פרל הארבור

מאת
vlvl
– פורסם ב 15 ביוני 2001Posted in: ביקורות

במקור: Pearl Harbor
במאי: מייקל ביי
תסריט: רנדל וואלאס
שחקנים: בן אפלק, ג'וש הרטנט,
קייט בקינסייל (לא ליב טיילר),
קובה גודינג ג'וניור, אלק
בולדווין, דן אקרויד, טום סייזמור

כל מי שמחובר ללוויין יודע שאחת מהסדרות שרצות חזק בערוץ YTV היא 'משמר המפרץ בהוואי'. הרעיון היה פשוט: לקחת את הנוסחה המצליחה (והיא מצליחה, איך שלא תסתכלו על זה) של בייב-וואטצ', ולהעביר אותה למיקום אחר – במקרה הזה הוואי – וכך לנסות להמשיך לחלוב (כן, כן, אני יודע על מה אתם חושבים) את הפורמט האהוב. הבעיה: זה לא עובד. זה לא שבגדי הים פחות צמודים, זה לא שהמרובעים בבטן של המצילים פחות מודגשים, העלילה לא שונה באופן מהותי, אבל זה לא עובד. מה שנקרא – משנה מקום משנה מזל. לרעה.

אותו עיקרון עבר במוחם של האנשים התמוהים שהחליטו לעשות את פרל הארבור. הבמאי מייקל ביי עשה את 'ארמגדון' ואמר – למה שלא ניקח נוסחה מצליחה, נשנה מיקום ונעשה סטיפה?
ולאיפה נשנה מיקום? נכון – הוואי. איפה שהחופים – חופים, השקיעות – שקיעות, ולכולם יש תירוץ ללכת עם חולצות מגוחכות.

אז זהו, שגם הפעם זה לא עבד. 'פרל הארבור' הוא אחד הסרטים המשעממים שראיתי (כולל 'צללים בערפל' של אנגלופולוס). מדובר בשלוש שעות, רחמנא ליצלן, בהן קלישאות רודפות קלישאות בתדירות כזו שזה מתחיל להיות מצחיק. הנה דיאלוג לדוגמה:

מפקד: "זאת משימת קשה, כל מי שמוכן ללכת אחרי בעיניים עצומות כדי להחזיר לאמריקה את עוצמתה וכוחה, שיצעד צעד אחד קדימה".
הרבה מאוד בחורים: צועדים קדימה.

לא הספיק לכם?

בחורה: "אני לא רוצה שתעזוב".
בחור: "את יודעת איך זה. זאת מלחמה, וזה מה שגברים כמוני עושים במלחמה".

וזה ממשיך ככה. שלוש שעות.

מה שהמפיקים ניסו לעשות זה לשלב את שתי הנוסחאות- 'טיטאניק' ו'ארמגדון': לוקחים את בן אפלק בתור הכוכב, לוקחים בחורה שנראית כמה שיותר דומה לליב טיילר (אבל היא לא), ועוד איזה טיפוס שביום טוב, בחושך, מזכיר קצת את מאט דיימון, מערבבים עם אסון הסטורי מוכר, וממקמים את הכל בהוואי. בתפקיד ברוס ויליס – טום סייזמור (לשניהם יש זיפים).

תקציר העלילה: שני חברים טובים (אפלק וההוא שנראה כמו מאט דיימון) רוצים מילדות אך ורק להטיס מטוסים. קפיצה לעתיד, ושניהם טייסים. אחד מהם (אפלק) מנהל רומן סוער עם אחות שנראית בדיוק כמו ליב טיילר, אבל היא לא. אבל אז, אויה, הוא מחליט שלא מספיק לו לשבת בהוואי עם כל הטייסים האמריקאים האחרים, לשתות ולזיין. הוא רוצה אקשן. לכן הוא מתנדב להצטרף לכוחות הבריטיים הנלחמים בנאצים. בינתיים, החבר הכי טוב שלו והחברה מתקרבים, על רקע השקיעות בהוואי. מאוד. מתקרבים.

בינתיים, בספירה אחרת, היפנים הרעים מתכננים לפלוש. למה? לא ברור. כל מיני אנשים מזהירים, אבל אף אחד לא מקשיב. בין השאר יש לנו הופעת אורח מאוד מאוד תמוהה של דן אקרויד בתור קצין מודיעין ימי שמנסה לפענח את הצופן היפני. כל שנותר לנו לשאול הוא – למה, דן? למה? הכסף באמת שווה את זה?

אז אחרי שעתיים משמימות של תכנונים יפאניים וקיטש רומנטי, מגיעה סוף סוף סצינת ההתקפה. מיותר לומר שזו הסיבה שבגללה באנו לסרט (זה, וזה שאין שום דבר אחר לראות בקולנוע). שמעתי כל מיני אנשים (ודגים) טוענים שזו סצנת הפיצוצים הכי טובה בתולדות הקולנוע. נו שוין. לפני מספר ימים שודר בלווין הסרט 'להציל את טוראי ראיין', וסצינת ההסתערות על חוף אומהה לוקחת לפי דעתי את פרל הרבור בקלות. אבל אין ספק שעשו כאן סצינה יפה מאוד. השוט המגניב של הפצצה הנופלת, השוטים של הטורפדואים שטים מתחת לאנשים הטבועים במים, הכל מרשים. אבל, וזה אבל גדול – זו אולי הסצינה היחידה הטובה בכל הסרט. השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא, האם בשביל כמה פיצוצים מרשימים במיוחד שווה לכם לראות שלוש שעות של סיפור אהבה מצ'וקמק? תעשו את החשבון שלכם לבד.

וגם בסצינת ההתקפה המצוינת, אי אפשר בלי עוד הופעת אורח תמוהה במיוחד, הפעם של קובה ("Show me the money") גודינג ג'וניור. למה הכניסו את קובה לסרט דווקא הבנתי. צריך איזה כושי ייצוגי בתוך כל מצעד החננות הלבנות האלה.

אבל אז קורה אסון. ההתקפה נגמרת, והסרט לא! משום מה, הסרט ממשיך הרבה אחרי ההתקפה שבשבילה באנו. למה? כי אמריקאים חייבים קלוז'ור. אי אפשר שנצא מופסדים, נכון? נכון. אז מתכננים התקפת נגד. מי יהיו במתקיפים? כמובן שבן אפלק והפסאודו מאט דיימון. ומי ייתן עכשיו הופעת אורח תמוהה? אלק בולדווין.

אני רוצה לפנות מכאן אישית לאלק. נכון שלגור עם קים בייסינגר ולהופיע בפרק של הסימפסונס זה סבבה, אבל מה עם איזו דיאטה? תאמין לי, אם אני יכול להיגמל משישה ליטר קולה ביום, גם אתה יכול. תעשה מאמץ, בשביל החבר'ה.

בשורה התחתונה יש לנו סרט מאוד ארוך, עם דמויי-כוכבים המדקלמים דיאלוגים מחורבנים, כוכבים אמיתיים בהופעות אורח תמוהות, אפקטים המרוכזים בחצי שעה, ועלילה מופרכת. רק את מה שעשה את ארמגדון לכזה שוס – שיר נושא להיט – אין. אי אפשר אפילו להגיד שזה לחובבי הז'אנר, כי אני עצמי מחובבי ז'אנר היומיות, והשימוש היחיד שמצאתי לסרט הוא משחק שתייה. כן, כן. שבו מול המסך כשבידכם בקבוקי משקה אלכוהוליים (אני יודע שלא נותנים להכניס אלכוהול לאולם. תאלתרו). בכל פעם שמישהו פולט קלישאה ממש מגוחכת, יש לשתות כוס. עד סוף הסרט, או שתקיאו, או שתהיו ממש משועשעים. ולא מהאלכוהול.

תגיות: