פרויקט נואר: פרולוג

"ברחובות הרעים הללו חייב ללכת גבר שאינו בעצמו רע, שאינו מושחת או פחדן. הוא הגיבור, הוא הכל. הוא חייב להיות איש שלם ואיש פשוט ועם זאת איש חריג. הוא חייב להיות, ויודעני שזה מונח מיושן, איש של כבוד – מאינסטינקט, מוודאות, בלי לחשוב על כך ובוודאי בלי לומר זאת. הוא חייב להיות האיש הכי טוב בעולמו ואיש טוב מספיק לכל עולם אחר."

-ריימונד צ'נדלר, האמנות הפשוטה של רצח

ההחלטה לכתוב על פילם נואר היא מסוג ההתחייבויות שמבקר טיפש לוקח על עצמו בלי לדעת שההתחייבות הזו תגרור אותו לשערי התופת. כמו בלש פרטי שכמובן, כמובן, יעזור לבלונדינית היפה עם החיוך הפתייני למצוא את בעלה שנעדר. מה כבר יכול לקרות? 

עשרים דקות אחר כך אתה תלוי מעל גשר כאשר בחור עם כינוי כמו "הסמור" מנסה להחליט מהי הדרך הכי טובה להיפטר מהגופה שלך. זו לא מטאפורה, זה קורה למבקרי קולנוע כל הזמן, במיוחד כשהם מתעסקים עם דיסני. אבל אני יוצא מריכוז.

הבעיה היא ש"פילם נואר" הוא מהמונחים האלו שכולם מכירים אבל אי אפשר באמת להגדיר: יש בלשים ופושעים וצללים, ובדרך כלל יש גופה. לפעמים הבלשים הם הגיבורים ולפעמים דווקא הפושעים. וזה מתרחש בעיר הגדולה חוץ מאשר כל הפעמים בהם זה מתרחש בכפר, או על רכבת. והבחורה היא תמיד פאם פאטאל, חוץ מכל הפעמים שהיא אישה טובה שנלכדת בטלפיו של גבר מפלצתי. או לפחות גבר שהפך למפלצת באשמת החברה, ואולי בכלל החברה היא המפלצת האמיתית.

המונח מתייחס לתופעת קולנוע שראשיתה באמריקה, ולאחר מכן יוצאה לחלקים נרחבים בגלובוס, אבל הוא הומצא בכלל על ידי האירופאים הארורים. כדי לסבך את העניינים הפילם נואר האמריקאי שואב מכל מיני מקורות חוץ-אמריקאיים, כולל הדרמות הצרפתיות וסרטי האקספרסיוניזם הגרמני (פריץ לנג, מהבכירים בבמאי גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה נהיה הבמאי של פילם נואר אמריקאי לאחר שעזב את מולדתו).

נינו פרנק, מבקר קולנוע צרפתי-איטלקי, צפה באוסף של סרטים מהיבוא האמריקאי של 1946 ושם לב שאחוז ניכר מהם מכיל אלמנטים חזותיים ותמטיים דומים. במאמר בשם "ז'אנר משטרתי חדש: ההרפתקה הפושעת" (Un nouveau genre 'policier': L'aventure criminelle) הוא דיבר על סגנון קולנועי שאכן פועל במסגרות המוכרות של סרטי שוטרים וגנבים, מהסוג שהתפרסם בשנות השלושים עם "אויב הציבור" ו"פני צלקת" (לא הגרסה עם פאצ'ינו), אבל שמציג תפיסת עולם צינית יותר מקודמיו. הוא קרא להם "פילם נואר" (סרטים אפלים), לא כי הם צולמו בשחור ולבן, אלא בגלל שהם היו אפלים מבחינה פילוסופית.

עד כאן טוב ויפה, אבל "אפלים מבחינה פילוסופית" זה משהו שמופיע בהרבה סרטים שלא בהכרח נחשיב כפילם נואר, אלא אם יש לנו רצון משונה להפוך את מיכאל האנקה ליוצר פילם נואר. אולי צריך דווקא להתמקד בז'אנר? פרנק דיבר על סרטי משטרה אחרי הכל. אבל למרות שרבים מהסרטים החשובים בז'אנר מציגים שוטרים ופושעים הם לא מוגבלים לכך: גם "הקרנבל הגדול" וגם "ריחה המתוק של ההצלחה" עוסקים בעיתונאים. הסרטים של היצ'קוק ורבים מעמיתיו מספרים על אדם מן הרחוב שמסתבך, בלי להציג מעורבות של כוחות החוק. "מילדרד פירס" ו"התנגשות בלילה", שמוזכרים שוב ושוב כאבני יסוד בז'אנר, כמעט ולא מכילים אלמנטים של פשיעה – אלו מלודרמות אפלות על בני אדם והדחפים הנוראיים שמניעים אותם לעשות בחירות לא מוסריות (אך לאו דווקא לא-חוקיות). 

