חזרה לפנינה: מבט לאחור על הפקת טרילוגיית "שודדי הקאריביים"

מאת
זאב אימבר
– פורסם ב 29 ביולי 2024Posted in: featured, הגיגים
הפקת "שודדי הקאריביים" הייתה לא פעם רכבת הרים, כמו המתקן עליו מבוססת, והמורשת שלה עדיין איתנו - לטוב ולרע.

טרילוגיית "שודדי הקאריביים" של גור ורבינסקי היא הטרילוגיה האהובה עליי. בניגוד לטרילוגיות מצליחות אחרות מהתקופה, לתחושתי היא קצת נעלמה. גם המעריץ השרוף שאני קצת שכח מהם ולא ראיתי אותם שנים, אבל פה ושם אני נזכר בהם: מספינות וסירות שעוברות לי ליד הבית, העובדה שהפרצוף של ג'ק ספארו מרוח על חצי מסניפי פלאנט וסינמה סיטי בערך, או אפילו קונצרטים של הפילהרמונית שמזכירים לי את האנס זימר. אז מלא געגועים לקאריביים, ראיתי שוב את כל הטרילוגיה, כולל תוספות מאחורי הקלעים, דבר שהייתי עושה כמות לא סבירה של פעמים בילדות. לשמחתי גיליתי שהם רק השתבחו עם השנים, וקרו בהם לא מעט דברים מעניינים – על המסך ומאחוריו.

הראשון בטרילוגיה הוא "קללת הפנינה השחורה", סרט שהפך להצלחה ענקית כמעט בכל פרמטר: שבר קופות, הזניק קריירות, קיבל חמש מועמדויות לאוסקר ועד היום מדורג גבוה בלא מעט רשימות. היה בו ערבוב של אקשן, הרפתקאות, קומדיה, אימה והומור בצורה מושלמת. למתבוננים מהצד כמו שאני הייתי באותו זמן, הסרט צץ משום מקום – בלי כוכבים גדולים במיוחד, במאי בולט או נקודת מכירה גדולה, וכאשר פיראטים לא היו באופנה בכלל. לכאורה, "סתם" סרט הרפתקאות שהפך לאחד מהסרטים שמגדירים את התקופה. אז בואו נצא למסע ונבין איך הברק הזה נתפס:

"שודדי הקאריביים" הוא בכלל אחד מהמתקנים הראשונים בדיסנילנד, ובהתאם כתיבת התסריט הייתה רכבת הרים. קודם עלו על המתקן הצמד טד אליוט וטרי רוסיו, שהציעו לדיסני את הרעיון כבר בשנות התשעים ונדחו. ב-2001 דיסני החליטו שזה כן רעיון טוב אבל למי יש כוח לנודניקים שכתבו את "אלאדין", והעלו את ג'יי וופרט על הקרון. אחרון לעלות למתקן, ואולי בכלל הראשון כי הוא טוען שחשב על סרט פיראטים בזמן משחק פריזבי כבר ב-91' (כן, כן, וויקפדיה היא עדי), הוא סטיוארט ביטי, שדיסני קראו לו בגלל הידע שלו בפיראטים.

אלא שלאחר כל הפינג-פונג הזה, דיסני החליטו להחזיר את אליוט ורוסיו אחרי שעבדו איתם ב"כוכב המטמון" (הם גם הספיקו באמצע את "זורו" ו"שרק"), כדי להוסיף "אלמנטים על טבעיים" לתסריט, והם היחידים שקיבלו קרדיט של תסריט ולא רק סיפור, וגם נחשבים לתסריטאים האמיתיים של הסרט. ומזל, כי התסריט של "הפנינה" הוא אחד המדויקים והמרשימים, ובוודאות התסריט שאני הכי אוהב בסדרה: הם הצליחו לבנות מזימה מורכבת עם לא מעט חלקים, בטח בסרט שמיועד לילדים, שמשלימים אחד את השני ויוצרים פאזל מושלם, רזה ויעיל ללא טיפת שומן מיותרת.

התסריט הגיע אל ג'רי ברוקהיימר, מפיק על של בלוקבאסטרים גדולים, כלומר, הבנאדם שפונים אליו כשצריך תקציב נדיב וסטים ענקיים כדי לצלם את הסרט עם ספינות אמיתיות ואקשן בומבסטי, כי דיסני בזמנו לא הייתה מעצמת סרטי לייב אקשן כמו היום, עם מארבל, כל פרויקטי הלייב-אקשן לאנימציות ואולפני פוקס. הוא, כמובן, הסכים.

