא את הסיכום שלי ל-2020 ולהבין למה מבחינתי "אף פעם" הוא לא רק הסרט שהכי אהבתי אלא גם זה שהכי מייצג את השנה הקולנועית. אז כדי לא לשעמם אתכם החלטתי להעניק ל"קג'יליונר" את תואר סרט-השנה-שותף ולנצל את הבמה הזו כדי לדבר על היצירה המופלאה שהוא.

"קג'יליונר", שכתבה וביימה מירנדה ג'ולי, מדבר על נושא שלפחות אני לא נתקלתי בו בקולנוע קודם: הורות רעילה, והבעיות שהילד שחווה אותה גורר איתו לבגרות. לא מדובר על טראומה בעקבות התעללות אלא על משהו מסובך יותר, ובהתאם הטיפול בנושא בסרט עדין להפליא ומלא ניואנסים – וזאת למרות שלא מדובר בדרמה כבדת ראש אלא בקומדיית פשע משונה וקיצונית. אוון רייצ'ל ווד נותנת הופעה מעניינת בתפקיד הראשי אבל הסרט עובד בעיקר בזכות ג'ינה רודריגז, שפשוט ממיסה את הלב. לא דמיינתי אי פעם שאשב מול המסך ואתרסק כשדמות שואלת שאלת הבהרה פשוטה כמו "באיזה מובן?", אבל זה בדיוק מה שקרה כשצפיתי ב"קג'יליונר". כן, כיף לצפות בגניבות, ובהונאות, אבל מה שבאמת עשה לי את הסרט אלו הרגעים האנושיים שחושפים ברמז את מה שהדמויות לא יודעות להביע במילים.

אז אולי טכנית "קג'יליונר" הוא לא הסרט שהכי אהבתי השנה אבל אני נשבעת, הוא מאוד קרוב לשם. ואני רוצה שיותר אנשים ידעו עליו בגלל שאני חושבת הוא יכול להסב הנאה ליותר אנשים מאשר סרטים אחרים שאני בעצמי לא לגמרי מבינה מאיפה יש לי את הקשב בשבילם. זה תמיד כיף לגלות סרטים קטנים וטובים אבל בשנה כזו, שהיו בה בעיקר סרטים קטנים ולא הרבה דברים טובים, זה חיוני לנפש. ו"קג'יליונר", יחד עם עוד כמות נחמדה של סרטים, בהחלט הועיל למה שנשאר משלי אחרי השנה המסריחה הזו.

יצחק בארי: אישית, 2020 לא היתה כזו גרועה עבורי, כלומר, חוץ מהעניין הפעוט של הקולנוע הסגור והכל. אבל בדיעבד, החוויה הקולנועית העוצמתית והכמעט אחרונה שלי לשנה זו, היא חתיכת סיבה טובה להיזכר למה צפייה ביתית לעולם לא תשתווה לחוויית המסך הגדול.

כי "1917" הוא מרהיב, הוא סוחף, הוא חווייתי בצורה שלא תאומן והצילום שלו הוא הפלא השמיני של העולם. אין לי באמת מה להוסיף על מה שרשמתי בביקורת, אולי חוץ מכך שלמזלה של האקדמיה הוא הפסיד את האוסקר ליצירת המופת שהיא 'פרזיטים' אחרת הייתי מתרגז באמת (וגם תומאס ניומן היה צריך לזכות, גאד דאמיט). אבל בשנה ששאלה כל כך הרבה פעמים את השאלה "למה לצאת מהבית", יש לי רק תשובה אחת: תראו את הסרט הזה במסך איימקס, ואז תגידו לי שסטרימינג זה העתיד. נראה אתכם.

רז גרינברג: מתישהו באמצע שנת הג'יפה המכונה 2020 הגיעה בשורה משמחת: הסרט החדש של טום מור יצא השנה. היה צריך לחכות כמעט עד הסוף של השנה הארורה כדי שהוא יצא, אבל זה קרה, ו-"מוליכי הזאבים" של הבמאי, שנמצא על המסלול להפוך ליורש של מיאזאקי, די הגשים את כל הציפיות: סרט אנימציה קסום, מלא רגש, עם דמויות כובשות ובעיקר – נראה יפהפה. 

מצד שני, עד כמה שזה סרט נהדר, הוא חסר את תחושת ה-"וואו" שהתלוותה לסרט הקודם של הבמאי, "שיר הים", ויש תחושה שלמור קצת נגמר הכוח לקראת הסוף והוא החליט להפוך את "מוליכי הזאבים" לדיסני לעניים. לעזאזל איתך, 2020, שום דבר את לא מסוגלת לעשות עד הסוף.

