במקור: Persepolis
בימוי ותסריט: ונסן פרנו ומרג'אן סטראפי
קולות: צ'יארה מסטרויאני, קתרין דנב, שון פן, ג'ינה רולנדס, איגי פופ
מרג'אן סטראפי היא ילדה קטנה, שובבה וסקרנית, מעריצה גדולה של ברוס לי, ומשוכנעת שיש לה קו ישיר לאלוהים, אתו היא מנהלת שיחות נפש מדי לילה. מרג'י באה ממשפחה משכילה, אמידה, תומכת ואוהבת, ובסך הכל החיים באיראן של סוף שנות ה-70 הם חיים טובים. אם מתעלמים, כמובן, מהנטייה של משטר השאה לזרוק לכלא ולהוציא להורג אנשים עם דעות פוליטיות לא רצויות, בינם גם כמה מבני המשפחה של מרג'י.
ואז יום אחד מחליט העם האיראני שנמאס לו. המונים יוצאים לרחובות, הפגנות, מהומות, בלגאנים. השאה מרים רגלים ובורח. הידד! בא לקצו שלטון האימים! עכשיו חופש ודמוקרטיה, נכון?
לא ממש. השלטון החומייניסטי החדש מתעקש לשבור את שיאי קודמו בכל הנוגע להתעללות באזרחים. הפעם כבר לא צריך לדבר בגנות השלטון כדי להלקח לחקירה בתחנת המשטרה המקומית – מספיק ללבוש את כיסוי הראש באופן לא צנוע, או ללכת ברחוב עם סיכה של מייקל ג'קסון. מעצרים פוליטיים והוצאות להורג שוב הופכים לעניין שבשגרה, ומה שיותר גרוע – זמן קצר לאחר המהפכה מתחילה המלחמה עם עיראק. בתי הספר מתמלאים בשירי הלל למשטר הנאור, שבשבילו ראוי שכל ילד בן 14 יצא לחזית. נכון שהוא עלול להיהרג שם, אבל מה זה משנה? ממילא מחכים לו חיים טובים בגן עדן.
מיותר לציין שמרג'י, ילדה חדת אבחנה וחדת לשון, שלא נוהגת לדפוק חשבון לפני שהיא פותחת את הפה, לא ממש מרוצה מהמצב הזה. אחרי כמה שנים של חיים לא נוחים באיראן, ההורים של מרג'י מחליטים לשלוח אותה לאוסטריה כדי להרחיב קצת את אופקיה. ולמרות שבהתחלה נדמה לה שהיא סוף-סוף מצאה מקום שמתאים לה – מקום שבו אפשר לצאת למסיבות, לבלות עם בנים, להתלבש איך שרוצים, ולנהל דיונים פוליטיים סוערים מבלי לחשוש מההשלכות – בסופו של דבר מתברר למרג'י שגם בעולם החופשי היא מתקשה למצוא את המקום שלה. בעיקר בגלל שהוא מלא באהבלים מפונקים.
עבור מי שרגיל להפקות האנימציה המושקעות שמגיעות מהוליווד בשנים האחרונות, הצפייה ב'פרספוליס' יכולה להיות בהתחלה הלם לא קטן. הדמויות והסביבה מעוצבים בסרט בקווים פשוטים, קריקטוריים, ולא מפורטים מדי. האנימציה הדו-מימדית נמנעת גם היא מתנועות מורכבות, ולפעמים נראית פרימיטיבית ממש, כמו מגזרות נייר. הצבעים השולטים ברובו של הסרט הם שחור ולבן.
אבל דווקא הפשטות הזאת משרתת מצוין את הסיפור שהסרט מנסה להעביר: בלי ניסיונות לסחרר את הראש של הצופים עם פלאים חזותיים, הסרט מעביר באופן מדויק וישיר את התחושה של הילדות וההתבגרות של הגיבורה, מהמחזה של עולם הדמיון העשיר שלה שיחות עם בורא עולם ופלאשבקים היסטוריים; ועד לחיי היום-יום במדינה מוכה בפחד ועוני מריבות על המצרכים האחרונים על מדפי הסופרמרקט והרוגים ברחובות. הדמויות, במיוחד, נראות כל-כך אנושיות כשהן צריכות להתמודד עם חיי יום-יום כאלה. אבל לא הכל קודר ומדכא בסרט: יש לא מעט רגעים קומיים הנובעים ממצבי האבסורד אותם ניתן למצוא במשטרים דיקטטוריים. העיצוב הכמו-קריקטורי משרת מצוין גם את הרגעים האלה, במיוחד הסצנות שמתארות את חיי הלילה הסוערים של תושבי איראן, שמופרעים מדי פעם על ידי ביקורים של המשטרה.