הבמאי שנבחר על ידי ברוקהיימר ודיסני הוא גור ורבינסקי, שהתחיל בתור גיטריסט בלהקות אנונימיות, משם עבר לביים קליפים ולאחר מכן הפך לבמאי פרסומות מצליח שעבד עבור החברות הגדולות בעולם. בסוף הוא הגיע לקולנוע, וההצלחה הגדולה הראשונה הייתה "הצלצול" בשנת 2002, סרט שנחשב לחלוץ בטרנד הרימייקים ההוליוודיים לסרטי אימה אסיאתיים. משהו בכל זה – אולי העובדה ש"הצלצול" הצליח להפחיד את הקהל ולהישאר בגבולות PG-13, והסרט הנוכחי תוכנן להיות בין השאר סרט אימה לילדים – גרם להם לבטוח בו עם "קללת הפנינה השחורה" ותקציב עצום לאותו הזמן של 140 מיליון דולר.

גם הליהוקים עברו הרבה ידיים ושינויים. אורלנדו בלום (שהיה בשיא ההייפ שלו כלגולאס מ"שר הטבעות") לוהק בתור וויל טרנר אחרי שהמפיקים בדקו כמעט כל שחקן פעיל (טובי מגוויר, ג'וד לאו, טום הידלסטון, הית' לדג'ר ועוד), קירה נייטלי לוהקה בתור אליזבת אחרי הפריצה שלה ב"שחקי אותה כמו בקהאם" (והייתה עדיין קטינה במהלך הצילומים, לכן אמא שלה תמיד הייתה איתה על הסט), אבל דווקא ליהוק דמות המשנה השולית, ההפוגה הקומית, היה המרכיב המשמעותי – ג'ק ספארו של ג'וני דפ.

הדמות של ג'ק ספארו תוכננה להיות סוג של ג'אר ג'אר בינקס שזורק פאנצ'ים לצד הזוג הראשי, ומדווח שחשבו ללהק את ג'ים קארי בשלב מסוים. לבסוף הם בחרו בדפ שנכנס עמוק לדמות, חקר על הפיראטים והחליט שהוא בעצם כוכב רוק כמו קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. בזמן שדיסני נבהלו מזה קצת, ורבינסקי וברוקהיימר התלהבו מהרעיון ומכישורי המשחק שלו והחליטו לתת לדמות נפח גדול יותר, מה ששינה מאוד את הסרט, וההימור השתלם: זה נתן לדפ את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר (היחידה המוצדקת בעיניי) והפך אותו לכוכב על. לרגעים מסוימים, ספארו היה אחת הדמויות האייקוניות של התקופה והפרצוף שלו היה בכל מקום.

יש עוד הרבה גורמים שהפכו את "הפנינה" למה שהיא, אבל בתור חובב פסקולים, דבר שהפכתי אליו בעיקר בגלל הסרט הזה, המוזיקה של זימר ובאדלט מרוממת את הכל לקלאסיקה של ממש. אלן סילבסטרי ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") נשכר לפרויקט וכבר הלחין את רובו, אבל ורבינסיקי וברוקהיימר לא היו מרוצים (אפשר לשמוע שאריות בטריילר ישן). ברגע האחרון ממש, הם פנו לזימר איתו ורבינסקי עבד כבר ב"צלצול", שהלחין כמה נעימות והעביר לבאדלט לסיים את הפרויקט תחת הנחייתו. בצפייה והאזנה היום, ובטח בהשוואה לסרטים הבאים, כל העשייה בדקה התשעים מאוד מורגשת, והפסקול יכול לתת לפעמים הרגשה שאנחנו שומעים כמה דמואים אלקטרוניים ולא תזמור מלא, אבל שיתוף הפעולה הזה העניק לנו פסקול אקשן כייפי וקצבי, וגם את אחת הנעימות הקולנועיות הכי מוכרות של זמננו, He's A Pirate.

אז מה עושים אחרי הצלחה כזאת? כמובן שחוזרים לסרטי המשך. ולא סתם המשכים, ורבינסקי וברוקהיימר רצו לעשות את סרטי שודדי הים הכי גדולים אי פעם, כאלו שאף אחד לא יצליח להתעלות עליהם, ובעקבות ההצלחה היה להם כבר את צוות החלומות וכיסים מאוד עמוקים.

