ביקורת: עונת החתונות

אני שונאת חתונות. אולי זה בגלל גילי הצעיר או משקפי הציניות שאני מרכיבה באירועים מהסוג הזה, כך או כך עוד לא הייתי בחתונה שלא סבלתי בה. זה גם לא באמת קשור אליכם, החמודים שמתחתנים, אתם חמודים ממש. זה קשור לכך שלהיות לבד בחתונה זה פשוט מבאס.

אליס, גיבורת הסרט "עונת החתונות", כנראה מסכימה איתי בעניין הזה. אליס (מאיה ארסקין, "לא בטוחה") מוזמנת לכל מיני חתונות שמהן היא לא יכולה להבריז, והיא בדיוק יצאה ממערכת יחסים, אז היא צריכה להגיע אליהן לבדה. היא מגייסת את ידידה הוותיק בן (ג'ק קווייד, "הבנים") והשניים מאחדים את רשימות החתונות שלהם במטרה להגיע לכולן יחד. היא לא תהיה בודדה באירועים, ובתמורה היא מבטיחה לסדר לו בחורות.

חשוב לציין שחתונות אמריקאיות עובדות לפי קודים שונים מחתונות ישראליות. על חתונה ישראלית תבזבזו כמה שעות לכל היותר, אפילו אם בפועל זה ירגיש כמו עשור. חתונה אמריקאית יכולה להימשך סוף שבוע שלם, להתרחש בשלל יעדים משונים, לכלול לינה במלונות וכו'. כל אלו הופכים את ההחלטה עם מי לבוא לקריטית. 

זאת בהחלט לא הקומדיה הראשונה וגם כנראה לא האחרונה שסובבת סביב חתונות של אחרים. הדוגמה הברורה היא "ארבע חתונות ולוויה אחת", הידועה גם בתור "סרט שראיתי מספר פעמים שמביך להגיד בקול רם". בדומה ל"ארבע חתונות", השאלה העומדת במרכז הסרט היא לא "האם הם יהיו ביחד" אלא מתי, איך והאם זה יחזיק. 

זה לא סוד שז'אנר הקומדיה הרומנטית, החביב עליי מאוד באופן אישי, דעך משמעותית מאז שנות התשעים. "עונת החתונות" (שדילג על מסכים בארץ אבל זמין לצפייה ב-yes) הוא לכאורה עוד קומדיה רומנטית נוסחתית עם אסתטיקה של נטפליקס: סרט שלא שובר את כללי הז'אנר, אבל מצליח להוציא מהם את המיטב. אלא שככל שהצפייה בו מתקדמת, מזדחלת התחושה שמדובר במשהו הרבה יותר חכם מהמקובל. בסיום כבר חשבתי שאולי מדובר בדרמה חכמה ואמינה במסווה של קומדיה קלילה.

הסרט עובד בעיקר בזכות בנייה טובה של הדמויות ובזכות הרבה מודעות עצמית. בן, כמו הרבה גיבורי רום-קומים לפניו, הוא דושבאג שמפחד מזוגיות מחייבת כמו מאש ונוהג בפאסיביות מול "המציאות האכזרית". בניגוד לאותם גיבורים יו גרנטיים, הסרט לא עושה לו הנחות אלא מבהיר לצופה שמדובר בילד בגוף של גבר ושכדי להפוך לאדם בוגר הוא יידרש לעבור תהליך. הדמות בנויה בצורה משכנעת מספיק כדי שאותו תהליך יהיה מתגמל לצפייה, גם אם זה רגע של הכרה בבעיה בדמות מונולוג מעיק. מה לעשות, אי אפשר לקבל הכל בחיים.

ההופעה של ג'ק קוויד, בנם של מג ראיין ודניס קוויד, עוררה בי את אותן תחושות כמו המפגש עם גבריאל דיי לואיס, הבן של דניאל דיי לואיס ואיזבל אדג'אני (אם השם הזה לא אומר לכם כלום אז פנו לגוגל/אינסטגרם באופן מיידי). הם נראים כאילו הדביקו את הפנים של האימהות שלהם על שבלונות של האבות שלהם, מה שמשווה להם מראה שמזכיר דיפ פייק. קוויד הצעיר משחק ממש סבבה, אבל זה בערך הדבר האחרון שהתרכזתי בו במהלך הצפייה. 

אליס היא הדמות המעניינת יותר, בעיקר בזכות מאיה ארסקין שמגלמת אותה. בסרט אחר או עם שחקנית אחרת, אליס הייתה יכולה בקלות להיות בלתי נסבלת. הכתיבה המוצלחת וההופעה של ארסקין יוצרות דמות אמינה, מורכבת ובעיקר מאוד מצחיקה. היא נעה בין הומור גס ו"גברי" והתנהגות של ילדה בת חמש לבין שברון לב ומודעת רגשית בוגרת וכנה. זה מקסים וחשוב מכך, זה מעורר הזדהות. שווה לראות את הסרט רק בשבילה. הן קוויד והן ארסקין משחקים את התפקידים שלהם באופן מושלם. אבל מעבר לזה, הם מתאימים אחד לשנייה, וזה כנראה העניין הכי משמעותי בסרט כזה.

יש כאן עוד עניין שראוי להתייחס אליו – החתונות עצמן. החתונות מוצגות בסרט בתור סוג של מסיבה, שברגעים מסוימים נוטה אל מחוזות הקרינג'. התובנה הכי מדויקת טמונה בסצנות החוזרות של נאום השושבין או השושבינה: האבא שמספר בדיחות גסות, הבחור עם הגיטרה שהחברה שלו בדיוק זרקה אותו, האחות שלא רוצה להיות שם בכלל. אף אחד לא מצליח להכיל את הקונספט של "יום שלא קשור אליו", אז כולם מוצאים דרך להכניס את עצמם לסיפור (לאף אחד לא אכפת מהקושי שלכם עם זה שהאחים הקטנים מתחתנים לפניכם, די). 

"עונת החתונות" היא בהחלט לא הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר של העשור (הקודם), היא סתם קומדיה רומנטית ממש מוצלחת. היא ללא ספק הדבר הכי חמוד שראיתי בתקופה האחרונה, ובהיעדר תחרות של ממש סרטים חמודים הם דבר נחוץ מאוד. בכלל, אבל עכשיו במיוחד.