השבוע יעלה לאקרנים "צעצוע של סיפור 4", הסרט ה-21 של אולפני "פיקסאר". 24 שנים עברו מאז שיצא הסרט הראשון בסדרה, שגם היה הסרט הראשון באורך מלא של האולפן והראשון שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. מאז, גם הטכנולוגיה וגם "פיקסאר" הלכו והתפתחו וקיבלנו מהם מגוון סרטים, מקוריים והמשכים, שרובם זכו לשבחים מקיר לקיר.
מכיוון שעשרים זה מספר עגול ויפה, חשבנו שזה זמן טוב להכריע על איזה סרטים הם פסגת היצירה של האולפן: "למעלה"? "הקול בראש"? "באג לייף"? "מכוניות 3"? להגיד שהסרטים של פיקסאר מוצלחים זאת לא חכמה, עכשיו צריך לבחור. אז קדימה, הצביעו לסרט הטוב ביותר שהוציאו אולפני "פיקסאר". מה אמרתם? קשה לבחור רק אחד? ובכן, הנחנו שתגידו משהו כזה, אז ניתן לבחור עד שלושה סרטים.
ואם אתם שואלים "אבל מה אם הסרטים הקצרים, מה, הם לא שווים מילה?" אז אתם מוזמנים או פשוט להגיב עם מילים, או לחלופין ללכת לסקר שנמצא בקבוצת הפייסבוק שלנו.
מהם הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר?
- הקול בראש (15%, 349 קולות)
- וול-E (12%, 274 קולות)
- למעלה (11%, 243 קולות)
- משפחת סופר-על (10%, 237 קולות)
- רטטוי (10%, 236 קולות)
- צעצוע של סיפור 3 (10%, 227 קולות)
- מפלצות בע"מ (9%, 211 קולות)
- צעצוע של סיפור (8%, 193 קולות)
- מוצאים את נמו (5%, 113 קולות)
- קוקו (3%, 62 קולות)
- צעצוע של סיפור 2 (2%, 50 קולות)
- באג לייף (2%, 47 קולות)
- מכוניות (1%, 17 קולות)
- אמיצה (1%, 14 קולות)
- בית ספר למפלצות (0%, 11 קולות)
- משפחת סופר-על 2 (0%, 7 קולות)
- מוצאים את דורי (0%, 5 קולות)
- מכוניות 3 (0%, 5 קולות)
- מכוניות 2 (0%, 2 קולות)
- הדינוזאור הטוב (0%, 2 קולות)
מס' מצביעים: 870
Loading ...
חוץ מקרב הצמרת בפסגה שצפוי להיות צמוד
אותי באמת מעניינת התחתית – האם יש מעריצים סמויים ל"הדינזואור הטוב"? "מכוניות 2"? 3?
כמו כן,גאלופי, נראה לי שהתוצאות מתקשרות לדיון על
(ל"ת)
כמו כן, השאלה המעניינת היא האם סופר על ישמור על הזכייה הקודמת שלו
(ל"ת)
אהבתי את מכוניות 2, פרודיה חביבה על סרטי ריגול
וגם 3 היה בסדר, אין ציפיות אין אכזבות.
דירגתי את "למעלה", "צעצוע 3" ו"מפלצות בע"מ" אחרי התלבטות עם "קוקו" שהפתיע אותי לטובה, לעומת זאת "הקול בראש", למרות זכייתו הצפייה כאן, מקבל אצלי את המקום הראשון בתחרות הסרט הכי אוברייטד של פיקסאר
הקול בראש לגמרי אוברייטד
הדמויות בלתי נסבלות, העיצוב פלסטיקי, ו"הבסיס המדעי" שהם כל כך התגאו בו הוא קשקוש מוחלט – אין שום קשר בין מה שידוע לנו על המוח או הנפש האנושית לבין הבולשיט הזה (ואני אומרת את זה בתור חוקרת מוח).
אין שם יומרה מדעית
דווקא פגשתי לא מעט מדעני מח שאהבו את הסרט למרות חוסר הדיוק. הם נגעו במשהו מאוד רגשי בסרט הזה, בתחושות מאוד מוכרות, והיטיבו להציע מטפורות שאולי לא מתישבות עם המדע אבל מאוד מסתדרות עם האופן בו אנחנו תופסים וזוכרים את הדברים הרגשיים בחיים שלנו.
וגם הצליחו ליצר את כל סיפור המסע הזה דרך חוויה שהיא הרבה יותר ארצית מהחוויות ברוב הסרטים. בסרט בנאלי צריך להרוג את המשפחה של הגיבור או להוסיף איזשהו איום מפחיד או נבל נורא. דווקא כאן סערת הרגשות, הבדידות, ההסתגלות, ההתבגרות- הכל נבע ממשהו שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתו.
בעיני זה סרט מקסים, לא היתה לי ציפיה שיאפיין את המח האנושי, ולא העמדתי אותו בסטנדרט הזה.
בהחלט יש יומרה מדעית
כשהסרט יצא היו המון כתבות על איך הם התייעצו ודיברו ועשו וכמה הסרט משקף ועוד ועוד.
כמובן, בהחלט מומלץ לסרט להיפטר מהיומרה הזאת כי היא מכבידה עליו, אבל בעת יציאת הסרט היא הייתה קיימת.
כמו כן, אני מרגיש שהסרט לחלוטין "אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה" כי לסרט יש בהחלט איום מפחיד – פשוט כזה שהוא מטאפורי ולא ברור מה הוא אומר בכלל, אבל בעת הסרט הוא ממשי ומומחש הרבה יותר מסרטים אחרים. לדמות האנושית אין משהו משמעותי, אבל על כמה הדמות האנושית לא מתנהגת כדמות אנושית כבר רבתי יותר מדי.
לא, בצורה כללית ברור מה התהליך שקורה, אבל בצורה פרטית הוא מוזר מאוד
כמו הרבה דברים של פיקסאר – ככל שמעמיקים, גדלים הדברים שגורמים לך לגרד בראש.
אז יש כאן מחלוקת מדעית בין מומחים? או שפיקסאר פשוט שיקרו?
או שבכלל מדובר בהפשטה השטחה ואיבוד נואנס?
שאלה שכדאי להפנות לאנשים אחרים
אני רק זוכר את היומרות. אני לא מתיימר לדעת לגבי המציאות בשטח של מה שהולך במוח.
אני לא מכירה אף מומחה שמאמין במשהו שאפילו דומה לזה
אבל לך תדע.