נו, טוב, אפשר לקוות שהסרט הבא של מור יצא בתקופה פחות מחורבנת.

זוהר אורבך: אין שאלה בכלל שראיתי סרטים טובים יותר השנה (למשל, "ילדי הסווינג", מחזמר השבויים הקוריאני), אבל "מותר לאהוב" הוא הסרט שלי ל-2020. 

קודם כל, בגלל שהוא לא מתאמץ להיות מה שאינו, ולכן מצטיין בתור מה שהוא – דרמת נעורים מינורית ואוהבת אדם. אנשים אוהבים להתעמק בעלילה הקווירית שלו – נערה צעירה וחנונית כותבת בשם ספורטאי מכתבי אהבה לבחורה בה הוא מאוהב, למרות שהיא מאוהבת בה בעצמה. הוא גם סרט על הקושי של בת למהגרים מסין ועל הקושי שביציאה מהארון – אבל ל"מותר לאהוב" יש בשרוולו קלפים יותר חזקים מכל אלה. 

עבורי הוא סרט על כתיבה – אלי, הדמות הראשית, מלמדת את פול, הספורטאי המאוהב, איך לכתוב ולהתבטא. וזה מהמם, כי אין הרבה דברים שמרגשים אותי יותר מתיכוניסטים ותיכוניסטיות שלומדים לכתוב. 

כמובן שהסרט הוא בסופו של דבר סרט תיכון שמסמן את כל התיבות בצ'קליסט של הז'אנר. אין על סרטי תיכון, והאהובים עלי במיוחד הם אלה שחכמים יותר משאנחנו חושבים במבט ראשון. הבימוי של אליס וו נותן את תשומת הלב שלו לכל הדמויות החיוניות לדרמה בצורה זהירה ומדודה, ומשתמשת בגימיקים ויזואליים בלי להסיט את תשומת הלב מהעיקר: הדמויות והדינמיקה שלהן. השיא הגיע בסצנה אחת שבכנות, עושה את השימוש הכי מצחיק, שנון ונכון שראיתי בהודעות SMS באיזשהו סרט. 

"מותר לאהוב" לא ניסה להיות סרט השנה של אף אחד, ולכן הוא סרט השנה שלי. הוא סיפור קטן ומרגש מאוד על נערה מתבגרת שלומדת למצוא את הקול שלה ואיך לבטא אותו, ולדברים כאלה קשה לי להיות אדיש. תרגום שמו אמנם לא קשור באמת למשהו שקורה בסרט, אבל הוא ציטוט של השורה היפה ביותר שנכתבה בעברית, וזו בפירוש נקודת בונוס שקשה לי לקחת ממנו. 

נעמה רק: כבר נפלתי כמה וכמה פעמים בפח הבחירה בסרט שהגיע לישראל באיחור כסרט השנה. לרוב אני מתבאסת מזה, אבל כשחושבים על זה, זה יותר הגיוני לבחור סרט שראיתי בינואר-מרץ מאשר בסרט שיצא איזה שבועיים לפני הבחירה, אז זין על האמריקאים ולוחות ההפצה המלחיצים שלהם. 

זאת כמובן הייתה שנה מטומטמת ומאז הצפייה ב"נשים קטנות" עברו, להערכתי, 15 שנה, אז עצם זה שאני בכלל זוכרת אותו לטובה, שלא נאמר זוכרת ממנו משהו, הוא הישג שלא ניתן לזלזל בו. 

מדובר בסרט שמבחינתי, יש לו הכל. הוא מעורר השראה וגם מעורר הזדהות, חכם אבל כיפי, עצוב אבל מרומם נפש. הקאסט מלא בכוכבים, אבל כולם עובדים יחד מושלם, הליהוקים מרגישים כל כך טבעיים לדמויות עד שאפשר לשכוח שאנחנו מכירים אותם. זאת ועוד – תפקיד לא גרוע של אמה ווטסון! נדיר! אה, ואפילו יש שם עניין עם מחלה קטלנית, שלא נחווה אסקפיזם לרגע, חלילה. 

