תמונה קבוצתית: שלושים שנה, לך תזכור

הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לדבר על השיר האהוב עליכם מ-1995.

לא פעם ולא פעמיים שאלנו את הכותבים שלנו מה סרט השנה ויצא לנו לשאול גם מה סרט העשור. אבל את זה לא עשינו – שאלנו את הכותבים שלנו, "מה הסרט הכי טוב של 1995"?

מתן בכר: אני לא זוכר אילו סרטים ראיתי בזמן אמת במהלך 1995, כנראה כי הייתי בן שלוש במהלך רובה. אבל הסרטים שהשלמתי ממנה בדיעבד הם קלאסיקות על-זמניות, כמו "ג'ומנג'י", "גופי: הסרט" ו"עולם המים". הסרט האהוב עליי מהשנה הזאת הוא למעשה "מורטל קומבט", אבל כבר כתבתי עליו פה, אז לא נעשה שידור חוזר. כמה שנים אחרי 95', טלעד (קוראים צעירים, שאלו את ההורים שלכם) שידרו בכל יום שבת סרט בסדרת ג'יימס בונד. את כולם הקלטתי על קלטות וידאו (כנ"ל) וצפיתי לפחות פעם אחת, ואחד מהם הוא במקרה גם אחד הסרטים הטובים שיצאו ב-1995. אני מדבר, כמובן, על "גולדן איי".

הסרט הזה היה ראשון מהרבה בחינות בפרנצ'ייז. זה היה הסרט הראשון של פירס ברוסנן בשירות הוד מעלתה והסרט שבו ג'ודי דנץ' הוצגה בתור M, תפקיד שעד אז גולם ע"י גברים. ברוסנן הראה כבר על ההתחלה שהוא בחירה הולמת לתפקיד 007 והביא לתפקיד את הקסם האירי שלו, ודנץ' הייתה כל-כך מוצלחת שהשאירו אותה גם בגלגול הבא של בונד. זה גם סרט הבונד הראשון שצולם והתרחש לאחר נפילת ברית המועצות, מה שלא הפריע לו להציג דמות נבל רוסית.

ואיך הסרט עצמו? ובכן, כדי לא לשפוט רק במבט נוסטלגי, צפיתי בו שוב והוא בהחלט מצוין גם 30 שנה מאוחר יותר. חוץ מברוסנן ודנץ' יש פה גם הופעות טובות של שון בין ואלן קאמינג, גיחה של רובי קולטריין (שכחתי שהוא היה בזה), שיר הפתיח של טינה טרנר שידעתי לזמזם גם לפני הצפייה המחודשת, סצנות אקשן מבוימות היטב ע"י מרטין קמפבל ושורות מחץ מטופשות אך מבדרות. היחס לנשים לא מדהים, בהתאם לסרטים האלה, אבל למרבה הצער זאת בעיה גם בסרטים החדשים יותר.

הבחירה בסרט הזה גם יצאה בתזמון טוב משתי סיבות: הראשונה היא שבזמן כתיבת שורות אלה בדיוק עולה בבתי הקולנוע "סיכון גבוה", הסרט השני של קמפבל שיוצא בארץ בתוך חודש, אחרי "לוחמות ללא גבול". על סמך הטריילרים של שניהם, אני לא רואה שום סיבה להתקרב אליהם. וזה די עצוב שלכאן הגיע הבמאי שעשה לא רק את "גולדן איי" אלא גם את מה שהוא סרט הבונד הטוב ביותר לדעתי, "קזינו רויאל". מצד שני, כמה שנים אחרי האחרון, קמפבל ביים את "גרין לנטרן", אז אפשר להגיד שסרטי אקשן סוג ג' זה שיפור…?

הסיבה השנייה היא שלא מזמן משפחת ברוקולי (אני אתן לכם רגע להוציא את כל הבדיחות), שהפיקה את הסרטים מאז שהחלו, מכרה את הזכויות של הפרנצ'ייז לאמזון. ראיתי כל מיני תגובות לכך ברשתות, והשנקל שלי הם שכמו שקיבלנו סרטי בונד מבדרים וסרטי בונד מביכים תחת משפחת ברוקולי, כנראה ככה יהיה גם בביתו החדש של 007. וכשייצאו הסרטים הפחות מוצלחים, תמיד נוכל להכין איזו וודקה מרטיני (בהנחה שאנחנו מעל גיל 18), לשלוף את קלטות הוידאו (בהנחה שעדיין יש לנו מכשירים שיכולים להפעיל אותן) ולהתרפק מול הסרטים היותר מוצלחים של בונד. ג'יימס בונד.

מאיה כהן שלו: כשהוצגה לי רשימת הסרטים האפשריים לתמונה הזאת, הייתה בה בחירה כמעט מובנת מאליה עבורי. אבל לא רציתי לצאת בסיסית ולכן כתבתי גם עליה וגם על סרט אחר, אבל יונתן אמר שכתיבה על שני סרטים איננה הפורמט ושאני צריכה להכריע ביניהם.

וכמו באגדת עם, ברגע ההתלבטות הגיעה הישועה בדמות דיאלוג מדהים ב"חתונה ממבט ראשון" (קשת הדברים שאותי משמחים נעה בין ריאליטי שידוכים לסרטים של טרקובסקי, והסרט המדובר נמצא בדיוק באמצע). המתמודדים לובשים מה שנתפס כלבוש היפסטרי והולכים לקולנוע שידוע כקולנוע היפסטרים, והמתמודדת מגדירה את הסרט כ"סרט קלאסי, עם שחקנים קלאסיים, ישן כזה, זה על שני אנשים זרים שמחליטים לבלות ביחד". ואני זעמתי: הזלזול! באבן!! הדרך!!! שלי!!!!

"לפני הזריחה" הוא מאותם סרטים שכנראה צריך לראות בגיל בו חלקי המוח עדיין לא התפתחו באופן מלא כדי לאהוב אהבה עמוקה. אבל אם רואים, וברגע שאוהבים – העניין סגור. בכל זאת, בהתחלה לא בחרתי בו. קשה להמשיך לאהוב פנטזיה אידיאלית אחרי שבמציאות היא בדרך כלל מתפוצצת לך בפרצוף (גם לדמויות, אבל זה סרט לתמונה קבוצתית אחרת). הם גם די קשקשנים, שני אלה (עם הבגרות מגיעה מרירות). בצפייה ילדית האמנתי באופן מלא שזה יכול להיות. לא הפתיע אותי לגלות שלינקלייטר ביסס את הקונספט על חוויה אישית שנגמרה בטרגדיה. אבל אחד הדברים היפים בצפייה מבוגרת היא הבנה שכל העניין הוא פנטזיה מוחלטת שלא מתיימרת להיות מציאות, וככה התאהבות מרגישה בהתחלה. גם היום, כשסלין, ג'סי ואני פחות או יותר באותו גיל, אני חושבת שמדובר בסרט קסום שלוכד רגע ספציפי של התאהבות באופן שמעט מאוד יצירות מלבדו הצליחו לתפוס. הסרט הוא בריחה מהמציאות, משהו שלא יכול להתממש בחיים האמיתיים ועתיד להתקיים לנצח בתוך המרחב הזמני הזה של היום האחד בוינה. עאלק "סרט ישן כזה".

רם קיץ: את מספר הפעמים שצפיתי ב"ג'ומנג'י" היה ניתן לספור על יד אחת, אם היו לי 50 אצבעות בכל יד. הסיבה לכך פשוטה: הייתה לי קלטת וידאו של "ג'ומנג'י". לפני עידן ה-VOD והסטרימינג ומתוקף היותי בן שמונה שהדבר הראשון שעשה אחרי צפייה בסרט היה לצפות בו עוד פעמיים – על אף שהפעם האחרונה בה צפיתי ב"ג'ומנג'י" הייתה בטרם התחלף לי הקול, אני עדיין זוכר כל סצנה.

ויותר מכל, אני זוכר כמה נהניתי ממנו. ואיך אפשר שלא? זה סרט אקשן הרפתקאות עם רובין ויליאמס שנרדף על־ידי צייד עם השפם הכי מגוחך שראיתי, וכל זאת בסביבה שהיא ג'ונגל המשתלט על עיירה וכמות מכובדת של אימה ורגעים שיכולים לצלק כל ילד (בדיעבד, לקנות לי את הקלטת הזו לא היה הדבר הכי אחראי שאימא שלי עשתה).

כל זה לא היה עובד בלי הדינמיקה הנהדרת בין שלישיית רובין-וויליאמס, קירסטן-דאנסט, ואיך-שלא-קראו-לשחקן-של-הילד. שני הילדים הם לא אמיצים מגדר הרגיל או מתחכמים באופן שלא תואם את גילם (כפי שסרטים אחרים עם ילדים אוהבים לעשות), אלא הם פשוט ילדים שנשאבו לצרות צרורות ושעושים כמיטב יכולתם לפתור את התסבוכת שאליה נקלעו. גם וויליאמס עצמו הוא לא מנטור מטורף וחכם (לפחות לא בהתחלה), אלא הוא סתם מטורף, כמצופה ממי שהיה תקוע בג'ונגל מרבית חייו. והחבורה הזו שמנסה כמיטב יכולתה להסתדר כמו משפחה טיפה מעוותת מהווה את המשקל הרגשי של "ג'ומנג'י" שנפקד לחלוטין מסרטי הריבוט החדשים.

לכן "ג'ומנג'י" הוא סרט (וסלחו לי על הקלישאה) מהסוג שכבר לא עושים בימינו. האם האפקטים לא עומדים במבחן הזמן? הם בהחלט לא. האם זה משנה? ממש לא. לכו לראות.

נעמה רק: מה? יש קטגוריה שאפשר לבחור בה את "קלולס" ואף אחד לא בחר אותו? איזה פראיירים, שיואו. 

כל המרבה להשתפך על איכויותיו של "קלולס" הרי זה משובח, ונראה שהפעם תורי. כאילו, למי אני מחדשת כשאני אומרת שסרטה של איימי הקרלינג הוא סרט מצחיק באופן קיצוני שכמעט כל שורה בו איקונית וזכירה? או שמדובר באחד מסרטי ההתבגרות הכי טובים אי פעם? או ששר היא מהדמויות הכי סימפטיות בתולדות הקולנוע, דמות קומית מדהימה שהיא גם הכי מותק, כזו שבו זמנית מעוררת הזדהות ומעוררת תחושת "עוד פעם זאתי והשטויות שלה"? 

אז הנה אפילו עוד כמה דברים שאתם בטח יודעים כבר: 

• זו דוגמה מושלמת לעיבוד ליצירה ספרותית שמנגישה את היצירה לקהל חדש, שומרת על האיכויות והרעיונות של המקור, אבל יוצרת מהם משהו חדש שעומד בפני עצמו. לא כל עיבוד שייקספיר מדליק וגזעי שורד את מבחן הזמן, אבל "ג'יין אוסטן בקליפורניה" מתגלה כהברקה מטורפת שמתעלה-פלוס-פלוס על עיבודים יותר נאמנים למקור, כמו "אמה" המשמים מאותה התקופה עם גווינת' פאלטרו. הוא גם התיישן בצורה משובחת – הוא היה כל כך מוקצן וניינטיזי מראש שהוא הפך למין קפסולת זמן מודעת לעצמה שמזכירה איך אנשים פנטזו לחיות בשנות התשעים ומה הקונפליקטים ששלטו בתרבות הפופ אז (גראנג' ותרבות סקייטרים מול אופנה גבוהה פרפית, נניח).
• גם היום הוא נראה כמו מיליארד דולר. יש סיבה למה התלבושות האיקוניות עדיין מצוטטות בכל הזדמנות ו/או מפציעות כמעט כל שנה בפורים ובהאלווין. הצילום גם יפה וגם יוצר אינטימיות מול הדמויות – זה בית ספר של ילדים חמודים וטמבלים, לא תצוגת אופנה ולא יקום מקביל של מליינים מושחתים, כמו נניח ב"משחקי פיתוי" או ב"חוקי המשיכה".
• איזה קאסט, וואו! אליסיה סילברסטון הכי מתוקה בעולם ויש לה כימיה מעולה גם עם פול ראד הבלתי-מזדקן וגם עם סטייסי דאש, שמספקת כמה סצנות מדהימות כשהיא על המסך יחד עם דונלד פייז'ון AKA טרק מ"סקראבס". וגם – אחד התפקידים המצטיינים של בריטני מרפי!
• יש גם סדרה. היא לא באותה רמה, אל תטרחו.

אם במקרה קרתה טעות ולא ראיתם את הסרט עד עכשיו, כדאי שתסתכלו אל תוך הנשמה שלכם ותשאלו – האם אני לא אוהב ליהנות? האם לא מגיע לי סרט שכיף לראות ושוב ושוב וחוויה קולנועית שתישאר איתי שנים קדימה? האם הרצון שלי להיות מיוחדת ולבדל את עצמי מההמונים מונע ממני ליהנות מדברים מיינסטרימיים שהם פשוט טובים? האם זה קשור למשהו שההורים שלי עשו בילדותי? ולעזאזל, איפה שמתי את המפתחות של האוטו?

אור ענבר: בהיותי ילידת 91', הגיוני וצפוי שהסרטים האהובים עלי מ-95' יורכבו ברובם בסרטים מצוירים שגדלתי עליהם, במיוחד שזו השנה שבה יצא סרט הפיקסאר הראשון "צעצוע של סיפור". כמעט בחרתי ב"פוקהונטס", אחד מסרטי דיסני האהובים עליי שפשוט לא מוערכים מספיק (מה קרה, מעולם לא שמעתם את "צבעי הרוח"??). אני מנסה לצאת מהסטריאוטיפ העצמי שלי באמצעות מעבר לסטריאוטיפ אחר, אז בחרתי ב"עכברי הקניון" – אותו סרט על צמד חברים שמבלים יום שלם בקניון.

הפרמיס של "עכברי הקניון" מטומטם: טי. אס. תכנן חופשה עם בת הזוג שלו, ברנדי, כדי להציע לה נישואין, אבל היא לא יכולה לבוא כי אבא שלה מפיק תוכנית דייטים וחסרה לו מתחרה. הם רבים כי הוא אידיוט והיא זורקת אותו. החבר הכי טוב שלו, ברודי, אומר לו שהתגובה הראויה תהיה לנקום ולהרוס את הצילומים של התוכנית. כאמור, מטומטם. אבל זו לא הפואנטה, זה הכל רק תירוץ בשביל קומדיית שטויות בקניון עם שטויות וצחוקים ודברים שמסתבכים יתר על המידה.

הקאסט של "עכברי הקניון" מרשים בצורה יוצאת דופן: ג'ייסון לי, ג'רמי לונדון, שאנן דוהרטי, קלייר פורלני, ג'ואי לורן אדמס, בן אפלק ואפילו מייקל רוקר פה. יש גם הופעת אורח של סטן לי לפני שזה היה מגניב וכמובן הופעה נהדרת של ג'יי ובוב השקט.

קשה לי להסביר למה הסרטים של קווין סמית עובדים בעיניי. לסרט יש את התמימות של שנות התשעים יחד עם החספוס של הביקורת של קווין סמית' על הפרברים האמריקאיים. יש לו גם הומור שאו שיתאים לכם בדיוק או שלא. שאנן דוהרטי עם כל תהילת "בוורלי הילס" מצליחה ליצור דמות שהיא ילדה מפונקת של אבא אבל גם אישה אמיתית שמגיעים לה כבוד ואהבה. ג'ייסון לי תמיד מוגזם מספיק בשביל להיות מאוד מצחיק ולא לעצבן, בן אפלק מתעל את פרסונת הדוש שלו למקסימום וג'רמי לונדון פשוט מקסים. סמית' הוא אחד ממספרי הסיפורים הכי טובים שיש וזה ניכר שהוא עושה סרטים שבאים מהלב שלו.

חוץ מנקודת התורפה השוביניסטית שבגללה העלילה לא עובדת היום, השאלה הכי בולטת לצופה המודרני היא כנראה "מי מצלם תוכניות בקניון?". אבל כן, פעם זה היה הגיוני. הסרט מדבר על התקופה שקניון היה מקום מגניב שמבלים בו – פסגת הבילוי, מקום קסום שמאחד חנויות שונות, אזורי אוכל, קולנוע, ארקייד, ומכונה כזאת של כדורים שנעים במסלולים וצריך לעקוב בעיניים אחרי כל החיבורים והמתקנים שמעברים את הכדורים. אפשר לבלות בקניון שעות וימים, כיף שלא נגמר, וגיבורי התרבות שהיו מעבירים שם את מיטב זמנם היו זוכים בכינוי "עכברי קניון". היום קניונים, במיוחד בארה"ב, הם בקושי מקום לקנות בו בגדים. ולכן, חוץ מכך שמדובר בסרט שאני אוהבת מאוד, שמראה שלקווין סמית' יש יותר מקלף אחד בשרוול – זה סרט שמייצג את 1995 בנאמנות יתרה.

תום שפירא: That’ll do, pig. That’ll do.

איך מתרגמים את זה בכלל? "טוב מאוד חזיר"? ככה צריך חזיר"? "יאה לך, חזיר"? קל לי יותר לתרגם את שירתו של קיטס, הספרות של ג'וייס או את הדיאלוגים של שייקספיר מלתרגם את המילים האלו על כל המשמעות הטעונה בהן.

אבל בואו נשוב אחורה. בדיעבד, שנת 1995 הייתה שנה די טובה לקולנוע, עם הרבה סרטים למבוגרים שראויים להופיע ברשימה של כל חובב קולנוע שמכבד את עצמו: מהלהגים המטא-קולנועיים של "תפוס את שורטי" דרך המדע הבדיוני המהפנט של "הרוח במעטפת" ועד ל"היט", הסרט הכי מייקל מאן-י שמייקל מאן אי פעם ביים. כולם סרטים טובים וראויים, אבל הסרט הטוב מכולם הוא סרט בלתי אפשרי לחלוטין. סרט לילדים (לא סרט לכל המשפחה, אני מתכוון ממש לסרט לילדים. מתי בפעם האחרונה שמעתם על סרט שמדורג G שהוא לא "מפרץ ההרפתקאות"?), סרט מצולם עם חיות מדברות (עם האפקטים של שנות התשעים, כן?), סרט עם שחקנים כמעט ולא מוכרים עם במאי שלא עשה הרבה לפני או אחר כך. מתכון לאסון.

אבל "בייב" הוא לא אסון. "בייב" הוא פלא. "בייב" הוא אגדה מודרנית, ולא כמו שאומרים היום כדי לתאר כל סיפור שנפתח עם מספֵּר מליצי מדי – הוא באמת מרגיש גם כמו אגדה וגם כמו עלילה מודרנית. "בייב" הוא סרט שמתאים לילדים אבל אף פעם לא מדבר איתם בפחות מגובה העיניים. הוא סרט מצחיק, הוא סרט מתוק, ובכמה רגעים הוא מותח יותר מ"שבעה חטאים" (עוד יצירה גדולה מאותה שנה) – אכפת לי יותר מהגורל של החזיר הזה מאשר רוב הקורבנות של ג'ון דו. 

וכל זה מתרכז בסוף בהופעה של ג'יימס קרומוול, שחקן שהיה "הבחור הזה" ברקע של מאות סרטים, ומקבל פה הזדמנות נדירה להיות כוכב ראשי (טוב, כוכב אנושי ראשי) לצד החזיר החמוד. הוא לא צריך להגיד הרבה – הדמות שלו עצורה רגשית באופן מכוון, אבל זה אומר שכל מבט שלו נטען במשמעות עצומה. וכשהוא כן אומר משפט שלם, ממש בסוף הסרט, הנשמה שלכם ממריאה. הקהל בתוך הסרט מריע, ואתם מריעים איתו. כי "בייב" עושה משהו שחשבתי שהוא בלתי אפשרי – הוא הופך את הקולנוע למקום של קסם. 

רז גרינברג: היום, צופים מכל קצוות העולם כולל ישראל גדלים על סדרות וסרטי אנימה מגיל אפס בערך. אבל משנות ה-80 ועד תחילת המילניום הנוכחי התגובה הנפוצה לכל פלא חזותי חדש מיפן שהפציע על המסכים הייתה: "זה לא דומה לשום דבר שראיתי קודם". לא רק צופים מהשורה, גם אנשי קולנוע וטלוויזיה גילו עולמות חדשים לגמרי דרך האנימציה היפנית, וספגו את מה שהם גילו בעולמות האלה עמוק לתוך היצירות שלהם. הסרט "הרוח במעטפת" שיצא בשנת 1995 הוא אחת הדוגמאות הבולטות והמוצלחות של התהליך הזה.

הבמאי, ממורו אושי, לקח את העלילה הבסיסית מסדרת המנגה (קומיקס) המקורית של מסמונה שירו, שצוירה בתור סאטירה פרועה על החיים בעתיד הלא-רחוק, והפך אותה לדרמת סייברפאנק רצינית, קודרת, על שוטרת קיבורגית שיוצאת בעקבות בינה מלאכותית סוררת וצוללת לעולם פרנואידי של קונספירציות פוליטיות בתפר שבין המציאות הפיזית והסייברספייס. 

הסרט יצא בתזמון שאפשר להגדיר ככמעט-מושלם: בדיוק בתקופה שבה האינטרנט התחיל להיכנס באופן מסיבי לבתים, כשז'אנר הסייברפאנק (שבגלגולו הספרותי כבר היה קיים למעלה מעשור) עדיין היה בבחינת חידוש על המסך הגדול והקטן במערב. ו"הרוח במעטפת" הראה, יותר מכל דבר אחר, כמה הז'אנר הזה – על כל העיסוק שלו בסכנות של העתיד שנכון לנו, בפחד מהטשטוש שבין אדם ומכונה, הפיסי והמלאכותי – הוא גם מגניב בטירוף. העברת ההילוכים החלקה של הסרט בין דיונים פילוסופיים לסצנות אקשן ברוטאליות ומסוגננות גרמה לצופים ברחבי העולם לצרוח בהתלהבות "עוד!" ולהיסחף לעולם האנימה. ויוצרים מובילים בתחומי הקולנוע המונפש והמצולם, מ"מטריקס" ו"אינטליגנציה מלאכותית" ועד "מאדים אקספרס" העדכני, שמו לב ולמדו רבות מהסרט הזה.

באופן בלתי-נמנע, "הרוח במעטפת" הפך למותג שלם שכבר הספיק לעבור כמה גלגולים קולנועיים וטלוויזיוניים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, אבל אף אחד מהם לא הפגין את אותה ראשוניות מסעירה של הסרט המקורי. ממורו אושי עצמו, שהקריירה שלו עד לבימוי הסרט כאנימטור ובמאי הייתה מגוונת מאוד (מעבודה על "נילס הולגרסן" דרך הקומדיות המטורפות של "Urusei Yatsura" ועד למותחני "Patlabor") התחיל להאמין קצת יותר מדי, כך נראה, בהייפ של עצמו בעקבות ההצלחה של הסרט, ושקע לתוך סדרת הפקות יומרניות שלא ממש הצליחו לשחזר את ההישג של הסרט. "הרוח במעטפת" הפך תוך זמן קצר מהדבר הכי מגניב בעולם לאיזה ציון דרך היסטורי במפגש שבין האנימה למערב. אבל גם בתור ציון דרך כזה, הוא עדיין סרט מרתק, מרהיב ומלהיב.