הטענה היא שבחירת הרגשות הספציפיים האלה הסתמכה על עצת מומחים (רגש זה לא תחום המחקר שלי, אז אני לא יודעת אם זו אכן החלוקה המקובלת).
לגבי זיכרון, שזה כן התחום שלי, אכן רוב החוקרים מאמינים שיש אחסון נפרד לטווח המאוד קצר לעומת טווחים ארוכים יותר, של יותר מכמה שניות, ושכדי להשתמש בזכרונות מהטווח היותר ארוך צריך להעלות אותם בזיכרון לטווח קצר (או זיכרון העבודה), אבל כאן נגמר הדמיון בין הסרט למדע.
לגבי החלוקה בין ה"איים" והאופן שבו הרגשות מטיילים ביניהם, או המפקדה של הרגשות, זה כבר קשקוש מוחלט.
אני לא מומחים
לא פגשתי מומחים שרואים בתהליך בסרט משהו שבאמת יושב בצורה מדוייקת או סבירה על תהליכים טבעיים. גם החלוקה לחבורת הרגשות לא בהכרח חלוקה נכונה מדעית.
יש ניצנים של התיחסות גם למדע, אבל בצורה מאוד בסיסית: הרעיון של core memory ושל זכרונות שכן נעלמים, המשחק על האופן שבו אותו זכרון פעם שמח ופעם עצוב וכו'. אבל אף אחד לא דימה את מבנה המח באופן שמתאים למבנה המח או לחילופין למודלים התנהגותיים מקובלים. יותר משהסרט עבד על עקרונות מדעיים, הוא עבד על הדברים האלו שכולנו מכירים (שיר שנתקע, משחק ילדות, מחשבה מסיחה..) ונתן להם חיים משל עצמם.
המסע של ג'וי וסדנס הוא קצת איוּם, מה אם הן לא יצליחו לחזור, אבל הוא גם הרבה מטפורה לאיך שהחיים קצת נפלו על הילדה (ריילי?) והיא לא ממש מצליחה למצוא תגובות שהן אפרופריאט לסיטואציה ונקלעת לבהלה וכעס פשוט כי אלו הרגשות שזמינים כרגע. הסוף טוב לא רק משום שלומדים לקבל את עצב, אלא משום שריילי לומדת לאמץ את כל הרגשות ולהפגין את כולם. בכל מקרה, ככה אני ראיתי את הדברים, אני לא חושבת שהיה שם איום בדיכאון משום שלא היתה שם אמירה מדעית והרי דיכאון לא נובע ממחסור ברגש במפקדה הראשית של המח.
גם אני התעניינתי בתחתית
ולמרות שלא הצבעתי עבורו, עדיין הופתעתי לראות את 'אמיצה' מדשדש מתחת ל'מכוניות'… במחשבה נוספת זה אולי לא אמור להפתיע אותי כל כך, אבל באמת שהתגובה הראשונה שלי הייתה "מה?!?!?!"
כמו כן, רק עכשיו הבנתי שכל הסרטים שלא ראיתי של החברה
הם בתחתית. כל הכבוד, אני.
הנוסטלגיה מנצחת
בקרב ראש בראש בין"הכל בראש" המבריק ל"צעצוע של סיפור" הממכר – ההתמכרות ניצחה.
הקול בראש הוא מיוחד מאוד: עם רעיון מבריק וביצוע מוצלח (גם אם לא תמיד מושלם), שבקלות יכל לקחת מבחינתי את המקום הראשון לולא הנוסטלגיה.
צעצוע של סיפור הוא סיפור טוב. לא הגיוני, לא עקבי לעיתים, אבל טוב. הוא נוגע בכל הנקודות הרגישות, ומראה איך נוצרת חברות אמיתית. הדמויות מדויקות, הדיבוב עוד יותר, והאנימציה היתה קפיצה משמעותית ביחס לאנימציה שהיתה מוכרת באותה התקופה.
למרות הכל, מבחינתי זה שיא שהם עדיין לא הצליחו לשחזר…
משפחת סופר על בצמרת? מוזר
משפחת סופר על הוא הסרט הכי שיגרתי וגנרי שלהם בעיני. מזכיר לעיתים את הקישקושיאדות של Illumination, שנחמד לראות ולהינות קצת עם הילדים או בלי בקיץ, אבל ממש לא יצירת מופת נוגעת ללב כמו 'הקול בראש' או 'למעלה'. אפילו הדינוזאור הטוב, שהוא סרט פגום, יותר מיוחד בעיני ממשפחת סופר על.
לדעתי נמו עדיין הכי טוב
ממש מעולה וממש לא עומד לנצח
רטטוי הוא יצירה מעוררת השראה בעיניי
חייב לתת לו את המקום הראשון. הבאים בתור: למעלה ומפלצות בע"מ. הקול בראש ווול אי סוגרים את החמישייה.
תחרות קשה
אמנם רטטוי הוא הסרט הכי מהנה ושלם לדעתי, ולכן הוא המקום השלישי שלי, אבל יש לי התלבטות קשה בין שני סרטים שהם בעיני יצירות מופת ממש. הקול בראש וצעצוע של סיפור 3. אם הייתי יכול להפריד את החצי השעה הראשונה של ״למעלה״ משאר הסרט כנראה שהוא היה גם מתחרה חזק על המקום הראשון. עשר הדקות הראשונות של ״למעלה״ הם בעיני הפתיחה הכי יפה ומרגשת לסרט אי פעם, מצויר או לא מצויר. ובסוף של צעצוע של סיפור 3 בכיתי ממש. והייתי בן 37 או משהו. בקיצור יצאתי זקן סנטימנטלי. אני מאד מקווה שפיקסר לא ידבקו מדיסני במחלת הפרוגרסיביות והדידקטיות וימשיכו לעשות סרטים נפלאים שמתייחסים בכבוד לצופים שלהם.
מבחינתי, התחרות הנצחית תהיה תמיד
בין צעצוע של סיפור להקול בראש. מעבר להיותו חדשני לתקופתו, צעצוע של סיפור הוא פשוט סרט טוב, עם עלילה דינמית, דמויות מהוקצעות, דיבוב מעולה ושירים שזורקים אותך ישר לילדות. וכן, הערך הנוסטלגי משחק פה תפקיד מכריע, אבל מה לעשות שהוא ממש עוצמתי וחזק?
