אם יש שני דברים שלמדתי במהלך חיי, הם אלה: אנשים עשירים הם מטורפים ומשפחות, גם המוצלחות והאוהבות ביניהן, נוטות לכלול גם צדדים פחות נעימים ואף מוזרים – בטח למישהו שצופה בהן מבחוץ. אני, למזלי, למדתי את הדברים האלה בנסיבות חיים קלילות, או דרך סיפורים של חברים או אתרי חדשות. יש אנשים שהיו צריכים ללמוד את הדברים האלה בדרך הקשה: למשל, כשהמשפחה של החתן שלך מנסה להרוג אותך בליל הכלולות שלך במהלך משחק מחבואים שאני רוצה להגיד שיוצא משליטה, אבל תכלס לא היה בשליטה אף פעם. זה לא משהו אישי, חס וחלילה – זאת פשוט מסורת עתיקת שנים שאם הם לא יבצעו אותה כולם ימותו. ככה זה, אצל חלק מהמשפחות המסורת היא שהאבא יושב בראש השולחן ואצל חלק זה ציד של אנשים. אי אפשר לבחור משפחה!
"מי שעומד מאחורי…" הוא סרט על משפחה עשירה מטורפת במיוחד. המשפחה המדוברת היא משפחת לה דומאס, אימפרית משחקי קלפים, לוח וספורט (הם מעדיפים את המונח "דומיניון") שכיאה למשפחה שסבא רבא שלה הרוויח הון עצום, הפכה לתמהונית מהר מאוד ובצורה קיצונית מאוד. הכלה המדוברת היא גרייס, שכיאה לכלות מדוברות בסרטי אימה/מתח אפלים, אין לה אפילו קצה של מושג למה היא נכנסת.
מה שהיא נכנסת אליו הוא זה: על מנת להמשיך לשמור על האימפריה של לה דומאס בחיים, בכל פעם שמישהו חדש מצטרף למשפחה, הם צריכים לשלוף קלף עליו רשום שם של משחק ואז הם צריכים לשחק אותו. אם זה דמקה, אז דמקה. אם זה קאטן, אז קאטן. עד כאן טיפשי, אבל סבבה. רק אל תשלוף את הקלף "מחבואים" כי אז… טוב, כי אז כל המשפחה תיקח את כלי הנשק הטובים ביותר שיש למודרנה להציע (כלומר, המודרנה שהיא נשקים של תחילת המאה הקודמת, כי "חייבים לשמור על המסורת של סבא!") ותצא לצוד אותך על מנת להקריב אותך בטקס. נחשו, ילדים, איזה קלף שלפה גרייס.
אם הפסקה הקודמת לא שכנעה אתכם שאני או התסריטאים חטפנו שבץ – נפלא. בואו ושבו וצפו בשעה וחצי זריזות, יעילות ומצחיקות של טירוף הולך וגובר. אם הפסקה הקודמת נראתה לכם טיפשית מדי, אפילו לסרט אימה, אפילו לסרט אימה של חודש אוגוסט – אני רוצה להגיד שאני מבין אתכם ואולי זה פשוט לא סרט בשבילכם… אבל אולי יותר מזה, מה שאני רוצה להגיד זה שאתם לא מכירים אנשים עשירים, כי זה באמת לא נשמע כזה מטורף.
עכשיו אחרי שעברנו את שאלת הרעיון הבסיסי כן/לא, מגיעים לחלק השני שחשוב בסרט: הדמות הראשית. ואם אפשר להתווכח לא מעט על כמה טיפשיים הסרט והרעיון שלו וההצדקות שלו, על הרעיון שסמרה וויבינג שולטת על המסך ביד ברזל אי אפשר. כי היא, איך אמרו פעם, שולתתת!!!1
את וויבינג אפשר היה לראות עד כה בשני פרוייקטים משמעותיים בקולנוע: בתפקיד קצרצר עד לא קיים ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" ובתפקיד אדיר של השמרטפית בסרט "השמרטפית" שכשאני חושב על זה, הוא קצת ההיפוך של מה שהולך כאן. צחוקים. בכל מקרה, כאן כמו שם, וויבינג מבססת את מעמדה כאחת משחקניות האימה הטובות ביותר שיש, בכל תפקיד שהוא.
כאן, ספציפית, היא מופיעה בתפקיד הגיבורה הברוס קמפבלית – כזאת שנכנסת לליל יסורים ארוך בלי לדעת שהיא נכנסת לכזה ומטרתה היחידה היא לצאת חיה בצד השני: מטרה שבשבילה היא תצטרך לעבור תופת ולצאת בצד השני מדממת בהרבה ואחרי כמה חוויות קיצוניות במיוחד. מההתחלה שלה כגיבורה תמימה שרק רוצה למצוא חן בעיני המשפחה ולאורך כל הדרך, מההבנה של מה שקורה סביבה ועד ההבנה של מה היא צריכה לעשות לנוכח מה שקורה סביבה – וויבינג לא רק מקסימה, מצחיקה ומגניבה – אלא מצליחה לשים את הקהל לחלוטין בצד שלה, ולגרום לנו להתייחס אליה כדמות אמיתית שאנחנו רוצים בטובתה, בעודה מושכת אותנו אליה עוד קצת ועוד קצת. כשהיא עושה בחירות לא מוצלחות (כי מה זה סרט אימה בלי בחירות לא מוצלחות), התחושה היא לא "איזה גיבורת אימה טיפשית יאללה שמשהו רע יקרה לה רוצים לראות דם" אלא הזדהות עם הפאניקה שהדמות נמצאת בה. וויבינג, בקיצור, מוצלחת בטירוף.
שאר השחקנים… פחות. זה לא אומר שהם לא מוצלחים (ראוי לציון אדם ברודי, בתפקיד חמוד וציני במיוחד), אבל "מי שעומד מאחורי.." הוא המופע של וויבינג, וכל השאר עומדים מאחורה. יש לציין שהם עומדים מאחורה בצורה די מוצלחת ויודעים כיצד להבליח את האפיון הגס של הדמות שלהם בצורה נכונה בלי להשתלט על המסך או להפוך לקריקטורה. הם מפותחים בדיוק ברמה המספקת של כמות הסצנות שאנחנו צריכים לבלות איתם: אנחנו מבינים למה הם עושים מה שהם עושים (כלומר, בהנחה שקיבלתם את הפרמיס מהפסקה ההיא), אנחנו מבינים מה מבדיל אחד מהשני בנוגע לגישתם למה שהם עושים, אבל מחוץ לזה, קשה להגיד שהם ממש דמויות בשר ודם כמו גרייס, ובניגוד אליה, הם יותר "דמויות" שקשה יותר להיקשר אליהן ויותר קל לקוות שהן ימצאו את מותן בדרכים מקוריות. הסרט, מה לעשות, פשוט לא מתעניין בהם יותר מדי.
בין העקיצות למשפחות בעלות ההון ובין המשחק המעולה של וויבינג, קל לשכוח כמה כל שאר הסרט גם מאוד מוצלח: אמנם כל דבר בימינו הוא קלישאה כזו או אחרת, אבל הסרט מצליח להתקדם בקצב הגיוני אך מפתיע (גם אם יש נקודות מסוימות שברור שהוא יגיע אליהן) ברצף סצנות מצחיקות, מקוריות ומגניבות; עיצוב הבית והתלבושות, שהוא בעת ובעונה אחת עתיק ומודרני, מצליח להעביר את הניגודיות הזאת ואת המבוכיות האינסופית של אחוזה שכזאת; ומעל כל זה, הבימוי, העריכה, הצילום והסאונד כולם יודעים בדיוק מתי ללחוץ על דוושת הגז, מתי להישאר בניוטרל ומתי לפוצץ את הרכב לחתיכות.
"מי שעומד מאחורי.." הוא מהממתקים האלה של אוגוסט שמדי פעם מפזרים לנו. מסוג המותחנים שבהינף מטבע היה יכול למצוא את עצמו גם בצד הלא נכון של איזה עסקת נטפליקס, קבור ללא יחסי ציבור וללא קהל שיודע להגיד לך מה השם המפורש של הסרט. אני לא בטוח שההפצה הרחבה שלו בארץ הצליחה להשיג את החלק השני המבוקש (את הסרט ראיתי באולם עם 6 אנשים בסך הכל, ואני אחד מהשישה), אבל אין ספק שכיף להיתקל בו על המסך גדול בחוויה קולנועית אמיתית שעושה חסד אמיתי עם הממתק האכזרי והמצחיק הזה בהובלה המופלאה של סמרה וויבינג. אז לפני שהסרט יירד לחלוטין מהמסכים (מה שכנראה יקרה בקרוב) – רוצו לראות אותו. ואם כבר התעטשנו וזה מאוחר מדי – שימו אותו גבוה ברשימת ההשלמות הביתיות שלכם.
עד כמה אימה? עד כמה מגעיל?
(ל"ת)
מותח יותר ממפחיד, ומגעיל במידה.. סבירה?
כלומר, יחסית ל"מידסומר" נניח או "היו זמנים" – די מתון.
יש בסרט הזה הרבה מאוד דם
רובו מהז'אנר של "גיחי גיחי, ים של דם", אבל יש לפחות סצינה אחת ראויה לציון שמרגישה ממש ממש כואבת וגרמה לי להתכווץ בכסא.
סרט שאשמח לשים כמה שיותר מאחורי
הדבר הכי מוצלח ב"מי שעומד מאחורי" זה שמו העברי. פרמיס עם פוטנציאל מתבזבז בסרט משעמם שכולל את כל קלישאות האימה בספר ("סצינות מקוריות"? אין לסרט עצם מקורית אחת בגופו), יותר מדי ג'אמפ סקיירס והתפקיד של כל דמויות המשנה הוא לבצע את אחד החטאים הגדולים בסרטים: להגיד זו לזו אקספוזיציה ששתיהן יודעות רק בשביל הקהל. די עם זה. ושלא אתחיל על העריכה המזעזעת.
בקיצור, עוד snoozefest גרוע בקיץ הגרוע הזה. אורכו של הסרט חצי מהאורך של "היו זמנים בהוליווד" אבל איכשהו מרגיש ארוך פי שניים ממנו. וגם "הוליווד" לא הלהיב אותי במיוחד. חבל על הכסף והזמן שלכם.
נ.ב. אם אי פעם יעשו גרסת לייב-אקשן ל'מפלצות בע"מ', הסבתא בסרט מושלמת לתפקיד האחראית על מייק.
אחד הדברים הכי טובים בסרט הוא
השימוש בפציעה מסוימת כיתרון. זה היה כל כך מתבקש, וכל כך אמיתי שכאב לי פיזית לצפות בזה.
וחוסר הרחמים של הסרט – אפילו הילדים של האחות הקוקאינית התפוצצו לבועות של דם. ואהבתי את ההבלחה של לה בייל לשבריר שניה לעיני גרייס. ואת העובדה שפיץ' מנסה ללמוד איך יורים בחץ וקשת מסרטון ביוטיוב. ואת המילה האחרונה בסרט (למרות שחשבתי שהיא תגיד "נישואים" דווקא).
ספוילר בהודעה המוסתרת הבאה גם ל"בקתת הפחד".
מה שלא הבנתי זה את המהפך של הבעל הטרי – דווקא בסוף הוא מחליט להפוך את עורו, אחרי שכל הסרט הוא ניסה לחלץ את גרייס? מאיפה זה בא?
וגם, למה נחוץ הטקס שבו הכלה אמורה להיות קשורה על השולחן ובחיים, אם הם אמורים להרוג אותה בזמן המשחק?
הסוף, שהוכיח שהתנאי הגלום במשחק אמיתי, ממש הפתיע אותי. חשבתי שנגלה שהכל היה סתם אמונה טפלה. בכך הסרט מזכיר קצת את הסוף של בקתת הפחד, כאשר הכישלון לקיים את הטקס מביא לקץ האנושות.
המשפחה עשירה כל-כך כי יש להם יהלום גדול כמו הריץ?
(ל"ת)
סרט מעולה, יכול היה להיות מושלם אם היו מחדדים קצת יותר את הביקורת החברתית
הסרט נוגע בצירים חילוניות-דתיות, מסורת-מודרנה, משפחה-אינדיווידואל, מעמד גבוה-מעמד נמוך – אבל עושה את זה באופן מעט רדוד ושטחי למרות הפוטנציאל. מלבד זאת, הנאה צרופה מכל רגע.
סתם חיפשו שם שלא טחנו אותו בסרטים אחרים
(ל"ת)
הבא בתור
אז את צמד סרטי 2019 של "נשים מסתבכות עם רצח במשפחה" ("רצח כתוב היטב" ו-"מי שעומד מאחורי") הקדים בכמעט עשור "You're Next", סרט שזכה להמון המון הייפ בתחילת העשור, ורק עכשיו שההייפ די מת התפניתי לראותו, וקשה שלא לראות את החוטים המקשרים.
ועכשיו עולה השאלה "אם הייתי רואה בזמן את "הבא בתור", האם הייתי עדיין נהנה באותה מידה מ"מי שעומד מאחורי"?" והתשובה, לדעתי, היא כן – במעין פרפזה על המשפט "הבא בתור הלך כדי שמי שעומדי מאחורי ירוץ". אומנם בגזרת האלימות, יש ל"הבא בתור" כמה קלפים בשרוול שחסרים ל"מי שעומד", אבל "מי שעומד" הוא סיפור הרבה יותר טוב ובעיקר בעיקר בעיקר – מסתיים הרבה *הרבה* יותר טוב מ"הבא בתור", שהסוף שלו כאילו מכשיל אותו ברגעיו האחרונים.
באיחור משהו..
אחלה סרט, משעשע, מותח ומפחיד.
דבר שחשבתי עליו בסוף: איך גרייס תצדיק את מה שקרה למשטרה? אין גופות.
אבל זה סתם כבר כי ראיתי יותר מדי פרקים של הסמויה
נמצא בדיסני פלוס. אכן כדאי לשים את מד הסיספונד על מקסימום
וסמרה וויבינג טובה, אם כי הרגשתי פחות ניצוצות מהכיוון שלה לעומת מגיבים אחרים פה. הרשימו אותי יותר התפקידים המשניים של אלייס לאווסק (לא יודע אם אייתתי את השם שלה נכון) בתור הביץ' ואנדי מקדאוול בתור הביץ' העוד-יותר-גדולה*.
קצת עצוב לי שיוצרי הסרט הזה אכן מכרו את נשמתם לשטן, ועכשיו הם משחיתים עכשיו את כשרונם על פרנצ'ייזים. דווקא בתחום האימה יש יותר מקום לתסריטים מקוריים.
* ליהוק מודע לעצמו, מן הסתם – אחרי הכל, אחד מתפקידיה המפורסמים של מקדאוול הוא "ארבע חתונות ולוויה אחת", סרט שגם, בדרכו, התייחס לחתונות בתור סוג של עינוי.
“משחיתים את כשרונם״, 2 סרטי צעקה האחרונים מקבלים ביקורות מעולות.
מי אמר שליצור סרט פרנצייז מוצלח נחשב השחתת כישרון? והם עדיין בתחום האימה, אז…
זה לא שמי שעומד מאחוריי או איזה יצירת אימה מופתית ומאד מקורית. באמת מוזר לי הקביעה שמי מאחורייי ראוי אבל צעקה החדש לא. אין הרבה שוני ביניהם,
מי עומד מאחוריי הוא סרט מסחרי עם תסריט חסר מקוריות שעובד אחלה, לא כזה שונה מסרט פרנצייז מוצלח.
ליצור סרט פרנצ'ייז, אפילו אחד מוצלח, עדיין מצריך פחות כישרון מליצור סרט עם תסריט מקורי מוצלח
וב-"תסריט מקורי" הרעיון לא חייב להיות 100% משהו שלא ראו קודם (אני מקבל את הטענה שכבר אין דבר כזה), אבל כן – להמציא עלילה מאפס, דמויות מאפס, *זווית חדשה על אותו רעיון* – זה דורש יותר כישרון ויצירתיות. "בחורה כלואה בבית שמלא בפסיכים שרוצים להרוג אותה" זה רעיון שחוק. "בחורה כלואה בבית שמלא בפסיכים שרוצים להרוג אותה בגלל המסורת המשפחתית של הבחור שזה איתה היא התחתנה אתו" – זה טוויסט חדש, שממנו גם נגזרות הדמויות. זה מעניין, את זה עוד לא ראו קודם.
יכול להיות שסרטי "צעקה"* החדשים הם יצירות מופת, לא יודע, אין לי תוכניות לצפות בהם. אבל כשאתה מפיק סרט שמנסה להחיות סדרת סרטים מלפני 22 (!) שנים (כן, אני יודע שהיה גם איזה משהו בשנת 2011) אני די משוכנע שהפתעות גדולות מדי לא יהיו. עצם ההפקה הזו היא החלטה ללכת על בטוח.
* פור דה רקורד: אני עדיין זוכר את "צעקה" הראשון, והוא היה סרט מבדר מאוד, יותר בתור איזו הערת-מטא על הז'אנר מאשר סרט אימה פרופר, ואני זוכר במעומעם את השני, ושהיו בו איזה שתיים-שלוש שורות מוצלחות. יצירות מופת הם לא היו.
שאמרתי שהתסריט לא מקורי לא התכוונתי בקטע פילוסופי שלא קיים יותר הרעיון של תסריט מקורי
ספיציפית התסריט הזה לא שיא המקורי, לא ברמת הרעיון ובעיקר לא ברמת הביצוע. קח תסריט כמו get out שיצא שנתיים לפני ובמרכזו סיטואציה קצת דומה. הרעיוו יותר מקורי ובעיקר הביצוע והעומק הרעיוני.
כשאתה משווה מה יותר קשה א זתלוי איזה סרט מקורי ותלוי איזה סרט פרנצייז. לא רואהה איזו עלילה או דמויות מרצקות שמדהים אותי שיצרו מאפס, סך הכל ארכיטיפים. ובכלל הבמאים ״שכישרונם מושחת״ בסרטי פרנצייז הם לא התסריטאים שכתבו את העלילה והדמויות. אז אתה בא להגיד שסרט כמו מי שעומד מאחוריי דורש פחות השקעה וכישרון מקס הזועם כביש הזעם. מרגיש לי מסורבל כל הרעיון. (אני הכי בעד סרטים מקוריים אבל בכלל לא שולל סרטי פרנצייז כל עוד הם איכותיים ואינטליגנטיים. גם פרנצייזים טובים אנחנו צריכים)
דיברתי על יוצרים, לא בהכרח על במאים.
גם אחד הכותבים של הסרט הזה המשיך עם הבמאים לסרטי "צעקה". כן, גם אני נזכרתי ב-"תברח" במהלך הצפיה ב-"מי שעומד מאחורי". יש קווי דימיון, אבל לא מדובר על אותן סיטואציות שהגיבור/ה מתמודד/ת איתן במהלך הסרט, ובטח ובטח שההקשר היותר רחב (ובכל הנוגע ל-"תברח" אי אפשר שלא לדבר על הקשר כזה – כל המשמעויות והמסרים החברתיים שהסרט מנסה להעביר; על "מי שעומד מאחורי" אפשר לנהל דיון שהוא קצת יותר על הסרט נטו, אני מניח, אבל גם כאן אני חושב שאפשר לחלץ אי-אילו אמירות) שונה מאוד בשני הסרטים.
בנוגע למקס הזועם – גם אם נניח בצד את העובדה שסרטי מקס הזועם הם סוג של אנומליה (בגלל איזשהי טעות בירוקרטית, כמדומני, ג'ורג' מיילר ולא אולפן כלשהו מחזיק בזכויות על הדמות וקובע מה יהיה איתה), ואת העובדה שמיילר הוא במאי מאוד אקלקטי שסרטי "מקס הזועם" הם די היחידים מסוגם בפילמוגרפיה שלו, התשובה לשאלה שלך היא עדיין חיובית – בסיטואציה היפותטית שבה הייתי צריך להחליט את מי אני מכניס לחמישייה שלי בסקר עין הדג של סוף השנה ולבחור בין "כביש הזעם" ל-"מי שעומד מאחורי", כנראה הייתי בוחר באופציה השניה.
למה? כי "כביש הזעם" הוא אמנם סרט מצוין, האקשן שם זה משהו מפוצץ מוח, הוא אפילו נותן איזה טוויסט לנוסחה של שני קודמיו כשהוא מזיז את הפוקוס מהדמות שעל שמה קרוי הסרט לדמות אחרת. ואחרי כל זה: כבר הייתי בסרט הזה. ספציפית, הסרט השני בסדרה, פחות או יותר עשה את רוב הדברים שהסרט הזה עשה (הסרטים השלישי והראשון בסדרה הם "בסדר" ו-"לא משהו", בהתאמה). עם הרבה פחות פירוטכניקה, מן הסתם, אבל הוא עדיין אבן-דרך. צופים בו ומבינים למה הקולנוע שאחריו לא נראה כמו הקולנוע שלפניו.
ואני לא אגיד שהקולנוע אחרי "מי שעומד מאחורי" לא נראה כמו הקולנוע שיצא אחריו (לך תדע מה יחשבו עליו בעוד עשרים שנה, אבל אני סקפטי). אני כן אגיד שהאנשים שעשו אותו *כן* עבדו קשה יותר מג'ורג' מילר – לא בהכרח ברמה הטכנית של ההפקה (כאן הם כנראה עבדו פחות קשה) אבל כן ברמה של לברוא דמויות, עלילה, סביבת התרחשויות מאפס, *גם* כשמסתמכים על רעיונות מוכרים מסרטים קודמים.
אני לא "שולל" סרטי פרנצ'ייז. אני חושב שהם במובן מאוד בסיסי, נחותים מסרטים – ושים לב שאת כל הדיון הזה אני מנהל על סרטי שהם בהגדרתם הבסיסית די סרטי בידור ולא סרטים אמנותיים/דרמות אוסקר או משהו כזה, אני אוהב שמבדרים אותי – שנעשו על פי תסריט מקורי.
בכל מקרה בשביל להרגיע אותך הם לא ישחיתו את כישרונם בפרנצייז הזה כי את הסרט הבא אמור לביים כריסטופר לנדון (מזל טוב, פריקי ועוד קומדיות אימה חמודות סבירות)
הסרט עובר טלטלת הפקה אחרי שפיטרו אחת מהשחקניות על ביטויי אנטישמיות ומאז גנה אורוגה הפרו פלסטינית החליטה להתפטר גם. המבאי העלה פוסט ומחק שהכל מבאס וזה לא באשמתו. שיהיה.