ריי

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 21 בינואר 2005Posted in: ביקורות

במקור: Ray
במאי: טיילור הקפורד
תסריט: טיילור הקפורד וג'יימס ל. ווייט
שחקנים: ג'יימי פוקס, קרי וושינגטון, בוקים וודביין, קרטיס ארמסטרונג

ורדים הם אדומים. סיגליות הן כחולות. סרטי ביוגרפיה הם משעממים.

הרעיון הזה, לנסות להכניס חיים שלמים לתוך סרט אחד, פשוט לא עובד. בביוגרפיות אין קו עלילתי אחיד, אין לגיבור מטרה ואין שיא בסוף. אם מישהו היה מנסה למכור תסריט כזה שהוא כל דבר מלבד ביוגרפיה המבוססת על סיפור אמיתי, המפיקים היו זורקים אותו מכל המדרגות. סרטי ביוגרפיות, במקרה שלא הבהרתי את עצמי, אינם הז'אנר הקולנועי החביב עלי. אבל אין ברירה: אם אני רוצה לעקוב אחרי הסרטים הנחשבים ל"חשובים" או מועמדים לאוסקר בימינו, אני אאלץ לראות גם כמה ביוגרפיות.

ביוגרפיות מתחלקות לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא "איך התגברתי למרות נכותי על כל הקשיים וזכיתי בפרס נובל", שבו איש אחד מצליח, למרות שהוא עיוור, חירש, פיסח או סכיזופרן, להגיע להישגים גדולים ולהפוך לעשיר ומפורסם, מה שאמור להוכיח שרוח האדם חזקה יותר מהכל וששום דבר לא יעמוד בדרכך אם תאמין בעצמך. הסוג השני הוא "הו, כמה קשה להיות עשיר ומפורסם", ובו גיבור הסרט מתפרסם כבר בהתחלה, אבל מתנהג כמו דביל, מנוצל על ידי חברות תאבות בצע וחסרות לב ומסתבך עם סקס, סמים ורוקנרול, מה שאמור ללמד אותנו שבעצם עדיף לך להישאר עני ואלמוני.

ריי צ'ארלס, מסתבר, הוא מציאה לא נורמלית בתור נושא לביוגרפיה – הוא משלב את שני הדברים גם יחד! ריי צ'ארלס היה גם עיוור, גם עני, גם הפך לעשיר ומפורסם וגם נפל לסמים בסוף. בנוסף לכל אלה היתה לו, מסתבר, טראומת ילדות לגמרי לא קשורה להיותו עיוור או מוזיקאי, אבל נותנת לו עוד דבר להתמודד איתו ומאפשרת להכניס לסרט כמה סצינות הזיה רטובות, שנראות כאילו השתרבבו לכאן בטעות מתוך סרט אימה כלשהו.

הסרט מתחיל כשריי נוסע מעיירת הולדתו בדרום ארה"ב לעיר הגדולה סיאטל, ושם פוצח בקריירה מוזיקלית. בהתחלה בקטן, אחר כך קצת יותר בגדול. בדרך הוא צריך להתמודד עם גזענות, נצלנות, עיוורון ואותה טראומה רטובה, ובין לבין משובצים גם קטעים מוזיקליים די מגניבים. איפושהו בשלב שבו צ'ארלס כבר היה עשיר, גיליתי שדבר מוזר קורה: אני צופה בביוגרפיה שנראית כאילו היא כבר מתקרבת לסיומה, הזמן עובר מהר, ואני לא משתעמם! אבל אז עשיתי את הטעות: הסתכלתי בשעון. התברר לי שעברה בסך הכל שעה מתחילת הסרט. מה שאומר שנשארה לו עוד שעה וחצי. כן, סרטי ביוגרפיות זה דבר ארוך.

זו עוד אחת מהבעיות של סרטי ביוגרפיות: אם גיבור הסרט לא מת צעיר, הם אף פעם לא יודעים מתי להפסיק. החצי השני של הסרט כבר הפך להיות ביוגרפיה סטנדרטית יותר, כלומר, משעמם. ההתמודדות של ריי עם העולם – אחרי שהבנו שכמו רוב העיוורים בסרטים, יש לו יכולת על-טבעית להרגיש את העולם שסביבו – היא כבר לא אתגר מי יודע מה. הקריירה שלו היא פשוט קריירה, והקטעים המוזיקליים ממשיכים להיות די מגניבים, אבל חוזרים על עצמם. החלק השני של הסרט יעניין בעיקר את מי שכבר מכיר את הסיפור, אבל רוצה לראות אותו – כמו שמעריצי טולקין הלכו לראות את 'שר הטבעות'.

מוזיקולוגים אולי יוכלו לומר שהמעבר של ריי מחברת תקליטים אחת לאחרת היה נקודת מפנה מכרעת בקריירה שלו, אבל בתור אחד שלא מכיר את ההיסטוריה שלו, לא ברור לי למה הוקדשה למעבר הזה (שבסך הכל הפך את ריי מעשיר מאוד לעשיר יותר) כל כך הרבה תשומת לב. גם לא מאוד מעניין אותי לראות את ריי בוגד באשתו עם מספר בלתי ברור – לא הצלחתי לעקוב – של נשים אחרות (כולן, אגב, שחורות. הייתם מצפים שלאור מצבו, זה לא ישנה לו הרבה). חוץ מזה הוא גם מסתבך עם הירואין, אבל חוץ מלספק עוד כמה סצינות הזיה ועוד סצינות קלישאתיות של גיבורנו מתנהג כמו חרא קטן לאנשים שאוהבים אותו, זה לא מוסיף הרבה לסיפור.

ג'יימי פוקס בתפקיד ריי צ'ארלס נותן הופעה שתהיה פשוט קלישאה לתת לה אוסקר: גם אדם מפורסם, גם עיוור, גם אפרו-פוליטיקלי קורקט, וגם, מה לעשות, הוא פשוט עושה את זה טוב. המניירות הקצת משונות שלו, נדנוד הגוף והנטיה האוסטין-פאוורסית לסיים משפטים ב"יה" או "בייבי" היו גורמים לו להיראות כמו קריקטורה, אילולא ידענו שריי צ'ארלס היה בנאדם אמיתי, שבאמת נטה להתנדנד הרבה ולחייך כלפי מעלה. ולמרות שדובר כבר הרבה על איך שהקומיקאי השולי ג'יימי פוקס שיחק אותה בענק השנה, במהלך הסרט לא חשבתי עליו בתור ג'יי אלא בתור ריי. וזה הישג.

חוץ מלהיות עיוור ועם טראומות, ריי היה גם מוזיקאי גאון, ואחראי לכל החידושים המוזיקליים בחמישים השנים האחרונות חוץ מהורה. כך לפחות על פי הסרט. מדי פעם ריי מתחיל לנגן משהו, והאנשים מסביבו נדהמים ואומרים "וואו! זאת הפעם הראשונה שעושים דברים כאלה. מזל טוב, ריי, המצאת עוד ז'אנר מוזיקלי, אתה גאון". לא הבנתי מה כל כך מהפכני בכל השירים האלה, אבל זו אשמת ההשכלה המוזיקלית הקלוקלת שלי, לא אשמת הסרט. הסרט מציג את המוזיקה של ריי אבל לא מתעמק בה. הוא לוקח את זה כנתון שריי הוא גאון, אבל לא מסביר מאיפה באה הגאונות הזאת, וגם לא ממש מציג את תהליך היצירה: הוא פשוט מתיישב מדי פעם לנגן ויוצא לו איזה Unchain My Heart, שלם לגמרי, מההתחלה ועד הסוף. אפילו הנגנים בלהקה שלו כבר יודעים את כל התווים.

אין טעם לומר שהסרט מומלץ למעריצים של ריי צ'ארלס. הם ילכו לראות אותו ממילא, וקרוב לוודאי שייהנו ממנו מאוד. עבור כל האחרים, רק החצי הראשון של הסרט מומלץ. החצי השני הוא סתם עוד ביוגרפיה. אבל המוזיקה טובה, אין ספק.

תגיות: