ביקורת: רבל רידג'

"חילוט נכסים מתרחש בלי קשר לתיק הפלילי, וכתוצאה מכך ניתן לבצע את החילוט לפני הגשת כתב האישום, אחרי הגשת כתב האישום או אפילו אם אין כתב אישום."
– קרייג גאומר, עוזר פרקליט ארצות הברית

טרי ריצ'מונד (אהרון פייר) עוד לא יודע את זה, הוא כנראה לא יודע מה זה חילוט נכסים בכלל, אבל הוא עומד לחוות אחד. והדבר ישנה את החיים שלו ויהפוך עיירה שלמה ממקום קטן ושליו (לפחות על פני השטח) לשדה קרב.

כשהסרט מתחיל טרי רוכב על אופניים (תוך כדי שהוא מאזין לאיירון מיידן בשיא העוצמה – יישר כוח) במהירות לכיוון העיירה הקטנה שלבי ספרינגס. בתוך התיק שלו – סכום כסף לא קטן. מטרת הכסף – לשלם את דמי השחרור בערבות של בן הדוד שלו, עבריין לשעבר שנתפס מחזיק סמים, ואז להתחיל לסדר לשניהם חיים חדשים. הבעיה – הוא נתקל, תרתי משמע, בשוטרים המקומיים שלא מבזבזים יותר מידי זמן. מבחינתם הכסף שבתיק מקושר, גם אם בדרך לא דרך, לעברת סמים, מה שאומר שהם יכולים לקחת את כל הסכום. טרי מוזמן להגיש ערעור, כמובן, אבל זה לא יעזור לבן דוד שלו שימצא עצמו בכלא לא ידידותי בעליל וכנראה שאין לו תשעים יום להמתין לגלגלי הצדק.

אז טרי מנסה, תחילה בדרכי נועם ואז בדרכי תככנות, לחלץ את עצמו מהמצב. הוא מנסה להיעזר בפקידת בית המשפט הסימפטית (אנהסופיה רוב) שתעזור לו להתגבר על המכשולים החוקיים, הוא פונה ישירות למפקד המשטרה המקומי (דון ג'ונסון, שמשלים תהליך של להפוך מיפיוף לנבל קולנועי מאיים כראוי) בניסיון לבצע איזושהי עסקה שתוציא את שני הצדדים בסדר, הוא מנסה לגרד עוד כסף ברגע האחרון… הכל כולל הכל. חוץ מאלימות. טרי לא רוצה לפנות לאלימות. הוא אחד והם רבים. הוא גבר שחור בדרום ארצות הברית והוא יודע שזה לא ילך בטוב. אז הוא ממשיך לבלוע את כל מה שמפקד המשטרה מנחית עליו, שומר על שליטה למרות שברור שכל נים בגוף שלו דורש לקום ולעשות משהו… עד שהוא מפסיק לשמור על שליטה.

על פני השטח "רבל רידג'" (שם לא משהו אגב, לא באמת אומר כלום על הסרט) הוא מותחן נקמה מהסוג הצפוי. אפשר לדמיין את אותו הסרט בכיכוב ג'ייסון סטיית'האם, או סקוט אדקינס או (מיועד לבני נוער) דוויין ג'ונסון. אפשר לדמיין את טרי הופך למכנות מלחמה חסרת מעצורים שמשמידה עשרות (ואולי מאות) נבלים משל היה ג'ון וויק בחזקת ג'ון מטריקס. אבל אנחנו בסרט של ג'רמי סולנייה (נקמה כחולה, חדר מנוחה) וזה אומר שהמותחן נע בקצב יותר נינוח והסיפור מוצג באופן יותר אלגנטי. לא תופתעו לגלות שטרי הוא בחור קשוח יותר ממה שהאוייבים שלו מדמיינים, אם כי הדרך בה הסרט בוחר לחשוף את המידע הזה מאוד מצחיקה, אבל הוא דמות הרבה יותר אנושית מגיבור אקשן פינת גיבור על. כמו כן, הוא חי בעולם האמיתי, ולכן גם כשהוא מחליט להשיב מלחמה הוא שם לעצמו גבולות, משתדל בכוח לא להרוג אף אחד או לגרום לנזק רציני, כי הוא מבין שיהיו חיים אחרי המאבק ושלמרות שהצדק איתו, החוק איתם.

סולנייה מאוד טוב בלביים סצנות אקשן (הוא גם העורך של הסרט וגם התסריטאי – חסר לו רק להיות מלחין ומחלק תה), הוא מבין איך לבנות את המתח, מבין איך להביא דברים לנקודת התפרצות, הוא מבין את החשיבות של גיאוגרפיה (ההבנה שלנו של איפה נמצאת כל דמות ביחס לכל דמות אחרת) וכוריאוגרפיה (מי יודע לבצע אחיזת סרטן הפוכה ומי לא) – יש מעט אלימות בסרט הזה, אבל הפחד מהאלימות שתגיע תמיד נמצא. זה סרט שבו שני הצדדים מבינים שהעימות בלתי נמנע ורק מחכים לראות איך הוא הוא יתממש.

כל זה לא היה אפשרי בלי ההופעות המרכזיות שמעגנות את הסיפור הזה: אנהסופיה רוב חביבה בתפקיד שונה מתפקידי הנעורים שלה, דון ג'ונסון מתגלה כשמוק מצוין (בשלב כלשהו ג'ונסון משוויץ ב"חיוך אוכל החרא שלו", והצדק עמו) אבל המפתח הוא אהרון פייר. לא נראה לי שראיתי אותו לפני כן במשהו (הוא הולך לדובב את מופסה במלך האריות החדש, נקווה שזה לא הכיוון שהקריירה שלו תיקח) אבל לפי ההופעה שלו פה בהחלט יש לו עתיד. טרי הוא איש של מעט מילים אבל יש משהו בנוכחות שלו שתופס אותך מיידית: פייר נותן הופעה מאוד אינטנסיבית, אבל כזו שלא מתאמצת להראות את עצמה. להפך, כל הקיום שלו בסרט הוא קצת כמו סופרמן שמשתדל להעלם בתוך הדמות של קלארק קנט, אבל אף פעם לא באמת מצליח.

התסריט עושה עבודה טובה בלבנות את המתח הזה כפי שהוא עושה עבודה לא-משהו בלהתעסק בנושא שמניע את הסרט. הרעיון של חילוט אזרחי, המקום שלו בחברה האמריקאית (במיוחד בעיירות קטנות שמתעסקות עם מחסור תמידי בתקציב), מועלה שוב ושוב אבל באופן די חד צדדי. לא שדעתי על הנושא (ממה שקראתי עליו) חיובית במיוחד, אבל בסרט הנושא חד צדדי לגמרי – השוטרים רעים, טרי טוב. למזלו של הסרט, זו לא בעיה גדולה מידי – החילוט הוא המנוע של העלילה אבל לב הסרט הוא המאבק שנוצר כתוצאה ממנו.

לא, הבעיה העיקרית של "רבל רידג"' הוא שהסרט פשוט ארוך מדי. זו עלילה די בסיסית עם מעט דמויות, ובכל זאת הסרט מתעקש לעבור את השעתיים – מה שאומר שהאמצע שלו מרגיש רופס ביחס לכמה שהשליש הראשון מותח. עוד מאבק, עוד בריחה, עוד משא ומתן שלא מוביל לשום מקום, עוד חשיפה כמה השוטרים מושחתים: זה נחמד שהסרט נשאר בגבולות העיירה הקטנה, אף פעם לא נחשוב שאלה נבלים שמאיימים על העולם או משהו, אבל יש גבול לכמה צריך להסביר את מה שראינו בבירור כבר בסצנה הראשונה. הסוף אמנם מחזיר אותנו טיפה לעניינים, אבל איכשהו אחרי כל הבניה הזו גם הוא לא מלהיב כמו שציפינו (זו נראית כמו בעיה חוזרת בסרטים של סולניה שאף פעם לא יודע באמת איך לסיים את הסרט כמו שצריך).

למרות הפגמים, "רבל רידג"' מתגלה כאחת ההפתעות החיוביות של השנה: בלי להיות גדול או מפתיע או חדשני, אלא בזה שהוא פשוט יודע איך לספר סיפור שכבר ראינו אלף פעמים בצורה הכי טובה שהוא יכול, ויודע להציב אדם באמת כריזמטי מול עדשות המצלמה. כן ירבו.