כל המרכיבים החזותיים והתכניים האלה, אגב, היו קיימים גם ברומן האוטוביו-גראפי שצויר על ידי סטראפי (והיא היתה שותפה גם לבימוי הסרט), אבל 'פרספוליס' הוא מקרה נדיר שבו העיבוד הקולנועי מצליח להתעלות על המקור: העיצוב של הדמויות והרקעים מפגין הרבה יותר אישיות וחיות לעומת האיורים בקומיקס, וגם ההתרחשויות שהוצגו כסדרה של סיפורים קצרים במקור הפכו כאן לקו עלילה מתמשך ומהודק, שזורם טוב יותר.
הבעיה הגדולה של הסרט מתחילה כשהגיבורה עוזבת את איראן ומגיעה לאוסטריה. בנקודה הזאת, הצופים מפסיקים לגלם את תפקיד עליסה-בארץ-החומייניזם שמגלים את נפלאות החיים תחת שלטון דיקטטורי, הגיבורה עוברת לגלם את תפקיד עליסה-בארץ-השניצל שמגלה את נפלאות החיים בעולם החופשי, והעסק עובד הרבה פחות טוב מחלקו הראשון של הסרט. סיפור ההתמסטלות ממנת יתר של חופש הוא אמנם מעניין דרמתית, אבל לא מצליח להשתוות, ברמה החזותית והרגשית, להישגי הסיפור הקודם על חיים במדינה שאין בה חופש. למרבה הצער, החלק הזה של הסיפור תופס את המערכה האמצעית, והעיקרית של הסרט. אבל לקראת הסוף הסרט שוב מתיישר, מצליח להגיע לרגעים מרשימים מאוד שמזכירים את חלקו הראשון, וקשה שלא לחוש צביטה בלב מול סצנת הסיום המרירה.
הדיבוב המקורי של הסרט הוקלט בצרפתית, אך בהקרנה שבה נכחתי נאלצתי להסתפק בדיבוב האנגלי. למרבה השמחה, מדובר בדיבוב טוב. צ'יארה מסטרויאני בתפקיד הגיבורה, קתרין דנב בתפקיד האמא, ושון פן בתפקיד האבא – כולם עושים עבודה מצוינת, אבל את ההצגה גונבים ג'ינה רולנדס ('סודות נעולים') בתפקיד הסבתא הליברלית, ואיגי פופ בתפקיד הדוד חסר המזל – שתיים מהדמויות הכובשות ביותר בסרט, שהדיבוב תורם לאישיות המקסימה שלהן לא פחות מהעיצוב והתסריט.
"פרספוליס" הוא סרט עם התחלה מדהימה, סיום מרגש, ואמצע בעייתי. אבל לכל אורכו הוא מפגין סגנון מרשים, מיוחד, שונה כל-כך מהפקות האנימציה המלוטשות שהצופים רגילים אליהן – והסיבה הזאת לבדה הופכת אותו לאחד הסרטים שאסור לכם לפספס השנה.
לא אהבתי
קודם כל, בעניין האנימציה. הסגנון הקריקטוריסטי לא מתאים בעיני לקצב המאוד איטי של הסרט. במיוחד באירופה, יש סצנות מונוטוניות שקצת צבע לפחות היה עוזר להבדיל ביניהן.
מעבר לזה, פשוט השתעממתי מהסרט. הוא לא מעביר מידע או רגשות על השלכות המהפכה באיראן יותר מש"לא בלי בתי" העביר לפני קרוב לעשרים שנה, או ממה שרודף העפיפונים (הסרט) מעביר על עליית הטאליבן. כלומר, פרספוליס לא מחדש שום דבר. אני חושב שהבעיה הגדולה שלי היא שגם כשהסרט נגמר, עוד לא הבנתי מה הופך את מרג'י לדמות כל כך חשובה. למה חשוב לי לשמוע את הסיפור שלה, שחצי ממנו נראה כמו ספין מצויר על "שלוש עשרה" (אחד הסרטים השנואים עלי) ולא את של כל איראני אחר שלא הייתה לו אפשרות להתנתק מתוצאות המהפכה ולספר על חייו המבוזבזים?
יש בסרט כמה רעיונות מוצלחים, הן באופן הסיפור והן באנימציה, אבל לא מספיק בשביל להחזיק עניין לכל אורכו.
לא אהבתי
ניהלנו סוג של דיון ויכוחי לגבי זה פה:
כתבה מספר 4544
לא ראיתי את הסרט
ומהספר קראתי גם את החצי הראשון, אבל נדמה לי שחוסר הייחוד של הגיבורה הוא חלק מהפואנטה שלו. באותה מידה, ניתן לשאול מה כל כך מיוחד באנה פרנק, והתשובה היא שום דבר. היא היתה ילדה אינטלגנטית ומלאת חיים, אבל ילדים כאלה יש הרבה, והרבה מהם כותבים יומנים. הייחוד שלה, ושל המסמך שהשאירה אחריה, הוא בדיוק בכך שהוא מראה כמה רגילה היא היתה – לא קדושה, לא גאונה, אלא פשוט ילדה רגילה שמזלה הרע היה זה להיוולד במקום ובתקופה לא רגילים, ולכן למות לפני שעשתה משהו, כל דבר, בחייה. באותו האופן, פרספוליס מתמקד בילדה רגילה – אמנם, כפי שרז אומר, ילדה עם פה גדול ודעות נחרצות, אבל שוב יש עוד הרבה אנשים כאלה – שמזלה הרע הוא להיסחף לתוך אירועים הרי גורל.
יש הבדל רציני
הסיפור של אנה פרנק זכה לעיבודים עם עלילה רציפה, דמויות קבועות ומתח בעקבות פחד מסוף בלתי נמנע. פרספוליס מתחיל סיפור, קוטע אותו באמצע בשביל סיפור אחר ונזכר מאוחר יותר בסיפור המקורי, תוך שהאמצע לא באמת מתקשר לכלום. מכיוון שמדובר בסיפור בגוף ראשון, העלילה עוקבת אחרי מרג'י לשנים החלולות שלה באירופה ולא נשארת באיראן. הבעיה היא שהסיפור של מרג'י ממש שעמם אותי ואיתו הייתי תקוע חצי סרט.
זו כבר שאלה אחרת
אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון של איזה יותר טוב, יומנה של אנה פרנק או פרספוליס (בעיקר מכיוון שאין לי יכולת לחוות דעה משמעותית – את היומן קראתי לפני יותר מעשור, ובכל מקרה קשה לנתק אותו מההילולה שקמה סביבו בחברה הישראלית בכלל ובמערכת החינוך הישראלית בפרט, ואת פרספוליס, כפי שאמרתי, לא קראתי עד הסוף). את הטענה המקורית שלך נגד הסרט הבנתי כתלונה על כך שמרג'י אינה אדם מיוחד, ואילו עכשיו אתה אומר שהסיפור שלה אינו מעניין. אז יכול להיות שלא הבנתי את ההערה המקורית שלך, אבל אם כן אז אלו שתי תלונות שונות.
לא אהבתי
הטיעון שלך לגבי "למה מרג'י ולא כל אחד אחר" הוא מאוד משונה בעיני. לא הבנת למה היא בנאדם חשוב וצריכה לעניין אותך? אפשר הרי להגיד את זה על כל דמות בכל סרט בדיוני. אז במקרה מארג'אן סטראפי היא אישה אמיתית. ובתור דמות היא אולי לא חשובה ומשפיעה והופכת עולמות, אבל אם כל הדמויות בכל הסרטים היו כאלה ולא היה מקום לדמויות של אנשים פשוטים שצריכים להתמודד עם בעיות יותר או פחות שגרתיות בחיים הפרטיים שלהם, אני חושב שעולם הקולנוע היה בבעיה.
לגבי החידוש, אותו דבר. כמה סרטים היו על, נניח, מלחמת העולם השניה? זה לא שכל אחד מהם גילה טפח נוסף שלא ידענו קודם, הרי זו היסטוריה. אבל כל אחד מהם [או לפחות רובם, או הטובים] נותנים זווית קצת אחרת, וכן, חלקם מדברים לא רק על המלחמה עצמה אלא על ההשלכות הפיזיות והפסיכולוגיות שהיו לה על אנשים פשוטים. למה המהפכה החומיינסטית ביאראן שווה פחות יחס ממלחמת העולם השניה?
השאלה למה דווקא מרג'י עלתה במהלך הצפיה בסרט
אני פתוח לשמוע את הסיפור של כל אדם, כל עוד הוא מעניין ומועבר טוב. מארג'אן סטראפי נשארת עד סוף הסרט סתם אחת. מילא אם הסרט היה מתמקד בקטע מסוים מחייה, שיש בו משהו מיוחד ומסופר בצורה דרמתית. במקום, אני מקבל את סיפור חייה של מישהי שפשוט לא אכפת לי ממנה. עד סוף הסרט לא הרגשתי שיש פה משהו שמצדיק התמקדות דווקא במרג'י ומושך אותי לדעת עליה יותר.
[צפוי]
הסרט הוא גיבוב של שקרים, מניפולאציה זולה שנועדה לזכות בפסטיבלים בחו"ל. כל השמאלנים הללו ימח"ש, זה מאוד אופנתי למתוח ביקורת עלינו בעולם, ככה זוכים בפרסים. ברור שהסרט נעשה באנימציה, כי אי אפשר היה לצלם את הכזבים המתוארים בסרט. זה לא סרט תיעודי. אסור לתת לו לזכות באופיר.
[/צפוי]
אני די מסכים עם הביקורת, בחלקה. הסרט עובד בחלק הראשון, מתפרק לחלוטין בחלק השני, ומתאחה בחלק השלישי (בערך). הוא יצירה די מרשימה, וללא ספק השג קולנועי ששווה צפיה, אבל זה רחוק מלהיות סרט מושלם. הוא מבולגן לחלוטין, למעשה. יותר מידי מוטיבים מרכזיים, ללא מיקוד.
אני לא מסכים שהסרט יותר מוצלח משני הספרים שעליהם הוא מבוסס. לא קראתי את החלק השני, אבל הספר הראשון יותר מוצלח מהחלק המקביל אליו בסרט, לדעתי.
גם אני קראתי רק את הכרך הראשון של הרומן הגרפי
ומהרבה בחינות הוא מאוד הרשים אותי, אבל בעיקר הרגשתי כלפיו את מה שציינת בהודעה שלך כלפי הסרט – שחסר לו מיקוד. הספר היה צריך עריכה חזקה יותר, גם במישור החזותי וגם במישור התוכני. יש נקודה שבה "מינימליזם" חזותי הופך ל-"רשלנות" ו-"סיפור אישי" הופך ל-"סיפור טרחני", והספר חוצה את הנקודות האלה יותר מדי פעמים. ההחלטה לדחוס את החלקים המשמעותיים של הכרך הראשון לתוך השליש הראשון של הסרט נותנת לסיפור מאותו כרך תחושה הרבה יותר ממוקדת, וגם מבחינה חזותית הוא נראה יותר טוב.
לגבי היחס בין הכרך השני ליתר הסרט, אני לא יכול להעיד.
גם אני קראתי רק את הכרך הראשון של הרומן הגרפי
יכול להיות שהסיבה שאני יותר מחבב את הספר היא לא בגלל שהוא יותר מהודק מהספר אלא בגלל שמכיוון שהוא אסופה של מקטעי הקומיקס (ולכן ברור שהזרימה שלו תהיה מקטעית) – קל יותר להשלים עם חוסר האחידות בו. אבל אני אני לא בטוח, קראתי את הספר לפני די הרבה זמן.
בכל אופן זה מאוד תלוי במדיום. כיצירת קומיקס עמוד השדרה הנארטיבי כנראה פחות חשוב לי מאשר בסרט קולנוע. את הקומיקס אפשר לקרוא בחלקים, הסרט לא מאפשר סוג כזה של חוויה.
לגבי רמת האיורים והקומיקס אני לחלוטין לא מסכים. אין ספק שהסרט יותר מלוטש (הוא חייב להיות) – אבל הקומיקס עצמו, כיצירת קומיקס, נפלא, לדעתי.
ככה ככה
הסרט כמו הספר מענין בחלקו הראשון, ומשמים לחלוטין בחלקו השני. בהתחלה יש ענין גם בכל מה שקשור בתפיסה של ילדה ממשפחה בורגנית את המהפכות המדיניות שהתרחשו באיראן בשנות ה70- 80, אבל החלק השני הוא מין "יומני היקר- סיפורה של צעירה שמחפשת את משמעותה בחיים", ומסתבר שחיפוש הדרך של סטראפי הצעירה מעניין כמו חיפוש הדרך של כל שנקינאית ממוצעת (אבל היי! תראו! האיראנים שטחיים ומשעממים ממש כמונו!)
אממ.. . על מה כתבת את החלק הראשון של הודעתך?
כי בחלק הראשון נראה שכתבת על ואלס עם באשיר. כי קשה לי לדמיין אישה איראנית זוכה על סרט אנימציה צרפתי באופיר.
אממ.. . על מה כתבת את החלק הראשון של הודעתך?
זה היה ניסיון לאמר משהו על אנשים שכותבים ביקורות לא ענייניות מטעמים של השקפת עולם ופטריוטיות בגרוש.
חשבתי שזה היה ברור – אבל אחרי שקראתי את הביקורת של שניצר, אני מבין איך הסארקזם פה יכל ללכת לאיבוד.
פרספוליס
קראתי את הספר בעיברית, אך לא מופיע בו החיים של הגיבורה באוסטריה.
אלא אם כן יש ספר המשך???
תודה על הביקורת, נשמע מעניין. וכייף לדעת שהוא לא נופל מהספר.
פרספוליס
הספר יצא במקור בשני כרכים. הראשון מסתיים כשמרג'י עוזבת את איראן ונוסעת לאוסטריה. השני מספר על חייה במערב. באנגלית יש גרסה המאגדת את שני הכרכים לספר אחד, אך לא ראיתי אותה בעברית.
יש ספר המשך
לא נראה לי שתירגמו אותו לעברית עדיין. העותק שלי באנגלית, בכל אופן.
אני קראתי את הרומן הגרפי על שני כרכיו
ונורא ציפיתי לראות את הסרט.
אבל לכל הרוחות, למה פה בעיר הפינגוינים והטרקטורים אני יכולה לראות את הסרט רק בתאטרון ירושלים?! יש לי כזה מזל דפוק.
זה נכון שהאיכות הטכנית לא מאוד מרשימה, אבל האווירה נעימה ובית הקפה במקום חביב ביותר – וגם אפשר לקנות איזה ספר לפני או אחרי הסרט.
זווית שונה
אני מוכרח להודות שלא חשבתי על ההשוואה לסיפורה של אנה פרנק, ואכן הועלו כאן כמה נקודות מעניינות.
אני מסוגל גם להזדהות במידה מסוימת עם הביקורות שהועברו על חלקיו השונים של הסרט, אבל לא זכור לי שהפערים האלה הפריעו לי יותר מדי. כיחידה אחת, אני חושב שהסרט עובד מצוין, ובהחלט הייתי שמח לראות סרטים נוספים שעושים שימוש מתוחכם ורגיש באנימציה כמו "פרספוליס" כדי להעביר סיפור אישי.
בהקשר הזה (אם כי סביר להניח שבעיקר בזכות סמיכות הזמנים בצפייה), מצאתי כמה קווי דמיון בין "פרספוליס" ל"ואלס עם באשיר".
מי שמעניין אותו מוזמן לקרוא על כך בפוסט שפרסמתי לאחרונה בבלוג שלי
http://idoliven.com/2008/08/draw-me-a-sheep/
ומאיר שניצר - כמה מפתיע - שנא:
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/788/771.html#5614060
מה שנא? זו ביקורת לסרט ששניצר *אהב*.
הרי הוא לא מאשים את סטראפי בהיותה ממשיכת דרכם של גבלס וריפנשטאל. יחסית ל-90% מהסרטים ששניצר כותב עליהם ביקורת, זו מחמאה אדירה.
זאת דווקא ביקורת די מעניינת, למרות שהיא נפתחת בשני דברים מדהימים
ראשית, שהוא טוען שהאנימציה הייתה פעם מפלט לילדים, ופתאום הפכה לכלי הבעה אמנותי-דמיקולו למבוגרים. זאת או בורות או היתממות: סרטי אנימציה למבוגרים היו גל – חולף, אבל משמעותי – בשנות השבעים והשמונים.
שנית, שהוא מתעקש להתעלם מהמדיום ועוסק רק במסר. מבחינתו, סיפור שמסופר באנימציה הוא סיפור וזהו, והעטיפה המאוירת אינה ראויה להתייחסות מיוחדת. במובן מסוים, זה כמו להגיד ש"החומה" הוא סרט שבלוני על עלייתו-ונפילתו-של. כן, העלילה היא די שבלונית, אבל אלוהים, האנימציה! חוסר התייחסות אליה יהיה כשלון ביקורתי סוחף.
אבל אחרי שהוא משחרר את שתי ההצהרות הבומבסטיות וחסרות הערך הזה, הניתוח שלו דווקא די מעניין ונשמע אפילו לגיטימי.
מה שבאמת פאקינג לא יאמן פה
זה שהוא פשוט מתאר את העלילה מההתחלה ועד הסוף, בלי לעצור לרגע ובלי בושה, כחלק לגיטימי מהביקורת. לא יכולתי להאמין. אם לא הייתי רואה את הסרט לפני זה הייתי חושב שזה רק הסיפתח של העלילה או משהו. צריך שמישהו יצרוב לו על המצח את המילה "מספיילר".
איזה חרייאת.
מה שבאמת פאקינג לא יאמן פה
אולי די כבר עם פשיזם הספוילר? זה ממש הפך לתופעה מעצבנת.
אני לא מעריץ של שניצר, אבל ההתעקשות הזאת לא לגלות את פרטי העלילה בביקורות היא ממש ילדותית. ביקורת טובה חייבת להכיל פרטים על העלילה, ואם חוסר ה"הפתעה" משפיע לדעתך על ההנאה מסרט כלשהו, זה אומר שהסרט אינו טוב, ולכן לא הפסדת שום דבר בכל אופן.
אם אתה חושב שידיעת העלילה מראש לא משפיעה על ההנאה מהסרט
אתה מגיב באתר הלא נכון.
ידיעת העלילה משפיעה על ההנאה, ולא רק אם הסרט רע.
סרט יעניין, אותי לפחות, הרבה פחות אם אכיר את העלילה שלו לפני שאצפה בו, אפילו הוא נהדר. המתח והמסתורין שנוצרים בזמן צפייה בסרט הם חלק מהגורמים שגורמים לצופה ליהנות מסרט ולהתעניין בו, ואם הם אינם, ההנאה והעניין פוחתים. אולי לא במידה שתגרום לצופה לסלוד מהסרט ולהפסיק לצפות בו לפני שיסתיים, ואף על פי כן כדאי להימנע מפגיעה זו. למה לגרום לאדם ליהנות פחות אם אפשר להימנע מכך? ואפשר, והדבר לא מוריד כהוא זה מערך ביקורת. ביקורת קולנוע שמיועדת לקהל שעוד לא צפה בסרט לא אמורה לנתח סרט באורח מעמיק ופילוסופי, אגב התעמקות במשמעות הפרטים הקטנים, אלא לתת מושג כללי מאוד על עלילתו של הסרט ועל אופיו, להסביר האם הוא טוב או רע לדעת המבקר ולתת כמה דוגמאות והסברים שתומכים בקביעה, דוגמאות והסברים שלא מספיילרים את הסרט, כמובן. המרכיבים הנ"ל די בהם כדי לתת לצופה הפוטנציאלי מושג האם הוא רוצה לצפות בסרט או לא, בלי לגרוע כמעט כלום מהנאתו מן הסרט. ביקורת מעמיקה שמגלה טפח וחושפת טפחיים, כבר אינה ביקורת, אלא ניתוח. ניתוח לא נחוץ בכלל לאדם שעוד לא צפה בסרט ואף מזיק לו, בגלל שתי סיבות שאני רואה, ואולי אחרים ימצאו יותר:
• כפי שציינתי למעלה, הנאתו מן הסרט המנותח תיפגם כיוון שהוא ידע למה לצפות.
• לדעתי, אדם שיקרא ניתוח מעמיק של סרט בלי ידע מוקדם עליו, הניתוח עלול להשפיע על האופן שבו הוא יחווה את הסרט[*] כשיצפה בו, לגרום לו לחוות את הסרט כפי שחווה אותו המבקר, במקום לפתח דעה משלו. דברים ששמענו או קראנו, דעות של אנשים אחרים, שוקעים לא במודע[**] במוחותינו ומשפיעים על הצורה שבה אנחנו תופשים את הדברים שאותן דעות ששמענו הובעו עליהם. אני יכול להעיד על עצמי שזה המצב אצלי, ומהתבוננות בחבריי אני מסיק שזה המצב גם אצלם. אני מניח שזה המצב אצל אנשים לא מעטים. ביקורת רגילה תעורר במי שיקרא אותה ציפיות מן הסרט, אבל לא סביר, לדעתי, שתשפיע רבות על האופן שבו יחווה סרט, משום שאינה יורדת לעומקו של סרט במידה שעושה זאת ניתוח רב?ספויילרים, ואינה מפרקת את הסרט לגורמים קטנטנים שעל לכל אחד ואחד מהם מודבקת תווית שעליה דעת המבקר, אלא נותנת לקוראה? לטעום מהסרט כמה גרגרים
וכך משאירה אותו, במידה רבה, בערפל, חופשי מדעה קדומה חופשי לעכל את מה שראה כטוב בעיניו.
ניתוח הוא מצויין ככלי שמטרתו לעורר דיון בקרב אנשים שצפו בסרט המנותח: הם קוראים את הניתוח ומביעים את דעתם, ומתוך זאת מתפתח דיון, שעשוי להעשיר את המתדיינים ולעורר בהם מחשבה. אולם ניתוח לא מתאים להיות ביקורת קולנוע.
__________________________
[*] <נורה אדומה> האם חווים סרט? חשוד.
[**] נשמע כאילו הדברים הם שאינם מודעים לשקיעה, ואילו כוונתי היא שאנחנו לא מודעים. חשוד. בכלל, השפה הזו חשודה. לא, פשוט העברית שלי טעונה שיפור משמעותי.
נהניתי מהניתוח
סתם נחמד לקרוא…
ועניינית אני רק רוצה להעיר שלפעמים גם ביקורת מהסוג הראשון יוצרת מצב נפשי שאיתו אני בא לסרט. בעצם כל הביקורות הטובות כאן בעין הדג היו כאלה שיצרו אצלי צפיה ונקודת מוצא שממנה ראיתי את הסרט. אני יכול להזכיר למשל את מטריקס 2, שר"ה 2, והמבוך של פאן כדוגמאות לביקורות ממש לא מספיילרות, שממלאות היטב את תפקידן כביקורת שעוזרת לי להחליט אם להגיע לסרט או לא, אבל יחד עם זה מכניסים אותי לנקודת מבט מסויימת.
אני לא יודע אם יש לזה פתרון…
בכל מקרה בתוך הצפיה אני חוויתי את הסרט כחויה אישית והביקורת רק העשירה את החויה.
נהניתי מהניתוח
למען האמת, כל דעה בכל צורה שהיא שתיחשף אליך תשפיע עליך למיטב הבנתי, ולכן אין הרבה טעם לדעתי להתייחס לנקודה השנייה. כמובן, יש מידות שונות של השפעה, אבל אני לא בטוח שזה כל כך קריטי בכל מקרה תושפע איכשהו, ובכל מקרה תיוותר לך מידה כלשהי של חשיבה עצמאית, ולמען האמת אין בהשפעה מהצד שום דבר רע (אם לא מדובר בשטיפת מוח שמטרתה לגרום לך להצביע לפשיסטים או להרוג ילדות קטנות, כמובן). אז הטיעון שעדיין עומד פה הוא טיעון הרס ההנאה מהסרט, וזהו, אני מניח, עניין אידיבידואלי; יש אנשים שלא אכפת להם לקרוא על עלילות סרטים לפני שהם רואים אותם.
בעיניי הסרט מרתק ומרגש
דיוק היסטורי
רציתי רק להגיד לכם שבתור אחד שגדל בתקופה הזאת באיראן הסיפור מתחילת הסרט הוא נאמן לאירועים והתחושות שהיו אז.
האנשים שתמכו בהפלת המלך לא ידעו שהם הולכים לקבל מדינת הלכה !
וכן כמו אז גם היום רוב העם האיראני מתעניין יותר בבנים/בנות להקות זמרים וכל תרבות הפופ מהמערב מאשר מה אנחנו עושים בעזה …
את הסרט לא ראיתי, אבל
הסרט נשמע כמו אחד הסרטים שנעשים רק כדי לזכות בפרסים בפסטיבלים למיניהם. עם כל ה"הברקות" המאוד "אומנותיות"(ציור ואנימציה מכוערים במיוחד-ממה שראיתי, סיפור על רקע פוליטי, ילדה מעצבנת וכו').
זה באמת כך או שיש משהו מעבר לזה?
תראה את הסרט ותחליט.
כל אחד חושב אחרת.
לדעתי זה סרט יפה, מעניין, מצחיק לפרקים, עשוי טוב ומאוד מדכא. [לא זועק "אנחנו באיראן ואנחנו מסכנים תרחמו עלינו!", אלא פותח לנקודות מבט יותר מעמיקות] הילדה בהתחלה ממש חמודה. בהמשך הסרט היא נהיית מאוד אימו, אבל לא נראה לי שזאת סיבה מספיקה לא לראות אותו. דווקא בגלל נקודת המבט, הרובד הפוליטי לא יותר מידי גלוי ולא מעיק כמו שהוא יכל להיות, אתה לא תראה שדות קרב מלאות הרוגים אלא יעברו על הפרט הזה ברפרוף כי לסרט יותר חשוב להראות איך הדברים האלה משפיעים על הדמות הראשית,ולא להראות לנו את המאורעות עצמם.
כמובן שזאת רק דעתי, אבל אני אגיד שאני האדם האחרון שיהיה מסוגל להנות מ"סרטי פסטיבלים".
את הסרט לא ראיתי, אבל
כנראה שהכול בעיני המתבונן, כי אני נשביתי בקסמי האנימציה – בעיניי היא הייתה יפהפיה ומרתקת.
בעיני הסרט מקסים ביותר
נכון שאם נקלף את האנימציה ונביים סרט רגיל עם אותו סיפור, נקבל סרט בינוני, משעשע לפרקים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה (אפילו אם אתה גר באוסטריה או באירן).
אבל כמכלול הסרט נהדר! יש אינסוף הברקות באנימציה, השחור-לבן לא מפריע בכלל, להיפך, מדהים לראות אילו פתרונות מקסימים נמצאו כדי לבטא כל מיני מצבים ואיך התמזגות האין-צבע מרגשת ומצחיקה שוב ושוב. ויש לצבע הזה גם הצדקה, כי האנימטורים משתמשים בגוש השחור כדי להראות עד כמה צריך לבלוט כדי להיות שונה במדינה שמקדשת את הזהה.
לפני כשבועיים ראיתי את ואלס עם באשיר ולדעתי נכון להשוות ביניהם, כי אין טעם להשוות ביניהם ובין וול-E לדוגמה.
לטעמי, הסרט יפה הרבה יותר מאשר ואלס, הרבה הרבה הרבה הרבה יותר. האנימציה בואלס היתה יפה, אבל לא היתה לה משמעות מעבר לציורים יפים, ולא ברור לי למה בחר פולמן באנימציה. בפרספוליס, האנימציה מבריקה! ברור לי שבצפייה ראשונה לא קלטתי את כל מורכבות הציורים ולא יכולתי להבחין בכל הפרטים הקטנים. ברובד הסיפורי, לעומת זאת, אפשר בהחלט להסתפק בצפייה אחת.
ואלס זכה למחמאות מקיר לקיר (ואני ממש כופרת בעיקר כשאני לא בדיוק בטוחה למה). בעיני זה סרט לא מספיק מגובש, יבש, לא במיוחד נוגע, והמשכתי לצפות בו רק בגלל שנראה היה לי שהוא בעל חשיבות פוליטית, למרות שעכשיו גם זה לא ברור לי לגמרי, ובגלל האנימציה שהיא לא מיוחדת, לא מורכבת ולא מקורית כלל וכלל, אך הופכת אותו למה שהוא.
מה היה גורלו כסתם סרט תיעודי מהורהר ומשעמם?
בפרספוליס, לפחות יש לחלק היותר טוב (האנימציה) זהות מיוחדת ומקורית שמבוצעת בכשרון בלתי רגיל.
ובעניין אנה פרנק. יש הבדל גדול. את יומנה כתבה אנה פרנק בזמן אמת, בהיותה בת שתים עשרה, שלוש עשרה וכו' כל הכישרון הגלום בכתוב הוא אותנטי ומעיד על נערה חכמה ומבריקה במיוחד!!! כן, כן, ממש לא אחת מכולן. מה שאיננו יכולים לדעת על מרז'אן. האם כל מה שהיא מספרת הוא אוטוביוגרפי, או שמבט הסופרת שלה המציא לעברה נופך משעשע, הומוריסטי ושובב?
מי ערב לנו שכל האנקדוטות המצחיקות אכן ארעו במציאות? וזה בכלל לא משנה, אם היה או לא היה. רציתי רק להבהיר שהדוגמה של אנה פרנק לא שייכת לעניין.
מה שלי הפריע, היה שהסבל שלה היה באמת קצת סבל דה לוקס. ומי שקרא את אלף שמשות זוהרות (אפגניסטן) או ראה את ליקוי חמה בקנדהר, (אפגניסטן) או את הסרטים של מוחסן מחמלבאף, יודע שסבל הנשים הרבה יותר גדול תחת שלטון האייתולות.
אבל כנראה שמרז'י באמת יודעת מה שאני לא. לי קשה לתאר שרק בחוץ נאלצות הנשים להתנהג ולהתלבש באופן מסויים, ובבית הכל מותר. אבל מי יודע.
ולאחר קריאת הכרך השני של הקומיקס
אני חייב לציין שמחינת איכות מדובר בהיפוכו הגמור של הסרט – בחלק הראשון של הסרט, הסצנות שמתארות את הילדות באיראן מתחברות ביחד לחוויה חזקה ומרשימה, בעוד שבכרך הראשון של הקומיקס (שמתאר את אותן התרחשויות), היתה להן תחושה הרבה פחות מגובשת.
החלק השני של הסרט, שמתאר את החיים של הגיבורה באוסטריה, נסחב למדי, אבל בכרך השני של הקומיקס, הוא מרשים. בכלל, בכל הכרך השני של הקומיקס ישנה אמירה חזקה מאוד לגבי המחיר של החופש, וממנו אפשר להבין (בנוגע לחלק מהטענות שהועלו כאן) למה דווקא הסיפור של סטראפי הוא כל-כך יחודי: היא מבינה את הערך של החופש. מרבית התושבים באיראן מפרים את איסורי המשטר בנוגע למסיבות, לבוש, וצפיה בתחנות טלוויזיה זרות כי הם רוצים איזשהו מקום לברוח אליו מכל צרות היום-יום. זה לא מרד, זה אסקפיזם. סטארפי לא מוכנה לעשות הנחות בתחום הזה: אדם שנזרק לכלא וחטף שם מכות עדיין לא זכאי לסימפטיה שלה אם הוא מתייחס לאשתו כמו זבל – כמו שהשלטון מחנך אותו להתייחס אליה.
סטראפי מבינה את כל זה, כי היא איראנית אבל אאוטסיידרית. היא קיבלה מגיל מאוד צעיר חינוך ליברלי, והיא ראתה מה זה לחיות בחופש במדינה מערבית, על כל היתרונות והחסרונות הגלומים בו. סיפור "אכלו לי, שתו לי" של אדם שממש נרדף באלימות על ידי המשטר האיראני היה אולי מעביר יותר טוב את המסר על למה המשטר הזה כל-כך גרוע – אבל סביר להניח שלסיפור כזה לא היתה נקודת המבט המורכבת, החריפה יותר, שסטראפי מביא איתה.