פולוק

מאת
זוחל השטיח
– פורסם ב 26 ביולי 2001Posted in: ביקורות

במקור: Pollock
במאי: אד האריס
תסריט: גרגורי ווייט סמית'
מבוסס על ספרו של סטיבן נאיפה
שחקנים: אד האריס, מארשה גיי
הארדן, איימי מדיגן, ג'ניפר
קונלי, ג'פרי טאמבור

פייר, תגידו – לפני הסרט הזה, מישהו מכם – פשוטי העם שלא מתעמקים באמנות, בכלל שמע אי פעם את השם ג'קסון פולוק? שנתיים בכיתת אמנות, ומעולם לא שמעתי עליו. האם עלי להאשים את מערכת החינוך, או את עצמי?
ויותר חשוב: את מי הוא בכלל מעניין, הפולוק הזה? כנראה שאת אד האריס. ולמה הוא חושב שהוא יעניין גם אותנו? או.

הפרויקט הקולנועי השאפתני הזה של אד האריס תוכנן מראש במשך כמה שנים טובות, שנים בהן ראינו אותו בין היתר כאבא חנון ב'שיעור בחיזור', מפקד קשוח ב'הפריצה לאלקטרז', אסטרונאוט-וואנאבי ב'אפולו 13' והאחראי המרושע על 'המופע של טרומן'. האריס, שחקן מוערך ומשובח, הוא מעריץ מושבע של הצייר ג'קסון פולוק. ממש במקרה, גם אומרים שהוא מאוד דומה לו ויזואלית (אם זה טוב או רע, תחליטו לבד). יכול להיות שהיה לו משעמם יום אחד, אז הוא הלך לאיזו תערוכת אמנות גדושה במביני עניין, ומישהו בא ואמר לו "בוא'נה, אתה מה זה דומה לג'קסון פולוק", וכך התחיל כל הסיפור. ויכול להיות שלא.

אז מי זה לעזאזל ג'קסון פולוק? ג'קסון פולוק היה צייר, והיה אלכוהוליסט. תלכו לסרט הזה ותראו אדם שמצייר ושותה, שותה ומצייר. מפסיק לשתות, ממשיך לצייר. ממשיך לשתות, מפסיק לצייר. ממשיך עם שניהם, מפסיק עם שניהם, ומתבכיין על כמה שהוא עני ועל כך שהמעריצה היחידה שלו היא אשתו. ולא, הוא לא שופך יין על ציור שלו, אבל הוא כן משפריץ צבע על בד וקורא לזה ציור (ועוד מוטיבים שמעניקים לו את התואר "צייר של קשקושים"), ואנשים מאמינים לו. זה, בגדול, ג'קסון פולוק. תכירו.

בעת צפייה ב'פולוק' ברור שהאריס כיוון בו יותר לאהדת המבקרים (וגם חברי האקדמיה) מאשר לקהל הרחב, אם בכלל. ברור גם שהפרויקט הזה אכן קרוב ללבו ומדוע הוא התעקש לביים בעצמו את הסרט (זו כנראה הייתה הבטחה ישנה לאבא-אמא האריס. תראו את הסוף ותבינו). והוא כמעט-כמעט קלע לכל המטרות: המבקרים אכן היללו, הקהל הרחב לא נהר בהמוניו, ובטקס האיש-עם-המטאטא האחרון מארשה גיי הארדן לקחה בקטגוריית שחקנית המשנה. הוא עצמו היה מועמד על התפקיד הראשי – גם מכובד. רק על הבימוי הוא לא קיבל אפילו מועמדות. במקומו הייתי מבואס.

כאמור, אד האריס ביים כאן לראשונה. הוא היה בטוח שאף במאי אחר לא היה יכול לתת את הממד הרצוי לסיפורו של פולוק כמוהו, והוא עשה זאת בדרך הקלה ביותר: הוא לא התיימר להבין את פולוק, אלא להציג אותו כאדם מרוחק וסגור, שגם בעצמו לא מתיימר להיות מובן ("אני רק מצייר"). למה? ככה. זה פולוק וזהו. כתוצאה מכך אווירת הסרט היא מנוכרת ורצינית עד כדי דיכאון.

אז מדובר בביוגרפיה, אבל לא. לא כזו שמתארת כל חייו של פולוק, אלא רק את העשור-וחצי ה"זוהר" של חייו: החל מ1941-, כאשר פגש את אשתו לי קרסנר (הארדן), דרך 1949 בה הציג את התערוכה המשמעותית ביותר שלו, ועד לסוף חייו. דהיינו, רק חייו המקצועיים. והכל סובב סביב בעיית השתייה של פולוק ויחסיו עם קרסנר. זה, כנראה, מה שמבחינת האריס היה ראוי להעביר בסרט, ותו לא. אולי זה מה שקצת חסר בסרט, הרקע. זה היה יכול להבהיר עוד קצת על אישיותו של פולוק, ולענות על שאלות כגון ממה התחילה בעיית השתייה, וממה נבעה תשוקתו הגדולה לצייר. זאת, כמובן, בהנחה שזה יעניין את הצופים. כנראה שהאריס האמין בכל לבו שלא. שיהיה. זה לא עושה את הסרט גרוע, חלילה. אבל עדיין חסר קצת פוקוס.

יותר מלנסות להכיר לנו את האיש עצמו, האריס מנסה להסביר לנו איך הוא הפך לאחד הציירים האמריקאים המודרניים הגדולים של כל הזמנים. הוא ממחיש לצופים את העובדה שהתסכולים של פולוק הם מה שהביאו אותו ליצירת עבודותיו הנחשבות ביותר, ולפולוק לא היו חסרים תיסכולים: יחסיו עם אשתו, והעובדה שלא רצתה ילדים; תסכולים גם מתקופת הפכחות שלו, שהסתיימה תוך זמן קצר; הרצון הבלתי ממומש להציג ולמכור את יצירותיו, ועוד. לראיה – אחרי שלא הצליח למכור כמה ציורים, פולוק מסתגר בחדר גדול ומרחם על עצמו. לאחר דקות ארוכות של בהייה בקיר, הוא לוקח בד גדול ומתחיל לקשקש עליו. אותו קשקוש היה אחד מיצירותיו המשמעותיות הראשונות.

צוות השחקנים עשה עבודה טובה. זוכת האוסקר, מארשה גיי הארדן, מצוינת בתפקיד אשתו של פולוק, לי קרסנר, ציירת בעצמה, שוויתרה על הקריירה לטובת שיווק ותמיכה בבעלה. אד האריס עצמו משחזר את דרך עבודתו של פולוק בצורה אמינה ומעניינת, וכרגיל מפגין כשרון משחק מצוין. כנ"ל לגבי איימי מדיגן, אשתו בחיים של האריס, בתפקיד האספנית המייצגת פגי גוגנהיים, וג'פרי טאמבור בתפקיד מבקר האמנות קלמנט גרינברג, שבהתחלה קוטל את עבודותיו של פולוק, אך לאט לאט מוצא את עצמו בחוג האנשים הסובבים אותו ומתעניינים בו.

'פולוק' הוא סרט דרמה איכותי. כאשר שומעים את סיפור חייו מלאי הייסורים של ג'קסון פולוק אפשר לצפות לסרט חזק וקשה. הוא לא. לפחות לא באופן משמעותי. אבל זה גם לא עושה אותו שגרתי ומשעמם, כי אם דרמה פשוטה ורגישה, מעניינת ועשויה היטב. לא בהכרח רק לחובבי אמנות.

תגיות: