תמונה קבוצתית: סרט העשור

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לסכם את שנות ה-80.

בואו ניגש לעניין: "מהו סרט העשור?"

נעמה רק: אהבתי הרבה סרטים בעשור הזה, וסרטים שונים מאוד זה מזה. אם צריך לתת סימנים בטעם הקולנועי שלי, אפשר לומר בהכללה גסה שאני אוהבת סרטים עם הרבה רגש, תסריטים חכמים ושילוב של מלנכוליה ותחושת החמצה עם השלמה ואופטימיות. לפי השיקול הזה, כנראה שסרט העשור שלי צריך להיות "הקול בראש" או "אפס ביחסי אנוש", ואת שניהם סימנתי לעצמי כמנצחים באיזשהו שלב, אבל יש בעיה. הבעיה היא ש"בתוך לואין דייויס" קיים, וכשהוא נמצא ברשימת האפשרויות זה בלתי אפשרי עבורי להתעלם ממנו.

"לואין" הוא כל הדברים שציינתי קודם, רק עם דגש חזק הרבה יותר על ההחמצה ואחוז מזערי עד מינימלי של אופטימיות. אין לו סוף שמח – אפילו אפשר לומר שהוא מדכא את החיים. אבל איכשהו, בתוך כל הסחלה, יש נקודות קטנות שהאור מסתנן בחוצפתו דרכן. שברים של שיחות או חיוכים של אנשים אהובים. מחמאות לא צפויות. חתולים רכים. לואין דיוויס חי בלופ מתסכל של קור, געגועים, אגו וכישלונות, אבל העולם עדיין מתעקש להיות יפה, להראות כאילו עדיין יש בו אפשרויות. אולי זה שקר, אבל זה שקר יפה מאוד.

יותר מכל, "לואין" הוא סרט שמבין. הוא מבין שלהיות אדם צעיר עם שאיפות יצירתיות זה סיוט, סוג של כלוב. כלוב שקוף כזה, שמבחוץ נראה כאילו אפשר פשוט להחליק ממנו החוצה, אבל מבפנים הדברים נראים אחרת לגמרי. הוא מבין את עומק האכזבה והתסכול שהיומרה הזאת מייצרת. והוא מבין שלפעמים גם הדבר שאתה הכי אוהב מפסיק להיות כיף באמת והופך למטלה אינסופית. ועדיין, אתה לא רוצה או יודע לעשות משהו אחר. הסרט הזה הוא סיפור גדול במסווה של קולנוע צנוע וקטן, הוא אפוס בעולם שאין בו אפוס והכל צריך להיות נרמז, באנדרסטייטמנט. וגם יש בו את אוסקר אייזק, שחקן העשור וקראש העשור, ואת אדם דרייבר לפני שידענו שאנחנו אמורים לאהוב אותו, ואת קארי מאליגן באחד מתפקידיה הלא-גרועים.

צריך להוקיר את כל זה, וגם את יוליסס החתול.

זוהר אורבך: יש לי איזושהי טינה כלפי סרטים כמו "נעלמת", ובכל זאת אני אוהב אותו בכל ליבי. ראיתי אותו פעמיים בקולנוע, קראתי את הספר ואחת לכמה זמן, פשוט בשביל הכיף, אני מוצא את עצמי פותח את הנטפליקס ורואה קטעים אהובים מתוכו. עקרונית היה אמור להיות לי קשה איתו בגלל שהוא לכאורה נטול אהבה: זה שיר שנאה של גבר לאשתו, אבל אני חולה עליו.

"נעלמת" הוא סרט קאלט אישי שלי שכיף לי לחזור אליו בגלל שלמרות שהוא לא יותר משעתיים וחצי של סרט, הוא מרגיש כמו סדרת טלוויזיה אהובה עם אנסמבל דמויות שתמיד נחמד להיזכר בשטויות שהן עשו כשאחד מהם היה החשוד העיקרי ברצח של השנייה. התסריט המבריק של גיליאן פלין מתקרב לעיתים למחוזות הקאמפ, אבל קור הרוח מקפיא הדם שפינצ'ר מביא למעשייה הרצחנית הזאת מאזן אותו כמו שצריך.

ובעוד שההתחלה של הסרט נהדרת, באמצע של "נעלמת" יש את הרגע הקולנועי האהוב עלי מהעשור החולף – הרגע שבו איימי מתגלה בתור הנבלית האמיתית של "נעלמת". וזה השלב שבו אני מתחיל להריע לה.

אף פעם לא הייתי מאלה שישר מצדדים בנבל, אבל איימי של רוזמונד פייק מעוצבת בתור הבלונדינית הטובה ביותר שהיצ'קוק מעולם לא ביים. היא חכמה, מחושבת, מטורללת ומהממת שבא למות. אם רוקסי מ"שיקגו" הסתכלה על הפשע שלה כעל הזדמנות לפרוץ לאור הזרקורים, איימי הסתכלה עליו כעל הזדמנות לממש את עצמה באמת, וזה אמנם מעוות, אבל בעולם של הסרט זה משלהב.

"נעלמת" יודע מה הוא: פילם נואר מצחיק, מריר ומשגע על שנאה, אהבה, אובססיה ועל הפער המאוד לא חשוב בין השקר לאמת. "נעלמת" הוא לא סרט שונא נשים, או גברים – הוא על אנשים ששונאים זה את זו. אני לעומתם, אוהב אותו מאוד.

מתן בכר: דיסקליימר: הסרט האהוב עלי בעשור הזה וגם באופן כללי, הוא "סקוט פילגרים נגד העולם". ועם כמה שאני שמח על כל הזדמנות להתפנגרל על כמה שאדגר רייט מושלם, החלטתי לגוון קצת הפעם ולכן הבחירה שלי לסרט העשור היא דווקא "בקתת הפחד".

הסרט שדרו גודארד כתב (יחד עם ג'וס ווידון) וביים נראה במבט ראשון כמו סרט אימה שגרתי: קבוצה של צעירים יוצאת לחופשה בבקתה נידחת, בדרך הם נתקלים באיש מבוגר וקריפי שמזהיר אותם ממשהו מעורפל ומהר מאוד המצב מדרדר. רק שכבר מההתחלה נחשף בפנינו שהמצב יותר מורכב מזה ויש דברים המתרחשים מתחת לפני השטח, תרתי-משמע.

תראו, למרות שזה מפתה, אני לא אגיד משהו כמו "הסרט הזה נועד רק בשביל מעריצי אימה אמיתיים עם איי. קיו. מעל 200". בהחלט אפשר להנות ממנו גם אם לא צפיתם בסרט אימה אחד לרפואה. זה סרט מצחיק, קצבי, עם הופעות מוצלחות והרבה הפתעות והוא יופי של חווית צפיה לכל אחד. ובכל זאת…

בשביל מי שכן אוהב את ז'אנר האימה, הסרט הזה הוא ממתק וחובת צפייה מוחלטת. ראיתי כמה מקומות שהתייחסו אליו כ"פרודיה" על הז'אנר ותסלחו לי, אבל זה שקר גס. "מת לצעוק" זה פרודיה. "בקתת הפחד" הוא מכתב אהבה לז'אנר, שמפרק אותו ומרכיב אותו בצורה חדשה, מרעננת ומודעת לעצמה. כל זה נרמז כבר בפוסטר הנהדר שלו.

"בקתת הפחד" הוא לא סרט האימה המודע-לעצמו הראשון ("צעקה" היה שם כבר בשנות התשעים ובטח יש עוד רשימת סרטים לפני כן), אבל הוא חלוץ בתחום בעידן הפוסט-מת-לצעוק, סלל את הדרך לעוד סרטים מוצלחים ששיחקו עם הז'אנר, והכי חשוב – הוא פשוט עשה את זה הכי טוב.

יצחק בארי: "הקול בראש" הוא סרט שפגשתי בתקופה מאד ספציפית בחיי, וכמו תמיד במפגש של סרטים נהדרים ותקופות ספציפיות בחיים, הוא הפך למשהו שהוא יותר מסרט – הוא נהיה חלק ממני.

יצירת המופת של פיקסאר פגשה אותי סמוך מאד להתמודדות ארוכה שזימנו לי החיים, כאב צעיר לילדה חולת סרטן. אם כסרט בפני עצמו הוא מדהים ומרגש ומצחיק ומקסים ופיקסאר במיטבם, הרי שבמפגש שלו עם התקופה הזאת הוא הפך למשהו שהוא הרבה יותר: לעדשה שבעזרתה יכולנו לנסות להבין איך עושים את המיטב כדי שהבת שלנו תגדל עם זכרונות מאושרים ושמחים, למרות הטיפולים והנסיעות והכאבים וההרדמות. זה היה קשה, אבל אני חושב שהצלחנו.

ואם תוך כדי ההתמודדות הסרט ליווה אותי ועזר לי להתגבר על אתגרים וקשיים יומיומיים, הרי שכשקרה הנורא מכל, הוא הפך בדיעבד לסיכום של כל התקופה המדהימה-עצובה הזו, עם כל רגעי התקווה, האושר, השבירה והשמחה. כי אם עד אז צפיתי בו וראיתי את הבת שלי, עכשיו אני צופה בו ורואה את עצמי.

הייתי נורא רוצה שכל מחסן הזכרונות שלי יהיה מלא רק בכדורים זהובים וזורחים. הייתי רוצה להדחיק את כל הרגעים הקשים והלילות מלאי הייאוש. אבל "הקול בראש" הצליח ללמד אותי איזה מקום חשוב תופס העצב בחיים. בלי העצב, היגון והדמעות, לא הייתי מצליח להתמודד במשך זמן רב כל כך עם אתגר קשה כל כך; לא עם המחלה ולא עם השכול. כי העצב הוא לא דבר רע או שלילי, אלא המתנה הכי גדולה שיכול לקבל מי שנתקל באכזריותם של החיים – מילדה שמתמודדת עם מעבר דירה, ועד הורים לתינוקת קטנה שנלחמת במחלה קשה.

צפיתי בסרט הזה אינספור פעמים. נהניתי, התרגשתי ודמעתי כל פעם מחדש. אני יכול לכתוב מגילות שלמות על כל ההזדמנויות בהן התובנות של הסרט הזה באו לידי ביטוי, אבל ההשלמה והרוגע שהוא נותן לי בכל מקרה של זכרון או געגוע כואב שעולה ובא בפתאומיות, שמים אותו במקום אחר לחלוטין מכל סרט שראיתי אי פעם: בחיים שלי עצמי.

אדם קלין אורון: סרט הוא לא ספר. נכון, בשניהם יש עלילה, דמויות, דיאלוגים, אבל הקצב של הסרט קבוע מראש; יש בו גם קול ותמונות; והוא, במהותו, פרויקט קבוצתי.

"התחלה" יודע את כל זה מצוין, ולכן הוא סרט כמעט מושלם. רוצים להבין מה זה production designer? תחשבו על הסטים של "התחלה": גאי הנדריקס דיאס הקפיד שהמלון יעוצב אחרת לגמרי מהמבצר המושלג, עם חללים סגורים בתאורה חמה לעומת מרחבי ענק, זוויות בניין חדות ומבוטנות ותאורה לבנה וחודרת. מה תפקידו של פסקול? תקשיבו איך הנס זימר, בדקה האחרונה של הסצנה האחרונה, דואג שהתזמור ילך ויהפוך דליל, ומשאיר אותנו בשניות האחרונות רק עם כלי מיתר בודדים שעוזרים לנו להבין שלגמרי נגמר, אבל משהו גם נשאר פתוח. קשה לשמור על תחושת דחיפות בסרט של שעתיים וחצי, אבל העריכה של לי סמית' יודעת בדיוק מתי לחתוך בין רמות החלום השונות, והתמיהה והבהלה של אריאדנה (שמשחקת נפלא אלן פייג', שליהק נפלא ג'ון פפסידרה, שבחר אותה כי היא אמינה בתור מי שלא מבינה, אבל גם בתור מי שתופסת ממש מהר) לגבי המכניקה של עולם החלומות מאפשרת לצופה לתעל רגשות דומים. ואם אתם לא בטוחים למה סרט הוא גם לא מחזה, תראו מה וולי פפיסטר עושה עם תנועת המצלמה בסצנת האין-כבידה, שהוא לא היה יכול לבצע בלי האפקטים שפול פרנקלין סיפק לו – שגם מדגימים איך אפקטים ממשיים מאפשרים תחושת נוכחות ודחיפות מיידית ש-CGI מתקשה לשחזר.

"התחלה" הוא לא הסרט האהוב עלי: הוא שכלתני מדי, יש לו אובססיה מוגזמת לפסיכולוגיה פרוידיאנית ולדמויות בו כמעט ואין חולשות. אבל הוא סרט מושלם: אי-אפשר היה לעשות אותו בצורה טובה יותר או בפורמט שונה. נולאן משתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו, תוך הקפדה על עבודת אנסמבל בכל תחום ותחום שמייצרת סינרגיה בתוך כל תחום ועוד יותר בין התחומים. כולם פועלים יחד כדי לגרום לצופה לשקוע לחלוטין בתוך חוויה שאף מדיום אחר לא היה יכול לספק לו, כזו שנכנסת דרך העיניים והאוזניים כדי לעסות את המוח ולדגדג את הלב.

עידן זיירמן: תראו, יש רק סרט אחד שזכאי לתואר סרט העשור, מבחינתי, והוא "הנוקמים: סוף המשחק". אבל רצה הגורל ומישהו אחר כבר לקח אותו, וזה מבחינתי פחות או יותר סוגר את מועדון המארוול עבור העשור הזה.

אבל אם אני רוצה לקחת סרט מהרשימה שלי שאינו סרט מארוול, אני לא צריך לרדת יותר מדי. במקום השני והמכובד יושב לו "וויפלאש".

אני לא חובב גדול של ג׳ז. אני לא מבין גדול בתיפוף. ב"רוק בנד" אני מסוגל להחזיק רק בערך בחצי מהשירים על רמה Hard. אבל בזמנו הגעתי ל"וויפלאש" בעקבות המלצה של דורון פישלר שאמר שהוא מאוד נהנה מהסרט אף על פי שהוא לא מבין גדול בתיפוף ולא חובב גדול של ג׳ז. והתהפנטתי.

זה ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו למה שקרה שם. ישבתי במשך שעתיים מרותק לנסיונות של נער חביב להפוך למתופף הג׳ז הטוב בעולם תחת פיקודו של המורה המניאק בעולם, והתלהבתי מסגמנט שהוא מופע ג׳ז של עשר דקות כאילו חיבבתי את הז׳אנר כל חיי.

מעבר לזה שהוא גרם לי להתעניין מאוד בנושא שבו הוא עוסק, יש משהו מאוד מאוד מהודק ב״וויפלאש״ שאני לא יכול שלא להעריך. הוא מאוד מזכיר לי מהבחינה הזו את ״דרך קלוברפילד 10״ (עוד סרט שדמיאן שאזל נגע בתסריט שלו), שעושה ממש הרבה עם ממש מעט דמויות. "קלוברפילד 10" מאבד קצת את הפוקוס שלו בשלב מסוים, אבל "וויפלאש" לא. הוא לוכד אתכם ומושך אתכם באף עד הסוף ומוציא אתכם כשאתם ממלמלים "Not my tempo" מתחת לאף.

אז לא, זה לא היה בדיוק אירוע קולנועי כמו "סוף המשחק", אבל בתור מקום שני הוא היה לא רע בכלל. 

