אם תשאלו אנשים שהכירו אותי בתור ילדה או נערה הם יאמרו לכם שתמיד הייתי תולעת ספרים חסרת תקנה, וגם, ככל הנראה, בת. ובכל זאת, אני חייבת להודות שאף פעם לא קראתי ספרות רומנטית מהסוג שבדרך כלל מהווה חלק גדול מהחינוך של אנשים מהמגדר שלי. "נשים קטנות" הוא הספר האהוב על אמא שלי מילדותה, כל בנות הכיתה שלי קראו על אן מהחווה הירוקה, ואני דבקתי במדע בדיוני. זה מוזר, כי בקולנוע ובטלוויזיה דווקא אהבתי סיפורי אהבה, וגם אין לי שום בעיה עם ספרות של המאה ה-19 ("שלושה בסירה אחת" הוא אחד הספרים האהובים עליי). ובכל זאת איכשהו הדבר הכי קרוב לרומן רומנטי תקופתי קלאסי שהגיע למדף הספרים שלי היה "אבא ארך רגליים".
עם השנים זכיתי להיכרות עקיפה עם כמה מענקי הז'אנר, אבל בגיל המתקדם של עכשיו מינוס כמה שבועות החלטתי שהגיע הזמן להבין מה בעצם הסיפור עם הגדול שבהם, "גאווה ודעה קדומה". הספר של ג'יין אוסטן היה חוויה מעצבת עבור מתבגרות מסביב לעולם, ורק אני לא יודעת על מה הוא בכלל (הומופוביה?) אז גמלתי בליבי לסגור פערים. בעיקרון יכולתי פשוט לקרוא את הספר, אבל שנים של בהייה בטלוויזיה חיסלו את יכולות הקריאה המרשימות שהכניסו אותי לצרות רבות כל כך בתור ילדה. אז ביררתי מה נחשב לעיבוד המומלץ ביותר וניגשתי לצפות במיני-סדרה של ה-BBC מ-1995. הסדרה בחוצפתה נגמרה אחרי שישה פרקים ותום העלילה, אז התחלתי מיד לצפות ב"יומני ליזי בנט", סדרת הרשת שנותנת לסיפור טוויסט מודרני. כשגם היא באה אל קיצה מוקדם מהצפוי, צפיתי בסרט מ-2005. כשגם עליו נגללו הכתוביות הבנתי שיש גבול, ואצטרך להתחיל בגמילה. אני חייבת להודות שהייתה לי נפילה אחת, כשצפיתי ב"כלה ודעה קדומה", העיבוד המודרני עם הטוויסט ההודי מ-2004. עם זאת אני שמחה לדווח שעם הזמן שעובר מצבי משתפר, וכבר יש ימים שבהם לא עוברת בראשי אפילו מחשבה אחת שקשורה לחיי האהבה של האחיות בנט.
למי שכמוני לא גדל על הספר הזה, אתאר את העלילה בקצרה: מר וגברת בנט מתגוררים באחוזת לונגבורן שבאנגליה הכפרית של תקופת הריג'נסי. מצבם הכלכלי לא מזהיר וחמור מכך – יש להם חמש בנות, ובנות כידוע צריך לחתן. עדיף עם רווקים עשירים, לדעתה של גברת בנט, כי עם אהבה לא הולכים לשוק. למרבה המזל רווקים עשירים הם בדיוק מי שמגיע לעיר: מר בינגלי מסתורי אחד שוכר את האחוזה השכנה, וחברו הטוב מר דארסי נגרר אחריו. בין מר בינגלי לבת בנט הבכורה עפים ניצוצות מהרגע הראשון שבו עיניהם נחות זו על זו. גיבורת הסיפור היא אליזבת', השנייה מבנות בנט, וגם בינה לבין מר דארסי עפים ניצוצות אבל מסוג אחר לגמרי – הם מפגינים אחד כלפי השנייה בוז ותיעוב שכמותם חוויתי רק בהיתקלויותיי המקוונות עם מתנגדי חיסונים.
נכון שראיתי רק עיבודים, ואני מניחה שכל אחד מהם לוקח לעצמו חירויות מסוימות, אבל גם ההיכרות הבלתי ישירה הזו הספיקה לי כדי להבין שג'יין אוסטן היא כותבת מבריקה. יש פה קונפליקטים על-זמניים בין סוגי אופי שונים ומגוון תפיסות עולם, ודיאלוגים חכמים שהם יותר מקרב שנינויות. הסיפור גם נוגע בלי פחד בסוגיות של מגדר ומעמד, שמודגשות בצורה שונה בכל עיבוד אבל תמיד קיימות ברקע הדברים באופן שקשה להתעלם ממנו. אני לחלוטין רואה איך "גאווה ודעה קדומה" שרד בתודעה מאתיים שנה, ולמה הוא מדבר כל כך לכל סוגי הקהלים.
אני יודעת שארבעת העיבודים שראיתי הם רק חלק מההיצע הקיים, ויש עוד גרסאות מעניינות של הסיפור, כמו זו עם הזומבים או האחת עם לורנס אוליבייה בתור דארסי ואלדוס האקסלי על התסריט או אפילו "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". אבל לא צפיתי בהן כי מה לעשות, העולם שלי לא יכול להיות מורכב רק מ"גאווה ודעה קדומה".
צפייה בארבע גרסאות של אותו סיפור ברצף הופכת את ההשוואה האובססיבית ביניהן לבלתי נמנעת, ועל כן זה בדיוק מה שעשיתי. חילקתי את מה שיש לי לומר לשני חלקים. החלק הראשון מורכב מהרשמים הכלליים שלי מכל עיבוד בנפרד, ובשני אשווה בין הביצועים לדמויות וסצנות חשובות ואבחר את אלה שהכי אהבתי. בחלק הזה יהיו קצת ספוילרים וקצת דעות שנויות במחלוקת, אז ראו הוזהרתם.
גאווה ודעה קדומה (1995)
יוצר: סיימון לנגטון עם: ג'ניפר אילי, קולין פירת'
המיני-סדרה של ה-BBC היא כנראה העיבוד האייקוני ביותר. זה גם מרגיש כמו הדבר הכי קרוב לקריאת הספר, עד כמה שאני מסוגלת לשפוט. מכיוון שהעלילה נפרשת על פני שש שעות, יש מספיק זמן להראות כל נשף וכל טיול לכפר, ולהציג אפילו את דמויות המשנה הכי לא קריטיות, למשל האחות הקטנה של החברה הכי טובה של הדמות הראשית. אם אתם רוצים להרגיש שאתם ממש חיים עם משפחת בנט באנגליה של שנות העשרה של המאה ה-19, זו ההזדמנות שלכם. העיצוב התקופתי פה מרגיש מאוד נכון, למרות שאני לא מומחית לאופנה של התקופה ולא יכולה לומר בוודאות.
הגרסה הזו לסיפור אמנם מקדימה את האחרות שראיתי רק בעשור או קצת יותר, אבל היא בכל זאת מרגישה ישנה הרבה יותר וכל הזמן נדמה לי שהיא נוצרה לפני שבכלל נולדתי, למרות שזה לא נכון. לקהל שרגיל לעיצובים דרמטיים יותר ובכלל ליותר דרמה, יכול להיות שהסדרה תיראה משעממת. בשבילי, בתור חשיפה ראשונה לסיפור, זה היה מצוין. הרגשתי שאני באמת נכנסת לעומק שלו ומבינה על מה מדברים. עם זאת, יותר סביר שאמצא את עצמי צופה שנית בסרט מאשר במיני-סדרה, כי היא מפורטת וארוכה בצורה שאין צורך לחוות יותר מפעם אחת.
גאווה ודעה קדומה (2005)
במאי: ג'ו רייט ("כפרה"), תסריט: דבורה מוגאך
עם: קיירה נייטלי, מת'יו מקפיידן, רוזמונד פייק, דונלד סאת'רלנד
את העיבוד הקולנועי הזה ביים ג'ו רייט, שאחר כך המשיך להתמחות בדרמות תקופתיות. למרות שהוא מוגבל יותר בזמן מהמיני-סדרה, הוא לא מרגיש עשיר פחות בהתרחשויות ונותן לעלילה להתפתל ככל שנדרש. הקאסט כולל פרצופים מוכרים ואהובים (זאת קארי מוליגן שם מאחורה, כן) וכל ההפקה נראית יוקרתית ומושקעת. התלבושות יפהפיות לדעתי, אף על פי שאני לא יכולה להתחייב על מידת הדיוק ההיסטורי שבהן, אבל התסרוקות המודרניות על הדמויות הראשיות קצת צורמות בעין ומוציאות אותי מהתקופה. אחד הדברים הבולטים ביותר בגרסה הזו הוא הדגש על הטבע והסביבה. מזג האוויר האנגלי הוא כמעט דמות ראשית, ליזי מבלה את רוב זמנה בחוץ והבית של משפחת בנט מוקף תמידית באינספור חיות משק (באמת, כל כך הרבה חיות, אני לא יודעת איך מישהו מסוגל לצאת משם בלי לדרוך לפחות על שלוש תרנגולות).
הצילום בסרט הזה נאה ממש, וביחד עם העיצוב המוקפד, זה הופך אותו לנעים לצפייה במיוחד. הוא לא מציב אף מכשולים בפני אף צופה (אלא אם כן אתם ממש שונאים לראות את קיירה נייטלי מצחקקת לעצמה) ומהווה לדעתי גרסה נגישה, מזוקקת ומושקעת של הסיפור. אני מתארת לעצמי שיש כמה מעריצים טהרנים של הספר או של המיני-סדרה שיש להם בעיות כלשהן עם העיבוד הזה, אבל מנקודת מבטי בתור צופה שמגיעה אליו בלי חיבור רגשי עז לסיפור, זה סרט שעושה הכל כמו שצריך, וממש נהניתי ממנו.
יומני ליזי בנט
יוצרים: האנק גרין וברני סו
עם: אשלי קלמנטס, ג'וליה צ'ו, לורה ספנסר
סדרת הרשת זכתה בפרס האמי וכוללת מאה פרקים שיצאו במשך כשנה בין 2012 ל-2013. בעיבוד המודרני הזה שנוצר עבור יוטיוב, ליזי היא כוכבת רשת, מהתקופה שבה ולוגים היו סרטונים קצרים על חיי היומיום של אנשים רגילים, ולא התנצלויות באורך שלושת רבעי שעה של מולטי-מיליונרים, ובמקום אנגליה הכפרית האירועים מתרחשים בפרבר אמריקאי. בוולוגים, שמוצגים כפרויקט עבור לימודי התקשורת של ליזי, היא מדברת על החיים שלה ובעיקר על ההסתבכויות הרומנטיות שלה ושל אחיותיה, כתוצאה מעידודה הנלהב-יתר-על-המידה של האם שרק רוצה לחתן אותן.
הבעיה העיקרית עם העיבוד הזה היא שהוא משתמש בצורה הכי בסיסית של ולוג – מישהו יושב מול מסך מחשב ומצלמת רשת ומדבר. זאת אומרת שאנחנו לא רואים את רוב האירועים, בעיקר אלה שאינם שיחות בארבע עיניים, ורק שומעים את ליזי מספרת עליהם לאחר מעשה. מצד אחד זה עושה את הסדרה די חדגונית, אבל מצד שני זה מדגיש את נושא הנרטיבים המנוגדים והטעויות בשיפוט של ליזי. יש לציין גם שהסדרה עושה הכי הרבה שאפשר מבחינה אמנותית עם המגבלה הזו: החדרים שבהם ליזי נמצאת נראים אמיתיים ומפורטים, ויש ניסיון לאפיון של הדמויות דרך המלתחות החמודות והמוצלחות שלהן.
העלילה נצמדת מאוד לשלד של הסיפור התקופתי, עם שינויים נחוצים – בעיקר פרשנות מחדש של אנשים ומקומות בחייהן האישיים של הדמויות ככאלה שקשורים לחיים המקצועיים שלהן (אחוזת פמברלי השייכת לדארסי הופכת לחברת ניו-מדיה, במקום הצעת נישואין לא רצויה ליזי מקבלת הצעה לשותפות עסקית, וכן הלאה). יש אפילו שילוב של ניסוחים תקופתיים בדיאלוגים העכשוויים ברובם, וזה לא מרגיש מאולץ בכלל.
זה לא עיבוד דרמטי או ראוותני במיוחד וכל מה שיש בו זה את הדמויות והאינטראקציה ביניהן, אבל זו דרך מצוינת להכיר את הסיפור, במיוחד לקהלים צעירים, ומפלט חמוד מכל הצעות הנישואין והחתונות שמופיעות בשאר הגרסאות.
כלה ודעה קדומה
במאית: גורינדר צ'דהא ("שחקי אותה כמו בקהאם"), תסריט: פול מיידה ברגס, גורינדר צ'דהא
עם: אישווריה ראי, מרטין הנדרסון
גם הגרסה הזו לסיפור מתרחשת במאה ה-21 אבל הפעם – בהודו. משפחת בנט היא עכשיו משפחת באקשי, מה שלא משפיע בכלל על האובססיה של האמא לשידוכים (זה גורם לי לחשוב שצריך גרסה יהודית לסיפור). מר בינגלי הופך לבלראג' – בריטי ממוצא הודי – ואילו דארסי הוא עכשיו יורש אמריקאי של אימפריית מלונאות.
יש בעיבוד הזה הרבה דברים שמבדילים אותו מהאחרים. בתור התחלה, הוא שובר את העצמות של העלילה ומרכיב אותה מחדש בצורה קצת יותר קומפקטית. דבר שני, אין פה שום דבר מהצניעות שמאפיינת את העיבודים האחרים: הוא התפוצצות של צבעים ששמה את ה"גאווה" ב"גאווה ודעה קדומה", ולוקח אותנו למגוון לוקיישנים מנקרי עיניים. זה לא שהסרט שיצא שנה אחר כך לא נראה טוב בדרכו הכפרית, אבל אין לאולם הנשפים באחוזת נת'רפילד כלום על חתונה הודית מבחינת הסגנון.
ההבדל המהותי ביותר בין "כלה ודעה קדומה" לשאר הגרסאות הוא שהוא מחזמר. עכשיו, אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא רגילה לצפות בסרטי בוליווד, אבל וואו, כמה מטופשים השירים האלו. הכי מטופשים ששמעתי. מזל גדול שהם מטופשים בצורה כיפית וקאמפית שאני אוהבת בכל זאת. הם גם גוזלים הרבה זמן ולא משאירים פנאי לדמויות או סצנות שלמדתי כבר לאהוב בגרסאות הקודמות שראיתי, אבל זו יותר בעיה שלי מאשר של הסרט.
עוד דבר מעניין בסרט הזה הוא שהעיסוק במעמדות הופך לדיון קצת שטחי בגזענות וקולוניאליזם מודרני. הסרט הזה לא יותר ביקורתי מהעיבודים האחרים, אבל הביקורת שלו ממוקדת יותר ורלוונטית לאנשים שיצרו אותו ולקהל שעבורו הוא נוצר. בקיצור, הייתי אומרת שהסרט מיועד בעיקר למי שאוהב את הסגנון הבוליוודי, וגם לחובבי "גאווה ודעה קדומה" שפתוחים לזוויות חדשות עליו ולא קשורים יותר מדי לדמות של דארסי.
ועכשיו, לחלק הכיף: המשחקים האולימפיים לגאוות ודעות קדומות בשמונה מקצים שונים. צאו לדרך.