הקול בראש לוקח רעיון מבריק, ודוחף אותו אל הקצה פעם אחר פעם. הנה איי האישיות של ריילי, הנה הזכרונות שלה, הנה החבר הדמיוני שלה. העלילה מתרחשת בשלושה מוקדים, שכולם מושפעים ומשפיעים זה על זה, כך שיש נרטיב ברור בסרט, ולא "סתם אוסף של הרפתקאות". זה סרט קסום לא פחות מסרטי הנסיכות של דיסני.
אולם לצעצוע של סיפור יש משהו שלהקול בראש אין: הכימיה בין שתי הדמויות הראשיות. בין ג'וי לסדנס לא היו יותר מידי קונפליקטים: הן היו חברות פחות או יותר מההתחלה. לעומת זאת, צעצוע של סיפור סובב כולו סביב היחסים של וודי ובאז, ומראה לנו כיצד הם מתחילים כיריבים ונהיים חברים. הם אחד הצמדים הכי אייקוניים בתולדות האנימציה והקולנוע בכלל, ולכן, סרטה הראשון של פיקסאר הוא עדיין, בעיני, הטוב ביותר שלה.
מבחינתי, אין כלל התלבטות
הסרטים של פיקסאר, בגדולתם, משתמשים בהרבה מאוד שכל כדי לגרום לנו לרגש עמוק, עצב עם מעט אופטימיות ונוסטלגיה עם קריצה אירונית, בוגרת ומודעת. השכל משרת את הרגש. בהרבה סרטים אחרים, השכל עומד בפני עצמו. הסרט צועק "תראו אותי, אני חכם", ועצם זה יכול להעביר אותנו מסע רגשי – או שלא, זה לא משנה, כי זה לא העיקר. יש כמה סרטים כאלה גם בפיקסאר, שלמרות שניסו לרגש, נפלו לבור שכלתני, שמנתח רגש אבל לא מעביר אותו. אבל מרבית הסרטים שלהם מצליחים להתחמק מכך.
רק בסרט אחד של פיקסאר, מבחינתי, זה הגיע לידי מיצוי ולשיא: וול-אי. הסרט היחיד שאני יכול לצפות בו היום ולהתרגש באותה מידה כמו מה שהרגשתי כשצפיתי בו לראשונה. מי היה מאמין, שרובוט ישן, שמעוצב כמו אי.טי, יהיה כל כך אנושי, מחמיר לב ומעודד בעיניי? תחושת הבדידות של היצור היחיד על פני כדור הארץ, בתחילת הסיפור, שמוצא נחמה בסרטים ישנים ולומד מהם על אהבה, שמחה והתעלות רוח, עוברת בעדינות לצופים, שלא יכולים שלא לחוש הזדהות, כמי שצופים בה בעת בסרט שגורם להם להביט בעיניים כלות במסך. ההתאהבות התמימה שלו באיב, הצופים מלווים אותו בגילוי שהוא לא לבד ויש בני אדם בעולם, שדומים לאלה שיצרו את הסרטים שהוא כל כך אוהב, אבל אורחות חייהם מעידים כמה התרחקו משם ועד כמה הם אבודים, אפילו יותר ממנו. כי למרות שכולם ביחד, אחד ליד השני, בספינה צפופה, הם לא מסתכלים אחד על השני או מנהלים אינטראקציה כלשהי שאינה דרך מסך. גם הוא בלית ברירה, בתחילת הסרט, צופה בשרידי העולם האנושי דרך מסך, אבל הוא כמה למגע, לתחושת קרבה, שבשביל האנשים האלה היא אופציה ממשית שכלל לא עולה על דעתם. רגע השיא, שהוא "הריקוד" של איב ושל וול-אי, רגע החיבור בין הסרטים הישנים, הרומנטיקה, העולם הטכנולוגי החדש, ההרס והחורבן והאופטימיות לבנייה מחדש בעתיד, גורם לי לבכות עד היום. לא מצער, מתקווה, אישית ואוניברסלית.
מעניין אם זה שלצעצוע של סיפור יש 3 סרטים מוצלחים פוגעת בו
יש לי הרגשה שהרבה אנשים "נרתעים" מלהצביע לשני סרטים מאותה הסדרה ומסתפקים באחד מהם, וזה גורם לכך שאף אחד מהם לא יהיה בצמרת הגבוהה. זה לפחות מה שאני עשיתי גם אם באופן לא לגמרי מודע. על הפרנצ'ייזים האחרים (מפלצות, מוצאים, אינקרדיבלס) זה פחות משפיע כי יש רק סרט אחד מתוכם שנחשב למאוד מוצלח.
גם על "צש"ס" לא חושב שזה משפיע יותר מדי
גם בתוך סדרה שנחשבת מוצלחת בסך הכל יש היררכיה מסוימת והפער בא לידי ביטוי בהצבעות בצורה מושלמת. 2 שנחשב כפחות מוצלח בסדרה מזדנב הרחק מאחורי 3 ו-1. לכן אם היו אנשים שבחרו את 1 ו/או 3 אבל לא הוסיפו גם את 2 (או 1 או 3) סביר יותר שהסיבה תהייה פשוט כי הם חשבו שסרט או שניים אחרים, לא מהסדרה, הוא/הם יותר טוב/ים מסרט/י הסדרה שנשאר/ו מחוץ לשלישייה.
מעניין, כי שמעתי מדי פעם דעות
שדווקא 2 יותר טוב מ-1. ואני לא מבין למה. יש את התוספת של דמותה של ג'סי, שמשלימה את דמותו של וודי בצורה נהדרת, זה נכון – אבל היא לא משתווה לכימיה בין וודי ובאז בסרט הראשון.
כן, אבל לא ברור לי עד כמה
כשאני קוראת על צעצוע של סיפור, אני נזכרת שבעצם הוא היה סרט מקסים. את השני והשלישי אני זוכרת רק בערך, צפיתי בהם פעם אחת או פעמיים, אבל הראשון היה מהמם בעיני.
ואין לי ספק שהחזרתיות היא מה שגרמה לי לא להצביע לאף אחד מהסרטים האלו. אני לא בטוחה כמה אנשים מסכימים עם התחושה שלי, כי עדיין מדובר בסרטים שמקבלים ניקוד גבוה.
קצת מצטערת שזרמתי על הצבעה לסרט שלישי, בעיני וול אי והקול בראש מרגשים יותר מכל שאר סרטי פיקסאר. כשלישי, בפער גדול, בחרתי במשפחת סופר על. סרט שאני תמיד נהנית לראות, אבל האימפקט הרגשי שלו משמעותית פחות בעיני.
שלושת הסרטים שבחרתי:
רטטוי – הסרט הטוב ביותר, הרגיש ביותר, המוסיקה הכי טובה, והכי רחוק מ"סרט טוסטרים" שיש (יש חשיבות עילאית לעובדה שהגיבור הוא עכברוש)
משפחת סופר על – סרט האקשן הטוב ביותר של פיקסאר
צעצוע של סיפור 2 – כי חייב צש"ס כלשהו, וזה הטוב מכולם
השלישייה שלי
בהתחלה לא הבנתי שמדובר בשלישייה וסימנתי הרבה יותר סרטים. הכאב!
בסוף נבחרה שלישייה סופית:
וול אי – כי זה כנראה הסרט שהכי ריגש אותי מסרטי פיקסאר אי פעם. נכון שחצי השעה הראשונה שלו יותר טובה מרוב הסרט שאחריו, אבל עדיין. הדמות הזו וסיפור האהבה בין וול אי לאיב נכנסו לי ללב ולא יצא ממנו אף פעם.
משפחת סופר על – כי זה הסרט הכי חכם ומורכב שפיקסאר עשו.
צעצוע של סיפור 3 – התבלטתי מאוד בינו לבין הקול בראש, ואני עדיין לא יודעת בדיוק מהי הבחירה הנכונה מבין שניהם. הקול בראש הוא מבריק, חכם ומרגש והסרט האהוב עליי מהעשור הזה של פיקסאר, ומהאהובים עליי שלהם בכלל.
אבל כשבאתי להצביע, הנוסטלגיה ניצחה. וודי ובאז, הפרידה וההתבגרות משמעותיים עבורי יותר. ואפילו בלי שום קשר, מדובר באחד מהסרטים הטובים ביותר של האולפן.
מוזר, השלישייה שלי מככבת בפסגה... הופתעתי.
לא חושבת שזה אי פעם קרה. הצבעתי ל"משפחת סופר על", "וול-E" ו"הקול בראש" כי לא רק נהניתי מהם במיוחד, הם גם הציגו זווית מקורית ומעניינת על הנושא, כזאת שגמרה לי לחשוב "ואללה, יש פה הברקה". ל"צעצוע של סיפור" לא הצלחתי להתחבר. צפיתי בשני הראשונים בגיל 20+ והם היו חמודים מאוד אבל גם ילדותיים למדי, לא הבנתי את ההתלהבות. אולי כמו ET או מלך האריות צריך לצפות בזה בפעם הראשונה בגיל המתאים כדי להתחבר אליהם לכל החיים.
אחרי התלבטות קשה
יש שלושה סרטים ברשימה שבולטים מבחינתי מעל כל השאר:
1. רטטוי
2. וול-אי
3. הקול בראש
מתוכם, וול-אי והקול בראש נפתחים בצורה מושלמת אבל מתקשקשים קצת במערכה האחרונה. לרטטוי לעומת זאת יש את הסיום הכי יפה בתולדות פיקסר. עכברוש איט איז.
נ.ב
לכותב יש תיעוב לא ברור לצעצוע של סיפור. משהו בסדרה הזאת מרגיש לי פשוט מאולץ ומסחרי מדי ולא הצלחתי להתחבר.
השלישייה שלי
1. משפחת סופר על
2. מפלצות בע"מ
3. באג לייף
והנה הרגע הוכרז שם הסרט הבא של פיקסאר
שנה הבאה הם מוציאים 2 סרטים. Onward יוצא במרץ.
הסרט הבא יוצא ביוני.
כעת הוכרז שיקראו לו Soul (נשמה? נפש?) מהבמאי של למעלה והקול בראש.
כן, כן. שנה הבאה יש 2 סרטים מקוריים של פיקסאר..
https://deadline.com/2019/06/soul-pixar-summer-2020-release-date-1202634880/
וזה הטאגליין של הסרט -
"האם אי-פעם תהיתם מאיפה התשוקה, החלומות ותחומי העניין שלכם מגיעים? מה הופך אתכם למי שאתם?"
עוד סרט שינסה לעשות מה ש'הקול בראש' עשה. אם זה היה כל במאי אחר, לא הייתי בונה על זה. אבל פיט דוקטר – ראוי לכל ציפיה שאתלה בו.
הקול בראש סרט פשטני ומרגיז
מזכיר את הפשטנות של ספר הילדים שלא סבלתי כילד "ציפור הנפש".
מפתיע שהוא אהוד כל כך.
יש בצורה ברורה שני מחנות בסקר הזה
המחנה של הגדולים – 70 הצבעות ועוד, והמחנה של הקטנים עד הלא קיימים.
השאלה: האם הסרטים במחנה העליון של הקטנים הם באמת לא סרטים טובים, או פשוט לא משתווים לקלאסיקות האמיתיות? כלומר, האם "קוקו" הוא אחלה סרט, אבל בחייאת – לך תשווה ל"הקול בראש" או האם "קוקו" הוא בסדר כזה אתה יודע ואז העובדה שהוא היה בסקר השנה של 2017 אומרת דברים יותר רעים על השנה מאשר טובים עליו.
אם לומר את האמת, לא צפיתי באף אחד מעשרת הסרטים בתחתית הרשימה (מלבד בית ספר למפלצות שהוא אחלה סרט) אם זה פוסל אותי מלהצביע תורידו קול מלמעלה הקול בראש ווול אי
בעקבות ההודעה שלך הבטתי שוב על כל הרשימה
והולי שיט, מדד האיכות של פיקסאר הוא פשוט פסיכי. כשסרטים כמו 'בית ספר למפלצות' מקבלים כזאת כמות קולות, אתה קולט מה הרמה של החברה הזאת. זה הזוי. בכל תחרות אחרת רוב סרטי פיקסאר היו מביסים בקלות – רק מול עצמם הם בבעיה קשה, כי צריך לבחור בין הטוב ביותר לטוב עוד יותר.
אישית אני במחנה השני
יחסית ברור לי מה הם הטופ 3, (או לפחות מה הם הסרטים היותר טובים) ואז כל השאר, הם פשוט סרטים טובים מאוד עד טובים פחות בסדר משתנה
קוקו הוא אחלה סרט
אבל לא יצירת מופת. וכשמדברים על פיקסאר מדברים על יצירות מופת בלתי נשכחות.
