תסריט ובימוי: ערן קולירין
שחקנים: ששון גבאי, סלאח בכרי, רונית אלקבץ, תומר יוסף, קופטי טרק, רינת מטטוב
הימים ימי אוסלו. במסוף גבול שומם, שמונה ערבים יורדים מטרנזיט. אבל הם אינם ככל הערבים היורדים מטרנזיט: הם רעולי מדי שרד תכולים, וחמושים בכלי נגינה. זוהי התזמורררת הטקסית של משטרת אלכסנדרררייה. הם אמורים לחנוך מרכז החדש לתרבות ערבית, אבל ההסעה מבוששת לבוא. אך לא אלמן מצרים; תאופיק (ששון גבאי), מפקד התזמורת, שולח את חאלד (סאלח בכרי הח-תיך) לעשות בירורים במודיעין, והתזמורת עולה על האוטובוס לבית התקווה.
אלא שבבית התקווה אין מרכז לתרבות ערבית. למעשה, אין בבית התקווה הרבה חוץ ממדבר, אנשים משועממים והקיוסק של דינה (רונית אלקבץ). מתברר שעקב הבדלי תרבות קלים, התזמורת הטקסית של משטרת אלכסנדריה הגיעה אל החור הלא נכון, והיום הולך ומעריב. דינה, בעלת הקיוסק, לא עושה חשבון, ומציעה לאורחים לנטות ללון – כמה מהם בדירתה, כמה בקיוסק, וכמה אצל פאפי ואיציק, הלקוחות הקבועים (והכנראה יחידים) שלה.
הגיבורים של 'ביקור התזמורת' חיים, כל אחד בדרכו, בעבר. הם נאחזים בכוח באהבות ישנות, בזיכרונות מאובקים, ביצירות בלתי גמורות. הסיטואציה המוזרה שאלה נקלעים המארחים והאורחים גורמת לחלקם למדוד מחדש את עברם, ולחלקם דווקא להתגבר על עכבות נפשיות ומחסומים יצירתיים. לא כולם יחוו שינויים דרמטיים, אבל נדמה לי שגם בחיים לא כל אנקדוטה מעניינת הופכת עולמות.
'ביקור התזמורת' הוא סרט על שוליים. על השוליים של החברה הישראלית, שתחובים בשיכון שהחול צר עליו בסבלנות, ואנשי התזמורת נראים להם כמו אנשי העולם הגדול, עם האנגלית הקולוניאלית והג'נטלמניות האוריינטלית שלהם. אבל התזמורת בעצמה היא תזמורת שולית, שכמעט איננה מופיעה וסכנת סגירה תמידית מרחפת מעל ראשה. דווקא בגלל שמדובר בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של ישראל, אפשר למחול על הכבוד והאיבה וליצור קשר עם הצד האחר, גם אם הקשר הזה לא ארוך יותר ממשכו של שיר מתוך "פורגי ובס".
השפה הקולנועית של 'ביקור התזמורת' פשוטה, אבל היא משרתת היטב את רוח הסרט. ערן קולירין, יוצר הסרט, אוהב לצלם את הדמויות שלו קצת מרחוק, עם שוטים נייחים וארוכים מאד, ופיסת מדבר ברקע. אבל עבודת המצלמה המינורית ואורך הנשימה של כל סצינה, יוצרים אפקט קומי מפתיע. הסרט מזכיר במידה מסוימת סרט אילם: המקומיים והמצרים נאלצים לדבר זה עם זה אנגלית רצוצה, אך התקשורת האמיתית נעשית דרך הגוף. קולירין מצמצם את המניפולציות הטכניות למינימום, ונותן לשחקנים שלו להביע את עצמם דרך היציבה והמבט ושרירי הפנים. הסרט מלא בשתיקות ארוכות ודיאלוגים מרווחים, אבל כל כך הרבה נאמר בשפת הגוף. אולי הרגע הבהיר ביותר מתרחש כשאחד מאנשי התזמורת זז בכסאו בחוסר נוחות, ואז תולה את הכובע שלו על תמונה של טנק מרכבה, שתלויה בקיוסק, ומצהיר, בלי אף מילה, על רוח הסרט. סצינה אחרת, שבה חאלד כובש הלבבות מדריך צעיר מקומי חסר בטחון בהלכות חיזור, הופכת למחול קומי מקסים, נטול מילים.
הסצינות האלו מתמצתות היטב את רוח הסרט: 'ביקור התזמורת' הוא סרט קטן על אנשים קטנים עם בעיות קטנות. קשיי התקשורת, ההבדלים התרבותיים והחשדות ההדדיים יכלו להתגלגל בקלות לפארסה צעקנית, אבל קולירין בונה את הסרט שלו כמחרוזת של סצינות מינוריות, מרירות-מתוקות, מלאות בהומור דק שנובע בדיוק מהמתח בין מכשולי השפה והרצון הטוב.
אף על פי שמדובר בסרט קטן, יש בו לפחות הופעה גדולה אחת: זהו ללא ספק תפקיד חייו של ששון גבאי. תצוגת המשחק שלו בסרט היא הטובה ביותר שראיתי השנה, כולל בסרטים לועזיים. תאופיק הוא טיפוס שתקן וסגור, כיאה לקצין במשטרת אלכסנדריה. למרות הערבית המתנגנת שלו הוא ממעט לדבר, וענן של נימוס ג'נטלמני ממסך את המעט שהוא אומר. אבל דינה, עם הישירות הצברית שלה, מפרקת משהו מההגנות שלו. את תהליך ההפשרה הזה גבאי מבצע באופן מושלם. כשחאלד חולק באופן ישיר על סמכותו של תאופיק, או כשדינה שואלת אותו שאלה חודרנית מדי, כל תזוזה של שריר בפניו, כל רטט בקצוות השפם, כל מצמוץ נבוך, מגלים בדיוק איך הוא מרגיש, למרות הטון הלאקוני שלו. יש בישראל לא מעט שחקנים טובים, אבל עכשיו אני יודע שיש בה לפחות שחקן ענק אחד.
יש משהו אופטימי ללא תקנה ב'ביקור התזמורת', בקלות שבה הוא מנפנף הצידה את הסכסוך הישראלי-ערבי. נדמה לי שכמו הגיבורים שלו, קולירין נאחז בזיכרון הימים המאד קצרים שבהם נדמה היה שיהיה שלום אמיתי. 'ביקור התזמורת' איננו סרט פוליטי במפורש; הוא יכול היה להתרחש בארה"ב או שבדיה או יפן. אבל אם יש בו נימה פוליטית, הרי היא טמונה בדיוק בחוצפה שיש לקולירין לדמיין שביקור התזמורת הטקסית של משטרת אלכסנדריה בישראל יכול היה להתרחש בדיוק באותו אופן בארה"ב, או שבדיה, או יפן.
לי זה הציק. הדאילוגים, כלומר.
היעדר הקונפליקט דווקא היה חמוד בדרכו, היות ועובדתית הסרט לא שיעמם. אבל הדיאלוגים, או ליתר דיוק, המונולוגים הדו-צדדיים, היו מעט נצלניים לטעמי. כמו כל הסרט, הם לא חצו את הגבול לפרודיה ומבוכה וכל זה, אבל האנחה הקולקטיבית שהקהל השמיע אחרי "זה כמו לשאול אדם למה צריך נשמה" עוררה בי חוסר נוחות. המשפטים הגדולים האלה הרי לא כאלה מבריקים ועמוסי תובנות, אבל עובדה שהקהל נמס מהם. האם קו המחשבה שהוליד אותם היה מעט מניפולטיבי?
לי זה *לא* הציק. הדאילוגים, כלומר.
אני נהניתי מזה, מהמוחצנות הפואטית כביכול הזאת, זה מאוד מזכיר לי את הפעם שהייתי בהודו וההודים האלה, עם כל הזבל שלהם ברחוב והילדים החצי מתים שמסתובבים שם והסירחון הלא נורמלי מדברים אנגלית בריטית נימוסית להפליא עם מילים גדולות, לובשים חליפות ומתהדרים אומרים sir ולא מוותרים על נימוסין מהסוג הישן.
זה פשוט נראה לי אחד לאחד, הקונטרסט הזה.
מחשבה אחת שמציקה לי מאז הצפיה בסרט:
מרוב שהוא קטן הוא ענק. לא בכל סרט צריך להיות קונפליקט שנפתר. זאת תהיה הדרך הקלה. כלומר, קל לספר סיפור של מלחמה, אהבה נכזבת וכדו'. הרבה יותר מאתגר לספר תגובות של אנשים לאנשים אחרים.
ביקור התזמורת מדלג בין ניואנס לניואנס בהתנהגות אנושית בצורה מופלאה. אין סיפור שמפריע לדמויות להתפתח וזה הקסם של הסרט.
וששון גבאי – אין מילים. שחקן ענק ענק ענק.
בדיוק ראיתי הערב
ואני מודה שהתאכזבתי קלות. כלומר, הסרט באמת עשוי היטב, ברמת הבימוי-צילום-משחק – במיוחד המשחק, כשכמה וכמה שחקנים מהקאסט נותנים את ההופעה הטובה ביותר שלהם מזה זמן רב – ובסך הכל גם התסריט שלו לא רע, אבל בכל התרכובת היה בעיני משהו מלאכותי. קצת כמו נסיונות עבר לעשות בלוקבאסטרים ישראליים שתוקתקו היטב אבל הרגישו קצת לא שייכים לזמן ולמקום, הסרט הזה הרגיש לי כמו קראוד פליזר (כמה פעמים נזכר כבר המונח הזה בהקשר של "ביקור התזמורת") במתכונת הסרט הזר. הרבה סמליות, הרבה תמונות סטילס סוריאליסטיות, מונולוגים עמוסי מטאפורות, שתיקות נוגות – הכל בטוב טעם וברוב חן, אבל החל מהנחת היסוד וכלה בפרטים הקטנים של ההתנהגות האנושית, מרגיש יותר כמו ישראל שמנסים למכור לתיירים ופחות כמו משהו מהחיים. כמובן שזה לא פייר – אני לא יכול לשפוט את "ביקור התזמורת" כמו שאני שופט סרט ממדינה רחוקה שבניואנסים של התרבות שלה אני לא בקיא, וקרוב לודאי שגם הסרטים הזרים המתוקים המתדפקים על דלתנו חדשות לבקרים נראים לבני מולדתם פחות אותנטיים ויותר מתחנפים. אבל עם כל הכנות, אני באופן כללי לא חסיד היסטרי של הפורמולה הזאת, ובעצם לא כל כך אוהב פורמולות בדרך כלל, ובכלל די אנטיפת לא מפרגן שלרצות אותו בקולנוע זה נס רפואי. אז כן, זה סרט טוב, אבל לא כזה נהניתי ממנו. מה תעשו לי?
מה אני אגיד לכם, אני יצאתי מהביקור עם הרגשה יותר שלמה מהבופור.
הבופור סרט אתוס מוצלח, אבל לא רוויתי ממנו נחת. אולי כי הוא יותר סרט של בנים, אולי כי קשה להיקשר שם לגיבורים שנורא דומים איש לרעהו גם בליהוק גם בדמויות וגם בתחפושת החיילים, אולי כי אושרי לא שחקן כזה טוב לדעתי.
ראיתי את הביקור עוד בהקרנת הבכורה בירושלים, וזה נכון שהוא סרט קטן על גבול הפצפון, אבל מבחינת התחושה- אולי כי הוא יותר סרט תחושתי, יותר עשה לי את זה.
היו שם הרבה דברים שלא היו לי ברורים ולא אמינים, אבל עדיין משהו באיך שהדמויות ראו את עצמן היה משכנע. הסיפור היה כל כך קטן אבל הוא היה כמעט משני לרגשות שעוברים על הגיבורים.
מסכים
הרבה פעמים סרטיםקטנים נוגעים י הרבה יותר מסרטים גדולים. הסרט הזה כולל מספר סצנות שהם פשוט הסיבה שבגללה אני אוהב קולנוע, כולל סצנת ה"ציפור קטנה בלב" שאני חושב שהיא הדבר הטוב ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי אי פעם (חשבתי על זה מאז ההקרנה בפסטיבל ירושלים; אני לא חושב שאני מגזים).
לגבי למי הייתי מצביע עם הייתי חבר אקדמיה, הדילמה קשה כי באופן נדיר כל החמישה סרטים טובים (לאמריקאים זה לא קורה בשנים האחרונות) ולכולם (אולי חות מנודל) יש סיכוי לא רע למועמדות לאוסקר.
מסכים
למה באמת נודל לא נספר?
סרט מתוק
לגבי 'נודל', ראה בלינקים את הקישור לכתבת ''אופיר 2007''.
ואנא, החלף את הניק. יש לנו כבר אלפקה אחד באתר.
לגבי 'נודל', ראה בלינקים את הקישור לכתבת ''אופיר 2007''.
צר לי על העקשנות, אבל אני לא יכולה להחליף כינוי. אני מסכימה להוסיף כינוי תואר, אבל אני אלפקה מאז ומתמיד.
ועופר באמת צודק, נודל הוא אכן סרט מתוק אבל ככל הסרטים המתוקים. לא משהו ייחודי.
מדוע לא ''אלפקה פקה''?
י הוא אומנם מתוק ועשוי היטב
אלב חסר ייחוד. שהאמריקאים בחורים סרט זר הם מחפשים משוה ייחודי. נודל היה יכול להיות בקלות סרט אמריקאי.
מי הזמר?
מעניין אבל מי מבצע את הקאבר של השיר "ציפור קטנה בלב"
ביצוע מרגש ביותר
מי הזמר?
העלם הענוג והאלמוני, שנשמע כמו ציון ברוך עם מודעות עצמית, עונה לשם נתי זייקוב.
נתי זייקוב
הוא גם מפציע על המסך למשך פריים או שניים בתפקיד הדיג'יי בסקטלנד, שם, בין היתר מתרחשת גם סצינת "החיזור" של פאפי כשברקע 'ציפור קטנה בלב' שהדיג'יי (זייקוב), כביכול, משמיע.
בקור התזמורת
הלכתי לראות את הסרט אחרי הפרומו היפה שעשו לו ,האכזבה היתה גדולה .ספור טפשי,חסר טושיה ,מציג את כולם כטפשים ,בלי התחלה ובלי סוף.
הרי ספור דמיוני יכול להיות עם תכן עשיר , אם המחבר יכול לעשות זאת .חבל שערן קולירין לא מצא דרך אחרת לפתור את התסכולים שלו .הרעיון נחמד,
פגישה תמימה כזאת היתה יכולה להתפתח למקומות מקסימים.
האולם היה מלא ,האכזבה הורגשה מאד בקרב הקהל,
מי שהפתיעה אותי יותר מכל
היא בעיקר רינת מטטוב. התפקיד היחיד שבו ראיתי אותה עד כה היה שלי במישהו לרוץ אתו, והיא שיחקה בכזאת אנרגיה מדהימה וכ"כ נכנסה לדמות שבכלל לא זיהיתי שהיא היתה "העצובה הזאת" בביקור התזמורת, עד שראיתי את הקרדיטים. (נו, גם הלבוש הנורמלי עזר…)
אי אפשר לחפות על תסריט
כשהתסריט חלש גם משחק יוצא דופן וצילום וקומפוזיציות מרשימות לא יצילו את העסק.
יוצא דופן – I AM SAM, תסריט גרוע שהשחקנים המדהימים (גם הילדה שאז עוד לא היתה מעצבנת) מצילים את העסק ועושים סרט שכיף לראות, למרות התסריט הקיצ'י עד כדי גיחוך.
בביקור התזמורת אין קונפליקט מספיק מעניין. אפשר להמליץ על סרט ? "התזמורת" – אחד הגדולים שראיתי, "ביקור התזמורת" – אכזבה
מנטפקת
למה התסריט של I am Sam גרוע לדעתך?
אורי קליין מתלונן על שהשחקן הראשי לא ערבי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/903346.html
האם הוא לא מבין שמדובר בטיעון הסימטרי לעליהום נגד השחקנים מ"בופור"?
לא מבחינת יחסי הציבור.
הטיעון של קליין (חלק ממנו, ליתר דיוק) הוא שהמצרים לא יאהבו את זה. התמימות שהוא מפגין כאן מעוררת השתאות ממש, אבל מדובר בטיעון מסוג שונה (אף שגם הוא לא תקף).
אבל, כזכור, בפרשיית ''בופור'' היו אלה המשפחות השכולות
שהיו אמורות להיפגע מהליהוק, כפי שהמצרים אמורים להיפגע מהליהוק במקרה הזה.
לי, לפחות, ברור שהרגישות לתחושות המצרים/המשפחות השכולות היא רק רציונאליזציה, כאשר בלב העניין מונח הרצון לטשטש את ההבדל בין השחקן והדמות. הרצון הזה מובן אצל ילדת-SMS שעולמה צר כהיקף מותניה של נינה. אצל מבקר קולנוע, שההבדל היחיד בינו לבין כתב רכילות הוא בדיוק ההבדל בין השחקן והדמות, זה כבר גובל בביטול עצמי.
רגש/שכל
אתה מניח שבבסיס הטענה של קליין עומדת הזדהות עם המצרים, ומאחוריה פילוסופיה מסוימת לגבי זיהוי בין שחקן לדמות. אני טוען שבבסיסה עומדת טענה דיפלומטית (המושפעת מהשלכת תפיסת עולמו של קליין על המצרים, אבל זה קצת שונה מהזדהות), ומאחוריה הפילוסופיה האמורה.
במקרה של בופור, הפילוסופיה היא אותה הפילוסופיה, אבל ההזדהות הרגשית (עם חיילי צה"ל כולם, לא רק עם המשפחות השכולות) עומדת, בצורה ברורה ואפילו חשופה, בבסיס הטענה. לכן יש כאן הבדל מסוים – כמו גם הרבה דמיון.
איני ילדת SMS צרת מתניים
ובכל זאת, גם לדעתי הפרסונה של השחקן רלבנטית לשיח אודות הסרט ואודות עולמו של יוצר הסרט.
שלא כמו התנ"ך, שיש לו קיום שאינו קשור ליוצר מסוים ולמבצע מסוים, סרט קולנוע בן זמננו הוא ייצוג של האנשים שיצרו אותו. דיבור על הסרט שאינו מתייחס לאנשים שיצרו אותו הוא דיבור מעוקר ופחות מעניין, לדעתי.
לא יודע לגבי סימטריה
לא נראה לי שזו הסיבה שהסרט אולי לא יזכה לקבלת פנים חמה במצרים. הסרט יוצג בפסטיבל אבו-דאבי ואם זה מה שיפגע ברגשות בני דודנו, לא נותר אלא לציין שלא ממש נהוג לקחת יהודים שיגלמו אנשי מוסד בסרטים שהם מפיקים.
סרט נפלא. ביקורת דיי מדוייקת
ראיתי את מדוזות המדובר באירוע של סינמטק חיפה, סרט שלמרות שכתוב ובעל נתונים טכניים טובים, מצאתי מעט ריק מתוכן. תוך פחות משבוע הלכתי לעוד סרט ישראלי (בדרך כלל לוכח לי כשנה לשכוח עד כמה הקולנוע ישראלי גרוע) והלכתי לביקור התזמורת. מזל שעדיתי כן כיוון שזה הסרט הישראלי הטוב שראיתי. יותר טוב מללכת על המיים השבלוני עד דמעות. יותר טוב ממדוזות חסר הפוענתה, לפחות טוב כמו כנפיים שבורות.
משחק מעולה, סצנות ותקריות ברמה קולנועית שלא ראיתי בארץ. דיאלוגים וכתיבה מעולה ואותנטית והכי חשוב, לא מתעסק בסכסוך הישראלי ערבי או צבא!
-האשף הדגול
ששון גבאי
לא ראיתי את הסרט, אבל מפריע לי שהמבקר מודיע שזהו "ללא ספק תפקיד חייו" של ששון גבאי.
מפריע לי, בגלל ששון גבאי ידוע בתור אחד השחקנים הטובים ביותר שיש בישראל כבר הרבה שנים.
להגיד שתפקיד מסוים זה "תפקיד חייו" של שחקן, בלי לדעת בכלל מה עוד עשה אותו שחקן בחייו, זה פשוט לא רציני.
האם המחבר ראה את גבאי ב"מי מפחד בוירג'יניה וולף", או כל אחת מההופעות האחרות שעליהן קצר גבאי תשבוחות בישראל ובעולם? עד כמה מכיר המחבר את הרזומה של גבאי?
קשה לי להאמין שמי שמכיר את כל הרזומה הזה, יגיד שדווקא זה הוא "ללא ספק תפקיד חייו".
יותר נראה לי הגיוני, שהמחבר פשוט גילה רק עכשיו את גדולתו של גבאי, אליה לא היה מודע קודם.
ששון גבאי
ששון גבאי הודה בעצמו ואמר במספר ראיונות שבעיניו זהו תפקיד חייו.
ששון גבאי
"מי מפחד מוירג'יניה וולף", כמו רוב התפקידים המוערכים של ששון גבאי, הוא בתאטרון. אני לא יודע אם זו הייתה הכוונה, אבל "ביקור התזמורת" הוא כנראה תפקידו הגדול ביותר של גבאי בקולנוע. הצע הסרטים בהם השתתף לא כולל יותר מדי תפקידים ראשיים מוכרים ועד "אביבה אהובתי", היו מי שחשבו שהוא גמר את הסוס.
התלונה שלך בעייתית. מצד אחד, אתה מחליט בלי לברר מה המבקר ראה ומה לא ואז טוען שזה לא רציני, כאשר מדובר בטעמו האישי. מלבד זאת, בעצמך לא ראית את הסרט, כך שאין לך יכולת לדעת האם באמת מדובר בתפקיד חייו של ששון גבאי, או לא.
בלי להיכנס לטעם וריח, מבחינת החשיפה הציבורית לה הוא זוכה גרידא, זה אכן נראה כמו תפקיד חייו.
המחצבה
שם שיחק ששון גבאי בתפקיד ראשי.
המלך הוא עירום?
ביקרתי לאחרונה בסרט. יצאתי מאוכזב,למרות שהיו מספר סצנות יפיפיות משחק וצילום מצויין. השימוש במוסיקה שעושה הבמאי נפלא. יצאתי בתחושת ריקנות כלשהיא ,נראה כאילו אין דבק שמחבר בין הדברים ואני מסכים שהתסריט קצת שטחי.יש בו אלמנטים טובים אבל הוא אכן נראה כמו סרט ביכורים.
בקיצור אני שמח לדעת שאני לא היחיד שחושב כך. מעניין מה הין שיקולי האקדמיה? אני בעד המדוזות!
רונית אלקבץ...
באופן כללי, דמות שאני לא סובלת.
תמיד היא מופיעה כדרמה קווין מלאת מניירות אפופת הילה של טרוף דעת קל.
ב"אור" אולי זה היה מוצדק שהיא תהיה ככה…
אך בביקור התזמורת היא התעלתה על עצמה, ובאמת הייתה קצת יותר מאופקת לשם שינוי.
בכל מקרה לא מצדיק זכייה בפרס האקדמיה לטעמי.
נכון שכשחקנית היא תמיד הולכת עד הסוף עם הדמות, וזה תמיד מרשים ויפה לראות, רק שבדרך כלל היא הולכת רחוק מדי.
ות'אמת… נמאס לי שכולם נשפכים ממנה כל הזמן! זה לא מוצדק!!!
עד כאן תיסכולים.
הסרט הזה הוא פייטה.
הבעיה של חלק מסרטים ישראלים רבים, ובכלל, בקולנוע העולמי כולו, הוא הנטייה לחפש סיטואציות מרחיקות שחקים, תהפוכות נפש עצומות, דרמות היסטריות שיהפכו לצופה הקטן בבית הקולנוע את הבטן.
ביקור התזמורת לא עושה זאת.
פשטותו מנצחת.
הוא קטן, לא קורה בו כלום. הוא מתאר סיטואציה מתה, שולית, סתמית. ובעיקר מוכיח לצופה שאין צורך בנגטיב היסטרי ומלא תהפוכות בכדי להתרגש.
סצינת הספסל בדיסקו-הגלגיליות הביזארי היא אחת הנפלאות בקולנוע הישראלי. פשוטה להפליא אך מלאה ברגש ובהומור.
הכל נעשה בצורה כל כך לא מתבקשת, כדי למסור מסר שדווקא כן נראה כמותו. אך לא כך.
ללקק את זה.
והצילום. הו, אורגזמה ויזואלית ותודעתית גם יחד.
כרגע ראיתי את ביקור התזמורת ויש לי רגשות מעורבים
לדעתי אולי המפנה החשוב ביותר של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות הוא זניחת היומרנות והתמקדות בסרטים "קטנים".זוהי גישה נכונה ובריאה לתעשיה קטנה ומצומצמת כמו שלנו , לא לנסות לכבוש את האוורסט , להתחיל בלכבוש את החרמון, וזה אחד הגורמים להצלחתו של הקולנוע בחו"ל (למעט "ללכת על המים") הבעיה בביקור התזמורת שהוא באמת יותר מדי קטן , עד שלפעמים נעלם . סרט קטן אינו סותר את הצורך בעלילה , בדמויות חזקות ובקונפליקטים שנפתרים תוך כדי הסרט . גם הדיאלוגים בעייתים ומזכירים במעט את אותם סרטים ערבים שהוזכרו בסרט עצמו . השתיקות לעומת זאת מעולות אך לפעמים המבוכה החיננית שהסרט מנסה להעביר מעיקה . בסך הכל כן מדובר בסרט חמוד ומקסים , אבל הוא יכל להיות הרבה יותר מזה ובטח לא עונה על הציפיות והוויב שנוצר סביבו
וואו.
קראתי כאן תגובות אוהדות, אבל אני חושב שבסקאלה אני הולך להתמקם כסמן ימני.
מעולה.
מושלם.
כל כך התחברתי לשפה האמנותית של הסרט- נקיה, פשוטה, חדה, מוקפדת, בלי קשקושים ולכלוכים, בלי סתם.
הכל שם כי הוא צריך להיות- כל זווית צילום, כל משחק בתאורה, כל מבט, תזוזה, משפט, שתיקה- הכל בונה עולם, אמיתי, אותנטי.
סופסוף יצאתי מסרט- ישראלי ובכלל- והרגשתי שעברתי חוויה אמיתית, שלמה, מקורית.
קטן? לא באמת. נכון, אין כאן פיצוץ של 300 מיליון קילו חומר נפץ במוצב, ואין כאן מחבל הומו או אמא שמתחרפנת לגמרי. יש כאן אנשים, וחיים של אנשים שמתנגשים זה בזה. ולא תמיד האנשים וההתנגשויות הם "ענקיים", כלומר סופר דרמטיים. יש משהו מרענן וכל כך יפה בלהציב מציאות לא סוערת תחת זכוכית מגדלת- סך הכל לילה אחד, סך הכל גלריה מצומצמת ויחסית פשוטה של דמויות. אבל יש משהו בסך הכל הזה ששואב אותך פנימה, שגורם לך להתחבר לעומק, ולא רק להתרגש לרגע או להתלהב או להתרגז.
על העיצוב של הסרט, כמדומני, לא צריך להכביר מילים- מוקפד כל כך, יפה כל כך.. שאפו.
כנ"ל המוזיקה- ואת זה אומר מישהו שלא משתגע על מוזיקה ערבית.
והמשחק. ששון גבאי מדהים מדהים מדהים. כמו שכבר אמרו לפני. את רונית אלקבץ, שבדרך כלל אני לא אוהב, אהבתי מאוד- ניגוד מדוייק לתאופיק, פשטות וכנות ישראלית כזאת, חום וחוצפה.. סאלח בכרי מצויין. וגם כל השאר. אנסמבל נהדר.
לסיכום התגובה המשתפכת הזאת, אהבתי. התחברתי. נגע בי, נגע לי. לפעמים האמת והיופי נמצאים בפינות, בשוליים כמו שנאמר יפה בביקורת- לא רק בנקודות השיא. האתגר האמיתי הוא לעשות אמנות כזאת שתהפוך את השולי לשיא- וכאן זה מצליח. בעיני.
ערן קולירין- כל הכבוד. ככה צריך להראות קולנוע ישראלי.
מומלץ. בחום. רב.
בלי זיופים
דו – לפעמים מינימליזם של סרט יכול להיות מעצבן. כבר מצאתי את עצמי בעבר מתוסכל ממה שלא מראים לנו והיה יכול לנגוד את השעמום על המסך. ביקור התזמורת הוא מקרה אחר. הפשטות והכיעור של התפאורה והשחקנים מנוגדים למדיהם המגוהצים ונטולי הרבב של חברי התזמורת. החול המדברי פוגע בראיה ומדגיש את תחושת אמצע שום מקום של בית התקוה. הקלוז-אפים על פניהן של רונית אלקבץ ורינת מטטוב מדגישים פגמים, נקודות לא מחמיאות, גבות עבות, העדר איפור. היופי שלהן נמצא במבט, באותנטיות של החיוך, בחוסר הנסיון ליפות את המציאות מעבר למה שיש בה.
רה – על סמך סרטו הראשון, ערן קולירין הוא מוצר ליצוא. הזכיה שלו בפרסי אופיר גם על בימוי וגם על תסריט, הזכירה לי בעיקר שנים אפלות בהן יצא רק סרט ישראלי סביר אחד בשנה. לאחר הצפיה בביקור התזמורת, אני חייב להנהן במרץ ולהודות שהייתי מצביע בצורה דומה לו הייתי חבר אקדמיה. זה לא רק המינימליזם שכבר הזכרתי. קולירין בונה דמויות מהיסוד ומדלג בקלילות מעל מלכודות של מלודרמה ופוליטיקה מאולצת. זה לא רק היופי החזותי בפשטות שהוא מציג כבמאי, אלא גם היכולת לקחת סיפור מאוד פשוט ולחלק אותו בצורה אמינה על פני 24 שעות ומספר דומה של דמויות.
מי – יש מי שהעדר פוליטיקה, מעבר להסתרה נבוכה של תמונת טנק בעזרת כובע, מפריע לו. בעיני, עוד טיפה אחת של פוליטיקה הייתה הורסת את הקסם של הסרט. נכון, באותה מידה יכול היה הסיפור להתרחש ביוגוסלביה לשעבר, או בגבול ארה"ב-מכסיקו. זה מה שאהבתי בו, שהוא לא מנסה לחנך את הצופה ושומר על סיפור מהודק ופשוט, בלי לחפש בכח איפה להכניס איזה "מוות לערבים" או "די לכיבוש". העובדה שהסיפור מתרחש לפני יותר מעשור, כאשר עוד נראה מתקבל על הדעת, היא תמצית המסר הפוליטי שכדאי לקחת מהסרט.
פה – השאלה האם הסרט אינו מכיל יותר מדי אנגלית מכדי להתמודד על האוסקר לסרט בשפה זרה, הגיעה על לבלוגים באמריקה. כרגע, מסתמן שהסרט יהיה כשיר לאוסקר. האמת היא שלולא הועלה הנושא, לא הייתי שם לב אליו. האנגלית משתלבת בדיוק בזמן, בלי הרגשה של נסיון לדבר דווקא אל קהל זר, כמו העובדה שזה מה שמצפים מהדמויות. ביום אחד ולילה אחד, אי אפשר ללמוד שפה חדשה ולכן, ההגיון הוא שמצרים ויהודים ידברו ביניהם באנגלית. המבטא והעובדה ששני הצדדים דוברים אנגלית ברמה דומה, מתאימים לשפות השמיות מסביב ונדמה כאילו בכלל מדובר בשפת ביניים בין עברית וערבית ולא בשפתה של הוליווד.
סול – כולם מדברים על המשחק, אז גם אני אוסיף את דעתי. ששון גבאי נותן הופעה מאופקת כהרגלו, מה שקצת מקשה להבדיל בין תאופיק לבין דמויות אחרות שגלם. רק סצנת הסיום, בה התנהג כמפקד תזמורת אמיתי, גרמה לי להפריד סופית בין גבאי של ביקור התזמורת לבין גבאי של אביבה אהובתי, או מייד אין איזראל. מאותו רגע, הצלחתי להביט לאחור ולהבין כמה עומק באמת קיים בדמותו של תאופיק. רונית אלקבץ הפתיעה אותי לטובה. נוצרה לה עם הזמן תדמית של שחקנית אפלה ומלודרמתית. פתאום היא יודעת לחייך, לצחוק, לעשות פרצופים. דינה היא אישה מושכת בזכות שמחת החיים שלה. בשמלה אדומה ובלי צמות, היא ההפך הגמור של הטייפ-קאסט האלקבצי והדבר מבוצע כהלכה.
לה – בין אם במודע או שלא, הסרט מציג היפוך תפקידים היסטורי. בביקור התזמורת, הערבים הם הזרים שנכנסים לארץ לבושי מדים, מנומסים, מנגנים מוסיקה קלאסית. היהודים הם התושבים המקומיים שעורכים למבקרים סיור במקום, מציעים להם אוכל מזרח תיכוני (לפה במסעדה), מביטים על המצרים כגנרלים שלא מתערבבים בקרב הילידים. היהודים ידידותיים, אך לא מנומסים, לא מטופחים ומתרשמים בקלות מיכולות הנגינה של האורחים הנכבדים. טעות תמימה מדגישה עד כמה המצרים אינם מכירים את הגיאוגרפיה של הארץ ומבליטה את זרותם. לכולם ברור מי מקומי ומי לא מהסביבה בארצם של הבדווים היהודים.
סי – מערכת היחסים המעניינת ביותר בסרט היא דווקא זו שזוכה לפחות דגש בעלילה. תאופיק וחאלד מנהלים קרב אגו שנובע גם מהבדלי ראיית העולם שלהם וגם מהבדלי הדורות. חאלד הוא סוג של בן לא ביולוגי המורד באמונותיו ובמדיניות חוסר ההתערבות של תאופיק. המתיחות ביניהם ברורה, אבל התפקיד האמיתי של חאלד בחייו של תאופיק נשמר ברמת הסאבטקסט.
:לאחר שתאופיק מספר על מות בנו, אפילו יותר ברור כמה חאלד הסורר מסמל בעיניו הזדמנות לתיקון. הוא נוזף בו ומביט בחוסר אונים כאשר שוב לא הצליח ליצור אדם בדמותו. מנגד, העובדה שדווקא חאלד הוא זה שמגיע למיטה של דינה, מציגה תפיסה חדשה של שבירת גבולות אתניים ופוליטיים שהמסורת והפחדים מונעים מתאופיק לשבור בעצמו.סוף 
אויש ..
כל מי שכתב פה שהסרט היה טיפשי וחסר טעם כנראה לא מספיק הבין את רמת המיוחדות של סרט זה – הסרט עדין ועמוק בהיותו נראה כשטוח ללא התהפכויות ללא רגע שיא של הסרט זה כל היופי – ישראלים כנראה לא כל כך יודעים לפרגן והלעריך -אולי רק אלה שבתוך הבראנז'ה כי כולם מפרגנים לסרט זה ואני מעריכה שכאן רושמים אנשים שלא קשורים לתעשייה שפחות מבינים את מהות הסרט , אבל תאמינו לי הסרט לא היה זוכה בכמעט 30 פרסים בפחות מחודשיים אם הוא לא היה מספיק טוב לכל דעת המבקרים בפסטיבל קאן האוסקר הישראלי פסטיבל מינכן פסטיבל ברלין פסטיבל ירושלים וכו '
אני מאוד ממליצה החום והיופי של הסרט -היופי הוא בפשטות אל תבואו בצפיה של אני הולך לראות סרט גדול משהו מפוצץ שכזה בפאונטה בשטחיות ביופי שכלום לא משתנה – שמהנגינה לא נגמרת הוא משאיר אותה ככה , היופי בכך שהוא מבין שלעפמים דברים נגמרים פשוט ככה, בלי יותר מדי שמח או עצוב, וזה בדיוק העיקרון של הסרט וזה גם מה שנגן הקונצ'רטו אומר בסוף.
מקווה שתאהבו כמו שאני התלהבתי ועוקבת.
שלי.
כמה דברים:
1. כולם התלהבו מהשפה הקולנועית, אבל אני היחיד שהתלהב גם מהשפה עצמה. הערבית המצרית שכלל השחקנים הרביצו בסרט הייתה פינת עונג נוספת בעוגיית השכבות שנקרת "ביקור התזמורת".
2. אני היחיד שהעלילה כאן מזכירה לו את "ביבר הזכוכית"? ריבוי עולמות אישיים, להם יסודות רעועים מהעבר, המתנגשים זה בזה וחולפים זה לצד זה?
3. פשוט יוצא דופן.
סרט נחמד, ההתלהבות מוגזמת
סרט די יפה, נהנתי,צחקתי,"אבל לא מצויין". הפאוזות והשוטים ארוכים מידי, כאילו הבמאי והעורך התאהבו בחומר.כדאי להוריד כ15 דקות לפחות. יש גם הרבה קטאים של בימוי כבד ותאטרלי.אבל הבעייה העיקרית היא בתוכן: הסרט מתחנף למיצרים בצורה מוגזמת. בדיוק כמו ב"אוונטי פופולו" המצרים מוצגים כמאוד תרבותיים, עם ידע עמוק במוזיקת פופ אמריקאית וכו'. לא אגיד שאין מיצדים כאלה, אבל כאן אין זכר לעובדה שהם מוכרים ספרים אנטישמים ברחוב, הורגים פליטים מסודן סתם ככה וכו' . הישראלים בסרט הם לרוב בוקים בעלי תרבות ירודה. בקיצור סרט יפה אבל מאוד שמולני עם טעם כבד של השלייה עצמית לגבי המצרים. לא ניראה לי גם שהערבים יאהבו איך הם מוצגים הסרט. הסרט "נודל" יותר טוב בכמה מונים.
''פאוזה ושוטים ארוכים מדי''
אין ממש דבר כזה, פה זה שירת יפה מאוד את הסרט.
תראה את 'רעב' של סטיב מקווין, שוטים ארוכים וסטטיים ועדיין אחד הסרטים הגדולים
של העשור הנוכחי.
כלומר לא יכול להיות
שהוא התקשר גובינא, או באמצעות קוד תשלום? (כלומר, לפי מיטב זיכרוני, ניתן להשתמש בטלפונים ציבורים גם כך).
סרט חמוד
לא נראה לי שהייתה להם בכלל הזדמנות להשיג טלכרט לפני זה. אפילו לא ברור אם הם יודעים מה זה.
אתם חסרי פרופורציה
הסרט זכה ב8 מועמדויות פרס אופיר. זה אומר שני דברים: או שהפרס הזה לא שווה כלום והוא סתם זבל, או שזה באמת הסרט הישראלי הטוב ביותר שנוצר השנה ואז אנחנו בצרות צרורות.
אתם מתפלספים והופכים את הסרט הזה למה שהוא לא. הסרט הוא לא יותר מעוד סרט חובבני, כמו רוב הסרטים הישראלים שנוצרים.
רק בגלל שהוא ישראלי אתם מתייחסים אליו ככה.
בתגובה הראשונה מישהו רשם שזה באותה קלות היה יכול להתרחש בארה"ב או ביפן אז הרשה לי לשאול אותך שאלה:
אם הסרט היה מתרחש בארה"ב, עם איזו תזמורת יפנית ובאנגלית והוא היה עשוי בדיוק כך – היית חושב שהוא סרט טוב?
אם הסרט היה אמריקאי איכות ההפקה שלו הייתה מתאימה בדיוק לסוג הסרטים של עורץ הרסטים ב4 בבוקר – סרטים שוראים רק במקרה באיזו מסיבת פיג'מות של בני נוער.
זה שהוא ישראלי לא נותן לו פריבילגיה להראות כך.
''עוד סרט חובבני, כמו רוב הסרטים הישראליים שנוצרים''
וואו, כמה שאתה לא מעודכן.
צודק
זה כמו כולם פה התלהבו כל כך מריקוד מסוכן רק כי הוא ישראלי. די לאפליה! תפסיקו לכתוב שסרטים ישראליים יכולים להיות טובים.
עורץ הרסטים. הממ...
האמת? נראה לי שכן
לגבי היפנים והאמריקנים, כלומר.
היה יכול להיות סרט בכלל לא רע.
אולי יעשו רימייק?
הסרט היה מקסים
זה הזכיר לי סרט של ג'ים ג'רמוש רק בחור בערבה.
היה נהדר. אין לי תלונות ואני הוקסמתי מכל רגע.
סתם סרט
הסרט נטול קונפליקט, הדמויות לא מתפתחות.
ששון גבאי משחק טוב אבל זה לא "משחק חייו". ממש לא.
ויש כאן איזו אמביוולנטיות מסויימת: מצד אחד זה עוד סרט מבית מדרשו של השמאל הנזהר בכבודם של הערבים, אבל מצד שני – כל נגני התזמורת ערבים חוץ ממנצח התזמורת, כוכב הסרט (ששון גבאי). מה קרה? האם בליהוק של הסרט היו סבורים שלא קיים אף שחקן ערבי מתאים?
קראתי שאורי קליין התייחס לסוגיה הזו והעדיף ליהוק ערבי לתפקיד מנצח התזמורת וזאת כדי שהסרט יתקבל בברכה במדינות ערב.
ברור לי שהסרט לא יוקרן במדינות ערב, ובטח שלא במצרים, שבה בכל סרט על ישראל, אנחנו בתפקיד הקלאסי של היהודי השטני והחמדן.
עדיין, גם לי מפריע הליהוק הזה כי זה מקרין סוג של התנשאות, גם אם לא מודעת.
כבר התייחסו לנושא,
כאן:http://www.fisheye.co.il/bikur_hatizmoret#310853
ואני מסכים – התלונה הזאת דומה לתלונה נגד השחקנים שלא עשו צבא ב'בופור'. אם ששון גבאי היה גרוע בתפקיד, או אם הערבית שלו לא היתה אמינה, אז בהחלט היה על מה להתלונן. אבל קיימת הסכמה גורפת שגבאי מצוין בתפקיד – לכן הוא היה בחירה טובה. מה זה משנה אם אמא שלו היתה ערביה או לא? הדבר היחיד שצריך להיות רלוונטי לביקורת על שחקן הוא האם הוא מבצע את תפקידו טוב, או לא. כל השאר לא שייך.
מממ... לא חשבתי שאי פעם אגיב על הנושא הזה
בעיקר בגלל שבקונטקסט הישן שלו הוא היה כרוך בכל העליהום נגד המשתמטים וכאלה, אבל אם עכשיו הטענה קיבלה את המקבילה השמאלנית שלה, אני מניח שאפשר להתייחס לנושא גם באופן קצת יותר כללי –
נכון, שחקנית לא צריכה לעבוד בכביש כדי לשחק זונה. ונכון, שחקן לא צריך לרצוח כדי לשחק מאפיונר. ונכון, ששון גבאי משחק מצוין וגם חלק מהשחקנים של "בופור" שלא עשו צבא; עם זאת, ההתנגדות העקרונית לטענות נגד אלה ואלה לא ברור לי. נכון שבמקרה "בופור" אנשים חיפשו צינור לכעסים האבסטרקטיים שלהם על הסמולנים המסריחים, ונכון שאורי קליין מביט ברדיקליות דוגמטית על מקרה גבאי – אבל האם באמת הדבר היחיד שמשנה הוא אם שחקן משחק טוב? האם המרחב התרבותי שסביב הסרט לא משפיע על היצירה בדרך כזאת או אחרת? האם העובדה שאנחנו יודעים שהרצוג באמת העביר ספינה מעל הר לא משנה במשהו את חווית הצפייה שלנו? והלא אתה בעצמך, רד, דיברת פעם על איך העובדה שג'ק ניקולסון משחק ב"אודות שמידט" מחבלת בסרט *למרות* שהוא משחק טוב. אני מסכים, כאמור, שחלק מהנסיונות להתעטף באידאולוגיה ועקרונות בעניינים האלה מעצבן (אם כי רק בהקשר ספציפי, אני לא חושב שזה פסול לחלוטין – אם יגאל עמיר, להבדיל, היה מגלם את אייבי נתן בסרט, הייתי חושב שזה דוחה מבחינה אידאולוגית); אבל הנסיון הזה לעטוף כל סרט בצלופן ולהגיד שכיצירת אומנות הוא מנותק מהמציאות נראה לי תלוש. כן, אי השירות הצבאי של שחקני בופור – ועל אחת כמה וכמה הסערה סביב הנושא – משפיעים על איך שאנחנו חווים את הסרט במידה זו או אחרת. וכן, לגמרי, העובדה שששון גבאי, ולא שחקן ערבי עלום עם מטען הסטורי אחר, מגלם את מנצח התזמורת ב"ביקור", משפיעה על חוויית הצפייה. לי באופן אישי זה לא הפריע ברמות האלה, אבל הייתי מאוד מודע לששון גבאיותו של השחקן הראשי, והציפיה לראות שחקן ערבי בתפקיד נראית לי הגיונית, אם לא ברמה אידאולוגית אז בהקשר האינטגרלי של היצירה.
יודע מה, אתה צודק.
הרקע של שחקן כן יכול להשפיע על חווית הצפיה (למרות שבאופן "אידיאלי" ו"טהור" זה לא היה צריך להיות ככה), ואם העובדה שששון גבאי לא ערבי מפריעה למישהו, קשה לי להתווכח ולטעון שהיא לא מפריעה לו. אבל מבקר מכובד כמו אורי קליין צריך לנתק את עצמו ככל האפשר מהמטענים הקודמים שיש לו על הסרט ויוצריו ולהתייחס רק לסרט עצמו, ולטעון שסרט הוא פחות טוב כי אחד השחקנים הוא לא ערבי זה אידיוטי בדיוק כמו להחרים את 'בופור' כי השחקנים לא עשו צבא או לתת לסרט ביקורת רעה כי הבמאי מכוער. במקרים האלה, שני הצדדים (בופור וביקור) נשמעים כמו טוקבקיסטים – האנשים שאין להם שום עניין בסרטים האלה או בקולנוע בכלל, אבל ינצלו כל הזדמנות לצעוק "מוות לערבים" או "די לכיבוש".
לא, כי סרט הוא לא יצירה אוטונומית
שמתקיימת במרחב טהור ומנותק מהמציאות. אתה יכול להתנגד לטענה שלו מבחינה אידאולוגית ולהצר על הקנטרנות שלה, אבל להגיד שזה לא לעניין לשפוט סרט על סמך המטענים החוץ-קולנועיים שלו זה לא רק בלתי אפשרי, זה גם מטופש.
יותר מטופש
לשפוט סרט על פי דתם של השחקנים מאשר לא לשפוט אותו לפי דתם של השחקנים?
צופי הסרט מחוץ לארץ לא מכירים את ששון גבאי ולא יודעים שהוא לא ערבי. אז מה, הסרט שהם ראו הוא טוב יותר?
אמממ... לא
יותר מטופש לעשות דה-לגיטימציה לשיפוט של יצירה בין היתר על סמך מידע שחיצוני ליצירה מאשר לעשות את השיפוט הזה. להגיד שקליין טועה נקודתית – סבבה. לבטל כלאחר יד את כל סוגי הטענות הללו בגלל שזה "לא קשור ליצירה" – לטעמי תמוה.
אבל כבר הסכמתי איתך בנושא הזה.
סליחה, הכנסתי בטעות לוכחן אוטומטי.
עד שאני כותב הודעות רציניות, לפחות שיהיה קצת אקשן.
אמממ... כן
כמו שאנחנו רואים סרטים "טובים יותר" בשפה שאנחנו לא דוברים בה, במקרים בהם המשחק הגרוע מתעמעם בגלל השפה הזרה והשימוש בכתוביות.
לא מקבל את הטענה הזו
המרכיב היחיד שמשנה הוא האם השחקן נתפס כאמין או לא. במקרה של ששון גבאי ב"ביקור התזמורת" הוא אמין, הוא מעביר את הדמות על כל הדקויות שלה, וזה כל מה שצריך. העובדה היא שאני בכלל שכחתי במהלך הצפיה שאני רואה את ששון גבאי שם על המסך וראיתי רק את תאופיק, מפקד התזמורת.
אני גם תוהה מדוע טענות כאלה לא עלו במקרים הפוכים. למשל, כאשר מכרם חורי גילם את דמותו של אב המשפחה היהודי ב"מישל ספרא ובניו" , ועשה זאת בצורה נפלאה, לא שמעתי את קליין ודומיו מתלוננים על כך שלקחו שחקן ערבי לשחק דמות של יהודי.
אם אנו רוצים ליצור איזשהו סוג של השתלבות מינימלית בין העמים שחיים פה נראה לי הכי טבעי ששחקנים משני העמים יגלמו גם דמויות מהעם ה"אחר". וכמובן, שמעבר לכל הנימוק האידאולוגי הזה יש רק דבר אחד שקובע: מידת התאמתו של שחקן לתפקיד, ללא קשר למוצאו או דתו או מה שלא יהיה.
מסכים עם הטענות האידאולוגיות, בגדול
לא מסכים עם המסקנה הבוטומליינית. כן, מידת התאמתו של שחקן צריכה להיות הגורם המכריע והעליון. אבל-
1. הרקע של השחקן, בפרט כאשר הוא ידוע לקהל, רלוונטי למידת התאמתו לתפקיד. שחקן, כמו כל יוצר, נושא איתו את המטען התרבותי של עבודות קודמות ואישיות ציבורית, ויש לכך משמעות – סובייקטיבית, כמו כל עניין של טעם – בעיני הצופה.