הליזי הטובה ביותר
מימין לשמאל: ג'ניפר אילי, אישווירה ראי, קיירה נייטלי, אשלי קלמנטס
אני חושבת ש"גאווה ודעה קדומה" חב את מעמדו האייקוני במידה רבה לאליזבת' בנט. היא אידאלית בתור דמות ראשית: היא יפה אבל לא הכי (לטענת הטקסט לפחות, הדבר לא נכון באותה מידה לגבי כל השחקניות ששיחקו אותה), שנונה, עצמאית, וראויה לאהבתו של גבר עשיר ונחשק – בקיצור, כל בחורה חושבת שהיא ליזי בנט (גם אני, למרות שאני יודעת שבאמת אני אחותה מרי). באופן כללי אהבתי את כל הגרסאות של ליזי בנט, אבל אני חייבת להודות שאת הגרסאות המודרניות אהבתי טיפה פחות. אשלי קלמנטס, ליזי בנט מהיומנים, כריזמטית למדי אבל צריך לזכור שהיא ולוגרית, ובעקבות זאת מעצבנת בצורה שבה רוב הולוגרים מעצבנים. אישווריה ראי, שמגלמת את לליטה באקשי, נושאת את הסרט על כתפיה בקלות אבל לא מוסיפה לדמות משהו שאנחנו לא מכירים מכל גיבורת קומדיה רומנטית באשר היא.
כשמגיעים לאליזבת'יות הקלאסיות המצב כמעט מושלם. קיירה נייטלי היא ליזי בנט מקסימה ממש. היא מלאת ביטחון עצמי, ונראה שהסרט בנוי על היכולת שלה לשבות כל לב עם רמז של חיוך. אבל מי שהכי דיברה אליי היא ג'ניפר אילי – היא לא מנסה להיות מגניבה מדי, יש לה צד פגיע במובהק, והיא שילוב מושלם של תבונה ורגישות (הי, זה סיפור אחר בכלל). כמו כן, היא מרגישה תקופתית יותר, בצורה שקשה להסביר. העיבודים האחרים לא מנסים בכלל או לא מצליחים עד הסוף להעביר אותנו לתחילת המאה ה-19, וג'ניפר אילי פשוט מפזזת לה באחת המצנפות המטופשות האלה כאילו זו האופנה הכי רלוונטית מבחינתה, בתקופה שבה פוקימון כבר קיים.
הדארסי הטוב ביותר
מימין לשמאל: קולין פירת', מרטין הנדרסון, מת'יו מקפיידן, דניאל וינסנט גורד
אני מאוד אוהבת את הרעיון הבסיסי של הדמות של דארסי. הוא ביישן מול זרים ולא טוב בסמול טוק אז אנשים חושבים שהוא סנוב ומתנשא – זה משהו שאני יכולה להזדהות איתו. חבל שבנוסף לזה הוא גם איש ממש גס רוח ומנוול שהיה יכול ללמד במרכז לאמנויות הפיתוי כי הוא מכיר את כל הדרכים הלא נכונות לחזר אחרי אישה. הוא לא קריפי ברמות של הית'קליף (אה, כן, דווקא על "אנקת גבהים" הבלתי נסבל ההשכלה הספרותית שלי לא פסחה) אבל הוא קריפי בהחלט. רוב הליהוקים שלו מדהימים רק בעצם זה שהם הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולגרום לי איכשהו להיות בעדו בסוף.
למרות שדארסי הוא אחד היחידים ששומרים על השם שלהם בגרסה הבוליוודית, אני לא מחשיבה אותו לאותה דמות בכלל. דארסי של מרטין הנדרסון הוא חברותי מדי, כמעט ג'נטלמן מושלם, לא מסתיר את המשיכה שלו כלפי לליטה בכלל, לא מתנהג אליה בגסות והבעיה העיקרית איתו היא לא שהוא נוקשה ומלחיץ, אלא שהוא קצת גזען. #לא_הדארסי_שלי.
מבין שלוש הגרסאות הרלוונטיות יותר בעיניי, קולין פירת' במיני-סדרה הוא המפחיד ביותר. יש לו אמנם כימיה טובה עם השחקנית שמולו והוא קורן כריזמה שקשה לעמוד בה, אבל המבטים שהוא תוקע באליזבת' במשך רוב זמן המסך שלו שייכים לסרט אימה. דניאל וינסנט גורד הוא לדעתי החתיך ביותר מבין הדארסים, וכיאה לגרסה מודרנית של הדמות הוא גם מרוכך מאוד אבל לא יותר מדי (עוזר שאנחנו לא עדים להתנהגויות האנטי-סוציאליות שלו אלא שומעים עליהן בדיעבד מליזי הדרמטית). בסופו של דבר אני חושבת שהדארסי האהוב עליי הוא מת'יו מקפיידן, כוכב הסרט מ-2005, שמאזן מעולה בין שני הצדדים של האישיות המגנטית של דארסי – הדוחה והמושך. והוא אפילו מחייך פעם אחת לפני סוף הסיפור! גם מעריצות החולצה הרטובה של קולין פירת' חייבות להודות שזה מרשים.
הבינגלי הטוב ביותר
מימין לשמאל: כריספין בונהאם קרטר, נאבין אנדרוז, סיימון וודס, כריסטופר שון
אחד הדברים שבולטים במידה שווה בכל העיבודים הוא שמר בינגלי הוא תמיד אוצר אמיתי. בניגוד לדארסי, זה הגבר המושלם: אדיב, מתחשב, חברותי וחם. רק מה, בדרך כלל טיפה פחות חתיך. נאבין אנדרוז כבלראג' עושה את המירב עם זמן המסך המינימלי שלו, כריסטופר שון בסדרת הרשת חביב אבל לא ממלא את הפוטנציאל שלו עד הסוף, סיימון וודס בסרט התקופתי כל כך חמוד כשהוא נכשל בלשונו מרוב שג'יין מוצאת חן בעיניו, והזוכה מבחינתי הוא כריספין בונהאם-קרטר במיני-סדרה – פשוט כי הוא הכי מזכיר גור של לברדור.
הג'יין הטובה ביותר
מימין לשמאל: סוזנה הארקר, נמרטה שירודקר, רוזמונד פייק, לורה ספנסר
ג'יין היא דמות מהסוג שאסור לכתוב. הסיפור מבהיר שהיא פשוט מלאך עלי אדמות, גם מבחינת האופי וגם מבחינת המראה, ואין שום דבר משעמם יותר מאנשים מושלמים מדי. ואכן, היא לא הייתה מצליחה להיות מעניינת אם היא הייתה הדמות הראשית, אבל בתור דמות משנה שנעדרת לפרקי זמן ארוכים היא נהדרת.
נמרטה שירודקר – ג'איה באקשי – נשארת די ניטרלית, אבל נחמדה מאוד והקרבה שלה לאחותה בולטת. רוזמונד פייק בסרט האחר הייתה יפיפייה כמו שדרוש אבל משום מה הרגישה לי טיפ טיפה קרה מדי, ואני לא יודעת אם זה בגלל משהו שהיא עשתה או בגלל שראיתי את "נעלמת" ומשהו מאיימי דאן דבק בה לנצח בראש שלי. סוזנה הארקר במיני-סדרה רכה ורחבת לב כנחוץ, נראית כמו פורטרט מהתקופה, ובהחלט יש לה איזו הילה של קדושה מעונה, אבל הג'יין האהובה עליי היא לורה ספנסר בסדרת הרשת. גם בגלל שהיא מקסימה ובאמת נשמה טהורה ואני רוצה להיות חברה שלה ויש לה עיניים של נסיכת דיסני, וגם בגלל שלדעתי סיפור האהבה האמיתי ב"גאווה ודעה קדומה" הוא בין ליזי וג'יין, והגרסה הזו הכי מדגישה את הקשר בין האחיות.
הלידיה הטובה ביותר
מימין לשמאל: ג'וליה סאוואלה, פייה ראי צ'אודרי, ג'נה מאלון, מרי קייט וויילס
ללידיה יש את הבעיה ההפוכה משל ג'יין – היא גרועה מדי. רוב הזמן היא לא עושה כלום חוץ מלרייר על כל גבר במדים שעובר בשכונה, וכשהיא סוף סוף נהיית רלוונטית לסיפור היא משתלטת על כל העלילה ומעצבנת את הצופה שרק רוצה להמשיך לשמוע על הדרמה של ליזי ודארסי. לידיה של המיני-סדרה (ג'וליה סאוואלה) כל כך בלתי נסבלת שלא ברור איך ההורים שלה לא השאירו אותה על מפתנה של כנסייה אקראית ברגע שהיא אמרה את המילה הראשונה שלה. ג'נה מאלון, בעיבוד התקופתי השני, צחקקנית באותה מידה אבל טיפונת פחות חצופה – וגם היא לא מהנה לצפייה אפילו לרגע. הייצוג של לידיה בשתי הגרסאות האלו מרגיש סקסיסטי נורא, והעובדה שהיא "נענשת" בנישואין לנבל של הסרט מצערת אותי.
בגרסאות המודרניות קו העלילה של לידיה משתנה מאוד. זה הכרחי, כי סקנדל של לפני מאתיים שנה הוא לא סקנדל של היום. לאקי באקשי (פייה ראי צ'ודהרי) מקבלת לתת סטירה לגבר, שזה נחמד, אבל לא מרגש אותי. לידיה של "יומני ליזי בנט", בגילומה של מרי קייט וויילס, הופכת אחרי ההתנסות הכואבת שלה בעולם האמיתי לדמות כבויה ועגמומית שלא מזכירה בכלום את הנערה מלאת החיים שהיא הייתה בתחילת הסיפור. זה מהפך מדכא ומעליב עבור הדמות שלה, והסיבה שזו עדיין הגרסה המועדפת עליי היא רק בגלל שהיא זוכה לעמת את אליזבת' עם הדרך שבה התייחסה אליה ולהתפייס איתה, וכאמור, הקשר בין האחיות הוא הכל בשבילי.
הצעת הנישואין הראשונה של דארסי הטובה ביותר
ידועה גם כהצעת הנישואין הכושלת ביותר בהיסטוריה של המונוגמיה. טייק קומי על חומר המקור לא היה צריך לשנות כלום מהטקסט של דארסי, כי לא ראיתי הרבה דברים מצחיקים כמו הניסיון האידיוטי להחריד שלו להצהיר על אהבתו לליזי תוך כדי שהוא עולב בה, בכל משפחתה ומכריה, וכנראה היה מגיע גם לחיות המשק אם היו נותנים לו את ההזדמנות. ליזי מתפוצצת עליו בחזרה, כמו שכל אישה נורמלית הייתה עושה, ולו עוד יש את התעוזה להיראות מופתע ופגוע! פשוט סצנה מופתית. אבל מי עשה אותה הכי טוב?
דארסי של "כלה ודעה קדומה" שוב מחוץ לתחרות. הצעת הנישואין שלו לא באה משום מקום כמו האחרות, הוא כמעט לא אומר שום דבר פוגעני, ולליטה לא מטיחה בו בחזרה שהוא האדם האחרון שאיתו היא אי פעם תחשוב להתחתן, אז בשביל מה צפיתי בזה בכלל.
חלק גדול ממה שהופך את הסצנה הזו למרגשת בסדרת הרשת היא שזו הפעם הראשונה שבה רואים את דארסי – החלטה שאמנם קצת פוגעת בסדרה באופן כללי, אבל הופכת את הפרק שבו דארסי מתוודה לראשונה על אהבתו לליזי לנקודת השיא שלה. וזה עשוי בצורה טובה, עם כל הכעס המבעבע שהולם את הסיטואציה, אבל עדיין היה חסר לי פה איזשהו רגש נוסף.
זה ביצוע די דומה למה שמופיע בסרט של ג'ו רייט – שעושה את זה מעולה לדעתי. התזמון המופתי של הגשם בסרט הזה מוסיף לדרמה ודארסי נראה לחלוטין חסר מודעות למעשים שלו ולמה שהוא אומר. שני הכוכבים מתדלקים אחד את השני באנרגיות לאורך כל הסצנה ובסופה אפשר כמעט לטבוע במתח המיני ביניהם.
הצעת הנישואין במיני-סדרה היא האינטנסיבית ביותר, כמו שהולם את גרסת קולין פירת' למר דארסי. יכולתי ממש להרגיש איך הווידוי על הרגשות שלו פורץ ממנו בניגוד לרצונו. הנימוס חסר הרחמים שבו ליזי דוחה את ההצעה גרם לי לאושר, אבל אני אוהבת גם את העובדה שאפשר לראות שהיא מעורערת רגשית ממה שהרגע קרה. קולין פירת' מצידו מביע את העלבון מהסירוב שלה בצורה המעודנת ביותר שאפשר, כשהוא משחק עם העיניים בלבד. בסופו של דבר הבחירה בין המתח המיני המחשמל של נייטלי ומקפיידן לבין תהומות הרגש של פירת' ואילי בלתי אפשרית ולכן אני מכריזה על תיקו.
הצעת הנישואין השנייה של דארסי הטובה ביותר
דארסי לקח ללב את העצה "דבר פחות, חייך יותר" שהגיעה מעבר לים (כלומר, את החלק הראשון שלה. דארסי חייך פעם אחת ב-1786 כשהוא ראה ילד נופל מסוס ומאז נשבע לא לעשות את זה שוב). בהצעת הנישואין השנייה שלו לליזי הוא מצליח להצהיר על רגשותיו כלפיה ואז לסתום את הפה לפני יגיד משהו נוסף שיהרוס שוב את הסיכויים שלו איתה. ומה אתם יודעים, זה עובד! ליזי סוף סוף אומרת לו כן, וזה רק חלקית קשור לעובדה שבינתיים היא הספיקה לבקר באחוזה המדהימה שלו ולדמיין את עצמה בתור בעלת הבית שם.
בגרסה הבוליוודית זה לא משנה מה דארסי יגיד בשלב הזה כי לליטה מאוהבת בו עוד לפני ההצעה הראשונה, ואכן הסצנה הזו לא ממש קיימת פה. הסצנה המקבילה בסדרת הרשת קצרה כמו כל דבר בה, אבל מאוד טעונה ומאוד מרגשת, ואין לי שום דבר רע להגיד עליה. החוש הדרמטי של מזג האוויר ב"גאווה ודעה קדומה" הקולנועי מכה שנית – אי אפשר לשכוח את מת'יו מקפיידן מפציע מתוך הערפל בשעת הזריחה כמו בחלום. המשפט "כישפת אותי, את גופי ונשמתי" מדהים באמת, אבל אני יותר מתחברת לסנטימנט הפשוט והכן של "המשפחה שלך לא חייבת לי תודה כי למרות הערכתי אליהם חשבתי רק עלייך" שפחות נוכח פה. מה גם ש"הידיים שלך קרות" זו לא תשובה בשום צורה והשיחה נגמרת מהר מדי.
לכן אני מעדיפה את הסצנה הזו במיני-סדרה. העיבוד הזה מדגיש בנקודה הזו את הרגשות של ליזי ולא של דארסי, וזה הרבה יותר מעניין, גם כי ג'ניפר אילי מביעה כל כך הרבה באיפוק מרשים, וגם כי זה החידוש של הסצנה הזו על פני הצעת הנישואין הקודמת (מלבד העובדה שדארסי מצליח לא להביע שאט נפש מההצעה שלו עצמו). גם העובדה שהם משוחחים על ההיסטוריה שלהם ומיישרים את ההדורים (דבר שקיים גם בסדרת הרשת) משמחת אותי בתור אחת שיש לה רעיונות מעוותים על רומנטיקה שלפיהם מערכות יחסים צריכות לכלול תקשורת פתוחה כלשהי בין בני הזוג.
השיר הטוב ביותר
אוקיי, זו קטגוריה מכורה מראש. העניין הוא ש"כלה ודעה קדומה" הוא הפרשנות הכי חופשית לסיפור מבחינת העלילה והדמויות, והוא סרט חביב מאוד, אבל לא מאותן סיבות שאני מתלהבת משאר העיבודים. קשה לי לדבר עליו באותה נשימה שבה אני מדברת על העיבודים הקרובים יותר, וקשה לי לראות בו מצטיין באף תחום כשבכל מה שקשור לדארסי הוא אפילו לא באותו מגרש מבחינתי, ואת כל השאר הוא מקצץ בלי רחמים. אבל היתרון המובהק של הסרט הזה הוא שהוא מכיל את השיר "No Life Without Wife" שפשוט אין לו זכות להיות כזה טוב. אז אני מפרגנת לו ניצחון קטן, ומאחלת לכם בהצלחה עם להוציא את השיר הזה מהראש.
אז איך אפשר לסכם את ההיכרות שלי עם "גאווה ודעה קדומה"? היא הייתה אינטנסיבית כמו המפגש הראשון בין אליזבת' בנט למר דארסי אבל הרבה יותר סימפטית. אני עדיין לא בטוחה אם יש לי כוונות לקרוא את הספר עצמו, אבל אני בהחלט מצטרפת לעדת מעריצות אוסטן אם הן יסכימו לקבל אותי. לפחות עד שנחיה באוטופיה נאו-מרקסיסטית או משהו כזה, "גאווה ודעה קדומה" יישאר סיפור על סוגיות אוניברסליות שמתקשה להתיישן, ואני שמחה שיש לו מבחר של עיבודים שיכולים לעזור לקהלים שונים להיחשף אליו. נהניתי מכל אלו שראיתי, ברמות שונות ומסיבות שונות, וברור לי שעוד אחזור לסיפור הזה בדרכים כלשהן. אני עדיין לא מרגישה בנוח עם המעמד של קריפ קולוסאלי כמו דארסי כאליל הבנות, אבל אני חושבת ומקווה שכולנו מודעות לזה שהמשיכה שלו מוגבלת לבדיון ושאם היינו נתקלות בו במציאות היינו בורחות בכל הכוח לכיוון השני. בנושא הזה, מישהו מכיר איזו מסיבה שבה אפשר לפגוש רווקים בעלי רכוש רב שחשים מחסור ברעיה? אני שואלת בשביל אמא שלי.
ירד בעריכה
יש לי בעיקרון עוד כ-35 קילו של דעות על העיבודים ל"גאווה ודעה קדומה" שלא נמצא להן מקום בכתבה. אז כבונוס, הנה כמה קטגוריות נוספות להשוואה שירדו בעריכה:
הוויקהאם הטוב ביותר:
הדבר החשוב ביותר בדמות של לוטננט ג'ורג' וויקהאם להבנתי הוא הדואליות שלה. דעתה של ליזי בנט על הבחור הזה משתנה במאה שמונים מעלות במהלך הסיפור, ולכן הוא צריך להיות משכנע גם בתור בעל פוטנציאלי וגם בתור טיפוס נאלח שאי אפשר לסמוך עליו. וויקהאם של סדרת הרשת, למשל, כושל בזה. מהרגע הראשון רואים עליו ששום דבר טוב לא ייצא ממנו, ואכן כך קורה. את מר וויקהאם של הסרט מ-2005 אני גם לא אוהבת. הוא נראה כאילו הבמאי הזמין את אורלנדו בלום בעלי אקספרס וזה מה שהוא קיבל, אני לא יכולה לסלוח לו על הקוקו הזה גם אם הוא מדויק תקופתית, ואין לו כימיה אפילו רגעית עם אליזבת'. בין שני הוויקהאמים הנותרים ממש קשה לי לבחור. אדריאן לוקיס במיני-סדרה הצליח להקסים אותי בהתחלה (עזר שזו הייתה החשיפה הראשונה שלי לסיפור) וגם לתת את הווייבים האפלוליים והסליזיים של מר וויקהאם אחרי שאופיו מתגלה. מצד שני, בהודו וויקהאם הוא תרמילאי, וזו אינטרפרטציה פשוט גאונית, אז הדילמה קיימת. בכל זאת אני אלך עם וויקהאם הראשון, שקיבל את הפריבילגיה של להפתיע אותי.
המרי הטובה ביותר:
אחות בנט האמצעית מקבלת יחס קלאסי של ילדת סנדוויץ': במיני-סדרה היא יצור מעצבן, מכוער ומביך, ב"כלה ודעה קדומה" היא מוצגת כפסגת הקרינג' ובסדרת הרשת היא פשוט לא קיימת. הסרט מ-2005 מתייחס אליה באופן אנושי טיפה יותר ולכן הגרסה הזו של הדמות, שאותה משחקת טלולה ריילי, היא המועדפת עליי.
הקיטי הטובה ביותר:
מי?
הקולינס הטוב ביותר:
מר קולינס הוא דמות מבריקה, וכל העיבודים עושים ממנו מטעמים. כל אחד מהם מתעלה על חברו ביצירת דיוקן של אדם חומרני, מרוכז בעצמו וכל כך בלתי נסבל שקשה לבחור פה מנצח. בסדרת הרשת, שמעתיקה הרבה מההתרחשויות מהחיים האישיים של הדמויות לחייהן המקצועיים, היחסים של מר קולינס עם ליזי ולאחר מכן עם חברתה שרלוט הם עסקיים ולא רומנטיים. זה לא עושה אותו פחות מעצבן, אבל כן יש לו מעט גאולה בעיבוד הזה. בשתי הגרסאות שעונות לשם "גאווה ודעה קדומה" מוצג בערך אותו טיפוס חלקלק ועכברושי שכיף לשנוא. אבל מר קולינס הדוחה ביותר, ולכן גם המוצלח ביותר, הוא בכלל מר קולי, המהגר הנובורישי המחריד של הסרט הבוליוודי בגילומו של ניטין גאנאטרה.
המר-בנט-תומך-בהחלטה-של-ליזי-לסרב-לקולינס הטוב ביותר:
ייתכן שזו הסצנה האהובה עליי בכל העיבודים שמכילים אותה. גברת בנט נחרדת מכך שאחת מבנותיה סירבה להצעת נישואין מועילה במיוחד ומודיעה שאם אליזבת' לא תשנה את דעתה, הקשר ביניהן ינותק. מר בנט אומר במלוא הפשטות שלא תהיה לליזי ברירה אלא להיות זרה לאחד ההורים שלה, כי הוא מבחינתו לא ידבר איתה יותר אם תיענה להצעה. איזו דרך מפתיעה וחכמה להראות את האמון שלו בה. בסדרת הרשת אין את השורה הזו, או בכלל את ההורים של ליזי, אבל בכל שאר העיבודים היא הצליחה לרגש אותי עד עמקי נשמתי. את התחושה החמימה ביותר נותן לי מר בנט של המיני-סדרה, אבל באמת שכמעט ואין הבדל ואני לא חושבת שאפשר להרוס כזו שורה מקסימה.
מרגיש שאין לי זכות לשפוט לגבי ה-Xים הטובים ביותר בעיבודי גאווה ודעה קדומה
כי ראיתי מעט מאוד גרסאות ולא קראתי את הספר. אבל נראה לי שהוויקהאם הטוב ביותר הוא יו גרנט ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", פשוט בגלל שזה תפקיד מדהים. גם אם הוא חרג מהטייפקאסט לפני כן (ואני לא בקיא מספיק בפילמוגרפיה שלו כדי לקבוע אם כן או לא), העובדה שהוא הרשה לעצמו להיות סליזבאג מהגיהינום ולעשות את זה כל כך סקסי, להדליק את הקהל ואז להסית אותו נגדו במחי סרט אחד; זה מהלך דרמטי שבוצע יפהפה ב"ברידג'ט ג'ונס" ואחד התפקידים הגדולים שלו. למיטב הבנתי, זה גם העיקרון של דמותו של וויקהאם – להתחיל כדמות שרמנטית ואז להיות טוויסט די מסיבי בעלילה. לא ראיתי את השאר, סביר מאוד שחלק ניכר מהביצועים של ליזי יותר טובים מרנה בתור ברידג'ט ואני משוכנע שקולין פירת' לא שינה פסיק בהופעה שלו מגרסת ה-BBC לתפקיד שלו בתור, ובכן, דארסי ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", אבל אופתע אם יש וויקהאם יותר טוב מיו גרנט, בתפקיד דניאל קליבר.
כאמור, לא צפיתי בעיבוד הזה.
אבל זה נשמע מגניב ואני אגיע לשם יום אחד.
יש לציין שיו גרנט חמוד לאללה (וגם עצמו לאללה) ב"על תבונה ורגישות" עם אמה תומפסון, למרות שזה עיבוד אוסטן הכי פחות חביב עליי מכל אלה שראיתי.
אוקיי סוף סוף התגברתי על הסלידה שלי מריצ'רד קרטיס וראיתי את יומנה של ברידג'ט ג'ונס.
ואני מסכימה לגבי יו גרנט. איזה איש מנוול בצורה מדהימה. תענוג לעיניים. ולמרות שהוא כזה דוש דוחה הוא לגמרי בטריטוריה שאפשר להאמין שקומדיה רומנטית תציג לנו בתור מושא האהבה.
חוץ מזה, אני אוהבת את הניסיון של הסרט להציג גיבורה מאד לא זוהרת, והוא עושה את זה מוצלח. אבל אני לא מתה על ברידג'ט בתור ליזי בנט כי היא מאד פסיבית בקשר שלה מול דארסי, ואיכשהו דווקא בגרסה שבה אין הבדלי מעמדות יש הכי מעט איזון בין בני הזוג, ודארסי כל הזמן מחזיק בכוח על פניה.
ואיזה פסקול מעצבן, כמה on the nose אפשר להיות.
אז סרט בסדר, אבל יו גרנט באמת מדהים.
מרי קיימת בסדרת רשת
בסדרה הראשית: https://youtu.be/8wn9SSCs5fI
ובוולוגים של לידיה בהרחבה.
כן, שמתי לב.
ולא נכנסתי לזה כדי לא להטריח את הקוראים (למרות שבסופו של דבר החלק הזה ממילא ירד בעריכה) אבל בעיניי היא פונקציונלית לא קיימת בסדרה הזו. וזה לא בהכרח רע.
לדעתי קולין פירת' הוא ה-דארסי!
הוא מלא בכריזמה שקטה ואי אפשר שלא לאהוב אותו. בכלל העיבוד מ95 הוא כל כך אייקוני – כך שבשבילי הוא הכי מוצלח.
אבל חוץ מזה, רק רציתי להעיר שהספר יצא לפני כמה שנים בתרגום חדש מאת עירית לינור. התרגום הקודם היה איום ונורא והתרגום החדש הופך את הספר לחווית קריאה מהנה מאד. מומלץ!
ספר קוראים בשפה בה נכתב!
(ל"ת)
רגע, מה?
אז כדי לקרוא את "מלחמה ושלום" אני צריך קודם ללמוד רוסית מאפס? נשמע מתיש.
לא, כי סתם לקרוא את "מלחמה ושלום"
(ל"ת)
מה, זה הבא בתור ברשימה שלי
ברגע שאסיים את "עלובי החיים".
קאונט בזוקוב
הזמן שתלמד רוסית יהיה זניח לעומת הזמן שתקרא את הספר :)
זה יופי של ספר!
אבל שוב,חפש את התרגום החדש. התרגום הישן הוציא לי את המיץ.
הוא כל כך מסורבל ומגושם וזה חבל מאד, כי בתכלס? "מלחמה ושלום" זה ספר ממש יפה.
אני בדרך כלל מחפש את התרגום היותר חדש כשאני רוצה לקרוא קלאסיקה שתורגמה מספר פעמים
יש לתרגומים ישנים נטייה לעברית יותר מדי גבוהה ומסורבלת שזה בהחלט פוגם בחווית הקריאה.
ולפני שקופצים עלי: לא, אני לא בעד שפת דיבור רדודה בכתיבה של ספרים, ממש לא. למען האמת עוד לא נתקלתי במתרגם שעשה את זה. המתרגמים המודרניים כותבים בשפה בהחלט איכותית וטובה וממש לא בשפת רחוב, רק ההבדל הוא שאותם אתה יכול להבין בקלות ולא להרגיש שהקריאה כבדה כל כך.
כתבה מהממת!
ומה עם האמא בנט הטובה ביותר?? (1995 מיני סדרה!!)
והשיר הטוב ביותר – השיר שליזי שרה ומנגנת עם האחות הקטנה דארסי ב1995 מיני סדרה
לא הבנתי, מה אמרת?
השמיעה שלי עוד לא חזרה לעצמה אחרי שנחשפתי לקול של גברת בנט מהמיני-סדרה.
יש קטע שליזי
שרה ומנגנת בפסנתר במיני סדרה, לדעתי השיר הטוב ביותר
ואיך זה שקרוליין בלינגלי לא זכתה להתייחסות? :)
Indeed Mr Bennet
התכוונתי לומר שבמיני סדרה האמא היא הטובה ביותר מכל העיבודים
יש גרסה יהודית-ישראלית, אבל היא גרועה
היתה בזמנו איזו סדרה של עירית לינור שבה לדארסי קוראים ארצי, והוא נתקל בליזי כשהיא משתינה. את השאר הדחקתי מרוב זוועה.
ובתור מי שראתה המון גרסאות – המיני סדרה של הביביסי לוקחת בגדול בכל פרמטר אפשרי: הכי קרובה לספר, הכי מדויקת מבחינת עיצוב תקופתי, בלי חזירים מיותרים ברקע, הכי מצחיקה, הכי מרגשת, משחק מצוין (ליזי הכי טובה, דארסי הכי טוב, מיסיס בנט מדהימה, קולינס מעולה), מוזיקה נהדרת וציטוטים לדורות. הנקודה היחידה שבה היא אולי טיפה חלשה היא ג'ין.
רגע, שנייה, חזירים מיותרים ברקע?
קודם כל: מה
שנית כל: איך חזירים יכולים להיות מיותרים
שלישית כל: לא, מה?
בגרסת 2005 מסתובבות המון חיות משק ברקע, כולל חזירים
וזה בכלל לא מסתדר עם מעמדה הבכל-זאת-בינוני-גבוה (בעלי אחוזה) של המשפחה, כפי שמתואר בספר.
נכון!
(ל"ת)
"מה שנחוץ לרווק"
איזו כתבה כיפית!!
בדיוק כמוך, גדלתי על ספרי פנטזיה ומד"ב ואיכשהו עד היום אני נרתעת מלקרוא ספרים בסגנון של אוסטן – אבל בכל מה שקשור לקולנוע זה איכשהו הגילטי פלז'ר מספר 1 שלי. חושבת שתהני מאוד מבריג'ט ג'ונס, הוויקהאם הכי מוצלח הוא לגמרי יו גרנט כפרה עליו.
מודה שקשה לי לבחור בין המיני-סדרה לסרט, יש לי חיבה ענקית לשניהם. סיכמת הכל מעולה אבל, ממש נהניתי!
מה שיפה פה באתר זה שאתה יכול לכתוב הצעה בתגובות ויום אחד לראות את ההצעה שלך ככתבה באתר
אז תודה!
ואגב, אחרי גאווה ודעה קדומה, המתבקש זה לעשות על נשים קטנות (אבל כולל גם שני הסרטים האילמים, מעניין אותי איך הם העבירו את הסיפור בלי דיאלוגים).
תודה לך!
למרות שראיתי את רוב מה שכתבתי עליו לפני ההצעה שלך, זה היה בשלב הזה העשרה אישית בלבד ולא היו אף תוכניות לכתוב על זה. בגללך ניסיתי בכל זאת ואני שמחה שעשיתי את זה.
צפיתי רק ב"נשים קטנות" של גרטה גרוויג, ואני אוהבת את הגרסה הזו ולא דחוף לי להכיר אחרות כרגע, אבל אם אחד הכותבים האחרים ירים את הכפפה הזו זה מאד יעניין אותי לקרוא.
אל תצפי באחרות
הגסה של גרטה גרוויג לנשים קטנות היא ביי פאר הרבה יותר טובה מכל דבר אחר.
הייתי רק רוצה לקחת את הסרט, לחתוך אותו לחלקים ולסדר הכל בסדר הנכון, כי אם את לא מכירה את הספר ממש טוב, את הולכת לאיבוד בעלילה.
דווקא ממש לא הלכתי לאיבוד.
זה לא היה הסרט הלא ליניארי הראשון שראיתי. המבנה שלו בסך הכל לא באמת מסובך – שני טיימליינים נפרדים ששניהם נעים רק קדימה בזמן, אחד מסתיים איפה שהשני מתחיל, וקל להבדיל ביניהם לפי הצילום. לערוך את זה מחדש יוריד כמה מההברקות המדהימות של גרטה גרוויג, כי אין דרך אלגנטית אחרת לעשות את ההקשרים הרעיוניים שנוצרים מהשידוך שלה בין סצנות מתקופות שונות.
יש לי רעיון נוסף, אם אתם מעוניינים
אי המטמון.
יצאו אין ספור עיבודים לספרו הקלאסי של רוברט לואיס סטיבנסון, לרבות אחד בחלל (כוכב המטמון) ואפילו אחד עם החבובות.
יכול להיות מעניין להשוות ביניהם ולענות בין היתר לשאלה ״מי הוא ג׳ון סילבר המוצלח ביותר?״.
טים קארי
תמיד הכי מוצלח 😜
התשובה הנכונה היא כמו לוק ארנולד
אבל לא יודעת אם אפשר להכניס באמת את מפרשים שחורים להשוואה הזאת
מפרשים שחורים לוקחת בקלות כל עיבוד ואיבוד לאי המטמון
(ל"ת)
מניסיון, דווקא ממש קל לצפות במיני-סדרה שוב ושוב
פשוט לא חייבים לצפות בכל הפרקים כל פעם…
מכל העיבודים שיצא לי לראות (שלא כוללים את יומני הרשת ואת כלה ודעה קדומה, אבל כן את הסרט בשחור לבן ועוד מיני סדרה של הביביסי, ג'יין אוסטן היא הפאנדום של אמא…), המיני סדרה של אילי ופירת' היא האהובה עלי בסדרי גודל. גם כי ליזי מופלאה ממש, אבל בעיקר בגלל כל דמויות המשנה המעולות (קולינס, ליידי קת'רין, מרת בנט…). היא גם מאוד נאמנה לספר, אבל הוא עדיין שווה קריאה בעיני (קראתי אותו אחרי שהכרתי את הסדרה בע"פ ועדיין נהניתי מהכתיבה השנונה להפליא).
ממש לא אהבתי את הסרט, אבל אני לא ממש מתה על יכולות המשחק של קירה נייטלי, וכל הריבים-אבל-שיהיה-סקסי שארגנו שם בין ליזי לדארסי ממש הרסו את הוייב של הסיפור בעיני.
מצטרף פה לכל אלו שמצדדים במיני סדרה
הגרסה של ה- BBC היא לא סתם העיבוד הכי טוב לספר הזה, היא למעשה מייתרת כל עיבוד אחר. אחרי שרואים אותה פתאום שאר העיבודים מרגישים נחותים, דלים ומלאכותיים בהשוואה. למעשה רק כשראיתי את העיבוד הזה הבנתי לראשונה למה הספר הזה נחשב לכזו קלאסיקה, כי מצפייה בשאר העיבודים עולה רושם שמדובר בעוד רומן תקופתי גנרי מני אלפים. זה לא רק השחקנים שעושים עבודה מופלאה ומושלמים לתפקיד, אלא ההקפדה על כל הפרטים התקופתיים – הפורמליות הטקסית, הגינונים, הדיאלוגים, הניואנסים ההתנהגותיים, שפת הגוף, לצד העיצוב, התלבושות, הלוקיישנים וכמובן המוזיקה המופתית של קארל דייויס – הכל מרגיש אותנטי לחלוטין ולא מנסה להתחנף לצופים מודרניים. התסריט, שנותן את מלוא הכבוד לטקסט המקורי של אוסטן ועושה בו מינימום שינויים, הוא דוגמא מאלפת לעיבוד נכון של ספרים מסוג זה. ובגלל רוחב היריעה והיעדר מגבלת האורך, ההרגשה כצופה היא שאתה באמת נבלע בתוך העולם הזה ומצליח לחוות את הסיפור על מלוא המורכבויות שלו.
איך צפית בסדרה מ-1995?
סליחה על השאלה הלא קשורה, אבל איך אפשר לצפות היום בסדרה מ-1995? צפיתי בה בזמן שידורה ומאד נהניתי, רציתי להראות גם לילדים (בעיקר לילדות) שלי אבל לא מצאתי איך…
הסדרה הייתה נפלאה, חוץ מזה שלדעתי ליזי יפה מדי וג'יין לא יפה מספיק. הסרט היה מוצלח, אבל קיצר כל כל הרבה שלא הייתי בטוחה שמי שלא קרא את המקור/ראה את הסדרה יבין את הדקויות. הנהדר מכולם הוא חד משמעית הספר! קראתי אותו אולי 500 פעם בילדותי. הרומן הרומנטי האולטימטיבי, עם דמויות נפלאות ודיאלוגים שנונים. את בטח בהצפת גאווה ודעה קדומה כרגע, אבל לדעתי לא כדאי לך לוותר על החוויה, אולי עוד כמה שבועות.
הערה משנית מאד
מה שמשנה בביקור של ליזי באחוזה של דארסי זה לא שהיא רואה כמה הוא עשיר, היא ידעה שהוא עשיר גם קודם. מה שהיא מגלה זה שהוא מתייחס היטב לעובדים ולדיירים שלו. מה שאומר לה שהוא אולי גס רוח אבל יש לו לב טוב, או למצער, הגינות וחוש צדק, ושאם היא תתחתן איתו, ובכך תתן לו המון כוח על החיים שלה, הוא כנראה יתייחס גם אליה בהגינות, אפילו אם הוא יפסיק להיות מאוהב בה.
חוץ מזה, יופי של כתבה, כל הכבוד וכן ירבו!
תודה!
אני מקווה שהטון המבודח של השורה הזו עבר. כחלק מהאפיון הכללי של דארסי כבן אדם עם קשיים חברתיים מסוימים (שלמרבה הצער מדולל על ידי גסות הרוח המופרזת שלו), הנקודה שהוא מרגיש יותר בנוח בבית הרגישה לי מאד נכונה והגיונית.
ובכל מקרה, גם אם היא הייתה מתחתנת איתו בשביל האחוזה, אני לגמרי בעד זה. כשאת אישה בתחילת המאה ה-19, פאקינג קחי כל כוח שאת יכולה בכל דרך שקיימת. איימי מארץ' אמרה את זה יותר טוב (במונולוג שאם אני מבינה נכון לא לקוח מהספר ונכלל בתסריט בזכות מריל סטריפ).
אני לא מאמינה על התוצאה הסופית והחשובה מכולן ! מי לעזאזל לא בוחר
בקולין פירת' כדארסי המושלם והמתאים ביותר ?! איך ?! ולו רק בגלל הסצנה עם החולצה הרטובה והחצי שקופה…(😉😉)
כתבה נהדרת!
ראיתי שלושה מתוך העיבודים האלו (להודי לא יצא לי להגיע), ואני מסכים פה עם לא מעט דברים, כולל המבטים של קולין פירת' (בעבר ראיתי כאלו רק אצל סנייפ של אלן ריקמן ונבלי בונד) והעיניים של לורה ספנסר.
אני מאוד מחבב את העיבוד עם הזומבים, אבל זה כי אני סאקר של זומבים. לא הייתי אומר שהוא צפיית חובה, אבל כן יש לו שתי הברקות ליהוק לדעתי – מאט סמית' בתור מר קולינס וצ'ארלס דאנס בתור מר בנט (היה כיף לצפות בו אומר את השורה האהובה עלי בכל העיבודים – "אמא שלך לא תדבר איתך יותר אם לא תתחתני עם מר קולינס, ואני לא אדבר איתך יותר אם תעשי זאת").
איזו כתבה נהדרת - ג'יין אוסטין, איזה כיף!
קודם כל, כמעריצת ג'יין אוסטן שקראה את כל הספרים בשפת המקור, רמת ההתלהבות שלי רק מלראות את הכתבה הזו בעמוד הראשי לא נפלה מזו של הילדות שלי כשהן ראו הפסטיגל. רק בשם עצמי לדבר ידעתי, אבל מבחינתי אני אשמח להקים אתך מועדון מעריצות "גאווה ודעה קדומה" משלנו.
מספר דברים:
1. אני מצטרפת לכל הדוברים מעליי אשר היללו את המיני סדרה כגרסה האולטימטיבית, דעתי כדעתכם.
2. אני מצטרפת גם למי שאמרו שדניאל קליבר הוא-הוא הוויקהאם המוצלח ביותר.
3. מבין הגרסאות שהבאת לא ראיתי את סדרת הרשת ועכשיו בהחלט עשית לי חשק לבדוק (מודה שעד כה חששתי שאתאכזב).
4. הגרסה של לורנס אוליבייה בהחלט "התיישנה" לטעמי, למרות שזה לכאורה פרדוקס מאחר והסרט הוא דרמה תקופתית. בגדול כן נהניתי בזמן הצפייה, בעיקר משום שאני מעריצה את סר אוליבייה, אבל אין לה ערך מוסף לעומת המיני סדרה המוצלחת ממנה. (והיא גם ביצעה פשע בלתי נסלח אחד של שינוי פרט מהותי מאוד בעלילה – גוועלד!)
5. הזכרת בתוספת שהדמות של מרי ב"כלה ודעה קדומה" היא פסגת הקרינג' (ועל כך אני מסכימה). ובכן, תשמחי (אולי? אולי לא?) לשמוע שקיימת *גרסה קרינג'ית* להחריד של הסיפור בדמות סרט משנת 2003, אשר אמנם העתיק את העלילה לימינו אנו, אולם מיקם אותה בקולג' מורמוני ביוטה. לא אשקר, כן נהניתי ממנו, אבל להמליץ עליו זה בערך כמו להמליץ על איזה חטיף בעל שם חשוד, של חברה לא מוכרת, ושרשימת הרכיבים שלו מעוררת ספקות…
6. השארתי לסוף את החשוב מכל – בין כל התחרויות הייתה חסרה לי תחרות ליידי קתרין דה-ברג המאיימת ביותר. שני הסנט שלי: אמא של דארסי מ"כלה…" היא יותר מדי סטריאוטיפ "האדם הלבן העשיר המתנשא על הגזעים הנחותים ממנו" ועל כן אינה לטעמי. וכן, אני יודעת, שכל המטרה של הדמות הזו היא להיות סטריאוטיפ של משהו, פשוט לא מצא חן בעיני הסטריאוטיפ הספציפי הזה. את סדרת הרשת לא ראיתי. דיים ג'ודי דנץ הייתה יכולה לקחת בקלות את המקום הראשון אצלי (והיא עד כה היחידה שמעמדה במציאות עולה על מעמדה של הדמות), אם במאי הסרט היה דואג להלביש אותה כיאה לגבירה במעמדה. שאני אאמין שגברת רמה ונכבדה שכזו תצא בבגדים כאלה מהבית? לא ולא! ועל כן, ברברה לי האנט (הזוכה בעיני גם בתחרות המבט הקריפי) היא הזוכה האישית שלי.
וניטפוק אחד קטן (שהוא סנל"ל למיני-סדרה): למה האשמת את קולין-מר-דארסי-האחד-והיחיד-עבורי-פירת' שהוא לא מחייך? בסוף-בסוף, כשהם עולים על המרכבה הוא מחייך ואפילו עם השיניים!
איזו כתבה כיפית!
אני חושבת שלהיות מעריץ של הספר משנה מאוד את הפרספקטובה. ראיתי את המיני סדרה אולי עשר פעמים בחיי והפעם הראשונה הייתה כשהייתי ילדה. זאת הייתה חוויה משותפת לאמי ולי ובעקבותיה קראתי את הספר והתאהבתי. לכן לא יכולתי לסבול את הסרט. יכול להיות שהוא סרט נחמד, אבל הוא פשוט לא מעביר את הקסם של הספר והדמויות באותו האופן. עיקר הבעיה היא הכציבה והמשחק של ליזי ודארסי- בסרט הן שתי דמויות מעייפות ומעצבנות, הפך גמור מהעיבוד של המיני סדרה שהיה נאמן לספר.
כתבה מעולה
כן ירבו!
קראתי את הספר, אבל מתוך ארבעת העיבודים ראיתי בערך 1.5 (סרט ואולי המיני סדרה) אבל מאוד נהנתי מההשוואה ביניהם בכל זאת ועכשיו יש לי חשק לראות את יומנה של ברידג'ט ג'ונס :)
אני מאוד אשמח לכתבות נוספות בסגנון דומה. הציעו את נשים קטנות בתגובות מעלי, אבל אם לא הן, אז גם לשייקספיר יש המון עיבודים מודרנים יותר ופחות.
לגבי "גאווה ודעה קדומה"- אולי לא קשור לפה ספיצפית, אבל – אף פעם לא הבנתי את סיפור האהבה בין ליזי למר דארסי.
לפחות לפי מה שזכור לי מהספר, האינטקרציה ביניהם מתרכזת בשני מפגשים קצרים (פחות או יותר) בהם הוא אומר משהו מעליב והיא מתרגזת. אני יכולה להבין למה הוא מתאהב בה, אבל ההתאהבות שלה בו מתרחשת בלי קשר אליו כמעט ודי בפתאומיות. באיזשהו שלב, היא מבינה שהוא אדם טוב (כי הוא עוזר למשפחה שלה וכו וכו), אבל אף פעם לא הבנתי למה זה מתרגם לאהבה רומנטית באופן אוטומטי. הייתי מבינה יותר טוב אם היא הייתה מבינה שטעתה לגביו ומבלה איתו יותר זמן אחרי ולומדת לאהוב אותו, אבל ההרגשה היא ש "עשה דברים שאני מחשיבה לטובים, אפילו שהוא עדיין העליב אותי ועדיין גס ובכללי, הוא עדיין לא אדם שנעים לי לבלות בחברתו = אני רוצה להתחתן איתו, ועכשיו".
מודה, שאם במקור הייתי מדמיינת את מר דארסי כמו קולין פירת' אז אפשר היה להתעלם מכל התגובה שלי (חוץ מהחלק שאני רוצה עוד כתבות דומות. זה חשוב!)
היה גם סרט שכל מה שאני זוכרת ממנו זה תרסיס לשיער.
מה זאת אומרת קיטי מי?
היא הדמות הכי חשובה בסדרת הרשת
חוצמזה סקירה מעולה ועכשיו הזמן לקרוא את הספר, או לשמוע אותו בהקראה של רוזמונד פייק
כתבה מעולה!
צחקתי בקול, את כותבת פשוט נהדר. תודה!
(נ.ב – הסרט מ2005 שולטטט1)
ניתוח יפה, ומסכימה עם רוב מה שאמרת, אפילו שלא צפיתי בגרסת הבוליווד. מה שהכי חסר פה הוא ההשוואה לLost in Austen הגאוני, שם תמצאי לידיה שאפשר להאמין לה וויקהאם שהגיע לגאולה.
כל מילה זהב
(ל"ת)
תודה רבה על השיר שתקוע לי במוח עכשיו
לצערי הוא נתקע לי מרגע שהוזכר בכתבה השירים הטיפשיים של הסרט הזה XD
אח, איזה שיר!
עכשיו נחכה שאמה יצא בגרסת המחזמר.
או יה יה יה, יה יה
(ל"ת)
אז סוף סוף ראיתי גם ארבע גרסאות של "אמה".
ובוודאות לא יהיה פוסט דומה על העיבודים האלו, כי "קלולס" פשוט לוקח בהליכה כל קטגוריה.
באיחור אופנתי באתי להמליץ על Eligible, עיבוד עכשווי, חמוד ומצחיק מאת הסופרת קרטיס סיטנפלד.מומלץ בחום!