ביקורת: רעב מוטרף

שנת 1999, כפי שכבר הוזכר באתר, מלאה בכל טוב: מהקלאסיקות, לסרטים שנכשלו ואז הפכו לקלאסיקות, לסרטים שהיו קלאסיקות ועכשיו הם לא, לסרטים שעדיין לא ממש זוכים למעמד קלאסיקה למרות שמגיע להם – לשנה הזאת יש הכול מהכול ויותר מדי. ובכל זאת – אפשר, ברשותכם, להכניס עוד אחד קטן? כי "רעב מוטרף", סרטה של אנטוניה בירד, לכל הפחות שווה את תשומת ליבכם – כי גם בשנה כמו 1999 לא נתקלים בכל יום במערבון קומדיה שחורה על קניבליזם שהצליח לגייס 12 מיליון דולר בשביל הטירוף שלו. להשוואה, המערבון הקומי-מחזמר האחר על קניבילזם משנות התשעים, "קניבל! המחזמר" – עלה רק 125 אלף דולר.

"רעב מוטרף", שמתרחש בעת מלחמת ארה"ב-מקסיקו, מספר את סיפורו של ג'ון בויד (גאי פירס), סמל בצבא ארצות הברית שמקבל צל"ש וטר"ש במקביל – צל"ש (בדמות קידום לקפטן) על כך שהצליח לכבוש מוצב של מקסיקנים, וטר"ש (בדמות הגליה למוצב נידח) על כך שהדרך שבה הגיע למוצב הייתה שבאמצע הקרב הוא פשוט חטף התקף פאניקה והעמיד פני מת.

כשהוא מגיע למוצב, הוא מוצא מקום די שומם בסך הכול, ונראה שהוא הולך להעביר את שארית ימיו בשתיית אלכוהול ושיחות עם האנשים המועטים שמסוגלים לנהל שיחה אינטליגנטית במוצב הזה – מה שאומר בערך שניים. אלא שאז מגיע למוצב לפתע אדם במצב בכי רע שעונה לשם קאלהון (רוברט קרלייל), שמספר את סיפורו: איך הוא ועוד מספר מטיילים עקבו אחרי קולונל בטוח בעצמו שאמר שהוא "מכיר קיצור דרך", מצאו את עצמם תקועים במערה בחורף בלי אוכל, ולאחר שאכלו גם את הסוסים, הפרים, הנעליים והחגורות שלהם – ובכן… השלב הבא הטבעי הגיע, ומשם הדברים הדרדרו עבורו. אנשי המוצב מזדעזעים מהסיפור ורוצים ללכת למצוא את הניצולה היחידה, במידה ועדיין יש – ומשם הדברים מדרדרים עבורם.

"רעב מוטרף" הוא סרט שדי מדהים שקיים: סיפורים על קניבליזם הם לא בדיוק הלחם והחמאה של שוברי קופות, אפילו לא מיני-שוברי קופות – ובכל זאת אולפן כלשהו מצא לנכון לשפוך עליו 12 מיליון דולר. אולי בגלל זה אותו אולפן גם התערב בהפקה ברמה כזאת שבמאי הסרט המקורי, מילקו מנצ'בסקי, התפטר (הוא טען שהתלוננו שיש "יותר מדי לכלוך על הבגדים"). האולפנים רצו שראג'ה גוסנל (לעתיד במאי גרסת הלייב אקשן של "סקובי-דו!") יביים את הסרט, אבל הצוות התמרד נגד הרעיון ולבסוף הגיעה לביים את הסרט אנטוניה בירד (בהמלצתו של קרלייל) שתיארה את את החוויה במילים כמו "מניפולטיבית" ו"נוראית", ומאז לא ביימה סרט נוסף. כל המרכיבים האלה יצרו מתכון בטוח לכישלון קופתי שהכניס שישית מהתקציב שלו ונקטל בביקורות.

ובכל זאת, התוצאה הסופית כיפית, חכמה, מצחיקה ומרתקת. הרבה מזה בזכות תסריטו של טד גריפין ("אושן 11"), שמצליח בסרט די קצר לדון בהכול מאמונת "הייעוד הגלוי" של ארה"ב ומוסר בצבא באופן גלוי, למיתוס אנשי הזאב ובהומוסקסואליות באופן קצת פחות גלוי. אומנם חלקים מסוימים מהתסריט שוכתבו בעת הצילומים, וזה לעיתים מורגש, אבל בכל שלב ושלב מדובר בסרט שכתוב פשוט נפלא.

גם הבימוי, שכאמור בא בנסיבות לא פשוטות, מצליח לזרוח דרך ההפקה המבולגנת: מדובר במעשייה מטורללת שלוקחת פניות חדות ימינה ושמאלה ונסמכת על הופעה כריזמטית וסוחפת של קרלייל והופעה מיוסרת עם עיני כלב של פירס, בעודם נעזרים בצוות שחקני משנה שעושה את עבודתו נאמנה: ג'רמי דיוויס, דייוויד ארקט, ניל מקדונו וג'פרי ג'ונס, וכאשר ברקע הצילומים של אנתוני בי ריצ'מונד (צלם שאחראי גם על קלאסיקות האימה "המבט" ו"קנדימן" המקורי) מצליחים להפוך את הנופים השלוגים של קליפורניה ליפים ומזמינים וכן מלחיצים ומעוררי יראה .

אבל זה בעיקר חוש ההומור החריג של הסרט, שנפתח במקביל עם ציטוט של פרידריך ניטשה ("מי שנלחם נגד מפלצות צריך לדאוג שהוא לא יהפוך למפלצת בתהליך") וגם ציטוט שאינו של ניטשה ("Eat Me" – אנונימי), וכזה שיכול במקביל לצחוק על המסכנים שבסרט שמנסים לעשות כמיטב יכולתם וגם לחוש אמפתיה אמיתית כלפיהם.

"רעב מוטרף" רחוק מלהיות סרט לכל אחד – מבקרי ארה"ב, כאמור, קטלו ברובם את הסרט בצאתו (רוג'ר איברט דווקא פירגן לו עם 3 כוכבים מתוך 4), וכמות הדם המושפרץ והאיברים הקטועים והנאכלים תרחיק כל מי שלא שש ממראות שכאלה – אבל למי שבעניין של קומדיות שחורות, שונות וממזריות, מדובר בסרט ששווה לגלות.