אני לא בטוח במאה אחוז, זה היה ממש מזמן, אבל הייתי יכול להישבע שבריאן דה פאלמה נחשב פעם לבמאי גדול. חשוב. משמעותי. לא היה הגיוני פעם לדבר בנשימה אחת על סקורסזה, קופולה, ספילברג, דה פאלמה? מה קרה? אף אחד מהבמאים הגדולים של שנות השבעים אמנם לא בשיאו, כולנו מזדקנים, אבל יש דרך אלגנטית לרדת מגדולה, ויש את "תשוקה". זה לא סתם סרט שלא עומד ברמה של היצירות הגדולות ביותר של דה פאלמה; זה סרט של במאי שצריך להוציא לו את המצלמה מהיד, בכח אם צריך, לפני שיצליח להביך את עצמו עוד יותר. הסרט הזה נראה בדיוק כמו אותם סרטים שאפשר למצוא רק בערוצי כבלים נידחים בשעות מאוחרות של הלילה, סרטים שמעולם לא הוקרנו על מסך גדול ובצדק.
רייצ'ל מקאדמס היא בכירה בסניף במשרד פרסום דובר אנגלית שממוקם משום מה בברלין. נומי רפאס (ה"נערה עם קעקוע דרקון" מהגירסה השוודית, "פרומיתאוס") היא הסטאז'רית השאפתנית שלה, בעלת הרעיונות המהפכניים שראיתם כבר בסרטונים ויראליים ביוטיוב לפני שנתיים. הן קרובות זו לזו, אוהבות זו את זו, מעריצות זו את עבודתה של זו והולכות לתקוע זו לזו סכין בגב בהזדמנות הראשונה, אלא מה. הבגידות והקנאה ההדדית יצטברו ויסלימו עוד ועוד, עד לכדי רצח, טם טם טם. ואם רצח על רקע מסע פירסום נשמע טיפה בלתי סביר, אל דאגה, לא יאומן באיזו מהירות העלילה הופכת להרבה יותר בלתי סבירה, ומשם גולשת במהירות למופרך וקופצת באנג'י אל התחום שאפשר להגדיר רק כמטומטם.
רייצ'ל מקאדמס ונומי רפאס, שתיהן כבר הוכיחו במקומות אחרים שהן לא נטולות כשרון משחק, מציגות כאן תחרות קשה וצמודה על תואר השחקנית הגרועה ביותר בסרט. בהתחלה נראה שמקאדמס מובילה בגדול: היא מגלמת, פחות או יותר, את אותה הדמות שגילמה בהצלחה רבה ב"ילדות רעות". רק שאותה דמות, של תלמידת תיכון סנובית, היא חסרת כל שמץ של אמינות כמנהלת קשוחה בעולם האמיתי. כשהיא מדברת על פילוחי שוק וקהלי יעד או מה שלא יהיה, והאנשים מסביבה עושים "כן כן", לא יכול להיות ברור יותר לכל מי שנמצא בחדר שאין לברבי הזאת שמץ של מושג על מה היא מדברת. רפאס, לעומתה, מסתפקת בהתחלה בלהיות חצי-אוטיסטית,. במין גירסה לא משכנעת של הנערה עם הקעקוע. אבל חכו, יש לה עוד קלפים בשרוול. עד סוף הסרט היא עוברת מהפך שמאפשר לה לעקוף את מקאדמס בסיבוב. כשהיא נשברת זה מצחיק, כשהיא מנסה לאיים זה פתטי. ברכותינו, יש לנו מנצחת.
עוד יותר מביכות הן המניירות של דה-פאלמה, שמתעקש שהוא במאי וירטואוזי, מסוגנן וחדשני. תמיד האשימו את דה פאלמה שהוא לא יותר מחקיין של היצ'קוק, אבל זאת לא האשמה חמורה במיוחד: אם כבר לחקות מישהו, אז שיהיה את המאסטר. אלא מה, היצ'קוק מת לפני שלושים שנה, ודה פאלמה עדיין לא מצא מישהו חדש לחקות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם שטיקים שהיו אולי טכניקות קולנועיות חדשניות לפני עשרות שנים, והיום גורמים לו להיראות כמו תלמיד תיכון שלקח כמה שיעורים במגמת קולנוע ושינן היטב את החומר. הוא למד שלשים את המצלמה על העוקם יוצר מתח, ולכן מרגע מסוים בסרט כל סצינה מצולמת באלכסון תלול יותר ויותר, עד שנדמה שהסרט עלול בשלב כלשהו להתהפך לגמרי ולהמשיך לרוץ עם הראש למטה. מישהו סיפר לו שבפילם נואר נעשה שימוש בתאורה דרך תריסים, שעושה פסי אור וחושך דרמטיים על פניהם וגופם של השחקנים, אז הוא משתמש בתאורה הזאת בלי הפסקה (אבל בלי הפסקה) – בלי קשר לשאלה האם בכלל יש באזור תריסים, או למה לכל הרוחות האור תמיד דלוק בחדר השכן אבל לא בחדר שבו אנחנו נמצאים.
