ביקורת: פילומנה

הכלל שנתתי לעצמי כשעשיתי את הרשימה הנ"ל הוא להיצמד לסרטים קטנים. ואיך אדע אם סרט הוא קטן? אם אין לו דף סרט או ביקורת ישנה ב"עין הדג", אמרתי לעצמי – הוא כנראה קטן. "פילומנה" הוא הסרט שבו לקחתי את הכלל הלא כתוב הזה וזרקתי אותו לפח. כן, הייתי יכול לדבר על סרטים קטנים מאותה שנה כמו" למה שלא תשחק בגיהנום", "Saint Young Men", "קריסטל פיירי והקקטוס הקסום", "אנחנו הטובות ביותר!", "הילד והעולם", "ריו 2096", "R100" ועוד. אבל הרשיתי לעצמי סרט אחד שאני רוצה להפנות אליו תשומת לב לא כי אף אחד לא שמע עליו, אלא כי כולם די חירבנו עליו כשהוא יצא.

"כולם" זה מובן יחסי. אפשר לומר ש"פילומנה" קיבל את היחס ההפוך מחירבון (נובריח?): הוא קיבל מועמדויות לאוסקר לסרט הטוב ביותר, 90% ביקורות חיוביות בעגבניות רקובות (הן אצל הצופים ואצל המבקרים) ואפילו זכה בבאפט"א, ובכל זאת לכל מי שדיברתי איתו הספיק מבט אחד בפוסטר כדי לקבוע "אה, סתם סרט זקנים" ולהמשיך הלאה.

והאם אפשר להאשים אותם? תראו את הפוסטר הזה: סטיב קוגן יושב ליד ג'ודי דנץ', מעליהם כל מיני ביקורות משתפכות, הרקע מאחורה צהוב והם חצי מביטים אחד בשנייה חצי לא. במקרה והפוסטר לא הספיק, אולי הם שמעו שזה מבוסס על סיפור אמיתי וישר אפשר לזרוק את כל העסק לפח. תראו את התקציר בעין הדג: "עיתונאי מסייע לקשישה מחפשת את בנה, שנלקח ממנה לפני עשרות שנים". הכל פה צועק "איזה צמד בלתי צפוי! מעניין אילו הרפתקאות הם יעברו יחדיו עד שיבינו שהם אוהבים ומבינים אחד את השני!".

ובכן, לא. הציטוט שמתאים לסרט הוא פחות "ובזכותך הבנתי כמה חברות הייתה חסרה לי בחיים" או "היית כמו הבן האבוד שלי", ויותר "מה לעזאזל נסגר עם הקתולים האלה". כי אמנם הטון ב"פילומנה" קליל לרגעים מעטים, אבל זה בערך הדבר היחיד שקליל בו.

"פילומנה" הוא סיפורה של פילומנה, אישה שנשלחה בעל כורחה לעבוד במנזר לאחר שהרתה מחוץ לנישואין, ובשלב כלשהו היא גילתה שהנזירות שניהלו את המקום פשוט מסרו את הבן שלה בלי לשאול אותה ואפילו בלי לתת לה הזדמנות להיפרד.

"אוקיי, אז זאת מסחטת דמעות על אישה זקנה", אתם ודאי חושבים – אבל גם לא. כמו שהפוסטר רומז וגם כפי שרשמתי קודם, ההתייחסות לכל הנושא די קלילה. בסופו של דבר, הבעיה הגדולה של הסרט בעיני הקהל הרחב הוא מה שמצאתי שהופך אותו לסרט כל כך טוב: הוא לא נחמד וחמוד מספיק בשביל קהל הזקנים שבא לצאת מחויך מעוד קראוד פליזר, והוא לא עצוב וסוחט דמעות מספיק עבור קהל הזקנים שבא בשביל לתת איזה בכי טוב ככה בבוקר יום שלישי. הוא ניחן באיפוק ובשנינות הבריטית הידועה, אבל מאוזן בריאליזם שמונע ממנו להיות קולנועי מדי. הוא נופל באמצע של אמצע של כל הכיסאות, וחבל, כי הוא אחד מהדיונים הדתיים הכי מעניינים שיצאו בקולנוע דובר האנגלית.

כי הקולנוע המיינסטרימי די נמנע מדיונים על דת, והקולנוע עצמו חי באיזה לימבו אגונסטי בנוגע לנוכחות האל ותפקיד הדת בעולם. לרוב הקולנוע מסתפק באיזו קריצת "יש כוח עליון ששומר על הטובים ברגעים הנכונים", ואם ממש מכריחים אותו לדון בדת, אז זה לרוב על ניצול לרעה של סמכות של דמויות דת, אבל לא על הדת עצמה. אבל "פילומנה" מחליט לא להתחמק ומפתח דיון רציני על אמונה ועל רעיונות דתיים.

והדבר המדהים הוא שזה נעשה די בכבוד: הסרט לועג לא פעם לאמונתה הקתולית האדוקה של פילומנה, אבל הוא מתקשה להתכחש גם לעוצמה וליופי שלה, והסרט מסתיים כשהמחלוקת הדתית בין העיתונאי האתאיסט ופילומנה הדתית לא ממש מסתכמת בהסכמה, אלא כשהם נפרדים לשלום בהערכה וחוסר הבנה.

וחוץ מזה, ג'ודי דנץ' וסטיב קוגן ממש נהדרים פה. נכון, גם לדנץ' וגם לקוגן יש תפקידים טובים יותר ממה שהם עשו בסרט הזה. לעזאזל, לקוגן יש תפקיד יותר טוב באותה שנה (בסרט של Alan Partridge), אבל תחת בימויו של סטיבן פרירס, שניהם מצליחים לא ליפול למניירות שמצופות מהם: קוגן לא נופל לאף שטיק או גימיק, ודנץ' היא אולי בתפקיד הכי ריאליסטי שלה כזקנה אי פעם – במקום עוד זקנה שנונה וחרוצה מלאת קריצות ואתם רק מקווים שסבתא שלכם הייתה כזאת, מישהי שאתם עלולים לזהות אשכרה כסבתא של מישהו.

אז, כן, אני יודע: זה סתם פתיון אוסקרים, סרט זקנים, עוד סיפור אמיתי, למי יש כוח, וכו' וכו' וכו', אבל בחיי שאם יש סרט שאני מרגיש שכל האנשים מסביבי פשוט התעקשו לפספס זה "פילומנה". בניגוד לסרטים האחרים ברשימה, זוהי אינה בקשה שתתנו לו הזדמנות – אלא שתתנו לו הזדמנות נוספת.