"ספרות זולה" הוא יותר מסרט: הוא נקודת הייחוס לפיה מיליוני אנשים קובעים מהי מגניבות. הוא הניצוץ שהתניע אלפי קריירות קולנועיות שרצו להיות "כמו טרנטינו". הוא אחת מיצירות התרבות הכי משפיעות אי פעם. הוא מתכתב, מפרק, ומשתמש בעשרות סרטים והשפעות שונות ויוצר משהו שהוא כמעט חדש לחלוטין. כמו שאי אפשר שלא לראות (אחרי שראית כמה וכמה סרטים) כמה הסרט חב לאבות הקולנועיים שלו – מרטין סקורסזה, וודי אלן וז'אן לוק גודאר, בין השאר – גם אי אפשר שלא לראות כמה הוא אב קולנועי בזכות עצמו. בקצרה, "ספרות זולה" הוא מכתב אהבה לקולנוע, רק בלי הקטע שהוא עושה איזה "סינמה פרדיסו" וצועק לך באוזן "וואו!! קולנוע!!!".
"ספרות זולה" מפגין את האהבה שלו לקולנוע מאחורי כל קלישאה שהוא משתמש בה רק כדי לזרוק אותה מהחלון, ומאחורי כל ליהוק שנראה בימינו מובן מאליו אבל עדיין כדאי להעריך כמה לא מובן מאליו הוא היה אז, וכמה אהבה הליהוק הזה חלק לכוכבי קולנוע מכל הסוגים. מתוך כל בחירה ובחירה של "ספרות זולה" מתפרץ מאגר ידע קולנועי של אהבה לכל חלק של התעשייה הזאת: מהסרטים "האומנותיים" ביותר ועד לסרטי הטראש שאותם ראו בדיוק שני אנשים: הבמאי של אותו סרט, וטרנטינו.
טרנטינו, במובן מסוים, הוא סוג של אוהב הקולנוע שאוהבי קולנוע רוצים וכל כך נכונים להזדהות איתו. בעוד שיוצרים אחרים מפצירים ביוצרי קולנוע להתעניין בעוד תחומי עניין באומנות כדי להעשיר את היצירה שלהם, טרנטינו הוא אדם שכולו קולנוע וטלוויזיה (עם טיפה מוזיקה), והוא לעולם לא ידרוש מהאנשים שעובדים איתו או מהאנשים שצופים בו יותר מדבר אחד ויחיד: תאהבו קולנוע. זה מגניב.
ו"ספרות זולה", כיאה לחזון של טרנטינו, הוא פשוט מגניב. וכשרואים את זה בגיל הנכון, פשוט רוצים להיות הסרט הזה – לא דמות מסוימת, אלא הסרט כולו. טרנטינו אולי יצר סרטים טובים יותר או חכמים יותר מ"ספרות זולה" אבל הוא לא יצר סרטים מגניבים יותר, ולמען האמת – גם אף אחד אחר לא. מאז 1994 הרבה אנשים ניסו לחקות אותו, בין אם בסרטי גנגסטרים דומים ובין אם בדרכים אחרות, ואף אחד לא הצליח. יש גיל שבו כבר פחות אכפת לך מהתדמית שלך ומה אחרים חושבים (זה הגיל שבו מעריכים את "ג'קי בראון", לרוב) אבל לפני שמגיעים לגיל הזה, בדרך כלל אכפת לך ממגניבות – ואין דבר מגניב יותר מ"ספרות זולה".
הסרט, למי שבמקרה לא מכירים, מספר את סיפורן של מספר דמויות שנפגשות בשלל אירועים שמתרחשים בסדר לא כרונולוגי בעליל – דמות מסוימת מתה באמצע הסרט רק כדי לחזור לסצנות האחרונות שלו, למשל. הסרט עוסק בעיקר בעולם התחתון של לוס אנג'לס, בעיקר דרך צמד הדמויות של ג'ולס ווינסנט (סמואל ג'קסון וג'ון טרבולטה) אבל הוא הרבה יותר משניהם – בין אם זאת אומה ת'ורמן שמקשטת את הפוסטר של הסרט בצדק רב, הארוויי קייטל שבא לרגע ומציל את המצב, טים רות' ואמנדה פלאמר שמבקשים מכולנו להיות מגניבים, וינג ריימס שמספר לנו כיצד גאווה מתעתעת בנו, ברוס ויליס שנדרש למסור את החדשות על גורלו של זד, כריסטופר ווקן בסיפור על וייטנאם, שעון, ותחת ועוד.
הסרט הוא יותר מסך הסיפורים והדמויות האלה, אבל הקסם שלו נעוץ בהן ובאנושיות שלהן, שזורקת את הסרט לכיוון אחר ומפתיע. למי שגדל על דיאטה של סרטי פשע לפני "ספרות זולה", הסרט הזה הוא כמו שק של לבנים שנופל לך על הראש כשהוא מראה לי את הז'אנר האהוב באנושיות בלתי צפויה. אבל היופי ב"ספרות זולה" זה שאנושיות לא מתיישנת – וגם בימינו, אחרי שכולם שדדו מהסרט הזה כל דבר שאפשר לשדוד, הוא עדיין עובד. זאת לא החדשנות ב"ספרות זולה" שהופכת אותו לסרט אדיר, אלא הלב העצום שלו. טרנטינו (נו, ואייברי בסצנות הרלוונטיות) לעולם לא מתייחס לדמות משנה כדמות משנה – גם מי שהולך לחטוף עכשיו כדור לראש זוכה לאפיון כלשהו בטקסט, עליו טרנטינו מקפיד עם ליהוק מדויק, והעריכה הופכת את ההופעה למושלמת.
אבל כמובן שזה לא מה שיגידו לכם כשתשאלו מה עושה את "ספרות זולה" לסרט שהוא. לא, הדבר הראשון שיגידו לכם על "ספרות זולה" זה כנראה הדיאלוגים. בימינו סדרי העדיפויות השתנו ומדי פעם האווירה של הסרט חשובה יותר מהמילה הכתובה, אבל הייתה תקופה – גם לפני טרנטינו, מן הסתם, ובטח שאחריו – בה הדבר שהיה הכי חשוב בסרט הוא כמה הדיאלוגים שלו שנונים ומצחיקים וחדי אבחנה. וכך לפתע כל החברים שלכם התחילו לדבר על איך דברים נקראים בצרפת, השיטה המטרית, הארנק שרשום עליו האם מחזיקו משגל אמהות טוב או רע, ציטוטי תנ"ך פיקטיביים, מסאז'ים לרגל, קטשופ, ומה קורה כשתקופת ימי הביניים וישבנים נפגשים – וזה קצה הקרחון.
ואין מה לעשות – איפה שיש כל כך הרבה סטייל ומגניבות מתאספים מעריצים שמתלהבים יותר מדי עד ששוב נהיה לא מגניב לאהוב את הסרט. ופה אולי הדבר שהופך את "ספרות זולה" ליצירת מופת על-זמנית ולא רק ליצירה ששייכת לדור מסוים – גם כשלוקחים ממנו את המגניבות, "ספרות זולה" הוא סרט יפהפה – לא מבחינה ויזואלית, אלא כמו שכבר כתבתי, בגלל הדרך שבה הוא נותן חיים חדשים לדמויות ישנות. הסרט הוא לא על אנשים בחליפות שמחליפים שנינויות ויורים באנשים, אלא על אנשים בצמתים קריטיים בחיים שלהם ששואלים את עצמם האם הם יכולים לעשות טוב, ואיך. כאן מתבקש להגיד משהו כמו "אפילו אם היינו מלבישים את הדמויות בתלבושות מגוחכות ומורידים מהן את כל הסטייל הסרט היה עובד", רק שב"ספרות זולה" זה לא סתם דיון תיאורטי – בשלב כלשהו זה קורה, והסרט עובד אפילו יותר טוב. כי כן, ברור שזה הסטייל – אבל זה גם הרבה יותר.
בימינו, קל לקחת את "ספרות זולה" כמובן מאליו או להרים את האף על טרנטינו ולהסביר איך שאר הקריירה שלו מראה כיצד הוא במאי שבעיקר יודע איך לגנוב מאחרים או כל דבר אחר. אולי זה נכון, וגם אני חטאתי בזלזול בטרנטינו לא פעם, אבל פשוט אי אפשר לקחת ממנו את "ספרות זולה", לא משנה כמה נרצה. זוהי יצירת מופת, ברק בבקבוק שבו כל המרכיבים הנכונים נמצאים בדיוק ביחס הנכון, סרט שמובן למה כל יוצר קולנוע צעיר קישט את הקירות שלו בפוסטר שלו, וסרט שפשוט צריך לראות.
ספרות זולה כיום
הוא סרט שלפעמים אני מרגיש שקצת מקלים בו ראש, סרט שהוא כזה קונצנזוס גם כיצירה קולנועית וגם כחלק מתרבות הפופ שמשהו בנוכחות הזו שלו עלול להמאיס ולעורר דחייה אצל אנשים, אפילו טרם הצפייה בו.
לא פעם אני נתקל באיזושהי נטייה לפטור אותו כאייקון חלול, סרט שהוא סטייל ותו לא.
אבל האמת היא שהגנים של ספרות זולה שזורים בדי-אן-איי של הקולנוע, בין היתר כי בעיניי הוא גדול מסך ההשפעות הקולנועיות שירש מסרטים שקדמו לו וגם מאלה שהוא מוריש לסרטים שבאו אחריו.
מבחינתי המעמד הזה של הסרט הוא מוצדק ומבוסס. הסגנון המפואר שלו הוא לא רק תצוגת ראווה לכמה שסרט יכול להיות מגניב, הוא משרת את הסרט ברמות אחרות שהן לא רק רמת פני השטח. ויותר מזה, אני חושב שהסרט בעצמו נוגע באופן בו תרבות הפופ משפיעה על אנשים והוא גם שוקל את הדבר כגורם משמעותי בעיצוב אישיות ואופי האדם. ככזה, לא מדובר רק בסרט נוטף סגנון, אלא ביצירה שאפשר לדון בה גם בהקשר סמיוטי רחב יותר על כוחם של סמלים וארכיטיפים, ואמיתות מסוימות שהם מבטאים או לחלופין מסתירים.
אבל אני כבר מתחיל להתפלסף שלא לצורך, כי הביקורת שמעליי באמת מזכירה בצורה ברורה ומוצלחת שלסרט הזה יש כוח מסוים שאי אפשר להתעלם ממנו, ושגם כיום מגיעה לו ההערכה שהוא מקבל.
תודה :)
עשרה קבין של מגניבות ירדו ונכתבו לביקורת הזאת. ספרתי.
אולי הייתי מבוגר מדי כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה. אולי חכם או ציני מדי, או אולי פשוט ראיתי המון סרטים מעולים בחיי. ראיתי המון.
מעולם לא הצטרפתי להייפ סביב הבחור.
אין שום דבר מגניב במי שמנסה בכוח לעשות סרט מגניב. זה מאולץ עד מגוחך.
ראיתם פעם את טרנטינו?
האיש הוא אחד הפחות מגניבים בעולם.
גיק, טרחן איום והשחקן הכי גרוע בעולם.
יש לו כישרון אדיר לכתיבת סצנות, אבל בסרטים הוא פחות טוב. תמיד יוצאות לו כמה סצנות משעממות או קרינג'יות שמורידות מהרושם הכללי.
האיש שם את אוגוסט דיהל עם סצנה אלוהית ואחר כך את דייוויד בואי שבא לך לקבור את עצמך.
יש את דיקפריו שסוף סוף נותן הופעה משובחת אבל גם את ג'יימי המרדים וכריסטוף הפרווה.
סצנה היצ'קוקית בחוות ספאן ושעתיים של דיקפריו בלתי נסבל.
בסרט הזה יש את ויליס הענק אבל גם את השעמום התפל של קייטל – וקייטל אינו האשם.
לדעתי ממזרים הוא הכי טוב שלו, כי יש בו הכי הרבה סצנות טובות ויחסית מעט קרינג'.
ספרות זולה הוא סרט טוב בסך הכול, אבל רחוק מלהיות יצירת מופת.
אם בא לך לקבור את עצמך מדיוויד בואי אז המצב של טרנטינו מעולה.
(ל"ת)
טרנטינו הוא רב-אמן בשידוך מוזיקה לסצינה
בספרות זולה זה מודגם וגם בשאר הסרטים שלו. אני חושב שטרנטינו בטופ 5 של בימאים שמסוגלים לקחת בצורה אקלקטית שיר משני ולא מוכר ולרתך אותו לסצינה על המסך הגדול שביחד מייצרים משהו יותר גדול מסכום חלקיו.
אגב משהו בצילום של ספרות זולה התיישן בעיני. זה קצת מרגיש כמו סרט סטודנטים לעומת רמת הצילום כיום. אבל אפשר להגיד את זה על הרבה סרטים מלפני 30-40 שנים.
יצירת מופת? סרט שפשוט צריך לראות?
Anyway, haven’t we had enough movies about
movies? Aren’t we overdue for a movie about life?
טוב, זה אכן מאמר כיף לקריאה
מאוד מאוד מאוד טיפשי וטמבלי ומפספס את כל הנקודות בנוגע להכל, אבל כיף לקריאה וריק מתוכן אמיתי שהיה אפשר לחשוב שכל התלונות שלו הם בעצם על עצמו.
הייתי חושב שסינפיל כחב אותו
אבל הבנתי מה אני קורא
סרט מדהים
עשית לי חשק לצפות שוב
או יותר טוב, למצוא מישהו שלא ראה ולצפות שוב באמתלה של להראות לו את הסרט
אני לא מאוד מקורי באמירה הזאת אבל
הלוואי שטרנטינו היה ממשיך לעשות סרטים כאלה, שהם יחסים מקורקעים במציאות, מתרחשים בארצות הברית של התקופה שבה יצא הסרט וכוללים המון סצנות במסעדות, עיסוק באוכל ושיחות על כלום. תכלס זה נחשב בעיני רבים למהות הטרנטינואיות למרות שהיו לו רק שניים כאלה – כלבי אשמורת וספרות זולה, אבל זה עדיף על כל הסרטים התקופתיים עם התיקונים ההיסטוריים שהוא עשה בסוף הקריירה שלו (לדבריו) (כן, כולל ממזרים.) בספרות זולה לא נראה לי שאני כבר יכול לצפות, צפיתי בו יותר מדי, לעתים תוך כדי דילוג מכוון על החלק האמצעי (שעון הזהב) שהוא פשוט החלש בסרט. בכלל, זה סרט שעושות אותו בדיוק שלוש סצנות (חלקן ארוכות אמנם, אבל עדיין סצנות) – הסצנה הראשונה בסרט עם רינגו ויולנדה, וינסנט וג'ולס בדרך לדירה ובתוך הדירה, והסצנה במסעדה עם מיה. כל שאר הסרט מתנדנד בדרגות משתנות, והסיפור של בוץ' פשוט נראה ומרגיש כמו סרט אחר.
"סרטים יחסית מקורקעים במציאות, מתרחשים בארצות הברית של התקופה שבה יצא הסרט"
גם ג'קי בראון, לא?
כן אבל בג׳קי בראון אין ממש שיחות כאלה על כלום בסגנון סיינפלד
יש סצנה אחת שאני זוכר במסעדה אבל היא לא מבוימת באותו הסגנון של סצנות המסעדה בכלבי אשמורת וספרות זולה.
אגב, ספרות זולה היה בנטפליקס וירד משום מה.
(ל"ת)
למה ״משום מה״?
למעט התוכן המקורי של נטפליקס, שנשאר באופן קבוע, כל שאר התכנים נמצאים לתקופות זמן מוגבלות וירדו מהאתר ברגע שתסתיים התקופה שעבורה נטפליקס שכרה את התוכן (אלא אם נטפליקס מחדשת חוזה. כבר היו מקרים שהיה כתוב על תוכן מסויים שהוא הולך לרדת בתאריך מסויים, אבל כשהגיע התאריך הוא לא ירד בשל חוזה חדש שנטפליקס חתמו עם האולפן שמחזיק בזכויות על הסרט).
מכיוון שספרות זולה זה לא סרט מקורי של נטפליקס, מאוד הגיוני היה שירד מהשירות בשלב מסוים.
כן אבל שאר סרטי טרנטינו שהיו שם נשארו שם. (וכמובן שלא כל הסרטים שלו שם.)
(ל"ת)
לסרטים שונים יש חוזים שונים.
(ל"ת)