ביקורת מתגלגלת: הפינגווין

לסמן ספוילרים וכאלה (כן, גם לסרט "באטמן" שאותו הסדרה ממשיכה). וכעת, אני.

פרק 1: בשעות הקטנות של הלילה

בונוס נחמד בכתיבת ביקורות (מלבד דדליינים שאני כל כך אוהב לעמוד בהם. הו כמה שאני אוהב דדליינים!) הוא היותן מעין-יומן שמזכיר לי מה היו הדעות שלי על סרט או סדרה בזמן אמת; חלפו למעלה משנתיים וחצי מאז שצפיתי ב"באטמן" של מאט ריבס, לכן גם אם תקשרו אותי עירום על כיסא ותנסרו לי את כתף שמאל עם חוט פלדה לא אזכור מה הלך בסרט ההוא ומה אהבתי או שנאתי בו. לכן מזל שאני עצמי מ-2022 פה כדי להזכיר לי: לא אהבתי בו כמעט כלום. אלא שמילת המפתח כאן היא כמעט:

"מגיעה מילה טובה גם לקולין פארל, אולי אחד השחקנים האחרונים בפלנטה שדמיינתי בתור הפינגווין, שמפיח בדמות שלו עומק ומחדיר הומור לעננת המורבידיות שעוטפת את הסרט".

אה, יפה. אז אהבתי את הפינגווין. טוב לדעת. מצד שני, ברבות השנים הספקתי לשכוח את העובדה הזו, לכן אל תאשימו אותי שגם לסדרה החדשה בכיכובה של אותה דמות לא ציפיתי בכיליון עיניים. וגם אם הייתי זוכר שאני אוהב את הפינגווין, איזו סיבה יש לי לרצות לצפות בו במשך 8 שעות? אני גם אוהב את לוטננט דן מ"פורסט גאמפ", אבל זה לא אומר שאני רוצה לראות סדרת HBO שבה הוא עצבני, שיכור ועל כסא גלגלים כל הזמן. ובכל זאת, במהלך אחר צהריים שקט ומשעמם בשבת, ישבתי וצפיתי בפרק הראשון במקום לכתוב ביקורת על משהו אחר שאני אמור לכתוב עליו ביקורת (שזה מאוד מוזר כי, כאמור, אין דבר שאני אוהב יותר מאשר דדליינים) ומה רבה הייתה הפתעתי: נהניתי.

ולא מדובר בתחליף כלשהו ל"לא סבלתי", אלא באמת ובתמים, נהניתי מהפרק הראשון. האם זה אומר שהוא לא חף מבעיות? ברור שלא, זו סדרה על בחור שהכינוי שלו הוא פינגווין למען השם, ושאני אמור לקחת אותו ברצינות. ובכל זאת, נכון לעכשיו הסדרה הזו היא כל מה ש"באטמן" לא היה: מעניינת, לא זוחלת, משעשעת ואף אחת מהדמויות שלה לא דורשת סטירה.

לגבי הפינגווין עצמו זה מובן מאליו, הרי אהבתי אותו בסרט (כך מתברר, כן?). מדובר בנוכל, רפש אדם, עלוקה וחסר כל כבוד עצמי שמנצל לטובתו האישית את הכאוס בעקבות מותו של בוס המאפיה (והבוס שלו עצמו) קרמיין פלקון. אבל אין לפינגווין תוכנית שאותה אפשר להגדיר כמסודרת. הוא חמום מוח, ואני באמת מאמין לו שהוא לא  התכוון לדפוק כדורים ביורשו של קרמיין, הבן שלו אלברטו (מייקל זיגן מ"גברת מייזל המופלאה"), זה פשוט קרה בלהט הרגע. ולומר לכם שאני לא מבין אותו? גם אני דמיינתי את עצמי משתיק בדרך-לא-דרך את הילד קקה הזה (אף אחד לא מלהק את מייקל זיגן כדי לא לשחק ילד קקה).

ומהרגע שאלברטו מת, פינגווין – טוב חלאס עם הכינוי המוזר הזה. קוראים לו אוז, לא? אז מהרגע שאלברטו מת, אוז מתחיל כדור שלג שעתיד להשפיע על כל עולם הפשע של גות'אם – עולם שמורכב מצד אחד ממשפחת פלקון שבאבל, ומהגדה האחרת היריבים שלהם משפחת מארוני, בראשות סלבטור מארוני (קלנסי בראון) שיושב כרגע בכלא, ולא בגלל חוב מזונות נגיד כך. ומהי בדיוק מטרת העל של אוז? לא לגמרי ברור ואני חושב שגם הוא עצמו לא יודע, וזה מה שאני מחבב בו. התוכנית שלו היא להגיע לגדולות, אבל הדרך לשם היא לאלתר, כפי שניכר מהתוכנית שלו לארגן מכונית עם הגופה של אלברטו שתתנגש באחוזה של משפחת פלקון – בדיוק כשאוז עובר אצלם עינויים.

וב"אצלם" הכוונה בעיקר על ידי סופיה פלקון (כריסטין מיליוטי), הבת האחרת של קרמיין שבמקרה בדיוק השתחררה מארקהם, שם ישבה בשנים האחרונות, כנראה גם היא לא בגלל חוב מזונות, ושמחפשת כעת את אחיה האהוב אלברטו שתהיה נשמתו צרורה בצרור מפתחות. ואם אוז יצר כדור שלג שבסופו הוא אמור היה להיות, בלי מכשולים רבים, ברוך אסולין של גות'אם, סופיה היא השריפה שהוצתה במפתיע ביער הסמוך ושמאיימת להמיס את כדור השלג הזה – וכמובן ליצור נזק משלה כי ככה שריפות עובדות.

והיא בהחלט טובה. כבר הספקתי לקרוא שבחים שטוענים שמגיע למיליוטי אמי על התפקיד, ושהיא מגלמת רוצחת פסיכופתית באופן כל כך נהדר שזה אפילו קצת מטריד – אבל אני אסתפק כרגע רק בטובה. סלחו לי, כן? אבל מבט קר, חיוך קריפי וסשן רצח ועינויים קצר זה מרשים, באמת. אבל לעשות מה שמסתמן כרגע כמו שילוב בין ג'וקר להארלי זו לא איזושהי סגולה השמורה רק לטובים שבטובים של עולם המשחק; אמתין לעומק מהדמות לפני שאשפוך סופרלטיבים.

למעשה, הרבה יותר חיבבתי את ויקטור, האלפרד-בהפתעה של אוז (ילדים, אם אתם לא רוצים להפוך בעל כורחם למשרת של מאפיונר – אל תנסו לגנוב את הג'נטים של האוטו שלו). אומנם עד סוף הפרק הוא חותך זרת של גופה וגם (כמעט) את הראש שלה, אבל הוא כנראה הדמות היחידה בסדרה עם משהו שמזכיר מוסר. אוי לא, עד הפרק האחרון הוא ימות, נכון?

התלונה העיקרית שלי היא אחת שגם כתבתי בביקורת על הסרט: דברים פשוט נוטים לקרות בסביבתו של אוז. הוא בדיוק רצח יורש של אימפריית פשע? איזה יופי שחמש דקות לאחר מכן הוא פוגש את מי שיהפוך מייד לעוזר האישי שלו. אוז מבקר לרגע במעבדת הסמים שתחת פיקוחו? זה במקרה הרגע שבו יכניסו לשם בבהלה חייל מאפיה שנפצע. אני מבין שזו דרך קלה יותר לקדם את הסיפור אבל אני לא חובב גדול של צירופי מקרים שכאלה.

בכל אופן אומנם רק פרק אחד מאחורינו אבל "הפינגווין", נכון לעכשיו, מסתמנת כסדרה פשע נהדרת אודות מאפיונר תאב בצע, חמום מוח, אמוציונלי, גדול-מידות ובעל דיבור מצחיק שגדל בסלאמס, ושמתחמן דרכו לצמרת. כלומר HBO ראו הזדמנות ליצור סדרת מקור על עלייתו של וילסון פיסק לפני שמארוול ראו הזדמנות שכזו, ואין לי תלונות. אם הפרקים הבאים יהיו מוצלחים כמו הראשון (וכשהסדרה נשענת בעיקר על המשחק הנהדר של קולין פארל, מה הסיכוי שהם לא יהיו?) ייתכן שניצבת בפנינו סדרת הקומיקס של השנה.

הערות שוליים:

• האם צריך לצפות ב"באטמן" לפני הסדרה? הסדרה מתרחשת שבוע אחרי המאורעות שלו והיא המשך ישיר למה שקרה בו, כך שעל פניו כן. מצד שני, מונטאז' חדשות בתחילתו של הפרק הראשון עושה עבודה לא רעה בהשלמת החסר. לשיקולכם. אני בטח ובטח לא אמליץ לאף אחד לצפות ב"באטמן".

• על מי אני עובד ברור שהייתי רואה סדרה על לוטננט דן.

• אומנם שם מדובר בגרסה נשית, אבל משעשע לראות כיצד לצד "באטמן: לוחם בגלימה" זכינו בקיץ אחד לראות שתי גרסאות מצוינות של הפינגווין.

• אני מקווה מאוד שנקבל הסבר מדוע באטמן לא מתערב במה שקורה בסדרה. גם "שמעתי הוא בחופש בבהאמאס" מתקבל מבחינתי.

• המקום האחרון שבו ציפיתי לשמוע את השיר "Nine to Five" של דולי פרטון – ועוד פעמיים!

• ואם בפסקול עסקינן, זו הפעם הראשונה שאני נתקל בנפוטיזם מלחינים: מלחין הסדרה הוא מיק ג'אקינו, בנו של מייקל ג'אקינו שהלחין את הסרט.

• למה The Batman קרוי בעברית "באטמן" ולא "הבטאמן", אבל The Penguin כן קרוי בעברית "הפינגווין" ולא "פינגווין"?

• אוי לא, רק שהסדרה הזו לא תגרום לי לפתח ציפיות מ"באטמן: חלק 2".