טריק ישן נוסף של דה פאלמה הוא פיצול המסך לשניים, ובנקודה מסוימת הוא עושה את זה גם כאן: בעוד בחצי הימני שלו עלילת הסרט נמשכת, בצד השמאלי מוקרן קטע מחול. מאוד מתחשב מצידו לדאוג לצופים שכבר התחילו להשתעמם מהסרט לתעסוקה אלטרנטיבית. הקטע הזה מוצלח גם משום שהרקדנית המופיעה בו, שלא מוציאה מהפה אף מילה (קוראים לה פולינה סמיונובה. בדקתי בימד"ב, זה הסרט היחיד שלה) היא ללא ספק השחקנית הטובה ביותר בסרט, והיחידה בו שמפגינה משהו שמזכיר את שם הסרט.
"תשוקה" הוא סרט מהסוג שאפשר היה לומר עליו שיש בו יותר סגנון מתוכן, אבל גם הסגנון שלו הוא חיקוי עייף וחסר השראה של סטייל שיצא מהאופנה מזמן. כישלון כזה אפשר לתרץ רק כפארודיה או הומאז' (שנאמר: "אתה לא מבין, זה הומאז' לסרטי הטראש האהובים משנות השבעים") אבל זה לא ישפר את העלילה המופרכת, יהפוך את המשחק לפחות מזעזע, את הצילום לפחות נדוש ומתלהב מעצמו או את המוזיקה לפחות בלתי נסבלת (אני נשבע שסצינות ארוכות משתמשות בדיסק של מוזיקת מעליות). המסקנה הבלתי נמנעת היא ש"תשוקה" הוא לא מחווה מודעת לעצמה למותחנים של שנות השבעים – הוא סתם סרט גרוע באופן קיצוני.
פורסם במקור בוואלה
אכן גמר את הסוס מזמן
אני הבנתי את זה כשראיתי את הקישקוש המחריד שנקרא "הדליה השחורה",
וגם לפני זה הדבר האחרון הסביר שעשה זה משימה בלתי אפשרית,
לא יצירת מופת, וכבר ממש התיישן עד עכשיו, אבל לפחות סביר.
כמישהו שנורא אוהב את סרטיו המוקדמים של דה פאלמה
לא הצלחתי לשרוד עד הסוף את "הדליה השחורה", ודווקא המקרה האמיתי עליו הוא מבוסס מאד מעניין אותי.
הסרט הזה נשמע כמו משהו שצריך להתרחק ממנו כמו מאש. לפחות הביקורת מצחיקה. אמרו את זה בעבר ואני אומר זאת שוב: כשרד קוטל, אנחנו צוחקים.
שלא לדבר על זה שהספר עליו הוא מבוסס
הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו מעולם.
איזה סרט עלוב.
רק אציין
שיש משרדי פרסום ממוקדי אנגלית בכל מערב אירופה, כל שלפחות זה לא מופרך בכלל
הפרסומת הויראלית
חוץ מזה שכל מה שכתבת על הפרסום הויראלי נכון, זה פתטי עוד יותר מכיוון שהרעיון של ass-cam מועתק מסרטון אמיתי שבאמת התוורל לפני כמה שנים. לגירסה הכי פופולרית שלו שמצאתי יש 444 אלף צפיות. בסרט, הם מכריזים ש"זה עלה רק לפני שש שעות, ויש לו 10 מיליון צפיות!". עלק.
זה כמעט העתק מדויק
אין כמעט סיכוי שזה לא רימייק של הסרטון הזה. מה שמעלה את השאלה, איך הוא בכלל הגיע ללהעתיק סרטון ויראלי נידח לסרט ולבסס עליו רבע מהאקספוזיציה?
עוד דבר שאני חייב לציין לגבי הרעיון של הסרטון הזה והסרטון ההוא – אה רגע, אז אנשים מסתכלים לבחורות על התחת. o rly?
מישהו אמר לא מזמן שרד פיש לא נחרץ בדעותיו בביקורות
בזמן האחרון?
הייתי אומר שזה דיי נחרץ :P
הערה קטנה
"הייתי יכול להישבע שבריאן דה פאלמה לא נחשב פעם לבמאי גדול" – המילה "לא" מיותרת, לדעתי. לא?
נכון, תודה.
(ל"ת)
אני דווקא חושב שזה סרט מצוין - ולא כהומאז׳ או פארודיה, אלא בפני עצמו.
בין הסרטים הטובים שראיתי זה שנים, למען האמת.
בהחלט הנאה טהורה.
בריאן דה פלמה קלע היטב למטרה שלשמה הומצא הקולנוע.
אני ממש לא הייתי מדבר על דה פאלמה באותה רשימה עם הגדולים של הסבנטיז.
אף פעם. הוא טכנאי טוב שיודע לעשות סרטים מעניינים וזורמים, שנפל על כמה שחקניים ענקיים ותסריטים טובים בשנות השמונים ומכאן התהילה שלו. לדעתי אין לו אף יצירת מופת (גם לא פני צלקת), וכבר כמה שנים שהוא עושה דברים שבאמת השתיקה יפה להם.
הדוגמא הכי חזקה היא הסרט REDACTED (לא חושב שיש שם בעברית), סרט שכבר הרבה זמן אני מחפש לפרוק את מה שאני חושב עליו. זסרט פאונד פוטג' על המלחמה בעירק, שפשוט זעזע אותי מכל הבחינות שהבמאי לא התכוון להם. לא רק שזה סרט משעמם, לא אמין בשיט (אבל באמת בשיט), ועם הדמויות הראשיות הכי בלתי נסבלות שראיתי בסרט כבר שנים-הדקות האחרונות שלו הופכות אותו למשהו שצריך פשוט לאסוף בערימות ולשרוף (ספוילרים, ותיאור קצת גרפי): כל הסרט הוא סרט נגד המלחמה בעיראק. שגרתי ומקובל. הוא כמובן מעביר את המסרים דרך מכשיר לפיטום אווזים, אבל מילא. אלה שהבמאי החליט שזה לא מספיק, אז בסוף הסרט הוא פשוט תקע מונטאז' מחריד של תמונות אמיתיות של גופות וזוועות אחרות מהמלחמה. בלי קשר לשום דבר-הסרט פשוט אומר "אם עוד לא הבנתם כמה שהמלחמה בעיראק רעה-הנה תמונה של ילדה מתה!!!!!11". כל כך ציני, כל כך כל כך דמגוגי (כאילו שיש מלחמה שאי אפשר להביא ממנה תמונות כאלה-מה בדיוק אנחנו אמורים ללמוד מזה, אדיוט?!). הספקתי להגיע עד לתמונה של תינוק מרוטש לפני שכיביתי את החרא הזה.
שמישהו יתבע אותו.
לארי פולמן זה דווקא עבד
(ל"ת)
אוי, זה בדיוק מתאים
לסיום של ואלס עם באשיר. כל מילה מ'בסוף הסרט' ועד סוף התגובה שלך היא אחד לאחד מה שחשבתי על הסיום ההוא.
להגנת דה פאלמה
התפוצצות ,קארי והבלתי משוחדים סרטים נהדרים בלי שום הסתייגות. דווקא פני צלקת, בשבילי הוא הסרטים הפחות מעניינים שלו. אבל שלישיית הסרטים האלה לבדה מצדיקה את שמו דה פאלמה ברשימת במאים נהדרים. במאים נהדרים שאיבדו את זה ולא עשו שום דבר מעניין מאז, ושגם בתקופה הזאת היו להם מספיק נפילות, אבל במאים שמסוגלים להוציא סרטים נהדרים.
פני צלקת טראשי מדי
אבל גם בו יש סצנות מצוינות וחלק אומרים (אני לא) גאוניות.
דווקא לא כזה נורא
אוקיי, אז החצי השני של הסרט קצת יותר מדי מופרך וכולל טוויסטים מהניינטיז, אבל דווקא נהניתי, נראה לי
שה"טריקים" של הסטודנט לקולנוע דווקא מוחצנים כאן בכוונה בסגנון סרטיו המוקדמים יותר של דה פלמה ובצורה סרקסטית יותר. יש גם משמעויות עומק של צבע וקומפוזיציה למי שממש מחפש את זה, מה שמראה שדה פלמה לא כזה מנותק. מסכים שעלילה חדשנית או קולנוע חדשני אין כאן, אבל כנטו תרגיל בסגנון שמודע לעצמו הוא שווה צפייה.
מה שבעיקר מטריד אותי -
למה בכרזת הסרט נומי רפאס נקראת נעמי?