2. למה צריך להימנע מהפעלת שיקול דעת אידאולוגי כשבוחרים שחקן לתפקיד? אפשר להגיד ששיקול הדעת האידאולוגי במקרים הנדונים הוא לקוי, ואני מסכים, אבל הטענה הגורפת לא ברורה לי, ע"ע הדוגמה שנתתי קודם.
אני מניח שאנו מסכימים ולא מסכימים בעת ובעונה אחת
אבל_
1. אם אותו שחקן (והדוגמה של גבאי בביקור היא מצוינת) מצליח להשכיח מצופיו את הרקע שלו ולגלם דמות אמינה לחלוטין, הרי שכל ענין הרקע (אידאולוגי או לא) מתעופף דרך החלון. במקרה הפרטי הזה, לפחות, גבאי הצליח להשכיח ממני את העובדה שהוא אינו מצרי במוצאו, ואני מניח שערן קולירין ראה בו את האיכויות והיכולות הללו לפני שהוא ליהק אותו. זה גם חלק מהחלטות הבימוי, ובמקרה הזה אני מוריד את הכובע בפני החלטת ליהוק/בימוי משובחת במיוחד.
2. אין שום סיבה לנטרל שיקול דעת אידאולוגי בזמן הליהוק, ואני מתייחס לבחירה של גבאי במקרה הזה כבחירה אידאולוגית מוצדקת לחלוטין. אני לא יודע אם קולירין חשב על זה או לא בזמן הליהוק, אבל כמו שכבר אמרתי – דווקא הבחירה בשחקן שאינו מאותו מוצא ורקע של הדמות יש בה אמירה (מכוונת או לא) שנוגעת מאד למרקם היחסים השברירי שבין עמי האזור, ממש כשם שבחירתו של חורי לתפקיד אב המשפחה היהודית במישל ספרא היתה בעלת אמירה חזקה לא פחות.
לפחות במקרה של "ביקור התזמורת" הטענות האלה נראות לי מופרכות ונגועות בשיקולים חיצוניים לסרט עצמו.
אומנם אני וחברתי לצפייה הורדנו בצורה משמעותית את ממוצא הגיל באולם (מ70 ל68.5) אבל זה לא משנה- זה היה סרט קטן ומרגש, משעשע לפרקים, שאני ממליצה עליו בחום. מרוב הציפייה, הטריילרים והפרסום הכה רב מהסרט- הייתי כמעט בטוחה שאני אתאכזב בשל הציפיות הגבוהות. אולם, הרושם שהוא מייצר כסרט קטן (למרות שיש צדק עם אלו שטוענים שיש בו הרבה פעמים משפטים גדולים שאין בהם את כל ההיגיון התסריטי שבעולם) עונה בדיוק על הציפייה כסרט קטן ומרגש. לדעתי הצילום היה יפה, נקי ומעניין; אהבתי את השימוש בצבעים; ושוב פעם, גם אם הדמות הייתה מגוחכת במקצת הסיטואציה והתסריט לא גרמו לי ללעוג עליה, אלא לרחם עליה או אפילו להתחבר איתה. הבעייה שלי היא להצביע על מה בדיוק עבד וגרם להכל, ואין לי מושג לאן ועל מה להצביע. בקיצור, תלכו ואפילו תזכו לשמוע את הצחקוקים של הזקנים מהשורה האחורית.
מועמד מכובד לזכיה ברייזיס
אישי ואני ממעטים ללכת לקולנוע. את רגעי האיכות שלנו אנו משתדלים למלא ברגעים משמעותיים, שאיננו מוצאים, בגילנו, בקולנוע.
הביקורות המהללות את ביקור הגברת, הזכיה ב'אוסקר הישראלי' והידיעה על פסילתה להיות מועמדת בדבר האמיתי, הטרידה את מנוחתנו עד שאמרנו לעצמנו שאנו חייבים ללכת ולחזות בפלא ולתמוך ביוצריו.
אלא שככל שעלילת הסרט התקדמה עוד ועוד, גברה האכזבה והתסכול התחדד עוד ועוד.
הכל ראינו שם. רק לא סרט.
העלילה משעממת עד אימה. איטית להחריד ויכולה לשמש כחומר הרדמה יעיל ביותר.
מה זה אמור להביע?
איננו יכולים להרגע מבזבוז הזמן ומתחושת התרמית והולכת השולל של המבקרים וחברי האקדמיה ושאר המבינים שאינם מבינים דבר.
לקולנוע כנראה לא נלך עוד.
בודאי ובודאי לא לסרט ישראלי.
צר לנו, אך ביקורת מוגזמת ובלתי פרופורציונית לסרטים ישראלים דומה ליריה ברגלה העקום בלאו הכי של האמנות הישראלית, וסופה להאבד בשממת המדבר בלי שום בטח תקוה.
מועמד מכובד לזכיה ברייזיס
זה שאת ואישך לא ראיתם שם סרט, לא אומר שלא היה שם סרט.
אולי באמת כדאי שאת ואישך תבלו את רגעי האיכות שלכם לא בבתי קולנוע- כנראה שזה בזבוז זמן במקרה שלכם.
טלי קורה
בכדי לראות את האיכות צריך להתקרב, אבל כשמתרחקים אל מרומי האולימפוס ומשקיפים משם – ועוד עם קורה ענקית כמו שיש לכם – אי אפשר לראות כלום.
הוכחתם שוב שאין צורך שתטרידו את מנוחתכם: העולם כמנהגו נוהג, האיכות לא יכולה לפרוח במדבר הלבאנט ואין תקווה לאמנות הישראלית העקומה.
בראזיס אין קריטריון של אחוז אנגלית,
אז גם לראזיס הסרט לא יכול להיות מועמד.
הולך לראות שוב
הלכתי לראות את הסרט לפני שני לילות בהקרנה חינמית שנערכה באוניברסיטת בן גוריון, עם המפיק של הסרט (איילון רצ'קובסקי) נוכח ועונה על שאלות לאחר ההקרנה. לא נשארתי לזה משיקולי לו"ז, ועכשיו אני חופר את האינטרנט בחיפושים אחרי ראיונות עם קולירין, מה שמניב לי הרבה עמודים שמדברים על "ביקור התזמורת" ו"ראיון לילי".
אני הולך לראות אותו עכשיו שוב בנסיבות שונות: תל אביב, לב-דיזינגוף-סנטר, 11 בבוקר, עם חברה שלי, שמנתחת מסרטי קולנוע הרבה יותר ממה שאני מצליח.
אני מפחד. יצאתי בהרגשה עילאית מהסרט, מתלהב ושר בערבית קלוקלת, ואני לא רוצה שהזיכרון הטוב ייהרס לי…
ומצד שני, גם אם "חסרה עלילה" והתפתחויות וכיו"ב (שבזמן הצפייה לא הפריעו לי אבל במבט לאחור נראים כגורמים שיכשילו את "מבחן הצפייה השנייה")…
הכתיבה פשוט מעולה. באמת. נכון, אין כאן סיפור על שידחוף קדימה, לא משנה מה קורה (ע"ע קלרה הקדושה, הסרט הישראלי הכי שיש מבחינתי), אבל ישנן סצינות מסויימות (דיסקו, טלפון ציבורי, ולא נרחיב מפאת ס?פ??יילו?ר למי שעדיין לא צפה) שהן פשוט מבריקות. איך שקצוות נסגרים לאורך התקדמות הסרט, התיזמון – שתלוי גם במשחק המעולה של כולם – אלה דברים יפים. אתה רואה כל כך הרבה סרטים שאתה כבר שוכח שקולנוע נמצא שם בשביל לעשות פלאים כאלה שלא יכולים לעבור טוב בשום מדיום אחר (התסריט של בופור מול הספר "אם יש גן עדן", כשהספר לוקח). אפילו אם אני אתאכזב קצת בצפייה השנייה, הזיכרון של הפעם הראשונה שבה אני רואה את הדברים האלה קוראים ומתפעם, מתפעם, מתפעם – את זה לא ייקחו ממני.
(ואני לא מאלה שרואים מלא סרטים ואולי כבר ראו את השטיקים האלה במקום אחר, אז אם יצאתי טמבל – מה לעשות…)
חזרתי מצפייה שנייה
מבסוט.
מה שעבד בפעם הראשונה עבד גם בפעם השנייה.
היה פחות נחמד לראות את זה עם קהל של 10 אנשים ולא עם קהל של 300, שצוחק ביחד ומתנשם ביחד ומעצים כל קטע, אבל מצד שני לראות את זה בלי "פ?יקים" כאלה עזר לי לקבל עליו פרופורציות…
…שגם בהן הוא עדיין מעולה.
כל הסצינות של ששון גבאי ורונית אלקבץ שחשבתי שירגישו כמו משהו שנועד להעביר זמן הם כבר לא ככה.
"משפטים מפוצצים" ("זה כמו לשאול למה בנאדם צריך נשמה", "טונות של בדידות" וכיו"ב) נשמעו במקום. חלק ממה שמאפיין את העולם של הסרט, לדעתי, זה שאנשים שם מנסים לבטא את מה שמעיק עליהם ולא מוצאים מילים. הם אומרים דברים גדולים, אבל אפילו זה לא מצליח לבטא את מה שהם באמת מרגישים.
"זה סרט על בדידות וכיעור", אמרה חברה שלי. "הכל מכוער. הנשים, הבגדים, העיר. זה לא במקרה".
אולי.
יצאתי מבסוט. אני אשמח לראות את זה שוב. זה לא מאכזב, זה לא המאיס את עצמו. אני מרוצה.
דעה שונה - לא נהניתי
99% מהתגובות כאן מהללות. דעתי שונה.
זה לא "סרט גרוע". בהחלט לא. אבל זה גם לא סרט כזה טוב. אני חושב שההתלהבות ממנו באמת מוגזמת.
הסרט כולל הרבה מאוד דמויות, ומתמקד, לכאורה, ביחסים בין הדמויות האלה. אבל למעשה, הוא לא מספר כמעט שום דבר על הדמויות. את רובן אנחנו לא לומדים להכיר כמעט בכלל. וגם את אלו שאנו מתחילים להכיר – זה ברמה שטחית מאוד.
ולמה?
בגלל השתיקה.
הדמויות כמעט כל הזמן שותקות.
שתיקה יכולה להיות דבר נפלא. היא יכולה להגיד הרבה יותר ממילים. אבל בשביל שהיא תעשה את זה, צריך איזשהו בסיס. צריך להבין למה הדמות שותקת.
הסרט רווי בקטעים ארוכים של שתיקות. ועוד שתיקות. ועוד שתיקות. באיזשהו שלב, הוא עובר את הגבול בין "שתיקות שמביעות משהו" לבין "איך אני אמור להבין משהו מזה?". דוגמה נהדרת היא הדמות של ה"סגן" של תאופיק (זה שרוצה לנצח ותאופיק לא נותן לו). אנחנו לומדים עליו כל-כך מעט מהסרט, והוא מדבר כל-כך מעט, שגם כשכבר קורה משהו, אני לא הצלחתי להבין מה המשמעות של זה (למשל – כשהוא פתאום הצליח לסיים את היצירה שלו).
עוד דוגמא היא כל מה שנוגע לקו העלילה שנוגע לקבוצת הנגנים שנמצאת בבית של הבן (לא זוכר איך קוראים לו). "קו עלילה" אמרתי? זה נשמע קצת מופרז. "קו השתיקה" זה יותר מתאים לתאר את כל הקטעים הנוגעים למה שקורה בבית הזה. לא למדתי על הדמויות כלום, חוץ מזה שיש לאחרונה מתחים בין האבא לאמא בבית. וואו. ביג דיל. כולם שם רק שותקים כל הזמן. בשלב מסוים זה נהיה סתמי.
במינון הנכון, שתיקה היא כלי נהדר. אבל הסרט הזה הוא מנת-יתר של שתיקות. ובשלב מסוים זה פשוט נמאס.
ניטפוק: הימים הם לא ימי אוסלו
במסגרת הקרנת הסרט שנערכה אצלנו במסגרת העבודה, ערן קולירין ענה בסיום הסרט על שאלות. הוא אמר שהסרט הוא מעין אגדה שיכולה להתרחש בכל זמן ובכל מקום. בכלל, במהלך הסרט הרגשתי כאילו שאנחנו נמצאים באייטיז או אפילו בסבנטיז עם הטלפונים הציבוריים וערב הדיסקו-גלגליות. ומצד שני נתב"ג 2000 ולוגואים של תוכן שיווקי של חברות שלא היו קיימות לפני עשור. הסיבה מדוע מתייחסים לסרט כסרט שמתרחש בתחילת שנות ה-90 היא בגלל סינופסיס ראשוני שנמצא באתר הקרן ולא עודכן, הסרט לא מתרחש בשנה או תקופה ספציפית.
לא היה לו מסר מיוחד להעביר בסרט, הוא התחיל מרעיון של תזמורת שנתקעת באמצע שומקום והתגלגל והתפתח משם.
עקב החרם התרבותי של מצרים הסרט לא מוקרן שם, למרות רצון להקרינו ולחץ מצרי אף הוציא את הסרט מפסטיבל סרטים באבו דאבי אליו הוזמן.
ואיך הסרט? נהניתי עד מאד, סרט קטן ואנושי ומשחק מצוין של כולם. ובכ?רי הצעיר אכן ח-תיך
אתמול בארוחת הערב בוושינגטון (לקראת אנאפוליס) היו למארחים האמריקאים כמה בעיות, אבל המרכזית שבהן הייתה איך לדאוג לסידורי ישיבה כאלו שבהם, בשום פנים ואופן, לא יקרה מצב בו הנציגים הסעודים או הסורים אפילו יתקלו בקצה ניחוח האפטרשייב של חברי המשלחת הישראלית (על פי בקשות מפורשות של הסעודים והסורים).
לפעמים העולם הזה קצת מייאש, במיוחד לאנשים אופטימים.
זה לא ממש מפתיע, אבל גם לא מדכא באופן יוצא דופן.
זו בסך הכול תוצאה של המצב הנוכחי. בשנים הראשונות לאחר הסכמי אוסלו היה שיפור ניכר באווירה כלפי ישראל בעולם הערבי, וגם במישור התרבותי היו סימנים לשינוי ביחס. אני זוכר, למשל, שכוכב קולנוע מצרי ידוע התראיין ואמר שהגיע הזמן להשלים עם ישראל. אמנם נכון שאח"כ הוא חזר בו בלחץ דעת הקהל ואמר שכל זמן שלא הושבו זכויות הפלסטינים במלואם – אין לקבל את ישראל. אבל היום אף אחד בקהיר בכלל לא יעלה על דעתו להגיד כזה דבר, מלכתחילה.
ככה שיחסים תרבותיים, כמו יחסים מכל סוג אחר, הם מאוד נזילים ותלויים בנסיבות.
אתה, מסתבר, הרבה יותר אופטימי ממני.
שנאה היא שנאה היא שנאה, וכשהיא יוקדת מספיק רמציה מאירים דורות שלמים.
אופטימי זה השם שבו פסימי קורא לריאלי
(וגם להפך, לפי הצורך)
וואו, אתה *ממש* אופטימי.
פרנקו וספקטור
אני מסכים, הסדרה באמת הוציאה מרונית אלקבץ משחק יותר טוב מכל סרט בו השתתפה. מצד שני, כמעט כולם שחקו טוב בסדרה הזו. חבל שהיא לא שרדה יותר מעונה אחת.
לגבי סוף הסרט (
): לפי הטקסיות על פני הנוכחים בקהל והאביזרים על הבמה וסביבה, ההופעה מתרחשת בפתח תקוה. השגרירות שלחה לתזמורת הסעה על הבוקר ומכיוון שהמרחקים בארץ לא גדולים, סביר להניח שעד הצהריים, כבר הצליחו להעמיד הופעה כמו שצריך.
הרגע ראיתי, סרט מקסים.
וששון גבאי מצד אחד הפתיע טותי בתצוגת המשחק המרשימה, אך מצד שני- הקול שלו באנגלית היה מוזר.
תהייה אחת הציקה לי במשך כל הצפייה- האם הם מוסלמים? אם כן, מדוע חאלד נושא איתו פלאסק? ונגיד שזה לא אלכוהול שם, כשהיא הציעה להם יין הם לא בדיוק התרעמו.
בדיוק מאותה סיבה
שאם תציע ליהודי חזיר או צ'יזבורגר או פירות ים וכד', במקרים לא מעטים הוא לא יסרב לך למרות אי-היותם כשרים.
לא נכון.
בארץ, יש רוב של אנשים שמאמינים שיש אלוהים. אני די בטוח בזה. סטטיסטית, אני זוכר שקראתי על אחוז די נמוך של אתאיסטים מוצהרים באוכלוסיה בארץ. בארצות ערב, וגם במצרים, אני די בטוח, שאם תצהיר על עצמך שאתה הומו והסרט האהוב עלייך זה יוסי וג'אגר, יש לך סיכוי יותר טוב לשרוד מאשר אם תצהיר על זה שאתה אתאיסט.
עדיין, בסרט רק 3 מתו ה8, הראו בבירור שהם לא נוגעים באלכוהול[בארוחת הערב אצל המשפחה של ההוא עם התינוק\ת]. 1 בבירור נוגע באלכוהול[ומזיין כמו כלב{סקיוז מי פור מיי פרנצ'}], 1, שחקן מוערך לא ברור מה עמדתו.
אז מה?
תזמורת המשטרה של אלכסנדריה היא לא, והיא לא אמורה להיות, חתך מייצג של האוכלוסיה המצרית. כמו שבסרט על קבוצה של ישראלים, אין שום סיבה לדאוג לכך שבדיוק 77% מהם יאמינו באלוהים.
אין קשר בין להאמין באלוהים ללשמור מצוות. יש מספיק אנשים מאמינים שלא אוכלים כשר
קר באמצע המדבר בלילה. מאוד קר.
עזוב, הסרט בכלל לא מתרחש בארץ
אלא באמצע אריזונה.
אם הוא היה מתרחש בארץ, אז החבר'ה היו או שעה מאילת או שעה מבאר שבע. אז עדיף באמת שהם ישנו אצל משפחות ביישוב מאשר פשוט לעשות נאגלות בטרמפים למלון כלשהו. וגם הילדים מעדיפים לעשות סקטים ביישוב מאשר לצאת ל"פורום".
פושט אין "שומקום" כזה בארץ. זה דבר אחד שטוב בה… כולם בסה"כ די קרובים לאקשן, גם אם האקשן זה בסה"כ תל אביב או אילת.
באמת בלוס אנג'לס אולי היו אוהבים את הסרט הזה יותר….
עזוב, הסרט בכלל לא מתרחש בארץ
מתי בפעם האחרונה ניסית לצאת, למשל, מירוחם?
אפילו אם יש לך אוטו הדרך לבאר שבע היא לא קצרה (ולמי יש?). מיותר לציין שבירוחם אתה אפילו לא יכול לקבל כוס קפה נורמאלי בחוץ (מה שכן, צ'אי מסאלה מצויין) אז בטח שלא "לצאת". מה גם שבאר שבע לא מציעה הרבה יותר.
לך תגור שם שבוע ונראה אותך מדבר…
וחוצמזה שיש עוד 200 דברים בסרט שהם לא ריאליסטיים (למה המנצח לא התקשר לשגרירות מהתחלה? כמה יהודים טובים אתה מכיר שהיו מוכנים לארח ערבים בבית שלהם?). זה פשוט לא אמור להיות ריאליסטי. זה לא העניין.
גרתי שם יותר משבוע, והיא צודקת.
לא קרה לי מעולם שלא יכולתי לצאת משם כל היום עד למחרת.
זאת היתה סצינה כל כך קצרה
וחשוכה, וצולמה מרחוק… מה הסיפור?
הסצנה הזו היא תרוץ
אני לא רוצה לקבוע באופן נחרץ, אבל על סמך כמות הסרטים המציגים דמויות יהודיות חיוביות שהופצו במצרים בשנים האחרונות, נראה לי שהסרט היה נפסל בכל מקרה.
