על הפוסטר כתוב בענק "הימנעו מספויילרים". בכניסה להקרנה שהייתי בה חולק מכתב שכתב הבמאי ובו הוא מבקש מהצופים לא לתאר יותר מדי את פרטי העלילה. את הביקורת הזאת אני מורשה לכתוב רק אחרי ועדת צנזורת הספויילרים של דרום קוריאה. כל התבהלה הזאת מעלה שאלה בסיסית – בונג ג'ון הו, לא נסחפת?
לא מדובר בסרט טוויסטים, וזה לחלוטין אחד מהדברים הטובים בו – אין לו ערך חד פעמי של "אף אחד לא יכול לנחש מה קורה" ובשנייה שאתה יודע הוא נגמר. כוחו נמצא בסיפור שלו, ואותו אפשר לספר ולראות שוב ושוב וליהנות באותה המידה (ואולי אף יותר). השיח הזה סביב הסרט לא עושה לו טוב, ובשלב הזה אפילו נראה קצת מביך. גם אם נחשפתם לאיזה ספויילר או שניים, יהיה בסדר. אין לי מושג מה זה החרא הזה.
ובכך נגמרו לי כל התלונות על הסרט, כי חוץ מזה – וואו, איזו יצירת מופת עצומה.
"פרזיטים" מספר את סיפורן של שתי משפחות – אחת ענייה, אחת עשירה – והדרך שבה חייהן מצטלבים. אם זה עדיין חידתי מדי בשבילכם, הדרך שבה חייהן מצטלבים היא שהבן של המשפחה הענייה הופך למורה לאנגלית של הבת מהמשפחה העשיריה תחת שם בדוי והתחזות לסטודנט. מכאן, הסרט יוצא להרפתקה מותחת, מצחיקה, מעוררת מחשבה, מצולמת לעילא, מתחננת לניתוחי עומק, משוחקת למופת, משתנה מרגע לרגע, ובקיצור – מושלמת. אם אתם מתלבטים אם לראות את הסרט או לא, דמיינו אותי כילד קטן שמושך לכם במכנסיים ואומר "מתי רואים כבר פרזיטים" עוד פעם ועוד פעם.
כמיטב המסורת של הקולנוע של בונג, "פרזיטים" הוא אף פעם לא דבר אחד בלבד. לרגעים הוא מעין סרט פשע מתוחכם, לרגעים דרמה חברתית, לרגעים מותחן ולרגעים סאטירה חריפה. וכשאני אומר "לרגעים" אני מתכוון שכל הדברים קורים במקביל, כי כמו החיים, גם הסרטים של בונג אף פעם לא ממש עוצרים בז'אנר אחד, והמגוחך מוצא את עצמו ליד הנוגע ללב שמוצא את עצמו ליד הקורע מצחוק שמוצא את עצמו ליד הטרגי שמוצא את עצמו ליד הטירוף האלים.
כל זה היה יכול להתפרק בידי מישהו שהוא פחות מהבמאי הכי מוכשר בעולם ברגע זה, ולכן טוב לדווח שבונג ג'ון הו, המתחרה הכי רלוונטי על התואר, ביים את הקקפוניה הזאת והפך אותה להרמונית. אני שונא את הביטוי "בית ספר לקולנוע", כי הוא די ריק מתוכן, אבל בונג שולט במדיום בצורה שצריכה להילמד. זה מעבר לענייני צילום או עריכה או תפאורה – יש תחושה שמאחורי כל פריים ופריים היה מישהו שגרם למחושב להיראות ספונטני ולסתמי להיות חשוב, ולהיפך.
כמובן, ג'ון הו לא היה מסוגל לעשות את כל זה בלי הצוות שלו. מאוד מפתה לשבור את האצבעות בנסיון לאיית נכון את שמו של כל אחד מאנשי הצוות ולהתפדח כשמישהו יעיר לי כמה טעיתי, אבל לעת עתה אתמקד רק באחד, שבעולם צודק יותר הוא כבר היה הכוכב הגדול בעולם: קנג-הו סונג, הדה נירו לסקורסזה שהוא בונג.
