במקור: Away from Her
תסריט ובימוי: שרה פולי
על פי סיפור מאת אליס מונרו
שחקנים: גורדון פינסנט, ג'ולי כריסטי, אולימפיה דוקאקיס, מייקל מרפי
מנהג מוזר הוא לאסקימואים: בהגיע אחד מהם לגיל בו אינו מסוגל לתרום עוד לכלכלת המשפחה, יעלה עם מטלטליו על משטח קרח וישלח לצוף בים לעבר הלא נודע, הרחק ממשפחתו, אותה לא יראה עוד לעולם.
אחרי יותר מארבעים שנה ביחד, נראה כי נישואיהם של גרנט ופיונה עומדים על קרקע יציבה. אפילו אותו סיפור ישן על סטודנטית צ'כית שגרנט נפל ברשתה לא הפריד ביניהם. רק דבר אחד הצליח להכריע אותם – הזמן. מאז שהתגלתה אצל פיונה מחלת האלצהיימר, היא החלה לשכוח לאיטה כיצד לבצע פעולות שונות, וזיכרונות מהשנים האחרונות הולכים ונעלמים מראשה. בחוסר רצון, מחליטים השניים כי אין ברירה אלא להעביר את פיונה לידיו של מוסד סיעודי המתמחה בטיפול בחולי אלצהיימר. בהתאם למדיניות המוסד, גרנט ופיונה נפרדים לשלושים יום, בכדי לאפשר לה להתאקלם במשכנה החדש.
לאחר שנמנע ממפגש עם אשתו למשך חודש ימים, מגיע גרנט לבקר במוסד. לאכזבתו המרה, מתברר כי בזמן שעבר הספיקה פיונה לשכוח לחלוטין מקיומו של בעלה והחלה לראות במוסד את ביתה. נורא מכך, פיונה מצאה חבר חדש: אוברי אמנם לא זוכר באיזו שנה הוא נמצא ואינו מדבר עם איש פרט לפיונה, אולם גרנט אינו מסוגל להיאבק בו בתחרות על מרכז חייה של פיונה. הספרים שגרנט מביא לה, הניסיונות להזכיר מי הוא – דבר לא מקרב אליו את אשתו בחזרה.
'הרחק ממנה' נכתב ובוים בידי שרה פולי, המוכרת יותר כשחקנית ('המתיקות שאחרי', 'הסוד שמעבר למילים'). במידה מסוימת, עושה רושם שמשחק הוא הצד היותר חזק שלה. אין בסרט שום יחוד חזותי או אווירתי והתחושה היא שכל במאי שני יכול היה ליצור בדיוק את אותו סרט. גם התסריט בעייתי, כיוון שהעלילה אינה מספיקה כדי למלא את כל אורכו של הסרט – סצינות רבות, כמו שיחותיו של גרנט עם אחיות המוסד, או אנשים שחושבים בטעות שגם הוא חולה אלצהיימר בעודו ממתין לפיונה, אינן אלא חזרה על התוכן של קודמותיהן. הדבר בולט בעיקר בחצי השני של הסרט, שפשוט נמרח. שלוש פעמים החשיך המסך והייתי משוכנע שכתוביות הסיום עומדות לעלות. רק בפעם האחרונה צדקתי.
יש בעיות גם בפרטים שונים בסיפור עצמו. אני לא מומחה, אבל קשה לי להאמין שבתוך שלושים יום, פיונה – שהיתה מודעת לחלוטין למחלתה וזיהתה בלי בעיה את גרנט ואת חבריה – כבר לא זוכרת את חמשת העשורים האחרונים של חייה. ההתדרדרות שלה מהירה עד כדי כך שברגע שגרנט מגיע לביקור, כל מה שנשאר ממנה הם זיכרונות של הנערה שאולי-כן-ואולי-לא הכירה את אוברי כשעוד גרה עם הוריה.
פרט מעיק אחר הוא המבנה הסיפורי: השיחה בין גרנט ואשתו של אוברי (אולימפיה דוקאקיס) והקשר ביניהם אינם משתלבים מבחינה כרונולוגית עם שאר הסיפור. יש סרטים בהם הדבר מספק סיפור-מסגרת לשאר הסצינות, ואני מניח שזו היתה הכוונה גם כאן, אך השיחה הזו מקוטעת ונפרסת על פני מספר סצינות בסרט, בצורה שמקשה על ההבנה. רק בשלב מאוחר יחסית הבנתי מה קרה שם ומתי השיחה הזו אמורה להתרחש.
ג'ולי כריסטי, המגלמת את פיונה, מתקרבת לגיל שבעים – כמו דמותה בסרט. אלא שכריסטי, חרף שיבתה, יפהפיה, ונראית כמו שחקנית בת שלושים שאופרה. לצערי, צריך יותר ממראה מצודד כדי להחזיק את התפקיד שניתן לה במשך סרט שלם. אולי האשמה היא בכלל בתסריט, אבל כריסטי לא מצליחה להעביר את הניואנסים של מישהי שהולכת ומאבדת את זיכרונותיה. במקום להמחיש כיצד הבית ובעלה הולכים ונעלמים ומתחלפים בבלבול ובעצבים, היא מקריאה את השורות שלה בשקט. להוציא סצינה או שתיים, כריסטי לא יצרה אצלי את האשליה כאילו היא באמת נופלת לתסמיני המחלה.
אם התפקיד של פיונה הוא מה שמכונה "פיתיון אוסקר", הלב האמיתי של הסרט הוא גרנט, בגילומו של גורדון פינסנט. גרנט הוא האדם הבריא ביותר בסיפור – כמו גם מי שהכי מרחמים עליו. פינסנט גרם לי להזדהות מוחלטת עם דמותו של גרנט ועם הבלבול והתסכול שתוקף אותו, כשהוא רואה את אהבת חייו מתרחקת על משטח הקרח המטפורי. גם מייקל מרפי מוצלח בתור אוברי: הוא אמנם אינו מוציא מילה מפיו לכל אורך הסרט, אך שפת גופו מביעה את הילדותיות והחשדנות של אדם ששכח איך להיות זקן.
בסופו של דבר, 'הרחק ממנה' אינו סרט רע. הוא אמנם לא יצר אצלי את החשק לצפות בו שוב בעתיד, אבל בצפייה היחידה שלי בו, הסרט העביר היטב את תחושת הייאוש המלווה את מי שנקלעו למצב דומה – צפייה באדם קרוב ההולך ומאבד את אופיו. משפחתי חוותה מצב דומה, ומהבחינה הזו 'הרחק ממנה' הציג לדעתי באופן אמין את נקודת המבט של מי שנשארו מאחור, ואת העיסוק במהותה של אהבה והגורל המצפה לכל הזוגות האמיתיים, בצורה זו או אחרת.
מיתוס מתרחק על קרחון
זה אחלה סיפור, אבל הוא לא מדויק:
http://en.wikipedia.org/wiki/Inuit#Suicide.2C_murder.2C_and_death
(בקיצור, רק לעיתים רחוקות מאוד השאירו האינואיט את זקניהם למות, וגם אז לא על קרחון, וזו הייתה התאבדות יותר מרצח)
ג'ולי כריסטי היא בעיניי אחת הנשים היפות בעולם ואולי האנגלייה היפה ביותר(בתחרות קשה עם מרגרט תאצ'ר)שאי פעם הופיעה בקולנוע. אני לא רוצה לראות את הסרט הזה(קודם כל זה סרט על אלצהיימר ומסרטי מחלות אני משתדל להימנע) ושנית לראות את כריסטי שהייתה לארה בדוקטור ז'יוואגו במצב כזה זה פשוט לא משהו שאני יכול לעמוד בו.
כפי שמצוין בביקורת
ג'ולי כריסטי, למרות מצבה של פיונה, היא עדיין אחת הנשים היפות בעולם ואולי היפה ביותר לגילה. היא מאלה שאמא שלי ישר אומרת עליהן "בטוח שהיא עשתה משהו".
עדיין.. הגיל עושה את שלו
הסיפור מזכיר משהו את The Notebook.
מעניין
מה שציינת שהופך את גרנט למעצבן, הוא פחות או יותר מה שהופך אותו בעיני לדמות איתה קל להזדהות. אני לא מסוגל להזדהות עם דמות שאין בה מידה מסוימת של התנשאות ונסיון להתכחש למציאות.