ביקורת: פונטיפול

על עוונותיי באתי לדבר: אי שם בעבר, הייתי סטודנט לבלשנות (מצב שאני משלה את עצמי שיום אחד עוד אחזור אליו, אך כל שנה הרחק מהאקדמיה מקטינה את הסיכויים). כסטודנט לבלשנות שגם לקח כמשרה זמנית לצפות בכל מה שהוא הצליח לשים עליו יד, רבים מחבריי לחוג תהו האם יש סרטים על בלשנות שנוכל לראות באחד מערבי ההוויי של החוג. ותמיד עניתי להם שאין.

זה ממש בסדר, אם אתם שואלים אותי: כמה שנים לאחר מכן, כשראיתי מה עשו למקצוע ב"המפגש", שעוד נחשב לסרט רציני בסך הכל, הבנתי שאני ממש מקבל את המצב שבו המקצוע היקר לליבי לא יקבל עוד ניסיונות עיבוד הוליוודיים כל עוד הם חושבים שלהגיד מילות באזז כלליות זה כמו להבין משהו בתחום ("אני הולך לירות את הנחת הספיר וורף לתוך החור השחור וככה ניצור שפה אוניברסלית מושלמת", מתוך "תסריט שבטח קיים איפשהו בהוליווד") או, ואני לא מאמין שזה עבר בשקט – שפרסית היא שפה שמשום מה מאוד נדיר למצוא דוברים שלה.

חוץ מ"המפגש", רשימת "סרטי בלשנות" הופכת לרשימה של כל מיני סרטים שבהם יש בלשנים או כל מיני סרטים תיעודיים. מה לעשות – אין ממש סרטים על בלשנות. אולי כי בראש של אנשים "בלשנים" הם כמו פרופסור היגינס מ"גבירתי הנאווה" (יעני, פוצים שמקפידים על קוצו של יוד בכללי התחביר והדקדוק של השפה) או מילו מ"אטלנטיס" (יעני, חוקרים שיוצאים לארצות רחוקות ומנסים לפענח את השפות המוזרות שלהם עד שאפשר לעשות מונטז' וכולם מדברים אנגלית) ופחות מה שקורה באמת במקצוע: אנשים שמנסים להבין את המנגנונים מאחורי שפות העולם, ומה מאחד ומפריד ביניהן. גם כשיש סרטים עם בלשנים בתפקיד הראשי, הם בכלל על אצלהיימר (ואהלן לאוסקר של ג'וליאן מור). כי סוגיות בלשניות על משמעות של מילים, מסמן ומסומן, תחביר אוניברסלי ועוד הן לא ממש סוגיות קולנועיות, וכאמור: זה ממש בסדר.

בכל מקרה, פונטיפול הוא סרט על זומבים.

"פונטיפול" מדבר על תחנת רדיו איפשהו בקנדה הצרפתית (האיפשהו, אם תהיתם, הוא בפונטיפול) שבו מתחילים לקבל דיווחים מוזרים (הדיווחים המוזרים, אם תהיתם, הם זומבים). אך ביחד עם אותם דיווחים הם גם מקבלים מסר מסתורי בצרפתית: "נא להישאר בתוך הבתים, לא להשתמש בכינויי חיבה, לא להשתמש בשפה האנגלית – ולא לתרגם את המסר הזה".

כי את הוירוס-זומבים הזה, אתם מבינים, לא מעבירים בנשיכה או נשימה או על ידי הפרת הבידוד החברתי, מעבירים אותו דרך השפה (האנגלית). וזה מבריק כרעיון כמו שזה מלחיץ לצפייה. כי כצופי זומבים מנוסים אנחנו יודעים איך להתמודד עם חבר שננשך, וכולנו יודעים באילו נשקים אפשר לירות למי שנהפך לאל-מת בראש. אבל איך מתמודדים עם מילים מזוהמות? כשהן מדביקות אחת את השנייה? כשמילים מסוימות הופכות לטריגר שהופך אנשים מתורבתים לקניבלים מטורפים? הם אולי יכולים לקחת מאיתנו את החיים שלנו, ואת החופש שלנו, אבל מה לעזאזל נעשה כשהם ייקחו מאיתנו את הדרך לתקשר?

והנה הדבר הכי טוב לגבי "פונטיפול": הוא מצליח לקחת את הקונספט הזה ואשכרה לבנות מסביבו סרט, ולא רק להסתפק בלתאר את הפיץ' למשך שעה וחצי. יש בסרט דמויות שכתובות נפלא ומשוחקות נהדר וכך כשהן פוגשות את גורלן המר – באמת אכפת מהן; והודות לבימוי המשובח, באותם רגעים לא רק אכפת מהדמויות, גם מרגישים חוסר נוחות מכף רגל ועד ראש. זה גם סרט אימה, אז יש כמה סצנות גופות מרוטשות ממש מרשימות ונהדרות שרוצות לדפוק לכם את הראש מרוב פאניקה או, בעצם, לעשות את ההפך המוחלט מלדפוק את הראש אי פעם.

אבל אם אני אתייחס לפתיחה הארוכה שבה התחלתי את הביקורת: אחד הדברים שגורמים לי לאהוב את הסרט, יותר מלהעריך אותו באופן קר, הוא זה שיש לסרט תסריט שמצליח לפתח את הרעיונות שלו בשלל אופנים ויוצר שלל דימויים סביב רעיון ה"שפה המדבקת", שכולם סובבים סביב השאלה "מה היא תקשורת?" ועוברים דרך שאלות קטנות יותר כמו "מה המשמעות של מילים?", "מה השפה עושה לבני אדם?" ועוד סוגיות ושאלות מהסוג שדחפו אותי מלכתחילה ללמוד בלשנות. ולכן, כששואלים "האם יש סרטי בלשנות טובים?", הבחירה היא בין סרט שמפספס לחלוטין את התחום, אבל מספיק גדול ויפה ומרגש כדי להיות מועמד לאוסקרים, לבין סרט קטנטן, מחוספס ואכזרי – אבל כזה שמצליח לרדת לעומקן של כמה מהסוגיות המעניינות ביותר בתחום. אני חושב שאפשר להבין מי מהם הוא הבחירה שלי.