יכול.
המטען הפסיכולוגי של תאופיק שקע מספיק עמוק עד שהוא כבר לא יכול לשאת זאת יותר
ומחפש עם מי לחלוק, כל אחד. אלקבץ גרמה לו לפתח רגישות מבעד לשיריון הקשוח והוא
מצא אוזן קשבת.
ראיתי הבוקר
אני תדיר מביע פה באתר את סלידתי מסרטים ישראלים ו"ביקור התזמורת" הוא… עוד סרט נוראי. כל שוט סטאטי נמשך חצי דקה לפחות, בשביל מה זה טוב? אני אמור להרהר בזמן הזה על טיב הדמויות או על עומקן הרגשי? עדיף לו היה קולירין מקצץ את השוטים ומשאיר אותנו עם סרט קצר באורך 20-30.
לא ברור לי מדוע נשפכו על הסרט הזה כל כך הרבה סופרלטיבים; אני לא הבחנתי בשום נקודת אור בשיעמומון הזה.
במהלך הצפיה נזכרתי ב"מצב רוח לאהבה" האדיר של וואנג קאר ווי ו"השיבה" של אנדריי ז'אגינסטב. שניהם איטיים ומהורהרים, אך הסגנון שלהם מונע מההתפתחויות העלילתיות והלך הרוח של הדמויות. ב"ביקור התזמורת" לקצב של הסרט אין קשר למה שהוא רוצה להגיד לנו (ואני עדיין לא סגור על מה שהוא רוצה להגיד לנו). נכון, לסרט של 30 דקות אין שוק בישראל ובעצם גם סרט בן 60 דקות לא יגיע לקולנוע, אך מדוע לא להחזיר את התסריט לשכתוב נוסף ולעבות, להעשיר ולהגדיש (לא בטוח שיש כזאת מילה בעברית) אותו. הסרט הזה הוא זלזול בקהל הצופים.
מה הוא מנסה להגיד לנו?
הוא לא מנסה ל*הגיד* לנו כלום. הוא מנסה להראות לנו שאנשים שונים, מעדות שונות, יכולים לפעמים למצוא שפה משותפת ולחיות יחדיו בהרמוניה.
אה, זה כן ''להגיד לנו'', כי גם זה מסר.
ואני חושב שלסרט הזה אין ממש מסר: הוא פשוט מנסה להראות לנו כמה דמויות מעניינות בסיטואציה מעניינת – והוא עושה את זה בצורה נפלאה, עם שימוש יעיל להפליא במדיום הקולנועי.
אז יש לנו הגדרות שונות לשימוש יעיל להפליא במדיום הקולנועי.
אני צפיתי בסרט שנעשה ע"י במאי שמתרפק על קומפוזיציות עד זרא. מה שהיה כמעט מחשמל אצל וונג קאר וואי פה נטול רלוונטיות; ערן קולירין אונס עלילה קטנה ואולי אפילו סמפטית עם סגנון בימוי משונה ותמוה. כנראה שיש מספיק אנשים בישראל ובעולם שהשטיק הזה מרשים אותם, עליי זה לא עבד.
וזה מפליא אותך?
ראשית, כבר ציינתי כאן שאהבתי מאוד את הסרט. שנית, כבר ציינתי במקום אחר באתר ש'מצב רוח לאהבה' שיעמם אותי עד מוות.
שנית, לאנשים שונים יש טעם שונה. זה לא קשור לביטויים מנמיכים כמו "שטיק", אלא ליכולת של במאי להשתמש במדיום הקולנועי בצורה הפועלת ביעילות על *חלק* מקהל הצופים.
אלא אם כן אתה רוצה להציע ניתוח קצת יותר מעמיק של החסרים ב'ביקור התזמורת' (לעומת, נגיד, היתרונות ב'מצב רוח לאהבה') – אני מציע שנסיים כאן.
אני זוכר שפינגווין מתעב את ''מצב רוח לאהבה''
עכשיו אזכור שגם אתה במועדון.
הטענה המרכזית שלי היא שסרט איטי לא יכול להיות איטי לשם איטיותו. ב"מצב רוח לאהבה" היתה זו המלנכוליה. ב"השיבה" זעם כבוש. ב"ביקור התזמורת" אין כלום. לכן עלו בי מחשבות שהבמאי השתמש בתחבולה הסגנונית הזו בשביל לחפות על אם כל החוסרים – החוסר בתסריט. בסרט כמעט ולא קורה דבר. המון ביקורות הזהירו מראש כי בסרט "קטן" מדובר. התירוץ הזה לא קביל מבחינתי; סרט קטן צריך להמשך רבע שעה, לא פי שש.
כמו שאתה רואה עיקר הביקורת שלי היא היולית, כלפי הצורה. אני מניח שאתה מבקש הנמקות תוכן. יש לי אמנם גם כמה כאלה ("בית תקווה" מוגדרת כעיר מתה תרבותית אך לפי כמות המסעדות ומועדון הדיסקו כנראה שמצב לא כל כך גרוע) אך הן איזוטריות ודי מיותרות.
מבחינתי אפשר לסיים פה.
החוק הראשון של מועדון שונאי מצב רוח לאהבה
לא מדברים על מועדון שונאי מצב רוח לאהבה.
''סגנון בימוי משונה ותמוה''
לא יודע, אחרי ביקור התזמורת וההתחלפות אפשר לומר שקולירין הוא מהבמאים הישראלים
היותר טובים שיש לנו. סגנון הבימוי שלו על סף שלמות, חרף האין-תסריט בביקור התזמורת
(ההתחלפות למשל היה תסריט חכם ומלא רבדים ולצד הבימוי המודרני/רגיש/אמנותי/שכלתני
של קולירין זה הפך לסרט שננטע עמוק בתודעה).
הבימוי של קולירין מעורר השראה ואפשר וצריך ללמוד ממנו הרבה.
כאילו הדבר היחיד (או העיקרי) שמגדיר סרט זה ארץ המוצא שלו, מילא.
אבל אם אתה כל כך שונא קולנוע ישראלי ויודע שתסבול בסרטים ישראליים, למה אתה מתעקש בכל זאת לחזור? למה אתה עושה את זה לעצמך? (למה לא תגיע איתו להסכם הדדי על שמירת מרחק האחד מהשני?) אם תגלה שהסיבה לכך קשורה באיזשהו אופן לסיפוק איזה יצר מזוכיסטי שהיה חבוי בך ולא ידעת על קיומו, אז אני ממליץ לך בחום על 'מפטיר' (בסינמטק הרחוק ממקום מגורייך). אם אני סבלתי בו, אז אתה ודאי תסבול בו שבעתיים. כמו שאתה אוהב.
________________________
אם יש משהו מעצבן יותר מאנשים שמתעקשים לשנוא סרטים מז'אנר מסוים "כי (הכנס כאן של סטיגמות מיושבנות ולא הכי רלוונטיות על הז'אנר הרלוונטי)" זה אנשים שטורחים לעדכן אותך בזה השכם והערב. די.
אין בי בדל התעקשות
אני לא רואה סרטים ישראלים בקולנוע ולא שוכר אותם בDVD. אתרע מזלי ואחד מבני משפחתי צפה בסרט בטלויזיה. אמרתי לעצמי, "הסרט נושק למאה אחוזי עגבניות טריות, הוא זכה לסופרלטיבים כמעט מכל מבקר סרטים בארץ – ז"א שרע מאוד הוא לא יכול להיות" והחלטתי לצפות (למען האמת לא היה לי דבר אחר לעשות). כאמור, הנחתי המוקדמת שהסרט לא יכול להיות רע מאוד היתה מוטעת. אגב, אני לא נגד צפייה בסרטים רעים וגרועים. להיפך, לפעמים הרפש הזה מסייע לבנות טעם קולנועי איכותי.
רוב הסרטים הישראלים שראיתי עד היום היו גרועים עד גרועים מאוד. אני מניח שגם *רוב* הסרטים האמריקאים שראיתי עד היום היו גרועים (או לפחות לא טובים) ועדיין הקולנוע האמריקאי לא מתוייג אצלי כקולנוע כושל ואילו הישראלי כן. מדוע? אנדקוציה. והקולנוע הישראלי לא מספק לי הזדמנויות לשבור את האנדוקציה (וכן, לפני הצפיה בביקור התזמורת עלו בי תקוות שאולי הפעם זה יהיה שונה).
עכשיו רק חסר שתאמין למה שאתה אומר.
אדם שמצהיר השכם והערב בכזאת אובססיביות שאין לו עניין ב-X, בשום מצב לא חוזר לזירת הפשע, אלא אם כן הוא נהנה להפגין עליונות או שהוא "מזוכיסט".
ואם עד עכשיו לא הצלחתי להבהיר את עצמי, אוסיף רק זאת:
אם אדם בא לסרט עם מטענים ודעות קדומות (וכן, אתה בא עם מטענים ודעות קדומות) הסיכוי שלו ליהנות מהסרט ממילא שואף לאפס. אם כך, מה הטעם לבוא בכלל?
_____________________________
לא יודע למה (בעצם אני כן יודע, אבל למי יש כח לפרט), אבל הנקודה הרצינית והיחידה שהעלית עד כה לחובת 'ביקור' חילצה ממני "פחחחח" אחד גדול. דבר לעניין, אח שלו.
זה לא ויכוח שמישהו מכם יהנה בו או יחכים ממנו,
אז בואו נסיים את ה
בנקודה זו.
אני לא מבין ממה כולם מתרגשים.
סרט שלא מגיע למסקנות, לא בטוח לאן הוא רוצה ללכת ושיוצר קונפליקטים שוליים ומעדיף בסוף חשבון להשאיר אותם כמו שהם. הרגשתי שהקונספט הכללי היה יכול להיות משומש לסרט הרבה יותר טוב, יותר מעניין ויותר עמוק. דבר אחד שאני כן חייב לומר לטובת הסרט, בכל אופן, הוא ששון גבאי מביא הופעה מרשימה בהחלט.
ביקורת מעולה, די מדויקת
(ל"ת)