יהונתן צוריה: גאס ואן סאנט הציג את המעשייה הסאטירית הכי מושחזת שלו עם "פיתוי קטלני", ניקולס קייג' שבר את הלב ב"לעזוב את לאס וגאס", "איש מת" הוא אחד מהשיאים של ג'ים ג'רמוש, ואני מוכן לעבור אדם אדם ולשאול למה לא ראיתם עדיין את "שד אביר" (Demon Knight), מעשיית האימה הקומית המטורללת, נהדרת, ומוצלחת שפשוט כחברה החלטנו שמשום מה לא מדברים עליה. אבל צריך לבחור סרט אחד, אז אני אדבר על "סלאם סינמה". 

חובב הקולנוע הפשוט הוא במובן מסוים מעין חיה מיתולוגית שעולה בדיון כאשר מישהו מנסה להגיד משהו על מצב הקולנוע, ואז טוען בתוקף אילו במאים ושחקנים "צופה הקולנוע הממוצע" מכיר ואיזה לא. הצופה הממוצע הוא זה שהופך סרטים כמו "לשחרר את שולי" ואת סדרת "מהיר ועצבני" להצלחה בקופות למרות שכל מי שמדבר על סרטים ברשת מרים עליהם את האף. הוא הכוח המניע שבלעדיו אין לקולנוע זכות קיום כי בלעדיו לא יהיה כסף לכל העסק, אבל כולם גם מתבאסים על הטעם שלו פעם אחר פעם. 

"סלאם סינמה" מפנה את הזרקור לעבר אותו "חובב קולנוע ממוצע". מחמלבף, במאי איראני, עושה אודישנים לסרט החדש שלו אבל בשלב כלשהו מבין את מה שכל תוכנית ריאליטי תבין ממש עוד רגע: שהאודישנים הם בעצם הרבה יותר מעניינים ממה שיבוא הלאה. 

"סלאם סינמה" הוא חלק בלתי נפרד מהקולנוע האיראני של שנות השמונים והתשעים שהתעקש לערבב את הקו בין קולנוע תיעודי ועלילתי, ובין מאחורי הקלעים ולפני המצלמה. אבל אם סרטיו של עבאס קיארוסטימי ניצלו את הבלבול כדי להדגיש דברים בסיפור, מחמלבאף בוחר להדגיש דווקא את השחקנים – או שמא יותא נכון את הלא-שחקנים – ואת האהבה שלהם לקולנוע תוך הניסיון להבין דרכם מה זה בכלל. 

כי "סלאם סינמה" לא מתנשא ולא שופט ולא צוחק, אלא רק מציג אנשים שאוהבים קולנוע ורוצים להיות חלק ממנו. הוא סרט שכולו מוקדש באהבה לחובב הקולנוע הממוצע הזה, שלא מנסה דווקא להתחכם אלא פשוט חושב שקולנוע זה מגניב – למרות שהוא כנראה יודע שאותו חובב קולנוע ממוצע בחיים לא יראה אותו. זה סרט שחוגג את הקולנוע בלי הדברים שעושים סרטים קולנועיים לגדולים: בלי אפקטים קוליים וחזותיים שיוצרים עולמוצ אחרים או שחקנים וכוכבי קולנוע שנועדו להיות מונצחים בעדשה, טקסטים שטובי המוחות השחיזו או צילום מלא מחשבה; לא – הצילום די גרוע והוא מתמקד באנשים לא מאוד מרשימים, אבל הלהט והאהבה שמתפרצים מכולם הופכים את הסרט הזה לתזכורת קצרה (75 דקות!) והכרחית עבור מי שאוהב קולנוע, בטח בעולם שבו קל לשכוח למה בכלל נכנסנו לכל העסק הזה.