במקור: A Prairie Home Companion
במאי: רוברט אלטמן
תסריט: גריסון קיילור
שחקנים: גריסון קיילור, קווין קליין, מריל סטריפ, טומי לי ג'ונס, לינדסי לוהאן, ג'ון סי. ריילי, לילי טומלין, וודי הארלסון
מבין כל התופעות התרבותיות שמציעה ארה"ב לעולם, קשה לי לחשוב על שני סגנונות שונים יותר מקאנטרי ופילם נואר: הראשון תמים ונוסטלגי ואילו האחרון מרוחק וציני. ובכל זאת, 'המדריך לחיים בכפר', סרט שהוא כולו הצדעה לתרבות הקאנטרי האמריקנית, נפתח בווייס אובר פילם-נוארי קלאסי מטעמו של גאי נואר (קווין קליין). נואר הוא אחראי האבטחה של אולם "פיצג'רלד", ממנו שודרה תוכנית הרדיו 'המדריך לחיים בכפר' במשך שלושים השנים האחרונות. סרטנו הפיקטיבי מתרחש בליל השידור האחרון של התוכנית, יען כי האולם נקנה על ידי תאגיד טקסני שעומד לחרבו עד היסוד (במציאות, תוכנית הרדיו האמיתית שעליה הסרט מבוסס באופן חלקי עודה משודרת).
שני דברים צריכ/ה לדעת מי ששוקל/ת לראות את 'המדריך לחיים בכפר': ראשית, מדובר בסרט של רב הבמאים רוברט אלטמן. הסממנים הקלאסיים של סרטי אלטמן נמצאים גם כאן: ערב רב של עלילות ועלילות משנה ואנסמבל רחב של שחקנים. מכיוון שאנחנו כבר עוסקים בסגנונות מוזיקליים, קל יהיה לתאר את טכניקת הבימוי של אלטמן כאילתור ג'אז: ההופעה עצמה היא הבסיס הפשוט והלינארי של הסרט והוא מצולמת, כמות שהיא, בסגנון כמו תיעודי; המצלמה של אלטמן כאילו מתמקמת בינות הקהל שיושב באולם ומפנה את הבמה למוזיקאים ולבדרנים. בין השירים וההלצות, אנחנו משוטטים באחורי הקלעים, ומתוודעים לחייהם הפרטים של צוות התוכנית, ולהתמודדות שלהם עם סופה הממשמש ובא.
חדריו האחוריים של האולם, ממש כמו הבמה, רוחשים פעילות: אנחנו פוגשים את גריסון קיילור הסטואי, שהוא לא רק מנחה התוכנית במציאות, אלא אף חתום על התסריט של הסרט; את האחיות המזמרות יולנדה (מריל סטריפ) ורונדה (לילי טומלין) ג'ונסון המלוות בלולה (לינדסי לוהאן), בתה הדיכאונית של יולנדה; את דאסטי (וודי הארלסון) ולפטי (ג'ון סי ריילי), צמד קאובויים עם חיבה לשירים גסים ובדיחות על דקארט; את גאי נואר מיודענו, שהוא קריקטורה נהדרת ופומפוזית של בלש פרטי; את נציג התאגיד מאובן הפנים (טומי לי ג'ונס); ואת "האישה המסוכנת" (וירג'ניה מדסן), שלא ממש ברור מה היא עושה כאן חוץ מלהיראות טוב במעיל גשם לבן ולהפריח נבואות עמומות.
כשאני כותב שאחורי הקלעים רוחשים פעילות, אני מתכוון לכך שהם רוחשים פעילות במונחי מינסוטה, לא המדינה הכי פעלתנית בארה"ב. זה לא שלא קורים דברים: נואר מנסה באופן נואש וגמלוני לברר את זהותה של האישה המסוכנת שמסעירה את דמו; לא כל המשתתפים יסיימו את התוכנית כשנשמתם באפם; ומשברים משפחתיים יתחדדו וישככו במהלך התוכנית. אבל הכל מתגלגל על מי מנוחות, עם המון המון דיאלוגים ומונולוגים משעשעים באמצע. אני לא יודע אם חילופי הדברים ממש מאולתרים, אבל הם בהחלט נשמעים כך – כאילו אנחנו מצותתים לחבורה של אנשים שמכירים אחד את השני כבר שלושה עשורים. אלטמן מוותר על אמצעים סיפוריים מקובלים כמו בניית מתח והתרה, ובכלל, עלילה ראשית כמעט שאינה קיימת. הוא לא תמיד טורח לקשור יחד את כל חוטי הסיפור או ליצור איזה עמוד שידרה שמארגן ביחד את כל עלילות המשנה. בדומה לסטנדרט ג'אז, אלטמן סומך על כך שהשחקנים שלו, בעזרת מיומנות גדולה וכריזמה, יפיחו חיים במבנה העלילתי הרופף, והם כולם עומדים במשימה בהצטיינות יתירה.
אין טעם לפרט את מעלותיהם של שחקנים הידועים משכבר ביכולותיהם, במיוחד בסרט כמו 'המדריך', שבו האנסמבל כולו, אם לא התוכנית עצמה, הוא הכוכב האמיתי. אציין, בכל זאת, את הרלסון ואת קליין, שני שחקנים שקצת נעלמו מעל מסכינו, ועושים כאן תפקידים נהדרים, במיוחד קליין, שמתגלה (שוב) כקומיקאי בחסד. רק לוהאן נשרכת מעט מאחור, אבל קשה להאשים אותה מכיוון שהיא נבחנת בעיקר אל מול טומלין וסטריפ, עימן היא חולקת את רוב הסצנות שלה.
שנית, 'המדריך' הוא סרט על תרבות הקאנטרי, שמכל ביכוריה של ארה"ב היא המקומית ביותר והמוכרת פחות בשאר העולם. אני אישית תמיד חשבתי שמוזיקת הקאנטרי היא ז'אנר משעמם ומטופש להפליא. אמנם לא אצתי לקנות את אלבום המיטב של שאנייה טוויין מיד אחרי הצפייה ב'המדריך', אבל הוא בהחלט חשף אותי להמון שירי קאנטרי ישנים וטובים, מינוס המבטא הדרומי ופלוס המון נגיעות של גוספל שחור מופלא. גם ההומור של 'המדריך' כזה: מיושן וחורק אבל מחמם-לב, כמו הבדיחות של הדוד שאתם הכי אוהבים.
יש המון סיבות לא לראות את 'המדריך לחיים בכפר': הוא איטי, חסר שיאים דרמטיים וסובב סביב תרבות זרה למדי. אבל מצד שני, מדובר בסרט פיל-גוד נקי לחלוטין משמאלץ ומסרים חינוכיים, והוא הצליח לעורר בי נוסטלגיה לעבר שמעולם לא הייתי חלק ממנו, וזהו, בעיניי, מפעל לא קטן. מצד שני, אולי בזמנים אלה, כאשר הגעגוע שלי הוא הטראומה של שכני, העבר היחיד שאפשר להתגעגע אליו באמת הוא עבר של מישהו אחר.
הביקורת שלי:
בקיצוצים קלים מאוד. ואחריה תבוא תגובה עם ספויילר.
כידוע לקוראי עין הדג, את מושג העלילה הרציפה המציא שייקספיר (המכונה גם הומרוס) באנגליה היוונית של המאה ה-16 (לפני הספירה).
לכן, כידוע, לסרטי מכות מזרחיים יש פטור מעלילה, ריאליות, כח הכבידה וכללים שרירותיים נוספים.
זאת אומרת, שסרט שאינו משתייך לקטגוריה לעיל צריך בדרך-כלל להיות בעל עלילה.
בהתאם, ל"המדריך לחיים בכפר" (תרגום לא מוצלח ל-"A Prairie Home Companion") יש באופן רשמי עלילה. וזאת העלילה כולה:
תכנית רדיו ותיקה מעלה בפני קהל את הופעתה האחרונה. בו בזמן מסתובבת אשה מסתורית לבושת לבן מאחורי הקלעים.
זהו.
באמת. לא יותר, ולא פחות. זו העלילה.
(אני חושב שסרטים כאלה גם מנוגדים לאחת התקנות של תא מבקרי הקולנוע, לאמור 'על הבמאי לספק תיאור עלילה שיספיק למחצית הביקורת לפחות'. מחצית? פחחח. שישית בקושי).
ובקצת יותר פירוט, "המדריך לחיים בכפר" היא תכנית רדיו המשודרת ממינסוטה, מסוג שכמעט ונעלם לפני יותר מדור: תכנית בידור המוקלטת בפני קהל, עם צוות גדול וקבוע של זמרי קאנטרי וגוספל, המון-המון שירים, ומנחה ששר את הפרסומות שלו בעצמו. אין מרואיינים, אין פרסומות מוקלטות, אין אולפן קטן ומעלה עשן סיגריות.
ובאמת, גם על "המדריך לחיים בכפר" עומד לבוא הקץ; חברה גדולה רכשה את תחנת הרדיו ומתכוונת לסגור את התכנית (ולמלא אותה במלט). והלילה התכנית משודרת בפעם האחרונה.
בשלב הזה אמורות לבוא התפתחויות, קונפליקטים אמורים להיחשף ותפניות מדהימות להופיע בעלילה ולשנות את כל מה שידענו קודם, לא?
לא.
הסרט פשוט מלווה את שידור התכנית, מתחילתה ועד סופה, הן על הבמה (כולל כמויות עתק של שירים), והן מאחוריה, שם יושב הצוות ומתכונן להופעה ובאופן מחשיד מתעקש לא להציף אל פני השטח שנאות עמוקות, רומנים סודיים ואסורים וכעסים מודחקים.
אה, כן, וגם הבחורה המסתורית, ואחראי האבטחה גאי "פילם" נואר מבזיק לעיתים רחוקות עם קריינות.
"המדריך לחיים בכפר" מבוסס על תכנית רדיו אמיתית ש,כמסתבר, משודרת בארה"ב מזה שלושים שנה וזכתה למעמד של תכנית פולחן. הסרט צולם באתר בו מוקלטת התכנית, מנחה התכנית גאריסון קיילור משחק את עצמו, וצוות הנגנים והעוזרים המופיע בסרט שייך גם הוא לתכנית. עבור הרבה אמריקאים הסרט כנראה סנטימנטלי ומוכר כמו, נניח, סרט שיעסוק בשידור האחרון של 'זהו זה'.
אלא מה?
עד לסרט לא שמעתי לא את התכנית ואפילו לא על התכנית.
יש ודאי המון קטעים שישמחו את אוהבי התכנית, אבל למישהו שלא מכיר אותה עולה השאלה, איפה העלילה למען השם?
ההוא הולך לפה ולשם, זה שר שירים, אלה מספרים בדיחות, ומעל כולם מרחף צל הסגירה. זה יכול היה להיראות כמו תיעוד גרידא של הופעת פרידה, אילולא כל הכוכבים ההוליוודיים המופיעים בסרט.
בפני עצמו, כמעט כל אחד מהקטעים בסרט נע בין הנחמד מאוד למוצלח מאוד. המוסיקה טובה (למעט אם אתם לא סובלים מוסיקת קאנטרי לסוגיה; יותר משליש סרט הוא מוזיקה, אני חושב), והדמויות נחמדות עד מאוד, מהסוג שמקנה באופן אוטומטי לסרט תיוג כ'אנושי' ו'חם'. יש אוסף שלם של טיפוסים, שלכל אחד מהם יש זמן מסך מכובד בפני עצמו, וכיוון שכבר הוזכרו בביקורת אציין רק שצמד הקאובויים המזמרים ג'ון סי. ריילי ווודי הארלסון גונבים את ההצגה בלי להתאמץ במיוחד. חוץ מזה מתברר שרוב השחקנים יודעים לשיר לא רע בכלל, ולפעמים אפילו ממש טוב. יש גם, כאמור, את מנחה התכנית, הדומה בצורה חשודה לאלטון ג'ון, ואת וירג'יניה מאדסן שדמותה כנראה אמורה להניע את העלילה, אבל היה אפשר לוותר עליה בלי שישתנה הרבה מדי.
מסביבם מכרכרים מגוון רחב של שחקני משנה, החל במנהל ההופעה אל, שמתעקש להתנהג כאילו הכל כרגיל גם בדקות האחרונות של התכנית, וכלה במולי, נערת התסריט, שמסוגלת לנצל בצורה לא צפויה את ההריון שלה.
הדיאלוגים מצויינים; החל, למשל, מדיאלוג ארוך העוסק באדם הראשון שטס לאורך המיסיסיפי והקשר שלו לתכנית הרדיו, המשך בחילופי הדברים בין השחקנים ("ומה יקרה אם תמות יום אחד"? "בטח שאני אמות יום אחד". "אבל לא תרצה שאנשים יזכרו אותך"? "אני לא ארצה שיאמרו להם לזכור אותי"), וכלה בבדיחות קרש בלתי-ניתנות לתרגום ("הסוס שלי ממש חכם. לימדתי אותו מתמטיקה, פיסיקה, אבל אני לא מצליח ללמד אותו פילוסופיה". "למה לא?" "Because you can't put Descartes before the horse!".)
אם תחפשו, אפשר למצוא בקלות מסר נוסטלגי, ולמהדרין אנטי-תאגידי, באוסף הסצנות לעיל, שעוסקות בעצם במותה של תרבות מקומית, שמוחרבת על-ידי תאגיד זר. המהדרין עוד יותר בטח ימצאו פה ביקורת פוליטית על ממשל בוש. אבל גם בלי להתעסק בביקורת פוליטית, מדובר באוסף סצנות חביב ביותר, עם מוזיקה טובה, משחק מצויין ודמויות מעוררות סימפטיה.
מה שמשאיר רק בעיה אחת:
איפה הסרט, למען השם?
אויה לי,
דיברתי על השיר ושכחתי להביא לינק.
http://www.youtube.com/watch?v=ezOVEwdqPbw
איפה הסרט?
הסרט הוא על התמודדות עם המוות.
ולפני שתשאל: לא, לא התמודדות אסטרטגית.
חשבתי על זה כבר. לא השתכנעתי.
כי, כמו שקיילור אומר בסרט,
אלטמן לא רוצה "להגיד" לצופים מה לחשוב. אם אתה רוצה להשלים את הפערים, אלטמן מספק לך לא מעט מידע. אם אתה לא רוצה, אתה לא חייב.
סביר שאני טועה
אבל אולי מה שחסר לך בסרט זאת התמודדות "סטנדרטית" עם המוות כמו שהיא מוצגת בקולנוע: כבדה, דרמטית, דכאונית, או לחילופין היסטרית. אנשים מתפרצים בבכי או בוהים אל תוך האוויר וחושבים מחשבות עמוקות. לדעתי ייצוג כזה של התמודדות עם מוות הוא בלתי נפרד מהמוות הקולנוע ה"סטנדרטי", שהוא בדרך כלל מוות פתאומי בגיל צעיר. אצל אלטמן המוות הוא הפוך, מוות טבעי וצפוי למדי בגיל מבוגר. ולכן גם אלטמן מרשה לעצמו גם התמודדות אחרת עם המוות, היתולית ואופטימית.
איפה הסרט?
זה רק אחד הנושאים העולים בסרט, ולאו דווקא המרכזי שבהם. באותה מידה ניתן לטעון שהסרט הוא דווקא על החיים וכמה טוב לחיות (ראה, למשל, את התפתחות דמותה של הבת).
הסרט, כדרכו של סרט אלטמני, הוא על המון המון דברים, והמוות הוא רק אחד מהם.
אוקיי, איזה עוד דברים?
מה אמר הפיל לאיש העירום?
"זה חמוד, אבל איך אתה נושם עם זה?" (ציטוט מהזיכרון)
וכזה הוא גם המדריך לחיים בכפר (ואני דווקא אוהב את התרגום, בהיעדר אלטרנטיבות טובות יותר) – חמוד. בסה"כ אני מסכים עם הביקורת של נמרוד. בהחלט חווית גוד טיים מהנה. משחק משובח וקליל, ובימוי שאני חושב שהכי נכון להגדיר אותו כזורם. בקומנטרי של ה-דו"ד האמריקאי (שנמצא באוזן השלישית) רוברט אלטמן מודה שהוא בכלל לא קרא את הדיאלוגים, רק נתן הוראות בימוי די כלליות, ושסידור הסצינות של "מאחורי הקלעים" בתוכנית, נעשה בחלקו הגדול בחדר העריכה – אבל אין לטעות בכך ולומר שהסרט לא מבוים – הוא מאוד אלטמני בסגנונו, כמו שאמר נמרוד. שימו לב גם לתנועה המתמשכת (לאורך כמעט כל הסרט) של המצלמה, למשל.
ההערות של טווידלדי נשמעות לי גם נכונות למדי, וכאן מגיע שאפו נוסף לתסריטאי – שמתברר שהכניס כמה משמעויות נוספות לסיפור הפשוט הזה.
יופי של סרט!
זה אולי גם המקום להזכיר
שסרטו הטוב ביותר של אלטמן עד היום, "נשוויל", מתרחש גם הוא על רקע תעשיית מוסיקת קאנטרי.
אהבתי את ההשוואה של הסרט לג'אז
זו דרך טובה להראות שלא כל האנשים יכולים להתחבר לסרט הזה.
ולפי מה שהבנתי, למרות חוסר העלילה, הסרט לא מזכיר את "אבודים בטוקיו". הוא חסר עלילה, אבל מסוג אחר..
במילה אחת
משעמם.
מצטערת.
בעצם לא. קשה לי לחשוב על סרטים ששיעממו אותי כל כך, ובתור מישהי שאין לה טלווזיה, בהייה בכל מסך עם תמונות שזזות מצליחה לרתק אותי עד הוזלת ריר. אני מסוגלת אפילו להתקע מהופנטת מול מסך עם סרט בשפה שאני לא מבינה.
הסרט הזה הצליח להפתיע אותי רק בדבר אחד – גיליתי שגם אני מסוגלת להשתעמם בסרט
נאלץ לתמוך
למרות כמה רגעים נחמדים, הסרט היה אחד המשעממים שיצא לי לראות. כדור שינה מתמשך. שקלתי לצאת באמצע, לראשונה בחיי, אבל בסוף ויתרתי ונשארתי עד הסוף – רק כדי להיות בטוח שהסרט לא משתפר בשלב כלשהו. והוא לא.
באמת שהתגובות החיוביות שהוא זוכה להן מפתיעות אותי.
מה פשר סימן השאלה,סימן שאלה.
הלילה אצפה בסרט, אוי לכם אם אני הולך להנות, מאחר ובעזות מצחכם הטלתם סימן שאלה כבד על מאחרוני סרטיו של אחד מגדולי היוצרים בקולנוע.
ברם,בהצבת סימן השאלה נמצאתם מברכים, נקעה נפשי מסרטים של סימן קריאה,כל מיני פארפראזות על קין הבל רומאו יוליה אנד שיט.
אם שיבחתם את כל האלמנטים למה לא לשים סימן קריאה או לפחות נקודה,מה פשר סימן השאלה,סימן שאלה. אותי הצלחתם לסקרן,סימן קריאה.
סליחה, לא הבנתי. על איזה סימן שאלה אתה מדבר, סימן שאלה.
אני מניח שהכוונה איננה מילולית, כי אין בביקורת ולו סימן שאלה אחד.
מה,סימן שאלה.
אני נהניתי מאד מהסרט
סרט קליל ויפה (אני חולה על לילי טומלין ומריל סטריפ) פעם הייתי חולה על הסרט הקודם של לילי טומלין "מתשע עד חמש" זה מחזיר אותי לעבר הטוב והתמים, בכל מקרה "המדריך לחיים בכפר" סרט מעולה! רוברט אלטמן ענק! טומי לי ג'ונס מ-ה-מ-ם
בר
אתמול לא אהבתי את הסרט והיום אני אוהב אותו מאוד
אתמול כשראיתי את הסרט לראשונה לא הבנתי מה הסיפור, איפה העלילה , ואיך כל כך הרבה שחקנים מצויינים הסכימו להשתתף בסרט בלי תסריט קוהרנטי (מלבד העובדה שמדובר עדיין ברוברט אלטמן ף מגדול המבאים האמריקאים בחמישים השנים האחרונות )
רבל אחרי שהסרט נגמר , החלו ההירהורים ואני נאלץ להודות שמדובר באחד מהסרטים הטובים של השנה .כמו תמונות קצרות , מאש ונאשוויל, אלטמן לא מנסה לספר סיפור עם עלילה ברורה אלא נותן לנו רגעים קטנים , סיטואציות , שלא מתחברות בהכרח לאמת כוללת עכשיו אבל מתסכמות במשפט אחד : לכל דבר טוב יש סוף , אבל סוף הוא תמדי התחלה של משהו חדש .
נכון שאמרו את זה קודם , אבל אין כמו אלטמן כדי לומר את זה טוב יותר מקודמיו , ותוך כדי כך לנצח על אינסמבל מרשים של שחקנים בווירטואוזיות שאין שני לה .
יהי זכרו ברוך
זה לא זה
כמי שמאוד אוהב ונהנה מרוב סרטיו של רוברט אלטמן לאורך הקרייה שלו, לפני ואחרי הקמבק, הרי שזה לדעתי המשעמם שבסרטיו או התיאור המדוייק יהיה – מטיל שיעמום.
זה לבטח הסרט היחיד של אלטמן שלא שרדתי אותו באולם עד סופו.
מדהים.
שתי הפסקאות הראשונות שלך זה בדיוק מה שחשבתי על הסרט. ועצם זה שאפשר להרגיש כלפי סרט אחד שני דברים, שכול-כך מנוגדים אחד מהשני, הדהים אותי.
לא הפתיע – כי ככה בדיוק הרגשתי אחרי שראיתי את the Company, אבל בכל זאת הדהימה אותי התשובה שלי לאנשים ששאלו אותי מה חשבתי על הסרט – שזה, די מלה במלה, מה שכתבת בשתי הפסקאות הראשונות של התגובה.
(לגבי הפסקה השלישית אין לי מושג, לא ראיתי את הסרט עם התרגום ושאר התגובה מביאה פרשנות מאוד מרתקת לסרט, אבל אני מאמינה שיש עוד פרשנויות מעניינות כאלה, כי סה"כ היו בו הרבה דברים שמשמעותם אינה יחידה).
שאלה
היי.
קוראים לי ג'רלד, בן 12 מרעננה ורציתי לשאול אם "המדריך לחיים בכפר" עוד נראה בקולנוע כדי שאני אוכל לראות זה סרט פצצה
הוא עדיין מוצג בכמה מקומות,
כפי שאפשר לראות כאן:
http://www.fisheye.co.il/chronica/movie?movie=1095
באמת סרט חמוד.
כשהוא נגמר חשבתי לעצמי שלא היה קורה כלום אם לא הייתי רואה אותו.
רק עצבנה אותי האישה המסוכנת. רציתי לזרוק עליה משהו, בחיי.
ודאסטי ולפטי שולתים.
אבל ממש.