סונג אמנם לא מלווה את בונג מסרטו הראשון ולא מופיע בכל סרטיו, אבל הוא נהפך למשתף פעולה קבוע החל מסרטו השני (והטוב ביותר), "זכרונות מרצח", ובצדק: בין אם זה בתפקיד משני כמו ב"רכבת הקרח", ראשי כמו ב"זכרונות מרצח" או כחלק מאנסמבל כמו ב"המארח", מדובר בשחקן מדהים שיכול לצאת ולהיכנס מדמויות בזיקיות מדהימה, וכמו בונג – לולא הוא נולד בדרום קוריאה, הוא כנראה היה בטופ של המשחק בימינו.
סונג משחק את אב המשפחה הענייה, מי שהעוני קבע את מסלול חייו ואת מעמדו באופן מוחלט. הוא מקבל את מה שנכפה עליו פשוט כי הוא לא במקום ממנו הוא יכול להתנגד, עד שנסיבות חייו משתנות. יש בסרט הרבה רגעים נפלאים, אבל אולי הרגע הכי טוב (והסיבה שאני מציין את סונג, למרות שאולי הוא לא הדבר הכי נוצץ בסרט) הוא דווקא רגע שקט, פחות מפתיע אבל מלא בכנות, ובו אב המשפחה פורש את המצע שלו לגבי תוכניות: התוכנית הכי טובה, כך הוא אומר, היא בלי שום תוכנית. ככה שום דבר לא יכול להשתבש.
"פרזיטים" הוא לאו דווקא סרטו הטוב ביותר של בונג. אנשים שיחפשו את בונג המטורף כנראה ילכו עם "רכבת הקרח", אנשים שיחפשו את בונג הרגיש יפנו ל"אמא", כאלה שיחפשו את שובר הז'אנרים יבחרו ב"המארח", וכאלה שיחפשו את בונג במאי העל כנראה ינדדו ל"זכרונות של הרצח". אבל "פרזיטים" הוא הסרט הראשון שלו בקוריאנית שמוקרן ברצינות בארץ, שזה יתרון חשוב שלא היה לאף אחד מסרטיו הקודמים, כי זה אומר שאפשר לראות אותו על מסך גדול, אבל בעיקר – הוא סרט של בונג מנוסה שיודע בדיוק איך לעבוד. ו"פרזיטים", חייבים להודות, פשוט עובד.
הסרט הכי מטלטל של בונג ג'ון-הו.
אם ממש רוצים לקרוא לזה הסרט הכי X.
שילוב בין יכולות עשייה קולנועית וירטואיזית למסר עמוק ועוכר שלווה.
הסרט הזה לוקח רעיונות שכבר ראינו בפייט קלאב, הזאב מוול סטריט או אמריקן פסיכו (לאחרון יש רפרנס לסצנת כרטיסי הביקור) .
אבל עושה את זה טוב יותר מכל סרט אחר שראיתי.
אף אחד לא יוצא נקי מביקורת, כל הדמויות רקובות וחולניות בדרכן, ובעצם גם אנחנו הצופים שלא רחוקים מהם באופן מהותי.
והטלטלה הזאת לא עוברת דווקא ברגעים האלמים והגרפיים, אלא בדברים הקטנים שמופיעים בדרך אגב.
ותוך כדי הכל הוא מצחיק מותח, מהנה ונראה מדהים.
סרט שנשאר איתי אחרי הצפייה הראשונה.
אגב, בונג ג'ון-הו גם היה שותף לכתיבת התסריט.
דרום קוריאה
סרט נפלא באמת. הדברים נאמרו בביקורת ובקלות מדובר בסרט הטוב של השנה בינתיים.
אבל דווקא על זה אני רוצה לדבר, וסליחה אם אני יוצא קצת גזען, אבל בעוד הקולנוע הדרום קוריאני מפליא (HANDMAIDEN , TRAIN TO BUSAN) הם שניים מהסרטים הטובים של העשור, בלי שום ספק, כשגם פרזיטים קרוב (אבל קצת פחות טוב).
אבל השנה יצאו שלושה סרטים סיניים מאד מדוברים – AN ELEPHANT SITTING STILL, LONG JOURNEY INTO NIGHT, ASH IS PUREST WHITE.
ושלושתם הם חרא טהור (במיוחד השניים האחרונים, לסרט על הפיל, יש רגעים גואלים, ובעיקר דקת הסיום). ולמען האמת, זה משהו שאני לא מבין. כלומר, אני מבין למה הם מחורבנים, אבל אני לא כל כך מבין למה הם מקבלים כאלה ביקורות נהדרות.
בקיצור, קוריאה כן. סין ממש לא.
לא ראיתי את הסרטים הסיניים הנ"ל
אבל נראה לי שאתה שופט את הקולנוע הסיני לחומרה – יש לא מעט סרטים, במאים ושחקנים מוכשרים למדי שיצאו מהארץ הענקית הזאת. כלומר, מיליארד איש – מישהו שם בטח יודע איך לעשות קולנוע.
כן אבל
כלומר, אין שום ספק. גם אני ראיתי סרטים סיניים שאהבתי בעבר (למשל, "גיבור") ואין לי שום ספק שבאומה של מיליארד וחצי איש, ולא יודע כמה יוצרי קולנוע, נוצרו גם סרטים טובים.
אבל אני לא זוכר שנה, בה דיברו כל כך (בפורומים שונים) על סרטים סיניים, כשמלבד שלושת אלה, סרט נוסף מדובר הוא החדש של יימו (שעדיין לא ראיתי), ובכל מקרה – שלושת אלה מאד מדוברים בהרבה מקומות.
ולצערי, הם גם מאד גרועים. שיעממוני מחץ (כאמור, חוץ אולי מאשר "פיל יושב בשקט" שבו יש רגעים גואלים פה ושם אבל גם הוא בתור סרט של 230 דקות היה יכול לקצץ את עצמו בכיף בחצי).
וזה מוזר שדווקא בשנה בה מדברים הרבה על סרטים סיניים ספציפיים, דווקא אז (לפחות לדעתי) יוצא להם זבל.
אציין שבגדול, אני צרכן של סרטים שאומרים לי שהם טובים (כאמור, בפורומים שונים). סביר להניח שלא אבזבז את הזמן על סרט שאני לא מוצא את שמו מוזכר במקום כזה או אחר. כך שהסרטים האלה, הם בעיקרון המדגם שלי. אין לי מדגם אחר.
אני דווקא אהבתי בצורה כזו או אחרת את שלושת הסינים שציינת, אחד מהם הוא גם סרט השנה שלי עד כה.
גם שלושת הסרטים הקוראינים שהזכרת טובים מאוד, קצת פחות, אבל עדיין טובים.
קוריאה כן. סין כן.
רכבת לבוסאן בסרטי העשור?
כלומר, על טעם ועל ריח וכו, אבל לא נראה לי שהסרט (הבהחלט מוצלח) הזה מתיימר להיות יותר מאשר סרט זומבים כיפי ומגניב. לשים אותו לצד יצירות מופת (מקוריאה ומהעולם) זה קצת גדול עליו.
בעיניי, כן.
כלומר, בהחלט. סרט מרתק לכל אורכו, כששלוש הדקות האחרונות הן שירה בתנועה. (מילולית)
סרט אדיר
אולי יש לי טעם מוזר.
אגב, עוד סרט קוריאני שמאד מאד מאד אהבתי, הוא המינפולציה הרגשית אבל ההו כה אפקטיבית של MIRACLE IN CELL BLOCK 7, שהוא גם בעיניי, אחד הסרטים הגדולים של העשור.
מה? מה הקשר
סין זה סין, קוריאה זאת קוריאה, מה בכלל מקור ההשוואה שלך? הצורה של העיניים?
זאת תרבות שונה, שפה שונה, רפרנסים שונים.
אשמח לקבל פירוט
כי אני הרגשתי שאני רואה סרט מאוד לא ממוקד, הרבה קונפליקטים לא מפותחים ומניעים לא ברורים או משכנעים. יש חלקים בו שאומרים דרשני – אבל הוא לא מעורר תיאבון בשביל זה. גם העריכה הרגישה לי לא מספיק קצובה, עם סצינות איטיות שנמרחות ומהירות שמסתיימות מוקדם.
המשחק והצילום מקבלים צל"ש.
שלא לדבר על מטיפנות יתר.
(ל"ת)
כלומר, מה בדיוק אתה רוצה פירוט על?
זה לא שאין ביקורת למעלה.
סרט מעולה
ממש מעולה. אבל לגמרי מחזק את שתי הפסקאות הראשונות. אני לא יודע על איזה "ספוילר" מדובר. כל סרט שיספרו את העלילה שלו מראש יאבד משהו מהאפקט, והסרט הזה לא שונה. אבל זה בשום פנים ואופן לא סרט ספוילר ובניית הציפייה ככזה אפילו קצת הורסת.
טירוף חושים
באמת סרט אדיר,מצדיק את כל ההייפ.
אם לשפוט רק ברמה הבידורית, זה הסרט הכי מבדר שראיתי כבר לא מעט זמן. בידור שמצליח להיות מצחיק,מפתיע, מפחיד, מותח, עצוב,מתוחכם ומסעיר. והסרט מצליח ללהטט בין כל הסגנונות הללו בצורה נהדרת, בעזרת עשייה קולנועית מרשימה מאוד.(ממליץ,אגב, להאזין לקטע הזה מהפסקול.) בעיקר אהבתי את חילופי המקומות התכופים של הדמויות בתוך האחוזה.
ובגלל שהסרט הוא כל אלו, אז הוא גם הופך ליצירה שהיא לא בידורית בלבד, אלא כזו שמרתק להפוך בה. מודה שאני אישית פחות מתעניין בתמות חברתיות, אבל זה יהיה עוול לסרט הזה לומר שיש לו מה להגיד רק ברמה החברתית. נושאים כמו זהות מזויפת,תחפושות,כנות עצמית,אחריות אישית נמצאים גם הם בסרט, ומן הסתם עוד הרבה.
סצנת הסיום מעולה לדעתי, ומצליחה להעביר נימה שווה של אירוניה, עצב ואופטימיות.
רק משהו מהותי בסוף של הסרט שלא הצלחתי להביןלמה,בעצם,האבא העני דוקר את האבא העשיר?זו נקמה כלשהי על המוות של הבת שלו?
לו התעלמות ועיוורון למגזר אחר היתה פשע מז'ורי,
אפשר היה לתלות את האנושות כולה על עץ גבוה.
אני לא מבינה את ההתעקשות שלך לא להפריד בין פשע, עוול וסתם מעשה שיש מי שנפגע ממנו.
(ל"ת)
מעולה
סרט מיוחד,מטלטך וחזק מאוד
לא מבינה הרבה אנשים מחברי מועדון ״סרט״ שקראו לסרט מבחיל?! הלו, הסרט נכנס לקרביים וגורם לנו לחשוב על אי צדק והבדלי מעמדות.סרט מעולה עם סוף לא כל כך צפוי.לא לוותר
וזה ההבדל בין "בעיני הפושע" לבין "בעינינו כחברה"
אחד מהספרים המוכרים ביותר בעולם עוסק באדם שרוצח זר "בגלל השמש", ומציג את הרצח מנקודת מבטו. האם זה אומר שאלבר קאמי מאמין שמותר לרצוח כי חם?
האם העובדה שלוליטה מוצגת כפתיינית, וכל הספר כתוב מנקודת מבטו של הומברט, אומרת שזה סבבה לנצל מינית קטינה בעיני נבוקוב או בעיני קוראיו?
מותר לאמן להציג מקרים של אלימות בלי סיבה טובה, גם מנקודת מבטו של התוקפן, וגם תוך יצירת אמפתיה של הקהל כלפי התוקפן, וגם תוך הבנה של מצבו של התוקפן, וזה לא אומר שהוא מצדיק אותו.
סרט דוחה לגמרי
קודם כל, בכל היבט טכני כלשהוא, בימוי, צילום, מיקס סאונד – הסרט מדהים.
גם התסריט מרשים בהיבט הצורני שלו.
אבל הסיפור? מעורר בחילה.
הרבה מאוד זמן לא ישבתי בקולנוע עם תחושת קבס כל כך הרבה זמן.
גיבורי הסיפור הם אנשים נוראים מבחינה מוסרית. דוחים לחלוטין.
ולמרות זאת שהבמאי היה מספיק חכם לא להראות זאת במפורש, רוח התסריט נוטה לצדד במעשיהם.
לא הייתי מתעלף מתדהמה אם הייתי יודע שהיוצר אנרכיסט במידה כזו או אחרת.
מומלץ מאוד לא לראות.
אני לא חושב ככה (לגבי הגיבורים)
אני חושב שמהסרט אפשר להבין די בבירור שהם לא עושים את מה שהם עושים מתוך רוע-לב או סאדיזם, אלא מחוסר ברירה. אלה אנשים שלא יודעים אם יהיה להם מה לאכול מחר בבוקר, כשהם מתעוררים וההוא-מה-שמו משתין להם בכניסה לבית. נכון, הגישה שלהם די צינית, אבל כשהחיים שלך הם מאבק הישרדות אחד ארוך, ציניות היא סוג של מנגנון הגנה. אני חושב שלהבדיל מהסרט הקודם של הבמאי, "רכבת הקרח" – שבצפיה ראשונה חשבתי שהוא מפוספס ובצפייה השניה חשבתי שהוא פשוט גרוע – אין כאן התרפקות על המכוער והדוחה. הבמאי לא מנסה להציג כאן את העוני והעליבות בתור סנסציה.
גם הגלישה של הגיבורים לאלימות לא מוצגת כמשהו שהוא חלק מהאופי שלהם, אני חושב. כשהם מגלים את הסוד של סוכנת הבית הקודמת, זה מבחינתם משהו שיכול לאיים על מקור הפרנסה שלהם, בדיוק כשהם מצאו אחד כזה שאשכרה יכול לסדר להם עתיד טוב יותר. זו סיטואציה שגורמת להם להלחם בשיניים ובציפורניים.
וכשאני חושב על זה – גם המעסיקים העשירים הם לא אנשים רעים. סנובים, כן. קלולסים לגבי האופן שבו הם מתנהגים והעולם שהם חיים בו. אבל אנחנו לא רואים אותם מתייחסים ממש רע לגיבורים. הם עוד חלק בתצרף הטרגי שהסרט הזה מציג.
אומייגאד, פישלר חוזה עתידות
https://imgur.com/EhMBXHz
:O
סרט גאוני, בהחלט שווה את ההייפ סביבו
הכל פה עובד נפלא – הבימוי, התסריט, השחקנים. מהסצנה הראשונה אתה פשוט נשאב לסיפור, שנע בין מצחיק למזעזע, בין האנושי והחוסר אנושי, בין השפע לדלות, וזה נשאר איתך עוד הרבה אחרי שהסרט נגמר.
מה הספוילר הגדול?
ראיתי את הסרט פעמיים, ואני קצת מתבייש לומר שלא הבנתי מה 'הספוילר' המדובר (כלומר הסיום קצת מפתיע, אבל לא הייתי יוצא מגדרי כדי למנוע את הפצתו). מישהו יכול לעזור?
אין אחד גדול
על פי בונג, כל דבר שקורה החל המשעה העשרים עדיף לחוות בלי לדעת לאן זה הולך. אני מסכים שהסרט שולף כמה ארנבים מהשרוול – אבל לא מבין על ההתעקשות שידיעה מראש שלהם תפגע בצפייה.
באופן כללי, אני חושב שהסיבה לשמו של הסרט היא ספוילר
לא בהכרח ספוילר, כמו שכיף יותר לגשת לסרט בלי לדעת למה קוראים לו ככה ומהו טיב הטפילות של הדמויות בסרט. מבחינתי, זה סרט על שני אחים למשפחה ענייה מאוד שמתחילים לעבוד כמורים פרטיים בבית של משפחה עשירה, ומשם עלי לסתום את הפה.
דרור משעני, למשל, ביקש מהמבקרים לא לחשוף פרטי עלילה על הספר האחרון שלו, "שלוש" ובאמת בסוף המערכה השלישית שלו קורית התרחשות כלשהי שידע עליה מראש תבאס את הקריאה בו ממש. מצד שני, כשרחלי רוטנר כתבה בביקורת שלה עליו כמה חשוב לא לדעת עליו כלום, ידעתי שעומד לקרות משהו, מה שהפך את הסתמיות המתריסה של אותה מערכה ראשונה של "שלוש" למעניינת הרבה יותר. בני ציפר, דרך אגב, פשוט נתן לעורכים של "הארץ ספרים" לכתוב ספוילר איום ונורא על הספר בכותרת של המאמר שלו עליו, אבל זו כבר אופרה אחרת.
השחור לבן מיותר.הגרסה הצבעונית עדיפה
(ל"ת)