הם גייסו מהר בחזרה את כל ההפקה המקורית לעבוד על שני המשכים בתקציב ענק של מעל 500 מיליון דולר, 300 מהם רק על הסרט השלישי. זה היה הפרויקט הכי יקר בהיסטוריה של הוליווד בזמנו, ובודדים עקפו אותו מאז. כך קיבלנו את "תיבה של איש מת" ו"סוף העולם", סרטים שאמנם הצליחו בקופות, אבל התקבלו הרבה פחות טוב אצל הקהל והמבקרים. בצפייה חוזרת אני מבין למה, ועדיין – ככל שהזמן עובר אני מעריך אותם ואת מה שקרה מאחורי הקלעים יותר ויותר.

"הפנינה" נראה טוב גם היום, אבל הוא יחסית קטן ומורגש שהם צילמו חלקים נרחבים על סטים באולפן, גדולים ככל שיהיו. כשראיתי אותו עכשיו קצת הרגשתי שהוא סרט ניינטיז. ב"תיבה של איש מת" ו"סוף העולם", לעומת זאת, התקציב הגדול מאוד מורגש: הם צולמו כמעט כולם בחוץ, בג'ונגלים ומים אמיתיים, וגם כשהיו חייבים לבנות סט בשביל משהו כמו המערבולת, סצנת השיא של הטרילוגיה כולה, הסט היה שובר שיאים בגודלו וכלל שתי ספינות בגודל מלא הפונות אחת אל השנייה.

וכאן בעצם התחילה ההערצה הגדולה שלי לוורבינסקי, כי סרטי ההמשך פשוט יפהפיים למראה. הכל צבעוני, קופצני, סצנות הלילה מוארות חזק בכחול וברורות, הים טורקיז בוהק כמו בקאריביים, היערות ירוקים ומפורטים. האפיות והיופי של הסרטים האלו הם כל מה שאני רוצה בקולנוע. ורביסנקי, שגם את הסרט הראשון ביים כמו ילד שמשחק לגו, קיבל את אחד ממגרשי המשחקים הכי יקרים בהיסטוריה של הוליווד וניצל אותו עד תום, בזכות דבר אחד עיקרי שאני הכי אוהב אצלו: ורביסנקי, בעיניי, הוא מלך האקשן הקומי בהוליווד. לא הרבה מנסים בכלל לעשות את מה שהוא עשה, אז התחרות לא קשה. האקשן שלו יותר מזכיר את העבודות של ג'קי צ'אן, רק עם ספינות וחרבות במקום קונג פו.

יהיה קל להסביר את הכוונה עם השוואה לקומדיית אקשן טיפוסית, לצורך העניין האחת שאתם לא אוהבים. כן, נו, זאתי. מה שאנחנו מקבלים שם וברוב הסרטים היום הוא אקשן וקומדיה שבדרך כלל לא משולבים באותו השוט או אפילו הסיקוונס: הדמויות נותנות כמה מכות, עוצרות להגיד או לעשות משהו מצחיק, ואז חוזרות למכות. ורבינסקי, לעומת זאת, משתמש באקשן בתור הבדיחה – הפעולות עצמן הן המצחיקות ואיך שהן מבוצעות ומצולמות זו הקומדיה. אחד מהרגעים האהובים עליי בסדרה הוא בקרב המשולש בסוף "תיבה של איש מת": ג'ק ספארו קם מתוך קבר אחרי שברח מהקרב, רק כדי שגלגל ענק עליו וויל ונורינגטון נלחמים יסחף אותו חזרה לאקשן, וכל זה קורה באותו שוט.

זה פאנץ' שלם שכולו רק תנועה, כזאת שקריטית להמשך הקרב, מצולם בצורה מרהיבה בשוט אחד כמעט כמו מערכון של לוני טונס, ויש עשרות כאלה בכל סצנת אקשן פה. אלמנטים שיוצאים ונכנסים לפריים זה תמיד מצחיק, אבל בניגוד נניח לאדגר רייט ובמיוחד ווס אנדרסון, שלרוב עושים את זה בשוטים נייחים בלי הרבה תזוזה כדי להבליט את האלמנט הקטן שנכנס או יוצא, ורבינסקי מנצל את התקציב שלו כדי שהאלמנט המדובר יהיה גלגל ענק עם שתי דמויות בקרב חרבות עליו.

מעל כל זה יושב הפסקול הקלאסי הכי בומבסטי שאני מכיר לסרט קולנוע. אחרי שבסרט הראשון הכל נעשה ברגע האחרון, פה ההפקה נערכה מראש וזימר הקליט שעות על שעות של חומרים עם תזמורות ענק. זימר הלחין כל ביט כאילו הוא עצמו בקרב עם פיראטים וכילדים כמעט כל מי שאני מכיר ששיחק עם חרבות שם את המנגינות האלו ברקע. וזאת רק מוזיקת האקשן, גם מנגינת האהבה של וויל ואליזבת בסרטים האלה היא נעימה רומנטית שנשמעת כאילו בטהובן עצמו כתב אותה. לא סתם אני נזכר בסרטים האלו בקונצרטים של הפילהרמונית.

בעבודה על ההמשכים, ורבינסקי ניצח על כל זה ביחד עם העריכה והאקשן: זימר הקליט את הפסקול כשבחדר הצמוד ישבו עורכי הסרט, כדי לוודא שכל ביט יישב בדיוק על המוזיקה. בשוט של ג'ק והגלגל, מתחילים עם מוזיקת הקרב של וויל ונורינגטון, ובדיוק כשג'ק מתרומם מהקבר נכנסת מנגינת הנושא שלו. יש ביט אחד מהמנגינה, ובדיוק בביט השני והיותר בומבסטי הגלגל סוחף אותו. השוט הזה מרהיב והמנגינה לבדה טובה, אבל בשילוב עם התזמון של השוט הזה והעריכה שלו? ורביסנקי בנה פה קולנוע שאני לא יכול להפסיק להעריץ.

גם האפקטים בסדרה היו פורצי דרך. לכידת תנועה, הטכנולוגיה בה מצלמים שחקן עם חליפה ומלבישים דמות ממוחשבת אחר כך, הייתה עדיין חדשה, והפקת הסרטים נחשבה חלוצה בתחום כשעשתה בהם שימוש נרחב: קודם כדי לצלם את השלדים בסרט הראשון, ואז בהמשכים עם דיווי ג'ונס והמלחים. את האפקטים עשתה חברת ILM, אחת החברות המובילות בתחום האפקטים שנוסדה על ידי ג'ורג' לוקאס עבור "מלחמת הכוכבים", ואחראי האפקטים בטרילוגיה היה ג'ון קנול, בכיר ב-ILM שבין השאר היה אחד מממציאי הפוטושופ. הוא קיבל מועמדות לאוסקר על כל אחד משלושת הסרטים וגם זכה על עבודתו ב"תיבה של איש מת". על המערבולת ב"סוף העולם" אמר שזה הפרויקט הראשון מאז "שובו של הג'דיי", כמעט 25 שנה קודם לכן, שהיה צריך לקרוא לכל חברת ILM לעבוד עליו ביחד מרוב שהיה מורכב, וזה מורגש בכל פריים.

דיווי ג'ונס הוא אחת מדמויות ה-CG שנראות הכי טוב עד היום והעבודה של ILM שם מחזיקה לגמרי אחרי יותר מ-15 שנה, בין השאר בזכות הבימוי של ורבינסקי בשילוב של ג'ונס הדיגיטלי בכל סצנה מחדש. בתור במאי פרסומות קטנות, ורבינסקי התרגל לעבוד על הכל לבד ולבנות אפקטים פשוטים בעצמו, וכך ידע לחשוב מראש על כל מיני דברים שעזרו לג'ונס להרגיש טבעי: לדוגמא, בסצנה הכניסה שלו, כדי להדגיש את זרועות התמנון, הוא מכבה מקטרת עם אחת מהן. או בסצנה היחידה בערך שג'ונס לא בסביבתו הטבעית על "ההולנדי המעופף", אלא אוכל ארוחת ערב מפונפנת עם בקט וטרנר, הכל מואר בצהוב כדי שהוא לא יבלוט.

כאן עולה הבעיה של ניצול האנימטורים ואנשי האפקטים, ולצערנו, "סוף העולם" נחשב פורץ דרך גם בנושא הזה. הלחץ של הפקת שני סרטי ענק עמוסי אפקטים העמיס מאוד גם על החברות האלו, נושא מאוד רלוונטי עד היום. באחת מהכתבות על התנאים המחפירים שהם עובדים בהם, עובד ציין שהעובדה שהצליחו לסיים את הסרט השלישי בזמן ובהצלחה – למרות מורכבות הפרויקט, הלחץ המטורף והחוסר במשאבים, כסף וזמן – היתה מה שסימן לאולפנים שאפשר להמשיך ככה ורק לקצץ עוד. כאן התחילה התופעה הרחבה של סרטים עמוסי אפקטים דיגיטליים עם דרישות אינסופיות בתקציב הולך וקטן, מה שפגע קודם כל באנשי האפקטים, אבל בסוף גם ברמה הכוללת של האפקטים שאנחנו רואים היום.