קוקו היה הרבה יותר מבסדר, אבל אפשר לבחור רק שלושה
ככה זה כשאתה מגיע למשחקים האולימפיים – כולם ספורטאים מצטיינים, אבל רק שלושה זוכים לעמוד על הפודיום…
התכוונתם
מהם הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר אחרי צעצוע של סיפור 3
"רטטוי" תמיד היה הפייבוריט שלי
והאמת שאני שמח שהוא ממוקם די גבוה. אני די מופתע מהמיקום של "אמיצה" נכון לעת הקלדת התגובה. מתחת ל"מכוניות"? סירייסלי? גם "קוקו" חשבתי שיותר אהוב.
עם פיקסאר יש לי יחסים מעט מורכבים. אוהב, בטח שאוהב. אבל מכמה מהנחשבים ביותר שלהם לא כ"כ התלהבתי ("וול-E", "משפחת סופר-על") וגם כמה מקרים הפוכים ("הדינוזאור הטוב", "מוצאים את דורי"). "הכל בראש" אמנם די אהבתי בגדול, אבל יותר כבשו אותי רגשית "למעלה" ואפילו "מוצאים את נמו".
וגם, יש לי כמה חוסרים פיקסאריים די מבישים. העיקרי שבהם – אתם יושבים? – כל סרטי "צעצוע של סיפור". כן כן. את הראשון זכור לי ששמו לנו באיזו מסיבת פיג'מות קצת אחרי שיצא בוידאו, אבל לא הייתי מרוכז מספיק בשביל להחשיב כצפייה. ואיכשהו טרם השלמתי. גם לא את "באג לייף".
הקול* בראש, כמובן...
(ל"ת)
המיקום של אמיצה לא מפתיע
זה המיקום של מכוניות שמפתיע, אני משערת שמדובר במישהו שלא צפה בכל שאר סרטי פיקסאר, אחרת איך הצביעו דווקא לסרט הזה?
(גם בית ספר למפלצות טוב ממכוניות)
בעקבות מה שכתב קרקר כפול עברתי על תחתית הרשימה
ויש שם כמה סרטים שלא מגיע להם להיות שם לדעתי. הייתי מחליף את "אמיצה" עם "קוקו" ואת "בית ספר למפלצות" עם "למעלה". השינוי הראשון לא כזה משמעותי, אבל בטוח יש כמה שמתפלצים מהבחירה השנייה שלי כי "למעלה" נחשב יצירת מופת חד פעמית בעוד "בית ספר למפלצות" כהמשכון חביב. אז למה דווקא שניהם?
קודם כל, כי "למעלה" לא סרט כזה טוב. אז נכון, הנושא טוב ומקורי. אין הרבה סרטים לילדים, או גם לילדים, שמתיימרים לעסוק בזקנה ובהשלכותיה. הוא מתחיל כסרט אמיץ מאוד, בכך שהוא מראה לנו מונטאז' שהוא הסוף הטוב שאנחנו מספרים לעצמנו: ו"הם חיו באושר". ואז הוא מזכיר לנו שגם אם זה נכון, החלק השני של המשפט "עד עצם היום הזה", הוא שקר. מתישהו מישהו ימות ומישהו יישאר לבד. במקרה הטוב, כאדם זקן לאחר חיים שלמים עם האדם השני. אבל אז הוא עובר פאזה לסרט ילדים טוב אך סטנדרטי, מרובה הרפתקאות ודמויות חביבות ומשובבות לב, שאחת מהן היא אולי של אדם זקן, אבל זה בא לידי ביטוי בעיקר בכאבי גב שעוברים תוך שנייה. זה סרט טוב, כמו כל שאר הסרטים של פיקסאר, אבל אין בו שום דבר מיוחד מעבר למה שציינתי. וחבל, היה לו פוטנציאל גדול.
בנוגע ל"בית ספר למפלצות": מדובר בסרט אדיר מכמה סיבות: גם כי הוא יוצר ממשיך עולם שכבר נוצר ולא רק שלא סותר אותו אלא מוסיף לו נדבכים נוספים, מה שמאוד קשה לעשות. גם כי הסרט לא רק שלא הורס את הדמויות שאהבנו אלא מציג אותן בשלב אחר בחיים, עם אפיונים שונים, אבל כאלה שמשכנעים אותנו בכך שמדובר באותן דמויות. וגם כי המסר מדהים בעיניי, ומשלים ומדייק בצורה נכונה את המסרים של "משפחת סופר-על" ו-"רטטוי". שני הסרטים האלה מאוד אהובים עליי ("רטטוי" במיוחד), אבל הם ניסו לשכנע אותנו בכך שכישרון הוא מולד בלבד. אם אתה מוכשר, אתה תצליח בלי קשר למוצא או למיקום החברתי שלך. ואם אתה לא מוכשר, לא משנה כמה תתאמץ, תלמד ותתמקצע, הסינדרלה התורן יבוא ויעקוף אותך במהירות, רק מתוקף הגנים או ההשראה האלוהית. ב"בית ספר" אומרים: נכון שיש כישרון מולד, שאי אפשר לרכוש. אתה לא תהיה מפחידן אם אתה לא מתאים, לא משנה כמה תלמד. אבל אתה כן יכול לגלות את הכישרון שלך, או הפוטנציאל האמתי שלך, ולעבוד קשה כדי לשפר אותו. יש חשיבות לעבודה קשה בדיוק כמו לכישרון שלך. אני לא מסכים עם זה לחלוטין. אפשר לעבוד מאוד קשה ולהצליח בסופו של דבר להיות בינוני ואפילו טוב או טוב מאוד בתפקיד שאתה שואף למלא. ואפשר להיוולד עם פוטנציאל לכישרון מסוים ולאבד אותו אם לא משקיעים בו מספיק, די במהירות. אבל זה מסר די אמיץ, שלא מקבלים הרבה ממנו בסרטים הוליוודיים בכלל ובסרטי ילדים בפרט. מסר כמובן לא עומד בפני עצמו, ולכן רטטוי ומשפחת סופר על, למרות המסר הבעייתי שלהם, עומדים לדעתי הרבה מעל הסרט הזה, ועדיין צריך לתת נקודות גם לאומץ הלב של היוצרים, שמשלים את העולם שיצרו ונותן לו עומק ואותנטיות שאין בסרטים אחרים.
