במקור: Ray
במאי: טיילור הקפורד
תסריט: טיילור הקפורד וג'יימס ל. ווייט
שחקנים: ג'יימי פוקס, קרי וושינגטון, בוקים וודביין, קרטיס ארמסטרונג
ורדים הם אדומים. סיגליות הן כחולות. סרטי ביוגרפיה הם משעממים.
הרעיון הזה, לנסות להכניס חיים שלמים לתוך סרט אחד, פשוט לא עובד. בביוגרפיות אין קו עלילתי אחיד, אין לגיבור מטרה ואין שיא בסוף. אם מישהו היה מנסה למכור תסריט כזה שהוא כל דבר מלבד ביוגרפיה המבוססת על סיפור אמיתי, המפיקים היו זורקים אותו מכל המדרגות. סרטי ביוגרפיות, במקרה שלא הבהרתי את עצמי, אינם הז'אנר הקולנועי החביב עלי. אבל אין ברירה: אם אני רוצה לעקוב אחרי הסרטים הנחשבים ל"חשובים" או מועמדים לאוסקר בימינו, אני אאלץ לראות גם כמה ביוגרפיות.
ביוגרפיות מתחלקות לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא "איך התגברתי למרות נכותי על כל הקשיים וזכיתי בפרס נובל", שבו איש אחד מצליח, למרות שהוא עיוור, חירש, פיסח או סכיזופרן, להגיע להישגים גדולים ולהפוך לעשיר ומפורסם, מה שאמור להוכיח שרוח האדם חזקה יותר מהכל וששום דבר לא יעמוד בדרכך אם תאמין בעצמך. הסוג השני הוא "הו, כמה קשה להיות עשיר ומפורסם", ובו גיבור הסרט מתפרסם כבר בהתחלה, אבל מתנהג כמו דביל, מנוצל על ידי חברות תאבות בצע וחסרות לב ומסתבך עם סקס, סמים ורוקנרול, מה שאמור ללמד אותנו שבעצם עדיף לך להישאר עני ואלמוני.
ריי צ'ארלס, מסתבר, הוא מציאה לא נורמלית בתור נושא לביוגרפיה – הוא משלב את שני הדברים גם יחד! ריי צ'ארלס היה גם עיוור, גם עני, גם הפך לעשיר ומפורסם וגם נפל לסמים בסוף. בנוסף לכל אלה היתה לו, מסתבר, טראומת ילדות לגמרי לא קשורה להיותו עיוור או מוזיקאי, אבל נותנת לו עוד דבר להתמודד איתו ומאפשרת להכניס לסרט כמה סצינות הזיה רטובות, שנראות כאילו השתרבבו לכאן בטעות מתוך סרט אימה כלשהו.
הסרט מתחיל כשריי נוסע מעיירת הולדתו בדרום ארה"ב לעיר הגדולה סיאטל, ושם פוצח בקריירה מוזיקלית. בהתחלה בקטן, אחר כך קצת יותר בגדול. בדרך הוא צריך להתמודד עם גזענות, נצלנות, עיוורון ואותה טראומה רטובה, ובין לבין משובצים גם קטעים מוזיקליים די מגניבים. איפושהו בשלב שבו צ'ארלס כבר היה עשיר, גיליתי שדבר מוזר קורה: אני צופה בביוגרפיה שנראית כאילו היא כבר מתקרבת לסיומה, הזמן עובר מהר, ואני לא משתעמם! אבל אז עשיתי את הטעות: הסתכלתי בשעון. התברר לי שעברה בסך הכל שעה מתחילת הסרט. מה שאומר שנשארה לו עוד שעה וחצי. כן, סרטי ביוגרפיות זה דבר ארוך.
זו עוד אחת מהבעיות של סרטי ביוגרפיות: אם גיבור הסרט לא מת צעיר, הם אף פעם לא יודעים מתי להפסיק. החצי השני של הסרט כבר הפך להיות ביוגרפיה סטנדרטית יותר, כלומר, משעמם. ההתמודדות של ריי עם העולם – אחרי שהבנו שכמו רוב העיוורים בסרטים, יש לו יכולת על-טבעית להרגיש את העולם שסביבו – היא כבר לא אתגר מי יודע מה. הקריירה שלו היא פשוט קריירה, והקטעים המוזיקליים ממשיכים להיות די מגניבים, אבל חוזרים על עצמם. החלק השני של הסרט יעניין בעיקר את מי שכבר מכיר את הסיפור, אבל רוצה לראות אותו – כמו שמעריצי טולקין הלכו לראות את 'שר הטבעות'.
מוזיקולוגים אולי יוכלו לומר שהמעבר של ריי מחברת תקליטים אחת לאחרת היה נקודת מפנה מכרעת בקריירה שלו, אבל בתור אחד שלא מכיר את ההיסטוריה שלו, לא ברור לי למה הוקדשה למעבר הזה (שבסך הכל הפך את ריי מעשיר מאוד לעשיר יותר) כל כך הרבה תשומת לב. גם לא מאוד מעניין אותי לראות את ריי בוגד באשתו עם מספר בלתי ברור – לא הצלחתי לעקוב – של נשים אחרות (כולן, אגב, שחורות. הייתם מצפים שלאור מצבו, זה לא ישנה לו הרבה). חוץ מזה הוא גם מסתבך עם הירואין, אבל חוץ מלספק עוד כמה סצינות הזיה ועוד סצינות קלישאתיות של גיבורנו מתנהג כמו חרא קטן לאנשים שאוהבים אותו, זה לא מוסיף הרבה לסיפור.
ג'יימי פוקס בתפקיד ריי צ'ארלס נותן הופעה שתהיה פשוט קלישאה לתת לה אוסקר: גם אדם מפורסם, גם עיוור, גם אפרו-פוליטיקלי קורקט, וגם, מה לעשות, הוא פשוט עושה את זה טוב. המניירות הקצת משונות שלו, נדנוד הגוף והנטיה האוסטין-פאוורסית לסיים משפטים ב"יה" או "בייבי" היו גורמים לו להיראות כמו קריקטורה, אילולא ידענו שריי צ'ארלס היה בנאדם אמיתי, שבאמת נטה להתנדנד הרבה ולחייך כלפי מעלה. ולמרות שדובר כבר הרבה על איך שהקומיקאי השולי ג'יימי פוקס שיחק אותה בענק השנה, במהלך הסרט לא חשבתי עליו בתור ג'יי אלא בתור ריי. וזה הישג.
חוץ מלהיות עיוור ועם טראומות, ריי היה גם מוזיקאי גאון, ואחראי לכל החידושים המוזיקליים בחמישים השנים האחרונות חוץ מהורה. כך לפחות על פי הסרט. מדי פעם ריי מתחיל לנגן משהו, והאנשים מסביבו נדהמים ואומרים "וואו! זאת הפעם הראשונה שעושים דברים כאלה. מזל טוב, ריי, המצאת עוד ז'אנר מוזיקלי, אתה גאון". לא הבנתי מה כל כך מהפכני בכל השירים האלה, אבל זו אשמת ההשכלה המוזיקלית הקלוקלת שלי, לא אשמת הסרט. הסרט מציג את המוזיקה של ריי אבל לא מתעמק בה. הוא לוקח את זה כנתון שריי הוא גאון, אבל לא מסביר מאיפה באה הגאונות הזאת, וגם לא ממש מציג את תהליך היצירה: הוא פשוט מתיישב מדי פעם לנגן ויוצא לו איזה Unchain My Heart, שלם לגמרי, מההתחלה ועד הסוף. אפילו הנגנים בלהקה שלו כבר יודעים את כל התווים.
אין טעם לומר שהסרט מומלץ למעריצים של ריי צ'ארלס. הם ילכו לראות אותו ממילא, וקרוב לוודאי שייהנו ממנו מאוד. עבור כל האחרים, רק החצי הראשון של הסרט מומלץ. החצי השני הוא סתם עוד ביוגרפיה. אבל המוזיקה טובה, אין ספק.
ארוה''כ
נשמע מעניין, אני רוצה לראות רק בגלל הבלאגן סביב איך שהוא משחק את ריי
אחלה ביקורת
אז מדוע לא לקחו מישהו
שמבין במוזיקה כדי לכתוב את הביקורת. החלק החשוב ביותר בסרט הוא המוזיקה. יותר מצ'ארלס עצמו.
מה הלאה?
רק מהנדסי השקייה מוסמכים יוכלו לכתוב ביקורת על מסעדת הסלטים החדשה?
מה הלאה?
אז אתה אומר לי שאין אחד בכל המערכת של "עין הדג" שמבין מעט יותר במוזיקה מהנ"ל?
אם יש, שיקחו אותו. זו הייתה הכוונה שלי.
אני אסביר:
1. רוב קוראי עין הדג לא מומחים למוזיקה.
2. בגלל (1) רוב הקוראים רוצים לדעת מה חושב על הסרט מישהו שהוא ל-א מומחה למוזיקה.
3. בגלל (1) + (2) עדיף שיכתוב את הביקורת מישהו שלא מבין במוזיקה.
קאפיש?
אז מדוע לא לקחו מישהו
אם צופה ממוצע ראה את הסרט ולא הבין שהמוזיקה היא הדבר הכי חשוב בו – הסרט פישל, ולא כדאי לבוא בטענות לצופה.
מה גורם לך לחשוב שהמוזיקה היא הדבר החשוב ביותר בסרט? אם זה באמת היה כך, לא היו מתמקדים בחיים של צ'ארלס אלא במקומות שנוגעים ישירות למוזיקה.
בדיוק
אם סרט דורש יותר מדי ידע קודם לפני הצפיה בו, משהו שם לא בסדר. הרי "ריי" נעשה בשביל הקהל הרחב. אני הבנתי שכל החידוש שמוזיקה של ריי היתה בזה שהוא ניסה להוסיף איזה מאגניבות לשירי כנסיה.
בדיוק
דווקא צופים הלא כל-כך ממוחים בעולם המוזיקה יכולים לצאת מהסרט הזה עם איזשהו מידע קלוש והרחבת הידע בעולם המוזיקה. בגלל זה הסרט דווקה כן משרת את יעדו ומאפשר גם לבאים מתוך התחום, וגם לאלו אשר עולם מוזיקלי רחוק מחייהם, להתעניין ולהסחף לתוך הסצנות המציאותיות והמרגשות.
אז מדוע לא לקחו מישהו
יש ביקורת לבקשתך ב YNET. כל מה שהיה צריך זה לבקש יפה.
עכשיו אפשר לדון בשקט בביקורת של אלו שסתם אוהבים סרטים, ובסרט עצמו.
ביקורת נהדרת
סרט נורא נורא מרגש.. כמעט בכיתי.. ג'יימי פוקס כאמור יודע לשחק… אבל שיחק טוב יותר ב- "colecter"(נראה לי שכתבתי בשגיאות כתיב…)
מילון אנגלי-אנגלי: http://www.m-w.com
מילון עברי-אנגלי-עברי: http://www.morfix.com
פילמוגרפיות של שחקנים: http://www.imdb.com
______
אינטרנט סלולרי בלפטופ זה טוב ויפה, אך לא מציל מהקור המזוויע והאוכל המדכא.
ביקורת נהדרת
רגע, חשבתי שאת(ה) אוהב(ת) את הסרט, והביקורת די צינית, אם כי לא קוטלת לגמרי.
אבל באמת ביקורת מצוינת. נשפכתי מצחוק. אני מתאמנת עכשיו בכתיבת ביקורות לאתרכם, ולצערי מגלה כל פעם מחדש שחסר לי איזה עוקץ, איזו תובנה מרתקת, משהו מיוחד…
אפרופו ביוגרפיות
מתי יוצאת הביקורת על "למצוא את ארץ לעולם לא"?
לעולם לא.
לעולם לא.
האם יש מקום לומר מתוחכם?
בעצם לא…. עזוב…
לעולם לא.
אני מקווה שאתה טועה – זה סרט מקסים (סוג הקסם של "סיפורי דגים", שבו המציאות והחלום הם אחד). מגיעה לו ביקורת, ויפה שעה אחת קודם.
איי, הג'וני הזה, הוא בסדר. אפילו אם הוא לא עשה דמות אחת שפויה בכל הקרירה שלו (או לכל הפחות, לא הרבה יותר מאחת)…
או הו
"למצוא את.." כלכך הרבה יותר מוצלח מסיפורי דגים לדעתי! ג'וני כמו תמיד כבש אותי, וזה פשוט סרט מוצלח בהרבה יותר..
לעולם לא.
למה הנחת שזה בן? דווקא לפולניות כמוני מיוחסות הודעות כאלה.
אני שרופה על התחת של ג'וני דפ וטין ברטון (בעיקר ביחד), אבל בשקט בד"כ. אחזור לי לעולם העציצות.
לעולם לא.
מצטער.
אויש, כל הקטע הזה עם העברית. אני מציע לוותר על זה. אני ממליץ על להעביר את האתר לעבריזית או henglish, או שילוב של השפות האלה.
זה יחסוך ממני את הפאדיחות.
או שאולי כדאי שאני אשתוק.
ושוב סליחה.
אפרופו בקשות לביקורות
מה עם "קרוב יותר"?
למה שלא תכתבו אתם ביקורת?
למה שלא תכתבו אתם ביקורת?
לא כל מי שנהנה לקרא יודע גם לכתוב. אף אחד פה לא לחץ ולא דרש, אנשים רק התעניינו.
אבל שווה לפחות לנסות, לא?
בכנות
אם יש פה אנשים שכותבים הרבה יותר טוב ממני, הולכים הרבה יותר לקולנוע ובעלי נסיון בכתיבה בעין הדג- קשה לי לראות את עצמי משקיעה כל כך הרבה בלי לראות תוצאות.
דבר אחד שלא מצוין בביקורת
ריי צ'ארלס, בנוסף להיותו עיוור, עני, מסכן, גאון, נחום תקום וכו', גם נפטר השנה. במילים אחרות, כמה זמן יארך נאום התודה של ג'יימי פוקס באוסקר?
אני מקווה שלא יותר
מאורך הנאום שלו בגלובוס הזהב, שנמשך בערך שעתיים אם אני לא טועה.
אבל היה שווה לראות אותו,
רק בשביל רגע השבירה בסוף, שבאמת היה מרגש.
גם אני התרגשתי...
שהאלי ברי תבכה כמה שבא לה. השניה הזו שבו הוא נשבר היתה יותר מרגשת מכל נאומי הגלובוס והאוסקר המשמימים עד כה.
כן, אבל...
תקראו לי ציני, סרקסטי או ווטאבר, אבל הנאום של ג'יימי פוקס בגלובוס היה נראה יותר מדי כמו אוסף של כל מה שהקהל רוצה לראות: גם קומדיה, גם הפעלת קהל, גם יצא גבר, גם יצא רגיש בסוף – עם רגע מרגש שבא משום-מקום, מדויק כמו שעון בדיוק ברגע השיא של הנאום. זה נראה פשוט טוב מכדי להיות אמיתי.
אבל למה זה לא טוב?
אתה רומז שמישהו אחר (תסריטאי למשל) כתב לו את הנאום?
האמת היא שאני דווקא בעד. הרבה מהשחקנים (עם כמה יוצאים מן הכלל) לא כל כך יודעים איך לדבר כשהם מקבלים את הפרס. לא נראה לי שהם מסתדרים בלי תסריט. אם כתיבת נאומים לטקסים הנוצצים תחסוך מאיתנו השתפכויות ובילבולי מילים אז למה לא? הרי הם נמצאים בשואו ביזנס, זה הכל בשביל מה שהקהל רוצה לראות.
גם לי משהו נראה ''חשוד'' בנאום
מצד אחד, על סמך ראיונות, ג'יימי פוקס נראה כמו אדם מאוד מקסים ואינטליגנטי וקומיקאי מלידה. מצד שני, הנאום שלו בטח לא נראה ספונטני. לא נראה לי שהיו שם כוונות נסתרות, אבל עושה רושם שהוא באמת חשב מקודם לפי איזה סדר להודות לכולם ומתי להצחיק ומתי להיות רציני. למען האמת, קשה להאשים אותו. הבן אדם יודע כבר כמה חודשים שהוא הולך לזכות, למה שלא יתכנן איזה נאום בלתי נשכח?
הבעיה שלי היא לא עם זה
שהנאום היה כתוב מראש, זה בסדר גמור – אלא רק עם זה שה"שבירה" שלו בסוף היתה (אולי!) מתוכננת מראש ולא אמיתית. אולי.
הבעיה שלי היא לא עם זה
האמת היא שהשבירה שלו בסוף נראתה לי דווקא דיי כנה. אם היא לא היתה אמיתית אז:
א. באמת מגיע לו גם הגלובוס וגם האוסקר, כי זה היה מרגש, בין אם הוא תכנן את זה או לא.
ב. כבר עדיף לתכנן סצינות ותרחישים בשביל הנאום. הם שחקנים, אם הייתי רוצה להכיר אותם ואת האופי שלהם מקרוב בתור בני אדם אמיתיים ומוסריים הייתי מציבה מצלמה בחלון הבית שלהם. אבל מי שהם מעניין אותי הרבה פחות ממה שהם מצליחים ליצור.
כל עוד הנאום שלו
יהיה קצר יותר משל האלי בכי אז יהיה בסדר.. אני מקווה.
מוסיקה טובה, סרט גרוע
ראיתי את הסרט אתמול האולם הענקי של סינמה סיטי ולמרות המושבים הנוחים והמסך הענקי והמקומות באמצע הסרט היה די משעמם. אבל, המוסיקה ממש ממש שווה, חבל רק שלא השמיעו אפילו שיר אחד עד הסוף.
כרגע עלה לי רעיון בראש, אם הם היו שמים כל שחר מהתחלה עד הסוף אז היה יוצא מיוסיקל טוב!
קצת ביקורת תרבות ניאו-מרקסיסטית, ברשותך
זה נכון לביוגרפיות, אבל כמעט גם לכל פרויקט הוליוודי אחר.
נאה זיהית את סוג הסרטים שמטרתם להגיד לצופה שעדיף להיות עני ואלמוני. הסוג השני, מעבר ל"אם תאמין בעצמך תצליח", מעביר לצופה את המסר "לעניים ולאלמונים יש סיכוי הוגן להגיע רחוק".
שני מסרים אלו, מן הסתם, מעודדים את העניים והאלמונים (להלן הרוב) לא להתמרמר על מצבם ומעמדם.
כמובן.
קצת ביקורת תרבות ניאו-מרקסיסטית, ברשותך
מה שאתה מתאר ידוע כ"סיפורי הורציו אלגר(Hortio Alger)", על שם הסופר שהתפרסם בסיפוריו על ילדים עניים שבעזרת נחישות ועבודה קשה יוצאים מהאשפתות ועולים לגדולה. דרך אגב, בסיפרו של מייקל מור Dude, where's my country? יש פרק בשם "הורציו אלגר חייב למות" שמדבר על אשליית הסיכוי ההצלחה ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
לא כל הביוגרפיות גרועות
"האזרח קיין" (ויליאם רנדולף הרסט) ו"פרטים אינטימיים" (הווארד סטרן) משתייכים לתבנית השנייה בביקורת ועדיין מהנים (אם כי בצורה שונה)
אני חייב לומר,
שפינטזתי על לכתוב ביקורת לסרט הזה עוד לפני שראיתי אותו, אבל עכשיו כשראיתי אותו, הו דג אדום שכמותך, הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
לא יכלתי לכתוב את זה יותר טוב. אולי מנקודת המבט של מעריץ של ריי צ'ארלס (האיש, לא האגדה).
אני מסכימה חלקית
כן, גם בי ניטעה תחושה שצ'ארלס היה אדם מופנם וקשה לפרוץ פנימה. אבל אני חושבת שזה חלק מהאישיות שלו, ומבחינתי אני מרגישה שקיבלתי דמות עגולה. אחרי הכל, אם גם האנשים שסבבו אותו לא באמת נכנסו פנימה, הרי שכך הוא נתפס ע"י הסביבה, ואין בעיה שכך הוא גם יוצג בסרט – זה מי שהוא, לטוב ולרע. ביוגרפיה לא חייבת להיות פסיכואנליזה מורכבת של הגיבור הראשי, לא חייבת להעביר אותך בתוך הראש שלו. בעיני זה ממש בסדר.
מעבר לכך, אני כן ראיתי אדם שסובל מבדידותו וחשדנותו, רדוף לפרקים – אם זה ע"י טראומות ילדות, העיוורון סמים וכל ההשלכות שהם מביאים איתם… למעשה עצם זה שהוא פונה לסמים, שהוא צריך את הבריחה הזו, כי בלי זה הוא לא מרגיש מספיק יצירתי, כי בלי זה הוא לא יכול ליצור לעצמו קצת התנתקות מעצמו, קצת שקט נפשי…
ואתה רואה את זה בהזיות הגמילה שלו, איך עכשיו כשהוא לא בורח, הטראומה של אחיו חוזרת ומכה בשיא הכוח, ורק בפנטזיה הנוספת שבה אחיו סולח לו ואמו מאמינה בו, הוא מצליח להתגבר על זה.
אפשר גם לראות את חוסר הבטחון העצמי שלו מבצבץ כשהוא מתעקש לחקות סגנונות של אחרים ומפחד שאם הוא ינגן באמת איך שהוא רוצה לא יאהבו אותו. לוקח זמן עד שהאנשים שמאמינים בו מצליחים לשכנע אותו להאמין בעצמו, לצאת מהמוכר והבטוח ולהעז, ליצור משהו מקורי וחדש.
סוף
אני לא בקיאה מספיק בתולדות הג'אז ואת יצירותו של ריי צ'ארלס אני לא מכירה כלל, למעט הלהיטים שהיו בסרט (למעשה הופתעתי מכמות השירים שהיכרתי ולא ידעתי שהם שלו, או במקרה של חלק מהקאברים, שהביצועים המוכרים הם שלו). בעולם המוזיקה החדש צומח מהישן, שירים חדשים של פעם הופכים לסטנדרטים, ומה שהיה פעם מוזר ובשוליים זז למרכז והופך להיות מיינסטרים. כשאתה גדל לתוך עולם בהם השירים האלה כבר קלאסיקה, והאוזן שלך מקבלת אותם כלהיטים מובנים מאליהם, קשה להעריך את החדשות ופריצת הדרך. אין לי את ההשכלה המתאימה כדי לומר לך "הוא עשה כך וכך" אבל מהסרט כן הובהרה יפה הנקודה שהוא היה הראשון ששילב גוספל בג'אז, ואז זה לא היה דבר של מה בכך. מסבירים גם שהסגנון שלו היה מקורי ופורץ דרך, משהו שלא נעשה לפני כן. זה שאתה לא מרגיש את זה, נובע מהסיבות שציינתי קודם. זה כמו שהביטלס לא מרגישים חדשניים היום. אז כיוון שאנחנו חיים בעולם המוזיקלי של היום, ולא יכולים להיות "דף חלק" בצפיה בסרט ולהגיד "וואוו, את זה לא שמענו אף פעם!" קשה להסביר היום את הגאונות בלי להטריח את הצופה בסקירה של מה נעשה בעולם המוזיקה עד אז, ואין לי ספק שהעשרה בתולדות המוזיקה והג'אז היתה מעיקה הרבה יותר על מרבית הצופים (וגם דיי מתרחקת מהסיפור הפרטי של צ'ארלס). יש לך ברירה לעשות קצת מחקר וללמוד את הנושא, או פשוט להאמין לסרט ולקבל זאת כעובדה.
אני גם לא הרגשתי שהמאהבות שלו היו נודניקיות. אולי זה קשור להשקפה נשית או גברית? אני כעסתי עליו, לא עליהן. כן, זאם את מכניסה ראש בריא למיטה חולה ומרשה לעצמך רומן עם גבר נשוי, עליך להכין את עצמך שתאכלי הרבה מרור. למרות זאת, הוא היה שמוק לא קטן והאכיל אותן (ואת אשתו) חצץ – ריחמתי עליהן לא פחות מאשר עליו.
יכול להיות שאורי קליין קורא כאן
הבן אדם קורא לו להנאתו (גם כן הנאה, זו הרי ביקורת של אורי קליין) ומשהו נראה לו מוכר מידי בפסקה הפותחת של הביקורת:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=532026&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
סליחה, מה אתה סח??
המעבר של ריי מחברת תקליטים אחת לשנייה (מאטלנטיק לחברה גדולה יותר בזמנו) היא אירוע מחולל בסרט, וזה ברור כשמש גם למי שלא סיים תואר בקולנוע. המעבר הזה, מעבר להפיכתו של ריי מעשיר לעשיר מאד, כדברי המבקר, הפכה את ריי לפופוליסט, שפשפה אותו בשואו ביזנס ויש אומרים- הרגה לו את הניצוץ. בכל מקרה, הסרט לטעמי מעולה לא רק לחובבי צ'ארלס, כי אם לקהל הרחב, מעצם היותו דרמטי במידה, משעשע במידה, משוחק מצויין ושופע קלאסקיות מוסיקליות מענגות.
סרט נוגע ללב! משהו מדהים שלא יוצא כל יום לקרנים..
חובה ללכת!!
קלישאי אבל, איך לומר בעדינות?, בכיתי
ריי צ'ארלס הוא מוסיקאי בזכות זה הוא התפרסם, בזכות זה הוא אהוב ומוערך. במקום לתת לנו את המוסיקה שלו במנות גדושות, את אופן היצירה וכו' מתרכזים במלודרמה של חייו ברמות סוכר גבוהות, בסצינות ומעברים כל כך צפויים העשויים ע"פ מתכון שחוק. צר לי, משחקו או נכון להגיד חיקויו הסכמאתי של השחקן הראשי מביאים קריזה ודווקא הקטעים מתקופת ילדותו מרגשים בזכות המשחק של האמא ושירת הגוספאל שלא נקטעת כמו כל השירים שלו. בסיכום לא השתעממתי לדקה אבל חשתי אי נוחות בשלבים רבים.
אהה... הגזמת!
אני מודע לכך שאני לוקח עכשיו את הפוזיציה של הפרקליט של השטן, כי בסה"כ ביוגרפיות הם גם לא הז'אנר האהוב עליי בדיוק, ובכל זאת, ההערות שלך קצת כוללניות מדיי.
אז נכון שביוגרפיות מלאות במלכודות שיכולות לעשות אותם לסרטים משעממים, אם זה חוסר האיזון הדרמטי שמביא לסרטים נוסחתיים בסגנון "התחנות המרכזיות בחייו של.." ואם זו העמדה הלא ביקורתית שרובם נוקטים כלפי הגיבורים (מה שהופך את רובם לסרטי מעריצים די שיטחיים).
ועדיין, בידיהם של במאים מיומנים סרטי ביוגרפיות יכולים להיות לא רק מעניינים, אלא להגיד משהו מרתק על חיים, אומנות ו-whatever (ובגלל זה "הטייס" של סקורסזה כ"כ מאכזב, כי הוא לא מצליח לעשות שום דבר מעבר לביוגרפיה סטנדרטית).-
כמה דוגמאות לביוגרפיות מוצלחות מהשנים האחרונות: "וידויים של מוח מסוכן", "איש על הירח", "אד ווד" המופתי ו"אלים ומפלצות". בעיניי ארבעת הסרטים הנ"ל הם כמה מהסרטים היפים ביותר מהשנים האחרונות, דווקא כי הם משתמשים בביוגרפיה פרטית כדי להגיד משהו עמוק ומשמעותי הרבה יותר על החיים בצל השואוביז והקולנוע, דמות קולנועית מול דמות אמיתית ושאר ירקות. בכל הסרטים האלה יש כמובן נסיון להתאים את הסגנון לאדם שעליו נעשית הביוגרפיה ולאימרה של הסרט ולהתרחק מהבנאליות של מרבית סרטי הביוגרפיות.
אפשר גם לתת כדוגמא את "פרידה", שהוא סרט ביוגרפיות קלאסי יותר ושאכן חולה בכל המחלות של סרטי ביוגרפיות, ועדיין הוא יוצא סרט יפיפה בזכות הויזואליה הנהדרת שיוצרת מעין דיאלוג עם האומנות של פרידה קאלו.
אם בודקים קולנוע קלאסי יותר, אז בכלל אפשר לגלות שאפשר לעשות נפלאות עם הז'אנר. "האזרח קיין" הוא הדוגמא הבנאלית ביותר (למרות שהוא ביוגרפיה של אדם בערך פיקטיבי) כי הוא באמת משתמש בסיפור של אדם אחד כדי להגיד דברים די מרשימים על קפיטליזם ואמריקה, וגם בעצם על האופן בו לא ניתן לבוא לסקר באופן אובייקטיבי את חייו של אדם אחד ותמיד יהיו רק נקודות מבט שונות. ומצד שני יש לך את "השור הזועם", שהוא ביוגרפיה קלאסית יותר (קרי במבנה "התחנות העיקריות בחייו של .." והוא ממש לא משעמם) שמשתמש בז'אנר כדי להראות מסלול חיים מדכא למדי של אלימות והרס עצמי.
ועם כבר קולנוע קלאסי – שתי המלצות: אני יודע שסרטים משונות ה-50 בשחור לבן הם לא בדיוק הדבר הכי פופולרי באתר הזה, ועדיין אני ממליץ בהתלהבות לראות את הסרט הנפלא The Bad & the Beautiful (שקיבל בישראל את השם האידיוטי – כמה מפתיע – "נבל היה האיש") שהוא ביוגרפיה מצוצה מהאצבע של מפיק הוליוודי שמנצל את כל חבריו בדרך למעלה. מדובר באחד הסרטים הכי יפים שנעשו אי פעם על עשיית קולנוע. וגם אני ממליץ על "כל הג'אז הזה", אוטוביוגרפיה מחורפנת למדי שעשה על עצמו הכורוגראף והבמאי בוב פוסי בזמן שהוא גסס מסרטן – בצורת מיוזיקל מהגיהנום!…
זהו בערך…
הבעיה המרכזית
היא בביוגרפיות שמחליטות להראות הרבה יותר מדי.
לגבי "הטייס" אגב,(ספוילרים יתכנו)
אני לא יודע אם תהיה כאן ביקורת או לא. אבל בכל מקרה, ממש לא מדובר בביוגרפיה סטנדרטית, בעיקר בגלל ההתעלמות מ20 השנים האחרונות בחייו של יוז. בכל מקרה, ולמרות שמדובר בסרט בעייתי, הוא בהחלט כן מנסה להגיד משהו עמוק ומשמעותי על החיים, והוא גם מאד שיטתי באופן שבו הוא עושה את זה.
זה בדיוק מה שגם אני חושב.
"וידויים של מוח מסוכן", "איש על הירח", "אד ווד" ו"אלים ומפלצות' היו ממש סרטים טובים. שלושת האחרונים גם היו מרגשים, והצליחו גם בזה שהדמויות היו מעוררות הזדהות, וגם בזה שהייתה איזושהי התייחסות ואמירה מעניינת על הסביבה של הדמויות האלה.
תיאוריית זבל מהירה: אולי זה גם קשור לזה שהסרטים האלה – בניגוד למשל ל"הטייס" – עוסקים בסביבה של התסריטאים, הבמאים והשחקנים עצמם. ככה שקל להם יותר להגיד על הדמויות האלה משהו משמעותי ואמין.
רק שלקרוא לוידויים
ביוגרפי, זה אפעס, לא בדיוק זה.
מדובר בסך הכל בתיאוריה אחת מיני רבות, עם המון המצאות שאולי מבוססת על סיפור אמיתי ואולי לא, ובכל מקרה שקולה בעיני לביוגרפיה על ג'יימס בונד אמיתי.
יצויין כמובן, שוידויים של מוח מסוכן הוא סרט נפלא בעיני, וטוב בהרבה מכל סרט בונד שאי פעם נעשה, אבל אני מקווה שהבנת את כוונתי.
אני מסכים,
והחל מהמילים "שלושת האחרונים", רוב התגובה שלי התייחסה ל-3 הסרטים האחרים.
וג'יה.
הוא הקסים אותי, ולא רק בגלל אנג'לינה.
ואגב ''אלים ומפלצות'' וביוגרפיות קולנועיות
ב"הארץ" של היום מתפרסם ראיון של אורי קליין עם ביל קונדון, הבמאי והתסריטאי של "אלים ומפלצות", שעוסק בסרט הביוגרפיה החדש שהוא ביים, "קינסי". למי שמעוניין:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=538837&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0
אגב, מה שמוזר בראיון הזה הוא שעושה רושם שביל קונדון ואורי קליין הם אחים תאומים שהופרדו בלידתם. להלן מספר ציטוטים של קונדון, לכאורה:
• "האידיאולוגיה האמריקאית *בצביונה* השמרני ביותר"
• "*פעם נוספת* מורגשת בה חרדה עצומה…"; "…שמחלקת את האנשים *פעם נוספת* לקבוצות…", "…וגרמו לה לסגת *פעם נוספת* אל מחוזות של בורות"
• "השילוב שמתקיים בגיבור *בין הפרטי לציבורי*"
מה שגורם ליצרים הקונספירטיביים שלי לעבוד שעות נוספות: או שהראיון מעולם לא התקיים וקליין בדה אותו ממוחו הקודח, או שלקליין יש מזימת ענק לשטוף את מוחות קוראיו עם סידרת הביטויים החביבה עליו ("צביון", "פעם נוספת" וכו'), מסיבות שעוד יתבררו בעתיד.
או שקונדון דיבר, וקליין שמע,
אבל לא בהכרח את אותם הדברים.
או שקליין היה המתרגם
ואז Once more, yet again, another instance, again, it has occured before וכו' וכד' כולם הפכו ל"פעם נוספת".
כל זה ברור
השאלה היא מדוע העורכים של "הארץ" מסרבים בתוקף לעשות את עבודתם כשזה מגיע לאורי קליין?
כי יש לו שם משפחה (כמעט) יפה?
במילה אחת: אהבתי
לא שהסרט אינו חף מבעיות, ורד היטיב לציין אותן. גם אני מצאתי את עצמי מסתכלת בשעון ומופתעת מאד שיש לפחות עוד שעה לסרט… זה כנראה אותו שלב באמצע הסרט בו הוא קצת מוריד הילוך, ואפשר היה בהחלט לערוך ולקצץ כדי לשמור על קצב קצת יותר גבוה. עם זאת מבחינתי גם ההמשך היה מעניין והיה חשוב לי לראות איך נושאים מסויימים נפתרו והתפתחו ומה עבר עליו בהמשך. היה שלב שגם אני תהיתי אם לא מוצה הנושא של הסמים או של הבגידות, ואני חושבת שלמרות שאפשר (וכדאי) היה לערוך זאת "מהודק" יותר כמו שאומרים, טוב שהראו לנו שלא הבגידות ולא הסמים היו אפיזודה קצרה וחד פעמית, אלא איזשהו דפוס שצ'ארלס התקשה להיגמל ממנו.
אהבתי במיוחד את השילוב של החיים עם השירים, במיוחד עם הנשים שבחייו. היו שם סצינות נפלאות שהקסימו אותי. היו סצינות שריגשו אותי עד דמעות – ברוב הפלשבקים לילדות מצאתי את עצמי בוכה כמו גדולה, והמשחק המעולה של השחקנית של האם (וגם של הילד ששיחק אותו בילדות) פשוט סחפו אותי פנימה לתוך הסיפור (והטישו).
והמוזיקה, אח, המוזיקה! עונג צרוף.
מהג'אז המוקדם ועד הלהיטים המאוחרים יותר, שהיו אמנם פופיים יותר אבל עדיין מהנים ביותר. הלכתי להצגה יומית (הפעם בחינם) אז טוב שהיתה לי שורה משלי, כי הזוג מאחורי סיפרו לי בהפסקה שאני מרעידה את כל השורה (אלמלא ישבתי בשורה המאויישת הקדמית ביותר הייתי פשוט קמה כדי לרקוד וזהו).
אז מה היה לי השבוע בקולנוע?
היה בלט מצויין, היה ג'אז מענג, ועכשיו רק חסר לי איזה מחזמר שווה לסופשבוע, ואני מסודרת.
הסרט מהנה ביותר וגם מרגש
הייתי בסרט בשבוע שעבר ונהנתי מאד, הסרט עשוי טוב, משוחק טוב ובכלל לא הפריע לי שהיה ארוך. סיפור החיים שלו ממש מרגש, ואפילו אם קצת הגזימו לצורך הסרט, אני עדיין מתרגשת. לאנשים שגילם 40+ חלק מהשירים מאד מדברים וריי צארלס הוא דמות שליוותה אותי ועכשיו גם נודע לי עליה קצת יותר.
פעם ראשונה שאני קוראת בקורת כאן ואני מופתעת מרמת הפרוט שנכנסים אליה, הירידה לפרטים פשוט יכולה לקלקל לכל מי שיקרא לפני שילך.
בדר"כ כשעושים סרט על החיים של מישהו, מניחים שאם היו לו חיים מעניינים – הסרט יהיה מעניין. כשעושים סרט על זמר מפורסם ומצליח, שפרץ גבולות בתקופה בה עדיין לא פתחו דלתות לשחורים כ"כ מהר, שבנוסף לכול גם נאלץ להתמודד עם היותו עיוור – מניחים שהסרט יהיה ממש מרתק.
האמת – לא ציפיתי לסרט כה ארוך על ג'אנקי בוגדני, שכל החיים שלו סבבו סביב סמים. יופי לו לריי צ'ארלס – ישר התחיל עם הירואין. עיוור מזריק. כל הכבוד לו איך שהוא מוצא לו וריד. הרופאה שלי – עדיין מתקשה.
אבל עדיין – יש מבט אנושי מאוד על דמותו דרך הפלאש-בקים לילדותו. איזו אימא מדהימה היתה לו! קטעי המוזיקה – רובם טובים. בעיקר המוכרים. חלק מהם ארוכים מדי. בכלל הסרט ארוך מדי, אבל לא רע.
משחק מעולה לג'יימי פוקס, שבהחלט הצדיק את האוסקר, שזכה בו. פעם ראשונה שאני רואה אותו בסרט, כך שאני זוכרת אותו רק מסדרת הטלוויזיה הממש מטופשת שהיתה לו פעם. יופי לו..
משחק גדול; סרט ארוך
אתמול לקחנו סופסוף את הסרט בדוויד, והתיישבנו לצפות בניחותא. אז ככה: המוזיקה נהדרת (כבר פצחתי במסע הורדות אינטנסיבי, ותתפלאו, חוקי לגמרי); לג'יימי פוקס הגיע לחלוטין לזכות באוסקר, הוא פשוט נותן הופעה מבריקה; וזה אחד הסרטים המייגעים, המשעממים והארוכים שראיתי זה הרבה זמן: מילא שלא קורה כלום, אבל הוא לא קורה שוב ושוב, ובאיטיות מעוררת השתאות.
אחלה סרט!!
סרט פשוט מדהים…אני רוצה לומר רק שכידוע ריי השתתף בכל מה שקשור לסרט הוא נגע ובדק הכווול…וזה מה שמדהים בסרט…כי ריי עצמו עשה הכל ואפילו אומר איך הוא הרגיש…למי שיש את הסרט לדעתי זה חוובה לראות את"מאחורי הקלעים"…
חשבתי על משהו
עקב פרסום שראיתי של עמותה לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה.
אם היה מגלם את ריי אדם לבן – זה היה White-washing או כל מיני ביטויים כאלו ואחרים.
אבל את ריי מגלם ג'יימי פוקס, שהוא לא אדם עם מוגבלות מחוץ לסרט, אלא אדם רואה לחלוטין.
האם מישהו כותב על זה? מתקומם על זה? אם יש לכם מאמר או מחאה כנגד הנושא, אשמח לשמוע.
מה עדיף, אגב? שיגלם אותו אדם לבן ועיוור או אדם שחור ורואה?
לי זה נשמע מאוד הגיוני שכפי שמעוניינים שמיעוטים (היספנים, אינדיאנים, שחורים, אסיאתים וכו') יזכו ליותר זמן אוויר, ובפרט, יגלמו דמויות שהן במקור מיעוט (למשל כמו הדמות של בן אפלק ב"ארגו"), נהיה מעוניינים שמיעוטים כמו אנשים עם מוגבלויות יגלמו דמויות שהן בבירור אדם עם מוגבלות.
מה דעתכם בנושא?
אגב, רק אומר מראש שהטיעון המספרי ("אין מספיק שחקנים עיוורים") הוא רע מאוד מבחינתי, כי זה הטיעון הקבוע שמשתמשים בו גם בדיונים על מיעוטים אחרים ("אין מספיק במאיות מוכשרות" וכו'), וזה טיעון חלש מאוד.
בתקופת "ריי" לא הייתה ממש מודעות לזה*
אבל אני בהחלט זוכר כמה מחאות סביב שובר קופות של דווין ג'ונסון ששיחק איש קטוע רגל על הנושא של שיחוק אנשים עם מוגבלויות.
* – אלה גם היו שנים עם מלא שחקנים שמשחקים תפקידים להט"בים וזוכים בפרסים, דבר שהיום קצת יותר מעורר מחלוקת