אבל ערכי הפקה גבוהים ואנשים מוכשרים בשני צידי המצלמה הם לא הכל. לוורבינסקי והתסריטאים היה חשוב גם להשאיר אותנו עם מסר, עדין ככל שיהיה, עוד מהסרט הראשון. ב"קללת הפנינה השחורה", ברבוסה והמלחים מורדים בספארו כדי לגנוב את הזהב של קורטז, שטבח וכבש את האצטקים. מטבעות הזהב שקורטז גנב הן סימן לחמדנות שלו, ולכן הזהב קולל. כשהם לקחו את הזהב, הם בעצם נהנים מהעוול המתמשך הזה, אז אפילו שלא גרמו לו בעצמם, אחריותם לתקן אותו ולהחזיר את כל המטבעות. כל זה קורה מחוץ לסרט: אין פלאשבק למרד או סצנה של קורטז והזהב, ונותר לנו רק לדמיין מה קרה שם. זה נעשה בין השאר כדי לשים דגש על איך הדמויות מגיבות לעניין עכשיו ולהבהיר: גם אם מישהו אחר שבר, אם אתה מרוויח מזה איכשהו – אתה תשלם.

בהמשכים, חברת הסחר של מזרח הודו נבחרה כנבל. היא מבוססת על החברה האמיתית שהיה לה חלק גדול בביסוס שליטת המערב על הכלכלה בשיטות… לא מאוד מקובלות היום, בדומה למה שקורטז עשה לאצטקים מהסרט הקודם. כלומר היא בעצם המגה-תאגיד הענק של התקופה, כמו התאגידים הטכנולוגיים שיש לנו היום. בקט בתור המנכ"ל שלה רוצה לשעבד את העולם ולא להיות מוגבל ע"י שום חוק, והפיראטים, בניגוד להיסטוריה האמיתית, הם סוג של האדם הפשוט שקורס תחת העומס בעודו מנסה להרוויח שכר בכבוד, אז הם מחליטים להקים איגוד אנימטורים כדי לשמור על זכויות העובד שלהם. סתם, הם הופכים ללוחמי חופש מרדניים כדי לשרוד ומנסים לרתום את אלת הים עצמה לעזור.

כצפוי, אם ההמשכים הופקו ביחד, הם בעצם שני חלקים של סרט אחד ארוך, וככאלה הם הרבה יותר מורכבים וקשים למעקב, מהעלילה עצמה ועד מה שהם מנסים להעביר. כל הדמויות חוזרות, יש כמות נאה של דמויות חדשות, ולכל אחת יש בערך שבע מטרות שונות שהיא מנסה להשיג מכל הדמויות האחרות במקביל. זה כאוטי לגמרי ויכול להיות מבלבל מאוד, ברמה שבהוצאה הביתית של הסרט השלישי הם אפילו הוסיפו דף שאלות ותשובות מרוב שחלק מהקהל היה אבוד.

למרות האהבה שלי להמשכים, כל הבלגן הזה לא תמיד עובד, וזה לא רק אשמת אליוט ורוסיו התסריטאים: חלקים נרחבים מההכנות לסרטי ההמשך ואפילו הצילומים נעשו בלי תסריט סופי. הם לא בהכרח היו "מתקנים" את התסריט כמו שהייתי רוצה, כמובן, אבל התסריטים האלה בבירור דורשים עוד הרבה עבודה. דוגמא קלה היא מי נלחם נגד מי במהלך רוב הסרטים האלה: ספארו הפיראט הוותיק מוצב רוב הזמן נגד בקט וחברת הסחר, השליטה החדשה במשחק, ו-וויל טרנר שרק מתחיל לגבש את הזהות שלו מוצב מול ג'ונס, השליט הוותיק בים. אני חושב שהכל היה עובד הרבה יותר טוב אם פשוט היו בוחרים לעשות את ההפך: קרב בין ספארו וג'ונס הוותיקים, ובין בקט וטרנר הצעירים, כל אחד וראיית העולם שלו.

הרבה מאשימים בזה את שביתת התסריטאים שהייתה באותו הזמן, והיא באמת תרמה לכאוס, אבל זה פשוט היה חלק מהתוכנית של ההפקה הזאת מראש. במאחורי הקלעים אפשר לראות את ורבינסקי מתכונן לצילום הקרבות בזמן שאין עדיין תסריט ולא יודעים על מה יהיו הקרבות בכלל, ואליוט ורוסיו בחדר ליד עדיין מתלבטים מה ואיך לכתוב. זה קורה היום כמעט בכל פרנצ'ייז עם תקציב ענק, כשהבולטים הם מארבל ואינסוף השינויים והתיקונים שהם עושים לפני, תוך כדי ואחרי כל הפקה, אבל באותו זמן זה היה הרבה יותר נדיר, וההצלחה של הסרטים האלה כנראה תרמה לא מעט לתופעה.

אבל ברשותכם, אני אשמח לקחת רגע ולדבר על המקומות שבהם התסריט לא "עבד" באופן סוחף, אלא נגע בי באופן אישי. תיארתי למעלה את עניין התאגיד כנבל, וכן, אולי זה לא הכי מקורי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שכילד נחשפתי לדברים כאלה, ואני מאמין שאני לא היחיד. איש לא יודע כמה ואיך סרטים משפיעים עליו, אבל אישית, אני בטוח שאני חייב לוורבינסקי זכויות יוצרים על רוב הדעות שלי – כמוהו, גם אני עובד בתאגיד ענק בימים אלה ומצליח להחזיק בכמה דעות נגד תאגידי ענק. גם רעיונות הצדק בעקבות עוול מתמשך מהסרט הראשון נטועים עמוק בתוכי. זאת, כאמור, הטרילוגיה האהובה עליי, ובצפייה בה עכשיו התחלתי לתהות כמה הדעות הפוליטיות שלי הגיעו משטיפת המוח של לראות אותה בלופים בילדות.

אבל זה לא רק עניין של השקפת עולם: "שודדי הקאריביים" גם סיפקה לנו דמות נשית שעבורי, לפחות, הייתה חריגה בנוף – מישהי שמרגישה אורגנית לסיפור, ושהנשיות והמיניות שלה הן חלק מהותי לסיפור. זאת טרילוגיה מאוד גברית, מהיוצרים מאחוריה והז'אנר עד הדמויות עצמן. אליזבת אולי לא אייקון פמיניסטי שנתן השראה לדור של ילדות, אבל בשבילי היא הראתה לי כיצד גם סיפור מאוד גברי, שבבסיסו "לזכות בליבה של בחורה", בעצם מתהפך ושם אותה במרכז: אפילו סצנת מימוש האהבה שבסוף מגיעה מנקודת המבט שלה, ולא של הגיבור – כאילו היא זאת שזכתה בו, בניגוד לסרטי האקשן האחרים בסביבה. אבין כל מי שתתלהב פחות מהכתיבה שלה, וגם לי הסצנה שמציצים לה מתחת לשמלה גורמת חלחלה, אבל עבורי דמותה של אליזבת' מאפיינת את הכתיבה החכמה מהצפוי שהייתה בסרטים האלה, כזאת שהצליחה לחתור נגד הציפיות ולהיות חדה ויפה יותר ממה שנראה במבט ראשון.

כפי שאפשר לראות, אני יכול לחפור על עוד כל כך הרבה דברים בסרטים האלו, אבל נראה לי שאסיים כאן. הסרטים האלו הם פגומים אך יצירות מופת בעיניי, שחרשתי אינסוף פעמים והשפיעו עמוקות על איך שאני רואה את העולם ותחומי העניין שלי היום, מהקולנוע עד כל השאר. אני לא עיוור, ורואה גם כיצד הם סללו את הדרך ללא מעט תופעות שאני פחות אוהב, כמו הניסיון להמשיך כל דבר בהפקת ענק גרנדיוזית, בלי תסריט סופי ועם הישענות מוגזמת על תיקוני אפקטים אחרי הצילומים. קצת כמו הזהב האצטקי של קורטז, נעשו בסרטים האלו עוולות. הזהב הזה נוצץ לי ואני נהנה ממנו עד היום, והתעשייה ואנחנו כצופים משלמים את המחיר. האם זהו מחירה של הרפתקה גדולה מהחיים? האם זהו אות הקין של מי שעובד עם תאגידים נצלניים? בואו, חבריי, נפתח בקבוק רום, נצפה בהם שוב ונשתה, חברים, יו-הו.

תגיות: