תמונה קבוצתית: סרט שנות התשעים

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

כאן אתם מוזמנים להציע שאלות או נושאים לפעמים הבאות, לענות בתשובות משלכם או להתווכח מי היה זוכה האוסקר הכי מיותר בשנות התשעים. 

מכיוון שכולנו מתעסקים כעת בשאלה "מה סרט שנות התשעים הטוב ביותר" בסקר שכרגע באוויר, גם הכותבים שלנו לקחו זמן לענות על השאלה. להלן התשובות.

זוהר אורבך: היו סרטים טובים יותר מ"ספרות זולה" לאורך שנות התשעים, כנראה העשור הקולנועי האהוב עליי (אני חושב ש"שתיקת הכבשים", עליו כבר כתבתי בעבר, מוביל עליו קצת, אבל גם "בלתי נסלח" ועוד שני סרטי 99' נותנים לו פייט ומנצחים). אבל "ספרות זולה" הוא אחד הסרטים החשובים ביותר עבורי אישית. כשרק למדתי לאהוב סרטים, בתור תלמיד יסודי שקורא ביקורות קולנוע מאת לונג ג'ון, רד פיש ודן ברזל, רציתי להספיק לראות את כל הסרטים הטובים בעולם – ומכולם, "ספרות זולה" נראה המגניב שבהם. אמא שלי, שהייתה משוכנעת שהוא אלים מדי בשבילי (בלי לדעת שאני רואה סרטים הרבה יותר קשוחים ממנו כשהיא לא שמה לב), אסרה עליי לראות אותו, ובכך הפכה אותו לפרי האסור הנחשק ביותר בספריית האוזן השלישית. אחרי שהתשתי אותה קרוב לשנה היא הסכימה, והשאר היסטוריה. "ספרות זולה" הוא ההוכחה לכך שסינמפיליה ואנינות קולנועית לא באות על חשבון בידור נגיש ומענג, ושגם מפסטיבל קאן יכולים לצאת הסרטים הכי כיפיים בעולם. 

כן, אני יודע, קצת סחי להרעיף שבחים על "ספרות זולה" ("כן אחי, בטח שאתה אוהב את "ספרות זולה". ואיך תאכל את הפויקה שלך, עם פתיתים או עם אורז?"). ובכן, בתור נועל בלנדסטון גאה, אני יכול לומר ש"ספרות זולה" הרוויח ביושר את מעמדו כקלאסיקה המגניבה ביותר בתולדות הקולנוע, ולו רק בגלל שהסטייל שמותחן הפשע של טרנטינו משפריץ אינו בא על חשבון תוכן: הוא-הוא התוכן. זה סרט על דמויות במותחן פשע שמגלות שיש לבחירות שהן מבצעות משמעות, שגם דמות בדיונית שנלקחה מסרט שטרנטינו ראה כשהיה זבן מחוצ'קן בספריית וידאו יכולה לגדל אופי. וכמובן שאין על אומה בתפקיד היפהפה של הפאם פאטאל שלומדת את הלקח שלה, ודאי שאין על ג'ונטרה וסצנת הריקוד המטופשת ההיא, אבל מבחינתי "ספרות זולה" שייך לשתי דמויות: ברוס וויליס בתפקיד בוץ' (באפיזודה האהובה עלי בסרט), וסם ג'קסון שמבצע פה את אחת ההופעות האהובות עליי בקולנוע. קל וכיף לזכור את הפסוק החד-פעמי שטרנטינו בדה בשביל הסרט: "עושק רשעים ועוונות בוצעי בצע יִּסֹּבו אורח צדִיק; אשרי רועה נחשלים בעמק מאפליה בשם צדקות ושלום (…) ועשיתי נקמות גדלות בתוכחות חמה במבקשי נפש אֶחָי להשקותם תרעלה ולהכריתם; וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת-נִקְמָתִי בָּם", אבל אני לוקח איתי את דבריו של ג'ולס בסצנת הסיום של הסרט, עם אקדח מכוון לטים רות', במה שהיא אולי השורה האהובה עליי בקולנוע: "אתה הנחשל, ואני הוא עושק הרשעים. אבל אני מנסה, רינגו. אני מנסה להיות הרועה". בתוך כל הגלאם והסטייל האיקוניים של הסרט הזה, "ספרות זולה" הוא סרט על אנשים שמחפשים משמעות – לא רק עוד פוסטר יפה לתלייה.

מאיה כהן שלו: לא ידעתי יותר מדי על "הפסנתר" לפני שהוא נבחר לסרט הכי טוב שביימה אישה לפי הבי.בי.סי. ואכן, קשה לכתוב על "הפסנתר" בלי לגלוש לדיון על קולנוע של נשים, אבל לא לשם כך התכנסו – התכנסנו כדי לדבר על כך ש"הפסנתר" הוא סרט מדהים. גיבורת הסרט עדה (הולי האנטר המהממת) היא גיבורה לא מושלמת ולא נטולת פגמים, והמציאות סביבה אף פעם לא דיכוטומית. היא נקלעה לנישואים לגבר שבו היא לא מעוניינת (סם ניל) ואינו יודע איך להתייחס אליה, אבל היא גם משקרת ופוגעת ומתנהגת בעצמה בצורה ילדותית. גם בתה (אנה פאקווין) לא נופלת לקלישאה ההולווידית של ילדה שמתנהגת כמו מבוגרת – היא ילדה שמתנהגת כמו ילדה ולא מבינה שההשלכות של המעשים שלה יכולות להיות הרסניות. 

בפעם הראשונה שראיתי אותו מאוד התלהבתי מהניסוחים של עצמי וכל הזמן אמרתי שהוא "סרט אסוף עם שפה אחידה", משל היה קוקו תקני של חיילת בצה"ל. זה נכון (בערך), אבל זו לא הסיבה שהוא סרט העשור שלי. בכל פעם שאני צופה בו אני רואה אותו באור אחר והעמדה שלי לגביו משתנה. יש לי הסתייגויות קטנות ממנו (יש בו קצת יותר מדי סמליות לטעמי) אבל הן מתגמדות לעומת כל הדברים הטובים שבו.

יהונתן צוריה: אין לי מושג בדיוק איך לבחור סרט אחד מבין 52 הסרטים שאני מחשיב כמושלמים מהעשור הזה, ואני יכול לתרץ לכם למה כל דבר החל מ"אורגזמו", דרך "ביווס ובאטהד דו אמריקה", פינת "חברים לרצח", רחוב "הקומינטמנס", סמטת "שלושה מלכים", ועד ל"סלאם סינמה", "פאוסט", "עירום", "לעזוב את לאס וגאס" ועוד ועוד ועוד ועוד ראויים לתואר הזה. ובכל זאת, צריך לבחור אחד. 

אז יאללה, נבחר ב"הסיוט שלפני חג המולד", סרט שאיכשהו תמיד נקשר לטים ברטון, וזאת למרות שרק הגה את הרעיון והנרי סליק (בימוי) וקרוליין תומפסון (תסריט) היו אלה שהפיחו חיים ביצירה הנפלאה הזאת. 

הסרט אמנם מתרחש בעולם של מפלצות תחת אווירה גותית, אבל הוא רחוק ממלנכוליה ודיבורים על חוסר התאמה לחברה ובמקום זה הוא שר שירים יפהפיים ומצחיקים על כמה כיף זה להפחיד, או הפלא של לגלות דבר חדש לחלוטין. כי הסרט אולי מראה שלדים וערפדים, אבל כולם בסרט הזה, בסך הכל, שמחים ומתרגשים לנסות דברים חדשים. "הסיוט", יותר מסרט חג מולד או סרט ליל כל הקדושים, הוא סרט על השראה – על איך לצאת ממחסום יצירתי (ואיך לא), ועל ההתרגשות שעוברת כשחושבים לפתע על כל הדברים החדשים שאפשר לעשות ולהיות – כל זה בעוד שהסרט מראה לצופים בדיוק את אותם סוגי עולמות מנקודת מבט חדשה (אז. בימינו אולי קצת פחות) שפותחת את המוח לאלפי רעיונות.

אז האם זה הסרט הכי טוב של העשור? למי אכפת. מה שאני יודע זה שכשאני שומע את קולו של דני אלפמן שואל "מה זה?", באותן עיניים גדולות וחלולות אך מלאות הבעה בזכות צוות האנימוטרים שלו – הקסם ניצת, והוא שובה אותי בתוכו בכל פעם מחדש.

מתן בכר: זה קרה לפני קצת יותר מעשרים שנה: הייתי בן שמונה או תשע, בחופשה באילת עם ההורים ואחותי הקטנה. באחד הלילות ההורים יצאו והשאירו אותי לשמור על אחותי בחדר. החלטתי לבדוק מה יש בטלוויזיה ובדיוק התחיל סרט שנקרא "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".

האנגלית שלי לא היתה מי-יודע-מה בגיל הזה, אבל הבנתי מה קורה בגדול: קבוצת נערים מעורבים בתאונת פגע וברח, ושנה לאחר מכן מישהו עם מעיל דייגים וקרס מתחיל לשלוח להם מסרים מאיימים. השתקתי את הסרט בחלקים המפחידים אבל המשכתי לצפות, מדי פעם דרך החריצים בין האצבעות. בשנה-שנתיים שלאחר מכן נחשפתי לעוד סרטים מפחידים וגם אותם ראיתי ללא סאונד. עם הזמן הפחד הלך ונעלם, ולא רק שעברתי לצפות בסרטי אימה עם סאונד לכל אורכם, חיפשתי באופן אקטיבי סרטי אימה נוספים לצפות בהם.

"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" הוא לא הסרט הכי טוב של הניינטיז, רחוק מזה. הוא גם לא סרט האימה הכי טוב של העשור ההוא, אפילו לא הסלאשר הכי טוב. אז למה בחרתי בו? כי זה סרט האימה הראשון שאני זוכר שראיתי. הצפייה בו באותו לילה גורלי נחרטה לי בזיכרון והתחילה את הרומן שלי עם הז'אנר. יש הרבה סרטים שאהבתי יותר, אבל רק כמה בודדים השפיעו כמותו על סוג הצופה שגדלתי להיות.

רז גרינברג: 1997 – שנת המהפך. אחרי כמעט 15 שנים שבהן "אי.טי." היה סרט הקולנוע המצליח ביותר בכל הזמנים ביפן, הוא מודח מראש הרשימה על ידי סרט של במאי מקומי – "הנסיכה מונונוקי" של הייאו מיאזאקי. סרט פנטסיה מריר, קודר, פסימי, אלים וארוך מאוד, על חוסר יכולתו של הגיבור לשים קץ לאלימות בני האנוש זה כלפי זה וכלפי העולם בו הם חיים, הפך להצלחה הגדולה ביותר בתולדות הקופות ביפן; הצלחה שהעידה על המעמד החשוב שמיאזאקי הגיע אליו כמעט שני עשורים אחרי בימוי סרט הבכורה שלו באורך מלא, אבל במידה רבה גם עמדה בניגוד לאופי האופטימי של יתר הסרטים אותם הוא ביים לאורך שנות ה-80, ואפילו למלנכוליה הנוסטלגית של "פורקו רוסו" שהוא ביים באותו עשור.

ההצלחה הזו תפסה את הקהל במערב לגמרי לא מוכן – למרות שבנקודה הזו אנימטורים בכל האולפנים המובילים בארה"ב, כולל דיסני ופיקסאר, נשבעו בשמו של מיאזאקי כבר שנים ארוכות, ולמרות הפצה מצליחה למדי של "השכן הקסום שלי טוטורו" ו"שירות המשלוחים של קיקי" ישירות לצפייה ביתית בארה"ב, "הנסיכה מונונוקי" היה אתגר גדול מדי לקהל האמריקאי הרחב שפשוט לא היה מסוגל לעכל סרט פנטסיה רציני ואפל שמוגש לו כסרט אנימציה. אבל ההשפעה של "הנסיכה מונונוקי" חלחלה עמוק לתוך הוליווד – החל ממחוות מפורשות בסרטים כמו "הלבוי 2" ועד לסצנות הקרב ההמוניות שביימו פיטר ג'קסון בעיבודים שלו לטולקין וג'יימס קמרון ב"אווטאר".

מעבר לסטטיסטיקות ולהשפעה על סרטים אחרים, "הנסיכה מונונוקי" נותר סרט שמצליח מצד אחד להיות גדול מהחיים, אבל גם לשבור את הלב של הצופים עם הרגעים האנושיים שלו. כשראיתי אותו בקולנוע בפעם הראשונה, אי אז בקיץ 2000, חשבתי לעצמי "הסרט היפני הזה הוא עלינו". 21 שנה לאחר מכן האבחנה הזו נותרה, למרבה הצער, רלוונטית מאוד.

נעמה רק: כילידת שנת 1990 שגדלה על מיטב סרטי דיסני בקלטות וידיאו, מתבקש לבחור בסקר כזה את "מולאן" או "אלאדין" או אפילו "הגיבן מנוטרדאם". בכל זאת הלכתי על "קלולס", סרט שראיתי לראשונה ב-2008, ואולי דווקא בגלל זה הוא כל כך אהוב עליי. זה סרט שמרגיש כמו יצירה תקופתית למרות שהוא לא היה כזה כשהוא רק יצא, להפך – הוא היה מעודכן בכל הטרנדים על גבול העתידני (מחשב שבוחר בגדים וכל זה). אבל המחויבות לדאחקה הפכה אותו מ"סרט שמתרחש בשנות ה-90" ל"קפסולת זמן של שנות ה-90 הזוהרות והמדומיינות". זה כנראה הסרט שהכי מזוהה עם העשור והנוסטלגיה אליו למרות (בגלל?) שהוא לא ריאליסטי בשיט ולא מתיימר לתאר חיים "אמיתיים" של בני נוער בניינטיז.

"קלולס" היה המבשר לאחד הטרנדים הקולנועיים המאוסים של הניינטיז – עיבודים מודרניים לקלאסיקות ספרותיות – ועשה את זה כמעט מושלם (הקטע עם האח החורג היה קצת מוזר, סורי). הוא גם אחת הקומדיות הקולנועיות הכי מצחיקות אי פעם, לעניות דעתי, עם כמות לא סבירה של בדיחות מצוינות ומשפטי מחץ לציטוט אינסופי. הישג מרשים לא פחות הוא ששר הורוביץ, דיון, טאי, ג'וש ושאר החבורה הם בו זמנית קריקטורות מצחיקות ודמויות מעוררות הזדהות שאנחנו דואגים לשלומם. הדאגה היא לא רק לגורלם הרומנטי או למעמדם החברתי, אלא גם ברמה המוסרית – אנחנו רוצים לראות אותם הופכים לגרסאות הכי טובות של עצמם. זה הרי סרט על התבגרות והפיכה מקלישאת תיכון לאדם עם רבדים ואופי אמיתי.

אה, וזה גם סרט נורא מגניב אסתטית. זה לא העיקר, אבל שר לימדה אותנו שמותר ליהנות גם מזה.

רם קיץ: ישבתי והתלבטתי ארוכות איזה סרט לבחור עבור התמונה הקבוצתית, ובזמן ששברתי את הראש עצרתי לחשוב: מה בריאן בויטנו היה עושה?

בריאן בויטנו היה בוחר באחד מסרטי הקומדיה המצחיקים והוולגריים של כל הזמנים, עם רצף בדיחות שקולעות בול ובלי רגע דל. בריאן בויטנו היה בוחר באחד ממחזות הזמר עם השירים הממכרים בסביבה, ועם סיפור שמחזיק עשרות דמויות שרוטות ובלי שאף אחת תצא מקופחת או חלילה לא מצחיקה (אולי חוץ מוונדי שהייתה אז שונה לחלוטין וזכתה לאי-צדק). בריאן בויטנו היה בוחר סרט שהמסר שלו רלוונטי גם ל-2021 ("הורים, קחו אתם אחריות על הילדים ותפסיקו להאשים את הטלוויזיה… או את קנדה"), וכל זאת בזמן שהוא נלחם בקובלאי חאן.

כן, בריאן בויטנו היה בוחר את "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר", לא רק כי הוא פתח את הדלת לסרטי אנימציה קומיים למבוגרים (מה שטכנית הופך את אנשי "סאות'פארק" לאשמים בקיומו של "מסיבת נקניקיות") אלא כי הוא פשוט די פאקינג טוב, די פאקינג מצחיק, די פאקינג מחתרתי, די פאקינג סאטירי ואפילו די פאקינג מרגש (מי היה מאמין), ואפילו אם ישתילו לי שבב שיעביר בי זרם חשמלי בכל פעם שאני אחשוב על "סאות' פארק", אני בכל זאת אתמוך בבחירה שלי ושל בריאן בויטנו. 

תום שפירא: "אמור לי מהו סרטם של האחים כהן האהוב עליך ואומר לך מי אתה" אמר פעם איש בדיוני לגמרי שהמצאתי לצורך פתיחת הקטע הזה. למרות ש, ואני אומר את זה עם כל החיבה האפשרית, חלק ניכר מהסרטים שלהם די דומים. אני לא מתכוון מבחינת העלילה או העולמות שבהם הם מתרחשים, אלא מבחינת הציניות הניהליסטית  למחצה של תפיסת העולם שלהם. בסרטים של האחים כהן היקום לא סתם נוטה לכאוס, הוא נע אליו במהירות שיא תוך התעלמות מחוקי התנועה ומכל הזגוגיות הענקיות שהוא שובר בדרך (שמחוזקות ע"י מובילי רהיטים מבולבלים, כמובן). 

חוץ מ"פארגו". 

"פארגו" הוא לחלוטין סרט של האחים כהן: הצילום היפיפה, הדמויות הביזאריות, ההומור השחור משחור, האכזריות האנושית… ובכל זאת יש משהו שמפריד אותו מהסרטים האחרים בפילמוגרפיה שלהם. המשהו הזה הוא מארג' גנדרסון (פרנסיס מקדמורנד), שוטרת פשוטה מעיירה קטנה שנתקלת במקרה רצח מזוויע ויוצאת לתפוס את האחראים. מארג' היא דמות זרה לחלוטין ליקום הפילמוגרפי של האחים כהן – דמות סמכותית שאשכרה יש לה יכולת קוגניטיבית וחוש מוסרי מפותח. בניגוד לכל הדמויות האחרות של הצמד היא לא נכנעת לכאוס המוסרי שהיקום זורק בפניה, לא מקבלת את היות הכל הבל הבלים, אלא קמה ונלחמת. יש משהו מאוד מספק בסוף של הסרט (בלי לספיילר, חס וחלילה) בו היא מסתכלת לרוע האבסולוטי בעיניים ולא אומרת לו משפט מחץ או נאום דרמטי, אלא שורה אחת פשוטה: "בשביל מה כל זה היה טוב?" היא באמת לא מסוגלת להבין את המניעים של כל האנשים האלו, הרוצחים והגנבים והרמאים והבוגדים, ואיכשהו היא לא מרגישה כמו קדושה מעונה בעולם שנפך, אלא כאדם הגון שמסוגל לתקן את כל החטאים שסביבה.

שנות התשעים היו עשור ציני להדהים, כנראה העשור המושלם בשביל האחים כהן, ודי אירוני שדווקא אז הם יצרו את הסרט הכי פחות ציני שלהם.