"חילוט נכסים מתרחש בלי קשר לתיק הפלילי, וכתוצאה מכך ניתן לבצע את החילוט לפני הגשת כתב האישום, אחרי הגשת כתב האישום או אפילו אם אין כתב אישום."
– קרייג גאומר, עוזר פרקליט ארצות הברית
טרי ריצ'מונד (אהרון פייר) עוד לא יודע את זה, הוא כנראה לא יודע מה זה חילוט נכסים בכלל, אבל הוא עומד לחוות אחד. והדבר ישנה את החיים שלו ויהפוך עיירה שלמה ממקום קטן ושליו (לפחות על פני השטח) לשדה קרב.
כשהסרט מתחיל טרי רוכב על אופניים (תוך כדי שהוא מאזין לאיירון מיידן בשיא העוצמה – יישר כוח) במהירות לכיוון העיירה הקטנה שלבי ספרינגס. בתוך התיק שלו – סכום כסף לא קטן. מטרת הכסף – לשלם את דמי השחרור בערבות של בן הדוד שלו, עבריין לשעבר שנתפס מחזיק סמים, ואז להתחיל לסדר לשניהם חיים חדשים. הבעיה – הוא נתקל, תרתי משמע, בשוטרים המקומיים שלא מבזבזים יותר מידי זמן. מבחינתם הכסף שבתיק מקושר, גם אם בדרך לא דרך, לעברת סמים, מה שאומר שהם יכולים לקחת את כל הסכום. טרי מוזמן להגיש ערעור, כמובן, אבל זה לא יעזור לבן דוד שלו שימצא עצמו בכלא לא ידידותי בעליל וכנראה שאין לו תשעים יום להמתין לגלגלי הצדק.
אז טרי מנסה, תחילה בדרכי נועם ואז בדרכי תככנות, לחלץ את עצמו מהמצב. הוא מנסה להיעזר בפקידת בית המשפט הסימפטית (אנהסופיה רוב) שתעזור לו להתגבר על המכשולים החוקיים, הוא פונה ישירות למפקד המשטרה המקומי (דון ג'ונסון, שמשלים תהליך של להפוך מיפיוף לנבל קולנועי מאיים כראוי) בניסיון לבצע איזושהי עסקה שתוציא את שני הצדדים בסדר, הוא מנסה לגרד עוד כסף ברגע האחרון… הכל כולל הכל. חוץ מאלימות. טרי לא רוצה לפנות לאלימות. הוא אחד והם רבים. הוא גבר שחור בדרום ארצות הברית והוא יודע שזה לא ילך בטוב. אז הוא ממשיך לבלוע את כל מה שמפקד המשטרה מנחית עליו, שומר על שליטה למרות שברור שכל נים בגוף שלו דורש לקום ולעשות משהו… עד שהוא מפסיק לשמור על שליטה.
על פני השטח "רבל רידג'" (שם לא משהו אגב, לא באמת אומר כלום על הסרט) הוא מותחן נקמה מהסוג הצפוי. אפשר לדמיין את אותו הסרט בכיכוב ג'ייסון סטיית'האם, או סקוט אדקינס או (מיועד לבני נוער) דוויין ג'ונסון. אפשר לדמיין את טרי הופך למכנות מלחמה חסרת מעצורים שמשמידה עשרות (ואולי מאות) נבלים משל היה ג'ון וויק בחזקת ג'ון מטריקס. אבל אנחנו בסרט של ג'רמי סולנייה (נקמה כחולה, חדר מנוחה) וזה אומר שהמותחן נע בקצב יותר נינוח והסיפור מוצג באופן יותר אלגנטי. לא תופתעו לגלות שטרי הוא בחור קשוח יותר ממה שהאוייבים שלו מדמיינים, אם כי הדרך בה הסרט בוחר לחשוף את המידע הזה מאוד מצחיקה, אבל הוא דמות הרבה יותר אנושית מגיבור אקשן פינת גיבור על. כמו כן, הוא חי בעולם האמיתי, ולכן גם כשהוא מחליט להשיב מלחמה הוא שם לעצמו גבולות, משתדל בכוח לא להרוג אף אחד או לגרום לנזק רציני, כי הוא מבין שיהיו חיים אחרי המאבק ושלמרות שהצדק איתו, החוק איתם.
סולנייה מאוד טוב בלביים סצנות אקשן (הוא גם העורך של הסרט וגם התסריטאי – חסר לו רק להיות מלחין ומחלק תה), הוא מבין איך לבנות את המתח, מבין איך להביא דברים לנקודת התפרצות, הוא מבין את החשיבות של גיאוגרפיה (ההבנה שלנו של איפה נמצאת כל דמות ביחס לכל דמות אחרת) וכוריאוגרפיה (מי יודע לבצע אחיזת סרטן הפוכה ומי לא) – יש מעט אלימות בסרט הזה, אבל הפחד מהאלימות שתגיע תמיד נמצא. זה סרט שבו שני הצדדים מבינים שהעימות בלתי נמנע ורק מחכים לראות איך הוא הוא יתממש.
כל זה לא היה אפשרי בלי ההופעות המרכזיות שמעגנות את הסיפור הזה: אנהסופיה רוב חביבה בתפקיד שונה מתפקידי הנעורים שלה, דון ג'ונסון מתגלה כשמוק מצוין (בשלב כלשהו ג'ונסון משוויץ ב"חיוך אוכל החרא שלו", והצדק עמו) אבל המפתח הוא אהרון פייר. לא נראה לי שראיתי אותו לפני כן במשהו (הוא הולך לדובב את מופסה במלך האריות החדש, נקווה שזה לא הכיוון שהקריירה שלו תיקח) אבל לפי ההופעה שלו פה בהחלט יש לו עתיד. טרי הוא איש של מעט מילים אבל יש משהו בנוכחות שלו שתופס אותך מיידית: פייר נותן הופעה מאוד אינטנסיבית, אבל כזו שלא מתאמצת להראות את עצמה. להפך, כל הקיום שלו בסרט הוא קצת כמו סופרמן שמשתדל להעלם בתוך הדמות של קלארק קנט, אבל אף פעם לא באמת מצליח.
התסריט עושה עבודה טובה בלבנות את המתח הזה כפי שהוא עושה עבודה לא-משהו בלהתעסק בנושא שמניע את הסרט. הרעיון של חילוט אזרחי, המקום שלו בחברה האמריקאית (במיוחד בעיירות קטנות שמתעסקות עם מחסור תמידי בתקציב), מועלה שוב ושוב אבל באופן די חד צדדי. לא שדעתי על הנושא (ממה שקראתי עליו) חיובית במיוחד, אבל בסרט הנושא חד צדדי לגמרי – השוטרים רעים, טרי טוב. למזלו של הסרט, זו לא בעיה גדולה מידי – החילוט הוא המנוע של העלילה אבל לב הסרט הוא המאבק שנוצר כתוצאה ממנו.
לא, הבעיה העיקרית של "רבל רידג"' הוא שהסרט פשוט ארוך מדי. זו עלילה די בסיסית עם מעט דמויות, ובכל זאת הסרט מתעקש לעבור את השעתיים – מה שאומר שהאמצע שלו מרגיש רופס ביחס לכמה שהשליש הראשון מותח. עוד מאבק, עוד בריחה, עוד משא ומתן שלא מוביל לשום מקום, עוד חשיפה כמה השוטרים מושחתים: זה נחמד שהסרט נשאר בגבולות העיירה הקטנה, אף פעם לא נחשוב שאלה נבלים שמאיימים על העולם או משהו, אבל יש גבול לכמה צריך להסביר את מה שראינו בבירור כבר בסצנה הראשונה. הסוף אמנם מחזיר אותנו טיפה לעניינים, אבל איכשהו אחרי כל הבניה הזו גם הוא לא מלהיב כמו שציפינו (זו נראית כמו בעיה חוזרת בסרטים של סולניה שאף פעם לא יודע באמת איך לסיים את הסרט כמו שצריך).
למרות הפגמים, "רבל רידג"' מתגלה כאחת ההפתעות החיוביות של השנה: בלי להיות גדול או מפתיע או חדשני, אלא בזה שהוא פשוט יודע איך לספר סיפור שכבר ראינו אלף פעמים בצורה הכי טובה שהוא יכול, ויודע להציב אדם באמת כריזמטי מול עדשות המצלמה. כן ירבו.
אני מבין את התלונות
אם כי לדעתי גם האורך וגם ההכול מגיע בגלל שסולנייה חוזר פה למה שעשה בצמד סרטיו הקודם – לקיחת תת-ז'אנר מותחנ-י ולהעביר את כל ההחלטות שלו דרך "מערך ההחלטות הסביר וההגיוני" שלכאורה מוריד את המתח בכל שלב אבל בעצם מטעין אותו.
כשמישהו ישר מתחיל לירות זה כיף, אבל כשמישהו מנסה ממש למצות כל אבל כל אפשרות עד שהוא בכלל מושיט יד לאקדח – זה גורם לקתרזיס להיות גדול יותר.
וכמו שתום אמר – אהרון פייר נותן את אחת מהופעות "כוכב הקולנוע" הטובות של השנה, והלוואי על כל כוכבי האקשן את השילוב של הכבוד-כריזמה-אינטנסיביות-תבונה שיש לו בעיניים.
כן, אבל באופן מאד קיאנו ריבסי
או במילים אחרות, אני לא משוכנע שהוא יודע לחייך
אני לא בטוח שזה נכון
הוא מחייך בשיחה על הראשי תיבות עם המפקד. כאן
אני מבין שהכוונה היא לא טכנית אלא על סגנון המשחק, ואני אכן חושב שהוא מראה שם שיש לו יותר מאשר סטואיות-גברית-מלחיצה. לצורך העניין, כואבות לי העיניים רק מלחשוב על קיאנו ריבס עושה את החיוך הזה
אחלה סרט.
אבל הדבר הכי טוב בסרט הזה הוא אהרון פייר. הבחור פשוט ממגנט. הלוואי וילהקו אותו לסרטים גדולים יותר.
זה מישהו שבקלות יכול להיות ג'יימס בונד הבא. גם בריטי,גם חתיך וגם טוב מאד בסצנות האקשן.
לא אח. בן דוד
ואמנם כאן זה מתוקן, אבל בתקציר על הסרט בדף הראשי עדיין כתוב ״אח״.
תודה, תוקן.
(ל"ת)
מסכים עם הביקורת, סרט מצוין
אבל לדעתי קורס דווקא בחלק האחרון שלו. החלק הזה מתחיל עם "דמויות שמתנהגות כמו דמויות בסרט" (ההחלטה של סאמר לאסוף את מה שזה לא יהיה מבית המשפט רגע אחרי שהם לקחו משם את הכרטיסים והעובדה שטרי אומר לה "אוקי, ניפגש בחוץ" במקום "תגידי, את בסדר? כל המשטרה מחפשת אותנו, אין לנו זמן, בואי נתחפף מפה") ונגמר עם סצנת הירי ההומנית בסוף שבה, בניגוד למה שנאמר בביקורת, סולנייה דווקא מפגין יכולת בינונית ומטה לביים אקשן (בעיה שחוזרת על עצמה לאורך הסרט אגב – גם בסצנות המכות משהו מרגיש חסר-אנרגיה). וחוץ מזה הסיפור בנקודה הזו מרגיש כמו משהו מתוך "צוות לעניין" – בלי סוף יריות ובלגנים, אבל התסריט יוצא מגדרו כדי שאף אחד לא יהרג.
בקיצור – נהדר, עד סצנות השיא שלו, שבו הוא קצת הולך לאיבוד.
כמעט אחלה סרט
מאד אהבתי את שני השלישים הראשונים שלו, במיוחד כשהתסריט לקח ברצינות את הצגת הנושא המרכזי – חוסר הסימטריה ביחסי הכח בין הזרוע המבצעת של הסמכות לבין האזרח הפשוט. יחסים אלה מועצמים בסרט לאורך מספר צירים – החיצוני מול המקומי, הכהה מול הבהיר, הצדק מול החוק. כל אחד מאלה יכול למלא סרט שלם ואף עשה זאת לא פעם, אבל כל אחד בנפרד היה מזוהה כקריאה שטחית ונדושה כנגד חוסר הצדק האימננטי במבנה.
הסרט יותר מתוחכם מזה. מטרתו בעיני היא בעצם ליצור נורמליזציה בתפישת יחסי הכח מול המשטרה. ניתן לראות זאת בסיום הסרט, בשלב הפיתרון. בשלב הזה, אחרי הצידוק הניתן לפעולותיו של הגיבור בכך שמתגלות ראיות לכך שהמשטרה מושחתת, לקראת הסוף פתאום מתגלה שבעצם מפקד התחנה פעל כמעט לבד ושהיתה התנגדות שקטה בתוך התחנה כל אותו הזמן. המפקד נתפס ונעצר ולמעשה הכל שב על מקומו בשלום, גרעין הרוע נוטרל והכל טוב תכלס.
והרי לא ככה עובדים הדברים. אחרי שני שליש אותנטיים למדי פתאום אנו עוברים לממלכת המד"ב שבה כולם ישרים, כח לא משחית והמשטרה בעדך.
ואני אפילו לא מזכיר את ההקשר של יחסי כח אזרח-משטרה בהקשר שלנו כחיים במדינה בה יחסים אלה נפרצים ונשברים על בסיס יומיומי (הנה, לא הזכרתי).
בקיצור – בעיניי זהו סרט מבוזבז שהיה יכול להגיד משהו על מהות הכח ועל האופן שבו נעשה בו שימוש ובמקום זאת מייצר גלוייה קיטשית ומכסה על המציאות בשקר