אני לא מהילדות שקראו את הספר בילדות וחרשו על הסדרה המצוירת או הסרט מהניינטיז, אבל השלמתי את הספר לפני הצפייה וזאת הייתה החלטה נכונה כי היא איפשרה לי להעריך יותר לעומק את גודל ההישג של גרטה גרוויג. מעבר לבימוי המופלא, התסריט שכתבה שומר את כל מה שעבד בספר ומוותר על כל מה שלא. כל הרגעים החשובים מהספר כאן, נאמנים למקור ובעלי האימפקט הרגשי הנחוץ. רגעים חלשים הועלמו (שלום ולא להתראות, משבר הריבה המביך של מג) או חוזקו (איימי שאכפת לי ממנה? סוף סוף!). הדמות המפוקפקת של פרופסור בר הצטמצמה משמעותית, וסוף הסרט הצליח איכשהו לגלגל את התחושה האמביוולנטית הנלוות לקריאת סוף הספר (או בעצם, כל החצי השני שלו) לכדי סיום מבריק, נתון לפרשנות ובעיקר מספק. כל זאת ועוד היה אמור לסדר לה אוסקר לתסריט מעובד, אבל מסתבר שבאקדמיה מעדיפים קומדיות שואה. מי ידע.

יהונתן צוריה: "טנט" הוא 2020, ו-2020 היא טנט. 

כן, היו סרטים קטנים יותר ומוצלחים יותר שמגיע להם יותר הטייטל (מאלה שלא הוזכרו עד כה, אציין את "בית הזאב", "קורפוס כריסטי", "מחוץ למערכת", "קולקטיב", "מדינת בנים", "ספונטנית", "האני בוי") אבל לעזאזל, האם יש סרט שגם נהניתי מכל שנייה מטומטמת בו וגם מייצג את הקלאסטרפאק שהוא 2020? לא עונים על זה, זאת שאלה מוטורית. 

"טנט" הוא סרט שכל הדמויות בו מדברות נטו באקספוזיציה, יש בו כמה מהדיאלוגים הכי מטומטמים שנולאן אי פעם כתב, אבל הוא הדבר הכי כיפי, שטותי ושאפתני שנולאן הרשה לעצמו לעשות, אולי אי פעם. אחרי עשור ומשהו שנולאן ניסה להתעקש שהוא קולנוען רציני וכל פריים ופריים אצלו הוא חשוב, "טנט" סוף סוף מרגיש כמו הסרט שבו הוא משתחרר ואומר "אוקיי, כן, תימות ורעיונות פילוסופיים, סבבה, אבל עכשיו אני רוצה לקחת מטוס אמיתי ולפוצץ אותו". ואז הוא עושה את זה. וזה מרהיב. 

היו הרבה סוגי כיף השנה בטלוויזיה שהחליפה לי את מסך הקולנוע (באמת, בחיי, תראו את "Buffaloed", בבקשה?) אבל "טנט" היה הכיף הכי גדול שחוויתי. מטומטם? מאוהב בעצמו? דמויות שלא כתובות מספיק טוב? אולי, למי אכפת, תראו את מרדף המכוניות הזה! מכונית אחת עושה ככה ואז השנייה נוסעת לאחור וזורקים מזוודות והמכונית המרוסקת עושה ק'צלונק ו-וייייייי איזה כיף! 

אפילו אם היו סרטים יותר טובים השנה (וכן, נו, היו), אף סרט לא היה 2020 כמו "טנט". הסרט שניסה להיאבק באופן דון קישוט-י בקורונה, נכשל והפיל איתו את התקווה לפתיחת בתי הקולנוע. בעוד שסרטים אחרים ברחו וחיכו לחיסון, או פנו למחוזות הסטרימינג, "טנט" נשאר בכותרות לאורך כל המגפה כסרט שעוד רגע יוצא, והאם נולאן מרוצה, ומה וורנר עושים, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד. בקושי היינו יכולים להעביר שבוע השנה בלי ש"טנט" או נולאן עשו או אמרו איזה משהו שהכניס אותם לכותרות. אז כן, "Nomadland" יזכה באוסקר, סרטים אחרים יזכו בתואר "סרט השנה", אבל "טנט" היה הסרט שהוא השנה הזאת – זה שאי אפשר להיזכר בה בלי לחשוב עליו. לרעה, כמובן, אבל גם לטובה. ואם אף אחד לא יפרגן לו, אז אני אעשה זאת ואגיד: נולאן, יותר סרטים כאלה, בבקשה.

רק בבקשה תמצא מישהי שתכתוב בשבילך דמויות נשיות, זה כבר לא מצחיק.