צריך לסנגר על UP
לפני שבוע פחות או יותר עלה לדיון האם UP הוא אוברייטד, האם חוץ מהקטע המהמם רגשית בתחילתו הוא סרט בנאלי בעיקר. גם אני טענתי שכן, והחלטתי לתת לו צפיה נוספת (אחרון סרטי פיקסאר שעדיין נמצאים בנטפליקס, זה נח)
זה סרט ממש טוב, אני חושבת שהוא נבלע בין סרטי אנימציה/מצויירים אחרים, משום שהסטייטמנט שלו קצת יותר שקט. זה לא סרט לצפיה אובססיבית של ילדים, אין בו שיר קליט או דמות ממיסת לבבות. אם כבר, יש בו דמויות שפחות כיף לחזור אליהן, משום שכולן דמויות טראגיות. הוא יצירה ממש טובה, אולי פוטנציאלית אפילו טובה יותר מהקול בראש. אם הוא היה סרט לייב אקשן, הוא היה עשוי מהחומרים של סרטי אוסקר.
אם הייתי צריכה להצמיד לו ז'אנר, יש בו אלמנטים של ריאליזם פנטסטי/מאגי (עדיין לא הבנתי מה השם הרשמי לז'אנר). הסיפור כמעט לגמרי נאמן למציאות, וכשהוא לא, אלו הגזמות פנטסטיות של סיטואציות. ובתוך הדבר הזה, מוצג למעשה אחד הסיפורים הכי אנושיים/ריאליסטיים שאי פעם הוצגו באנימציה. אני ממש שמחה שצפיתי בו שוב.
אני גם מבינה מדוע זה כל כך קשה לצפות בסרט הזה שוב ושוב, פשוט הוא לא מכוון לקהל ברור. ריאליזם פנטסטי הוא לא ז'אנר שמכוון לילדים/נוער, ואנימציה היא לא ז'אנר שמכוון למבוגרים- וגם כשכן, זה בשביל האסקיפיזם, לא בשביל טרגדיה עם משל על אנושיות. מהבחינה הזו, הקול בראש עשה מהלכים חצי דומים מבחינה עלילתית, עסק בשאלות על מהות האדם וכו', אבל נתן אלמנט קצת יותר פופוליסטי והוציא מהמשוואה את האלמנטים הטראגיים, מה שאיפשר לסרט לשמח ולספק יותר קהל.
אז מי שתוהה האם UP אוברייטד, מאוד ממליצה על צפיה חוזרת, זה הופך לסרט מאוד מרשים דווקא כשמגיעים כדי לדקדק בו על הפרטים.
צפיתי ב-UP שוב לפני כמה ימים
בכוונה חזרתי אליו כי לא זכרתי אותו לטובה, אבל כל הדיון עליו הוא כיצירת מופת, ולכן הרגשתי שפספסתי משהו. זה לא סרט רע, אבל אני חושב שלכנות אותו "טרגדיה עם משל על אנושיות" זה קצת גדול עליו. אני מבין מה הוא רוצה להגיד ומה המהלך העלילתי של הסרט בא להביע, אבל יש פער בין הכוונות לבין הביצוע. הייתי מעריך אותו הרבה יותר אם הוא היה ממשיך בקו שהתווה בתחילתו. הגיבור זקן נרגן אבל זה לא בא לידי ביטוי במהלך הסרט, הן במובנים הגופניים, שהם משמעותיים ביותר לאדם בגילו, יותר מדי משמעותיים מכדי להקטין אותם כמו שהסרט עושה, והן במובנים הנפשיים, מעבר לנרגנות כללית שניתן למצוא גם אצל אנשים צעירים ובודדים. אדם מבוגר, שבתחילת הסרט משתמש במתקן מיוחד, רץ וקופץ במהלך הסרט כמו אדם צעיר שמדי פעם משמיע אנחת כאב קלה? זה זיוף מבחינתי. מעבר לכך, יש לאדם הזה, שמוצג על המסך, חיים שלמים מאחוריו, ביוגרפיה עמוסה בפרטים, שלא באה לידי ביטוי מול הילד שנאלץ להתלוות אליו. זו דרך קלה לייצוג של אדם מבוגר. אני חושב שכמו אצל ייצוגים של מיעוטים אחרים, זו התחלה טובה – מראים אדם זקן בסרט סופר פופולרי לילדים בפעם הראשונה, או לפחות אחת הפעמים הראשונות והמעטות, אבל דמות שמייצגת באמת חוויות של אדם זקן, אני לא חושב שראיתי כאן. אבל אני לא אדם זקן, אז יכול להיות שפספסתי משהו.
זה באמת מה שהפריע לך?
כי האיש מטיס את הבית שלו מצפון אמריקה לדרום אמריקה בטיסת לילה, ומגיע לנקודה נידחת ובלתי מתויירת/מאוכלסת בדרום אמריקה (יש כזו?) באמצעות בלוני הליום שיצאו מהארובה שלו ב5 שניות, אע"פ שהנפח הכולל שלהם היה גדול מזה של הבית. יש בסרט הזה כלבים שעונדים לצוארם טכנולוגיה שמתרגמת את הנביחות שלהם למילים, וציפור עצומה שנראית כאילו היא בדרך למצעד הגאווה. וגם פער הגילאים בינו לבין הנבל מעלה תהיות.
אז העובדה שהוא סוחב משאות כבדים ברגע שהמוטיבציה גדלה עשרות מונים הפריעה לי הרבה פחות. אם אתה מחפש לוגיקה ריאליסטית, אתה לא בסרט הנכון. וכמו שכתבתי, אני חושבת שהבלגן בז'אנרים הוא מה שמרחיק צופים, שזה אולי חבל כי זו אנימציה ואין שום סיבה שבעולם של אנימציה הכל יעבוד לפי חוקי העולם הריאלי כשזה לא משרת את העלילה.
לא שונה בעיני מאיש חזק מאוד שסוחב במשך 20 שנה שור על הכתפיים, זה משונה באופן שכל מיני דברים משונים קורים בז'אנרים האלה שהם כמעט ריאליים אבל טיפה חורגים.
אף אחד לא היה נהנה מסרט שבו הזקן החלש חוטף התקף לב במאמץ הראשון.
כל זה נכון ועדיין
אני לא אוהב ריאליזם פנטסטי, האמת, ועד שכתבת זאת לא חשבתי על כך שהסרט בז'אנר הזה, אז צריך עוד לחשוב על כך. יכול להיות שהסרט מורכב מכמה ז'אנרים ולכן אני לא מצליח להתחבר אליו, או שאני לא מתחבר לז'אנר המרכזי שלו.
נראה לי שכאן הבעיה היא לא הז'אנר ספציפית, אלא השימוש בו. הסרט מתחיל מאוד ריאליסטי ביחס שלו לגיבור עצמו וזה מה שמדהים בו לדעת רבים. לדעתי סרט טוב יותר שמשתמש נכון בז'אנר היה מראה זקן ריאליסטי בתוך עולם פנטסטי. הוא היה מוצא דרך לשלב את מצבו הגופני והנפשי של הגיבור בצורה נכונה. נניח, להשתמש בהיכרות של הגיבור עם הנבל כדי לבנות מכונה שתסייע לו להכשיל ולנצח אותו בצורה יצירתית ועוברת מסך, בלי מלחמה מטופשת ביניהם, שבה שניהם נאנחים קלות בגלל כאבי גוף.
אני לא מחפש 100% ריאליזם. אני מאוד אוהב פנטזיה (פחות ריאליזם פנטסטי, כאמור, אבל פנטזיה ומדע בדיוני הם שני הז'אנרים המועדפים עלי). זה מפריע לי כאן בעיקר כי הסרט מתיימר לייצג את המצב האנושי בזקנה, והריאליזם הפנטסטי, בקשר לגיבור עצמו בלבד, מפריע לזה כאן וסותר את כל מה שמנסים לבנות והערך המוסף של הסרט, שהיה יכול להיות יותר טוב.
מעניין
לא יודע אם אני מסכים, כי הסרט מתחיל ממש מתיאור ריאליסטי ומדויק של זקנה, שמניע את כל הסרט. לפחות ככה ראיתי את זה. אבל אצפה שוב בסרט מנקודת המבט שלך. מקווה שיהיו תובנות אחרות ואוהב את הסרט יותר.
אני לא בטוחה שנקודת המבט שלי בהכרח תשנה את ההנאה שלך מהסרט
הסרט מתחיל מתאור ריאליסטי של חיים שלמים, לא של זיקנה, קארל מכיר את אלי, הם מפתחים ביחד את הפנטזיה לעתיד ועוברים חיים שלמים של דברים שקורים להם- טובים ורעים. ואז קארל נשאר לבד, מטבע הדברים הוא גם זקן.
אני חושבת שאפילו באופן די מכוון מעמידים מול קארל 2 דמויות, אחת מבוגרת והשניה של ילד. אלו הקצוות של שלב יצירת חלומות, ושלב ההבנה שזו הזדמנות אחרונה להגשים אותם/לאן הגעת בחיים השלמים האלו.
הסרט בהחלט נוגע בזקנה בתחילתו
אחרי המונטאז' ועד תחילת המסע יש חלק שלם (גם אם קצר) שבו מתארים את חייו של קארל, והמונטאז' בעצם מדגיש אותו ומשמש תזכורת לכך שמדובר בסוף חייו של אדם, שנשאר באמת לבד מטבע הדברים, כמו שכתבת. לא היינו מבינים את הטרגדיה שבזה בלי כל ההקדמה. היינו רואים עוד אדם זקן ונרגן, כמו מר יובל מדני שובבני. זה גרם לי לפחות לחשוב שזה הקו שהסרט ימשיך בו ופיתחתי תקוות להרפתקאות שבהן יבואו לידי ביטוי באופן הרבה יותר ברור וחד.
נקודת המבט שלך איפשרה לי לחשוב על נקודות שבהן באה לידי ביטוי לא הזקנה של קארל אלא הנקודה הזו בחיים שהוא נמצא בה, שהזקנה היא חלק ממנה (נקודה שהולכת לאיבוד בתוך הסרט) ואת האופן שבו הסרט מנסה להציג זאת. אז זה כן סייע לי במידת מה למצוא עוד כמה דברים יפים בסרט, שמתחברים לתמה שהציג בתחילתו, לפחות בעיניי.
התמה המדויקת יותר היא של אובדן באופן כללי, ופחות של חיפוש משמעות בסוף החיים. אם היו מחליפים את קארל בגיבור בן ארבעים ומשהו שאיבד את אישתו בתאונה, זה לא היה משנה כמעט כלום מהסרט. הזקנה וההתמודדות איתה היא תוספת בלבד. זו נקודת המבט שאני הולך לבחון בצפייה הבאה.
תראה, אני לא יודעת בן כמה אתה
אבל בגיל 40 קשה לשבת ולומר שכבר חווית lifetime של חוויות, להבדיל מגיל 70. אני אמנם עוד לא שם, אבל אני ממש מריחה את זה מגיעה.
וכמו שכתבתי למעלה, האלבום שאלי הכינה היה נשאר ריק אם היתה מתה בגיל 40.
לא שם אבל כמו אצלך
מריח את זה מגיע. ושוב, לא מתווכח עם זה. להיפך. אני טוען שהקטע הזה היה יכול להיות מעולה אם היה לזה בסיס בשאר סיפור ההרפתקה. באופן שבו הסרט נבנה עדיף היה לעשות אחד מהשניים: להוריד את החלק הזה והתייחסויות אחרות לזקנה ולהישאר עם התמה של אובדן (ואובדן, גם גדול, אפשר לחוות בכל גיל. בטח אובדן זוגי) או ללכת עד הסוף עם תיאור הזקנה ולחשוב על דרכים יצירתיות לשלב אדם זקן במלוא מובן המילה בעלילת הסרט.
אני די איתך בדיון הזה
לא אהבתי את UP בכלל. רוב הסרט היה הרפתקאות די ילדותיות של זקן וילד עם חלקים מטופשים למדי. ההקדמה המהוללת נראתה לי (עוד בצפייה הראשונה) כמו מסחטת דמעות צינית שלא לצורך, בקטע של "אם נראה מונטאז' כבד של אובדן, מייד כולם ימחאו לנו כפיים" (ואולי גם ישכחו כמה ההמשך ילדותי).
מבחינתי אם כבר הלכו על "זקן נרגן וילד" היה עדיף לוותר על ההקדמה הריאליסטית ולעשות אותו סתם זקן נרגן וזהו. במילים אחרות, הייתי מוכנה לקבל את מסחטת הדמעות אילו הרגשתי שהייתה לה באמת הצדקה והיא לא נועדה רק לסחוט מחמאות מכולם, "יא אללה פיקסר האלה, איך שוב שיחקו אותה והראו לנו משהו רציני אבל בהנפשה".