אז אולי המראה הוא שקובע? הסרטים שנדון בהם בסדרה הזו הם אכן בשחור ולבן, צורת הבעה שמייפה את המחסור הכספי של רבים מהסרטים (שתקציבם לא היה מכסה שוט CGI בודד בסרט מודרני) ולספק מראה איקוני לרקעים העירוניים (ברובם) בהם הסיפורים התרחשו. אך הצילום בשחור ולבן אינו אינהרנטי לז'אנר, שעוסק רובו ככולו בתחומים האפורים שבמוסר האנושי. והוא אכן הצליח לשרוד גם עמוק לתוך עידן הצבע, בגל סרטי הניאו-נואר של שנות התשעים הזרחניות. 

כמו פורנוגרפיה, פילם נואר הוא מסוג הדברים שאי אפשר באמת להגדיר אבל קל לזהות. ג'ון מקליין הוא אולי בלש משטרתי בפעילות, אבל "מת לחיות" הוא לא סרט נואר. ג'ון מקליין הוא גיבור אקשן ועיקר העניין בסרט הוא האנדרלין, היריות והמכות. לעומת זאת, הבלש ג'יימס מקלאוד מ"סיפורו של בלש" (1951) הוא בבירור גיבור של פילם נואר: יש פה סיפור על פשע, על חטא ועונש, אבל עיקר העניין הוא התהליך הרגשי של הדמויות בשעה שהעולם שלהן נחשף בכל רשעותו.

חשבתי על מספר דרכים להציג את הז'אנר, מדירוג על פי איכות הסרטים ועד לרשימה לא מאורגנת של סרטים שאהבתי. בסופו של דבר החלטתי לתת לזמן לעשות את העבודה. סדרת הכתבות תציג את סרטי הנואר בעשור אחד, 1944 עד 1954. כל כתבה תתמקד בסרט הנואר הבולט של אותה שנה ותציג בקצרה כמה יצירות אחרות. זו דרך טובה, או לפחות לא גרועה, להציג את ההתפתחות של הז'אנר. 

למה דווקא העשור הזה? רציתי לסקור את שנות הארבעים והחמישים, השנים בהן הז'אנר פרץ, עלה ו(קצת) נפל. רציתי לכסות את תקופת סוף מלחמת העולם השנייה, שבה חל שינוי מאסיבי בתפיסה העצמית של ארה"ב (רבים מהגיבורים בסרטים הללו הם חיילים לשעבר, בין אם ממלחמת העולם השנייה או מאוחר יותר מלחמת קוריאה, אנשים שמביאים איתם את האלימות הביתה). לא יכולתי לדמיין כתבה בנושא שתתחיל בסרטים שאחרי 1944, השנה בה יצאו שתיים מהיצירות הגדולות ביותר של הז'אנר, וגם לא רציתי להתחיל מוקדם מדי ולהחמיץ את שנות החמישים.

חוץ מזה… הבטחתי עשר כתבות, אבל מי יודע מה יביא היום. אולי אם הפרויקט הזה יצליח מספיק נמשיך ונסקור עוד כמה שנים. אולי נבקר במדינות זרות. אולי נגיח לשנות התשעים הנזכרות לעיל. מי יודע. זו תעלומה. רוצים לפתור אותה? השם שלי נמצא בספר הטלפונים, ותמורת מאה דולר וחשבון הוצאות אגלה לכם מה קרה לז'אנר הנואר. הגשם מכה בחלון במיליון אצבעות מאשימות, הערפל עולה ומנורות הרחוב מהבהבות באיום, אבל זה לא מה שיעצור אותי. 

ברחובות הרעים האלו חייב ללכת מבקר. הוא לא רע, מושחת או פחדן. הוא פשוט אוהב סרטים בשחור לבן שבהם לכולם יש מעיל גשם שתמיד נראה טוב מכל זווית.

הכתבות בפרויקט:

שנת 1944

שנת 1945

שנת 1946

שנת 1947

שנת 1948

שנת 1949

שנת 1950

שנת 1951

שנת 1952

שנת 1953

שנת 1954 (והלאה)

ביקורת: ההרג (רז גרינברג)