רז גרינברג: הויכוח על מי הולך להיות "המיאזאקי הבא" נמשך מאז הפעם הראשונה שמיאזאקי הכריז על פרישה (זה היה ב-1998) והנה ספוילר – הוא לא יוכרע בקרוב.

אבל ב-2014 עלתה אופציה מפתיעה על השולחן – יכול להיות שהמיאזאקי הבא בכלל יגיע מאירלנד? הסרט הראשון של טום מור, "סוד הספר מקלס" שהוא ביים חמש שנים קודם לכן רמז בכיוון, עם עלילה מקסימה ודמויות כובשות שהיו רק טיפ-טיפה נטועות עמוק מדי במסורת האירית כדי שצופה מחוץ למדינה יוכל להבין את המשמעויות הגדולות שמאחורי כל הסיפור.

הסרט הבא של מור, "שיר הים", כבר מימש את ההבטחה: דרמה גדולה מהחיים על ילד קטן וכועס שיוצא למסע בין המציאות האפרורית של אירלנד המודרנית למסורת הקסומה והעשירה של המדינה, ומתגבר בדרך על משבר אישי של אבדן. הנופים היפהפיים, הדמויות מלאות הרגש והעלילה הסוחפת מציבים את "שיר הים" בשורה אחת עם "טוטורו" ו-"המסע המופלא".

למרבה הצער, שיקולי תקציב מנעו ממור להמשיך מיד לסרט נוסף; הוא ביים אפיזודה מקסימה בסרט האנתולוגיה המפוספס "הנביא", הפיק את הסרט המפוספס באותה מידה "המפרנסת" עבור שותפתו לאולפן Cartoon Saloon נורה טוומי, ופתח במסע ארוך לקושש כספים עבור סרטו הבא, Wolfwalkers. למרבה השמחה, השנה ככל הנראה נזכה לראות את הסרט הזה, באדיבות אפל טי.וי. אפשר לקוות שלא נצטרך לחכות עוד עשור לסרט הבא של מור.

תום שפירא: "השופט דראד" יצא בשנת 2012. מבחינת סרטי קומיקס, זאת הייתה השנה של שני סרטים משמעותיים: עלייתו של האביר האפל, שהביא את טרילוגית באטמן של נולאן לסיומה, והנוקמים, שהביא את יקום מארוול לנקודת הפתיחה שלו. ובין שני אלה יצא עוד סרט קומיקס קטן שנמחץ לחלוטין. למרות ביקורות לא רעות בכלל, אף אחד לא ראה את Dredd.

אפשר לנסות להאשים את הדירוג הגבוה ואת האלימות הגרפית, אפשר להאשים את תשומת הלב שרוכזה בטיטאנים שמסביבו או שאפשר להיות כמוני ולהאשים את הקהל – זה הכול בגללכם! היינו כבר צריכים להיות בסוף הטרילוגיה ועם ספין-אוף לאנדרסון בשלב הזה.

אני לא הולך לטעון פה שזה הסרט הכי 'טוב' של העשור (קטגוריה סובייקטיבית לחלוטין), בטח שלא הכי חשוב או משפיע (אנשים צריכים לראות אותך כדי שתהיה משפיע). אני גם לא הולך לטעון שמדובר ביצירה עמוקה ורבת משמעות, אבל אני כן הולך להציג עובדה אחת שאין עליה ערעור: זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בעשור הזה. אני חוזר אליו שוב ושוב ושוב. כי הוא כיף.

כיף לי כמה שהעלילה שלו פשוטה וישירה (שני שוטרים בעיר עתידנית נתקעים בבניין אחד וצריכים להרוג את דרכם דרך עשרות קומות של חלאות אדם), כיף לי לראות את המחויבות הטוטאלית שלו לאסתטיקה הדיסטופית, כיף לראות את אמני האפקטים שופכים נהרות דם מזויף ואיברים מפוצלחים וכיף לראות את קרל אורבן.

מישהו תיאר את ההופעה שלו כ'חופשיה מאגו' וזה כנראה התיאור הטוב ביותר למה שמחזיק את הסרט: זה לא סתם העובדה שהוא לא מוריד אף פעם את הקסדה, זה הדרך בה הוא שומר על טון אחיד לא משנה כמה כאוטיים הדברים נהיים.

מבחינתו כל היום הזה, שנראה לשופטת אנדרסון הצעירה (אוליביה טרילבי) כמו טבילת אש חד פעמית, הוא בסך הכול עוד יום ברחובות. זה הקסם של הסרט – עד כמה שהוא מוגזם, הוא לא היסטרי. הפאנצ'ליין הקומי הגדול בעשור הזה, וזה שמרגיש כל כך נכון, הוא העובדה שלא משנה כמה רע הדברים נראים, מחר כל זה פשוט יקרה שוב.

טווידלדי: "לינקולן" הוא סרט לא אידיאליסטי על אידיאליזם. הוא עוסק במה שנחשב (חוץ מהניצחון במלחמת האזרחים האמריקאית) להישג החשוב ביותר של לינקולן – העברת התיקון ה-13 לחוקה, ששחרר את העבדים והפך את העבדות ללא חוקית בכל רחבי ארה"ב.

הצורה שבה הוא עושה את זה שונה מאוד מהצורה הרגילה בה מוצגת פוליטיקה בקולנוע. ללינקולן יש אידיאלים, אבל הוא פוליטיקאי – הוא לא בוחל בשיתופי פעולה, פשרות, ואפילו אמצעים 'מלוכלכים', תן וקח ושוחד פוליטי כדי לקדם את הרעיונות שלו.

לא במקרה הסרט בוחר להזכיר את 'נאום גטיסברג' בתחילתו, ודווקא מפי חייל שחור ולא מפי לינקולן בעצמו: זו המסגרת הכללית, עכשיו בואו נלך לוושינגטון ונראה, בין המלחמה והאידיאלים, מה קורה על הקרקע. בוושינגטון עצמה התהליך ארוך, מתיש, מתסכל – וגם מתנגדיו של לינקולן אינם דווקא מפלצות (טוב, יש קצת) ויש להם טיעונים שחלקם לא רעים. למשל, לומר לחיילי הצפון 'נילחם עוד חודשים רבים ואלפים רבים מכם ימותו ובלבד שלא נגיע לפשרה למעט כניעה ושחרור העבדים' זו לא תמיד עמדה פופולרית אצל הלוחמים.

ובעיסוק שלו, 'לינקולן' הוא הסרט החשוב ביותר שנעשה על דמוקרטיה. כי דמוקרטיה היא קח-ותן. היא לא רק התבצרות ברעיונות שלך כי אתה צודק והמתנה לזה שהעולם יתקן את עצמו, והיא גם לא תפיסת עמדת כוח וקידום הצדק שלך כי הוא צודק וברור שאתה צודק. היא גם עסק מלוכלך שבו בעלי הברית שלך לא כולם מלאכי מרום והויתורים שלך הם על עקרונות חשובים.

אפילו עיקרון נעלה כמו ביטול העבדות לא הושג על ידי התגלות שמיימית וגם לא על ידי ניצחון במלחמה, אלא על ידי סחר-מכר קואליציוני. דמוקרטיה היא פשרות כואבות, והיא גיבוש קואליציות, שכנוע והשגת רוב. זה לא תמיד קל, ואפילו מעצבן, אבל זו עדיין השיטה הפחות גרועה שיש – ולטווח הארוך, היא זו שמחזיקה מעמד.

'לינקולן' הוא שיר הלל לשיטה הדמוקרטית, ודווקא לא בצורתה הטהורה (הלא קיימת) אלא הקיימת והפגומה; ובדיוק בגלל זה הוא אחד הסרטים החשובים של שפילברג, ובעיני – של העשור האחרון בכלל.

גבי קוגן: גילוי נאות: את הטקסט הזה אני כותב לכם בעודי מנסה להתאושש, בקטע טוב, מהופעה של להקת סליפנוט שהייתי בה. שורה ראשונה והכל. והאמת היא, זה דווקא מתחבר לי יופי לבחירה שלי, "מקס הזועם: כביש הזעם".

כמו שהמוזיקה וההופעות של סליפנוט הן טירוף מוחלט – כך גם "כביש הזעם". ובעצם, בשניהם יש גיטרה שיורקת אש, אז בכלל.

"כביש הזעם" הוא הדבר הכי מוטרף ומטורלל שיצא מהקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי בעשור הזה. זה, מסתבר, מה שקורה כשנותנים לבמאי תקציב ענק ופשוט מרשים לו פשוט ללכת עם הדמיון שלו.

ג'ורג' מילר פחות או יותר הגשים את החלום של כל קולנוען כשהורשה לתת דרור כמעט מוחלט ליצירתיות שלו, והתוצאה היא שבכל רגע נתון הוא זורק לעבר הצופה עוד המצאה, עוד כלי רכב, עוד איזה רקע גאוגרפי שכולם צבעוניים וייחודיים – כמעט אין רגע שבו אין משהו חדש ויצירתי שישטוף לנו את העיניים.

וכל זה עדיין מוגש בצורה חכמה, ככה שכל היצירות המטורללות של מילר מתגבשות באופן טבעי לאחד מהעולמות הקולנועיים האייקוניים ביותר, גם בלי הסברים על כל מושג או כל גורם בו.

כמו המכוניות המטורפות שבו, גם הסרט הזה יודע כמו גדול מתי להעביר הילוכים, מתי לעשות תפניות ומתי לתת את הזמן להירגע. זה כמובן מובנה בבסיס הסרט, בסיס שעליו נבנים גם התהליכים הרגשיים של הדמויות בסרט, וגם הדבר הכי חזק בו: האקשן. המהירות, האנרגיות, הקינטיקה, הטירוף המוחלט, קנה המידה – הכל קורה כי ככה זה בעולם הזה. זאת באמת הדרך היחידה שבה הסיפור הזה יכול להיות מסופר נכון.

"כביש הזעם" הולך להיות קלאסיקה. סרט שהנכדים שלי הולכים לקנא בי שראיתי אותו בקולנוע כשהוא יצא, קצת כמו שאני מקנא באנשים שראו את "מלחמת הכוכבים" או "ספרות זולה" בזמן אמת.

בסופו של דבר, מדובר בכנראה סרט האקשן הגדול של הזמנים, ועל אף סרט אחר בעשור הזה אני לא יכול להגיד שהוא הטוב בז'אנר שלו אי פעם. אם זה לא ציון דרך היסטורי, אני לא יודע מה כן.

אלינה גומברג: אני בטוחה שהיו לאורך השנים סרטים אחרים שהיו מעולים, באמת, אבל לא עולה לי בראש אף סרט שנגע לי בלב כמו "הנוקמים: סוף המשחק".

עשור זה הרבה זמן לבלות עם קבוצת דמויות, ועם הזמן לאט לאט מצאתי שאני נקשרת לסיפור, לדמויות, לאופי שלהן, למסע שכל אחת מהן עוברת ולכל המסע של סאגת האינסוף. טוני, סטיב, ת'ור, נטשה, ברוס וקלינט היו החברה המקוריים והדמויות שבילינו איתן הכי הרבה זמן ונקשרתי אליהן – ועכשיו הגיע הזמן להיפרד מהן. והסוף הוא החלק הכי קשה והכי יפה. הנוקמים המקוריים קיבלו סיום נהדר, והקהל קיבל את כל מה שהוא רצה.

גם אני קיבלתי בסרט את כל מה שרציתי וגם מה שלא ידעתי שאני רוצה. יש רגעי קולנוע ששמים בבקבוק ושומרים אותם איתך בלב, והסרט הזה מלא ברגעים שכאלה. הסרט הצליח להביא לסיום מושלם עלילה של עשור שלם, גם על ידי ביקור בחלק מאותם סרטים ישנים שכל כך אהבנו, וגם על ידי קריצה לאותם סרטים תוך כדי שהוא שוזר בהם עלילה חדשה. וזה היה רגע קולנועי קסום בהיסטוריה של סרטים.

כל השיאים שהסרט שבר, כל הסיפורים של הטירוף של המעריצים, להיות חלק מזה זאת חוויה מיוחדת. וחלק ממה שעושה את הסרט לכל כך נהדר זה החוויה. עכשיו לתמיד יהיה לי גם את הזיכרון של החוויה כחלק מהסרט בכל פעם שאני אראה אותו. מארוול הצליחו לעשות משהו כל כך מיוחד שיש לו מקום מיוחד בלב שלי. אז זה סרט העשור שלי ואחד הסרטים הכי אהובים עלי אי פעם.

יהונתן צוריה: העשור האחרון שינה את פני הקולנוע. או יותר נכון לומר: נתן לו מתיחת פנים נצרכת. הדיאטה של חובב קולנוע השתנתה באופן מהותי וסרטים תיעודיים וכאלה שלא מארה"ב תפסו נתח גדול יותר ויותר בשיח הקולנועי. סרטי פסטיבלים כבר לא היו מוקצים מעצם היותם, ובעוד שלפריחה הזאת היו גם השלכות שליליות, היו לה גם השלכות חיוביות והן בעיקר שגילינו עוד כל כך הרבה עולמות קולנוע שלא ממש היינו חשופים אליהם לפני כן. 

אז אם מעקמים לי את היד למה הוא הסרט באורך מלא של העשור אז אני יכול להצביע על "מכונת הכסף", שמצא דרך חדשה ליצוק זעם על המסך, ואהבתי כל שנייה שלו, אבל עם כל השינויים בשיח, אני מרגיש בנוח להציג את סרט העשור שלי, אפילו שאני יודע שהוא לא ממש סרט "קלאסי", כי "סרט קלאסי" זה מושג שקצת אבד עליו הכלח: עולם המחר – סרט אנימציה קצר של 16 דקות. 

כי אם מסתכלים בפרמטרים האלה שעל פיהם שופטים סרטי עשור – במובן של מי הכי ריגש אותי, נגע בי, הפתיע אותי, החכים אותי, עשה משהו שלא ראיתי קודם, ייצג את העשור בצורה מופלאה, למי הכי חזרתי כסרט פעם אחר פעם, איזה סרט הכי שימח אותי פשוט בזה שהוא קיים – אז כן, האנימציה הקצרה הזאת הייתה מבחינתי השיא של העשור. מעשיית המד"ב הקצרה, שמתחילה עם ילדה קטנה בת 5 שנכנסת לחדר בקרה ולוחצת על כפתורים וממשיכה עם מפגש עם הכפילה המבוגרת שלה מהעתיד, היא פשוט עצומה. אין בה את האנימציה מנקרת העיניים של חלק מסרטי האנימציה הגדולים של העשור, אבל יש לה את מה שהיה חסר לרוב המוחלט של הסרטים הגדולים: סיפור, לב, חדשנות, כנות, דמיון ואת היכולת להיות קורע מצחוק וקורע לב במקביל. זה לא, חס וחלילה, שהסרטים הארוכים של העשור האחרון היו נחותים או לא ראויים. הייתי יכול לבחור ב-60 סרטים אחרים שמילאו אותי באושר, הפתיעו אותי, היממו אותי או העסיקו אותי עד אין קץ. זה פשוט שבסופו של יום, "עולם המחר" הוא הסרט שאני חוזר אליו שוב ושוב. כי.. כי יש.. יש ימים, שאתם צריכים לא לעשות ילד נחש בגלל שאפילו אני, אתמול, אני לא ראיתי ילד נחש. אבל אתם עשיתם אחד. 

אז זה לכבודך, אמילי פריים. לכבוד העבר שלנו, ולכבוד העתיד שלנו. ושיהיה לנו עשור מוצלח.