במידה מסוימת הסרט מזכיר טיפונת את וול-E שגם הוא מתחיל באווירה מדוכדכת וכבדה והחצי השני שלו קצת ילדותי, אבל בכל זאת הייתה בו תמה שלמה והרגשתי שהוא הגיוני יותר, וגם המערכה הראשונה הייתה רצינית ולקחה ת'זמן, לא הסתפקה במונטאז', והמערכה השנייה שהייתה קלילה וילדותית יותר עדיין התחברה לי תמטית ולא הקריצו פתאום חיות מדברות ושלל שטויות.
בקיצור, לו היה ב-UP "בשר" כמו הרפתקאות מעניינות או איזו אמירה אמיתית על "הגיל השלישי" הייתי יכולה למחוא כפיים; אבל התחושה שלי הייתה בעיקר של שעטנז לא ברור ולא אפוי, סרט ילדותי מאוד שעטוף באריזה כבדה למבוגרים, אבל זה רק נייר יפה שנקרע מהר ובפנים זה צעצוע לילדים בלבד.
כמה תהיות והערות
1. התלבטתי מאוד אם לבחור בצורה אובייקטיבית (עד כמה שניתן, ובזה אני מתכוון שאובייקטיבית מכוניות כנראה עשוי פחות טוב מ"וול אי" ברמת הכתיבה, הבימוי, הצילום וכו') או נטו על סמך כמה נקשרתי לסרטים של פיקסר בצורה הכי אישית שיש (שוב, אובייקטיבית ב"באג לייף" אין שום דבר מיוחד, זה סיפור על אנדרדוג שחושב מחוץ לקופסא עם כל מיני קלישאות עלילתיות שראינו מיליון פעם, אבל עדיין אעדיף לצפות בו על פני UP או הקול בראשי). מעניין כמה אובייקטיבי אתה אמור להיות כשאתה מדבר על אולפן שמתעסק כמעט נטו ברגש
2. אני יליד 91, מה שאומר שכשצשס הראשון יצא זה היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע ועד היום הוא אחד האהובים עליי. כנ"ל סרטים שיצאו יותר מאוחר כמו מפלצות בע"מ ובאג לייף. אבל כשהתחיל "עידן הזהב" האמתי של פיקסאר עם משפחת סופר על ולמעלה ווול אי וכל אלה כבר הייתי טינאייג'ר ציני מעצבן אז הסרטים האלה לא עניינו אותי במיוחד, ולמרות שהיום אני יכול להעריך את חלקם אני לא ממש אוהב את אף אחד מהם (היוצא דופן הוא דווקא רטטוי, שאני די מחבב ומוכן לצפות בו בכל הזדמנות), ואני גם הרבה יותר ביקורתי כלפיהם. אז מעניין אותי כמה שונה הייתה החוויה שלי מפיקסר אם הייתי חווה אותה בעשורים שונים של חיי. אגב היום אני שוב די אדיש (קוקו ראיתי וחשבתי שהוא נחמד מאוד, אבל די צפוי, צשס 4 היה מרגש בסצינה אחת או שתיים, אבל רוב הזמן בעיקר או צחקתי או גלגלתי עיניים)
לא עובדים לי הסקרים האלו, אני עושה משהו אחר
יליד שנות ה-80, בארץ. וכן, זה מאוד משנה.
אין סדר למנות:-
הסרטים שרציתי לראות ברגע ששמעתי עליהם:
למעלה, וול-E, רטטוי, אמיצה, באג לייף, מפלצות בע"מ, הקול בראש, הדינוזאור הטוב, משפחת סופר-על 1+2
הסרטים שראיתי:
הכל חוץ ממכוניות 3
הסרטים שראיתי באיחור של שנים רבות(זה גם משנה מאוד):
צעצוע של סיפור 1-3, מפלצות בע"מ, משפחת סופר-על, בית ספר למפלצות
שראיתי בשנה האחרונה (זה גם משנה מאוד):
צעצוע של סיפור 1-3, מפלצות בע"מ, משפחת סופר-על 1+2, בית ספר למפלצות, הדינוזאור הטוב, למעלה, אמיצה, רטטוי
הסרטים שממש הפתיעו אותי לטובה:
צעצוע של סיפור 1-3, למצוא את נימו, מפלצות בע"מ
האקשן-כיפיים ביותר:
משפחת סופר-על (2 פחות), מפלצות בע"מ, למעלה, וול-E, באג לייף(לזיכרוני)
המצחיקים ביותר:
למעלה, באג לייף(לא זוכר למה), כל הטובים מצחיקים במידה זו או אחרת
המרגשים ביותר:
למעלה, וול-E, אמיצה, באג לייף(לא זוכר למה), רטטוי
מעוררי המחשבה:
למעלה, וול-E, מפלצות בע"מ, אמיצה, הקול בראש
הסרטים שממש אהבתי בצפייה ראשונה:
למעלה, וול-E, מפלצות בע"מ, אמיצה, באג לייף, רטטוי
הסרטים שממש אהבתי שצפיתי בהם שוב בצפייה יזומה ועדיין אהבתי :
למעלה, וול-E, אמיצה, באג לייף(לפני שנים רבות, צריך לראות שוב), רטטוי
זה חריג מבחינתי. אין לי הרבה סרטים שיזמתי צפייה חוזרת בהם ויש סרטים שהיו פחות טובים בצפייה חוזרת. לפיקסאר יש 5.
הסרטים שבהם נהנתי:
ראו קטגוריה הבאה
הסרטים שלא זיפזפתי\אזפזפ כשניתקלתי\אתקל בהם:
הכל פרט למופיעים מטה
הסרטים שראיתי עד הסוף למרות שהיו גרועים מאוד בעיניי:
מכוניות, בית ספר למפלצות, הדינוזאור הטוב
הסרטים שהפסקתי את הצפייה בהם כי הם היו מאוסים\מביכים מדיי בעיניי, בקטע מסויים:
מכוניות 2, מוצאים את דורי, קוקו
הסרטים ששנאתי:
הקול בראש. אני אפרט קצת, כי הוא היחידי פה – הסרט לא רע בעיניי. המסרים ומערכת היחסים בין ג'וי לסדנס מבחילים בעיניי, בתחילת הסרט ועד סופו.
הסרטים שלא אראה במכוון:
מכוניות 3
בא לך לפרט עוד קצת על הקול בראש?
אשמח לשמוע