שני הסרטים הבאים היו במקור חלק מכתבת שש הביקורות שעלתה בשישי, אבל הרגשתי שאני אולי קצת מקל עם עצמי ודווקא שבמקרה של שניהם יש לי יותר מה להגיד, וראוי שאגיד את הכול מהר ולא יאללה יאללה על הדרך כזה. אז להלן שתי ביקורות (עדיין יותר קצרות מהרגיל ולכן מאוחדות פה) על סרטים שיהיו די בוודאות מועמדים לאוסקר הקרוב ושעוסקים בצמד שמאוד אוהב אחד את השני אבל לא תמיד מצליח להעריך את האהבה של השני ואחד מהם תמיד מכניס את השני לצרות אבל אי אפשר שלא לחבב אותו למרות זאת. לא שזה למה הם מחוברים, אבל הבנתם.
"כאב אמיתי" הוא סרט דור-שלישי-לשואה שג'סי אייזנברג ביים ובו הוא וקירן קאלקין מגלמים בני דודים שיוצאים לטיול בפולין לזכר סבתם ניצולת השואה שבדיוק נפטרה. ולמרות הנושא שלו, אין לו משהו אמיתי להגיד על השואה.
טוב, זה קצת שיפוטי מדי. ל"כאב אמיתי" יש משהו להגיד על הדור שחווה את השואה כרעיון של רדיפה שמתנגש לנגד מציאות מחבקת בהרבה. קצת מוזר להתבונן על הסרט הזה לאור השנה האחרונה, אבל אם נתעלם איכשהו מהרעיון הזה, הרי שכסרט על השואה יש לו כמה דברים שנראה לי שאולי נשמעים מאוד משמעותיים למי שזה טקס השואה הראשון שהוא בו, אבל למי שהשואה תמיד ברקע שלהם, כל הדברים האלה נעים בין ברורים מאליהם לקלישאות. אולי אני פשוט ציני מדי או ישראלי מדי ומפספס כמה אבחנות והערות שבשבילי הן ברורות מאליהן ועבור קהל אמריקאי הן תגלית.
זה הגיוני וסביר ולא כל אחד צריך להגיד משהו מיוחד על השואה, אבל אייזנברג ממקם את כל הסרט שלו בפולין, כאילו הוא מבקש להצביע על משהו – הדרך שבה יהודים מתמודדים עם הכאב הזה, או כאב בכלל – ועדיין הסרט היה יכול להתרחש בהודו, ניירובי, אוסטרליה או קיבוץ יקום, וכלום לא היה משתנה בו. השואה מדי פעם מהווה טריגר לסצנה נוספת שחושפת עוד פער בין שני בני הדודים או מגלה עוד נדבך בקשר שלהם, אבל יש כמעט אפס חשיבות לעובדה שהיא התרחשה לעם שאליו שייכות שתי הדמויות הראשיות. מעבר לשאלה איך אנחנו מעכלים כאב שכזה, אין שום דבר שמצריך להכניס את השואה לתוך התסריט הזה: יש בן דוד אחד חנון עם עבודה ומשפחה, שני שהוא רוח חופשייה, אחרי זמן מה של מסמוס מערכת היחסים הם יוצאים לטיול ומעמיקים את הקשר שלהם. למה להכניס לכאן את האסון הזה?
והרי הסרט, צריך להגיד, כן עובד בכל היותו סיפורם של שני בני הדודים השונים האלה שאוהבים מאוד אחד את השני, כל אחד בדרך שבה הוא מצליח להביע את זה. במובן הזה, "כאב אמיתי" לא קורס בגלל שהקונספט שלו מיותר. אומנם הסיפור היה יכול להתרחש בכל מקום ועל כל רקע, אבל חלק מהסצנות מאוד יפות, מצחיקות או גם וגם. הן רחוקות מלהיות תסריט השנה, אבל עם עוד הכוונה אייזנברג יגיע לשם. לא רק זה: מה שקצת חסר בתסריט מפוצה לחלוטין בבימוי השחקנים של אייזנברג, שמצליח להביא את עצמו ואת קאלקין לשתי הופעות נהדרות, אמינות, מצחיקות, מרגשות וטובות. זה ברור למה קאלקין זוכה למרבית השבחים, שכן הוא מקבל את הדמות היותר ססגונית, פגיעה, מוחצנת ומרתקת – אבל גם אייזנברג מנפק את אחת ההופעות המוצלחות בקריירה שלו. ולכן, גם כשהתסריט מחפף, קאלקין ואייזנברג מצילים אותו בזכות יכולות המשחק שלהם.
"כאב אמיתי" הוא לא יצירת מופת שחייבים לראות בקולנוע, בסופו של דבר – אבל יש בו מספיק דברים שעובדים כדי לראות אותו בבית, גם אם העיסוק בשואה הוא לא אחד מהם.
סרט כמו "על כנפי הנקמה" תלוי בדברים קטנים אך חשובים כמו: האם נורבוט, גמד הגינה הרובוטי שוולאס המציא בסרט החדש, חמוד, בלתי נסבל, קריפי או בדיוק בקו באמצע בין כל הדברים האלה? התשובה, למזל הסרט, היא לא בדיוק בקו האמצע, אבל זה בגלל שהוא נוטה קלות לחמוד. כאילו, בסרט, כן? במציאות תרחיקו ממני את השיקוץ הזה ממני, אמאל'ה.
הוא נופל על דברים כאלה כי בסופו של דבר "וולאס וגרומיט" הוא לא ניסיון של יוצרי הזיכיון לעשות משהו חדש או שונה (כמו שהם עשו בפעם הקודמת שהחליטו לעשות סרט ארוך עם "הארנב הקטלני"), ולכן הוא בעצם "עוד" פרק של הממציא הבריטי והכלב האמיץ והחכם שלו. מצד שני, כשמדובר בסדרת סרטים שזכתה בשלושה אוסקרים ושני הפרקים האחרים "רק" היו מועמדים, גם סתם עוד פרק שלה אומר שאנחנו בידיים די טובות. כל זה כדי להגיד שלמי שנלחץ (כמוני) שכל העסק הזה יתגלה כעוד סרט נטפליקס מיותר, אז לא: הסרט החדש של "וואלס וגרומיט" ממש אחלה, ומומלץ לחובבי וולאס, וגם מומלץ לחובבי גרומיט, ואפילו מומלץ לחובבי סתם הומור בריטי, וגם לחובבי אנימציה, ובכלליות, תקשיבו, סרט חביב מאוד. אפילו למרות העובדה שהשחקן של וולאס התחלף (כלומר, המדבב המקורי פיטר סאליס מת והחליף אותו בן וייטהד).
העובדה שהסרט רחוק מלחדש אפילו דבר אחד בעולמם של וואלס וגרומיט אומרת שהוא נמצא עמוק במבנה הישן והמוכר: וולאס ממציא משהו (כאמור, נורבוט), ואז גרומיט צריך לנקות אחריו. "הישן והמוכר" אפילו חוזר לבקר בדמות הפינגווין המנוול מאחד הסרטים הקצרים של הצמד, שחוזר לקחת את היהלום שחמק מידיו בסרט הקודם. אני לא בטוח שהייתי חייב את החזרה של פת'רס מקגרו, שכן גורמת לכל העסק להרגיש טיפה יותר "תראו, נוסטלגיה!" משנחוץ, אבל אולי העובדה שמדובר בבחור שקט למדי, בלי ציטוטים או משהו ורק עם לוק איקוני, גורמת לחזרה שלו לרדת יותר כיף בגרון. מה גם שבאמת כיף איתו.
וולאס וגרומיט תמיד הסתכלו על הטכנולוגיה בחשדנות, ולכן נחמד לראות את הטיפול שלהם בבינה מלאכותית. יצאו כל מיני סרטי "בינה מלאכותית שלכאורה באה לעזור אבל אז מתהפכת על היוצרים שלה" – "מייגן" הוא הגדול שהגיע לקולנוע אבל יש גם איזה שטות עם מייגן פוקס ("Subservience") ושטות אחרת עם ג'ון צ'ו ("Afraid"), ובטח יש עוד כמה שפספסתי ואני ארשה לעצמי להמר על המוניטין שלי ולהגיד בלי להכריז שוואלס וגרומיט התעלו על כולם. אולי חוץ מהפרק ההוא של "משפחת סימפסון". והם עושים את זה כי נראה שהם לא רק משתמשים ברעיון כדי לעשות אוגה בוגה לצופים הצעירים, אלא באמת שאלו את עצמם מה השימוש הטוב לטכנולוגיה: מה טוב שתעשה, מה פחות טוב, ומה ממש אסור. גם אם לא מסכימים עם התשובה שלהם, זה לא מריח מגימיק זול או מנגד מחפיפניקיות.
אפשר אולי להתבאס על כך שניק פארק הלך הפעם על הבטוח והמוכר, אבל לא רק שממילא הקסם של ווולאס וגרומיט היה שהם הרגישו כמו כוס תה חמימה באחר צהריים עצל, ולכן לא היו צריכים להוכיח את עצמם בהרפתקנות או חדשנות אלא גם זה שלעזאזל – הבטוח במקרה של הצמד הזה הוא עדיין סרט של וואלס וגרומיט. מדי פעם יש סיבה טובה ללכת על הבטוח הזה.
"וואלס וגרומיט" פשוט נהדר!
כמה שאני אוהבת את הסרטים של "ארדמן". האנימציה בסטופ מושן כל כך יפה, הדמויות מעולות והסיפור מצחיק וסוחף.
והנבל -פדרס- הוא פינגווין קטן, הוא לא מדבר ועדיין- יש לו כריזמה מטורפת. הנצנוץ הזה בעין וכפפה על הראש הופכים אותו לארכי נבל מושלם.