ביקורת: פרדייז

כש"החיים עצמם", הסדרה הפופולרית שיצר דן פוגלמן, הגיעה לסיומה לפני כמעט שלוש שנים שמחתי משתי סיבות. הראשונה הייתה שהסדרה נסחטה עד לטיפת העלילה האחרונה שלה והנאמנות הבלתי מוסברת שאני מרגיש כלפי סדרות הביאה לכך שרק סיום הסדרה שחרר אותי סוף סוף ממשפחת פירסון ושלל האסונות המלודרמטיים שפקדו אותה. השנייה, והרלוונטית יותר לביקורת זאת, היא שחיכיתי לראות מה יהיה הפרויקט הבא של פוגלמן, עכשיו כשהוא לא כבול יותר לאילוצי הרשת ולהפקת עונות בנות 18 פרקים. 

בסדרתו החדשה, "פרדייז", שזמינה בארץ בדיסני פלוס, פוגלמן חוזר לשתף פעולה עם מצטיין "החיים עצמם", סטרלינג קיי בראון, לעונה טלוויזיונית מבדרת, לעתים מרתקת, לעתים מופרכת – אבל בעיקר לא אחידה. שמונת הפרקים של העונה הראשונה של "פרדייז" מתחלקים בין שני פרקים מעולים, כמה פרקים בינוניים ופרק סיום שהוציא לי כמעט לגמרי את החשק לעונה שנייה. 

בואו נתחיל מהחלקים החיוביים, אחד מהם הוא ללא ספק הפרק הראשון, שהזכיר לי את מה שכבר הספקתי לשכוח במהלך שש עונות ארוכות של "החיים עצמם" – דן פוגלמן יודע לכתוב פרקים ראשונים מעולים. בסדרתו החדשה פוגלמן משתמש באותו הטריק שעליו התבססה "החיים עצמם" בכלל והפיילוט המעולה שלה בפרט, של יצירת מתח דרך קפיצות בין צירי הזמן השונים. אבל הפעם, במקום דרמה משפחתית בה המתח העלילתי נבנה דרך שאלות על אירועים כמו לידות, פרידות וחתונות, פוגלמן ביצע פנייה חדה הישר אל ז'אנר המותחן. ב"פרדייז", בראון הוא סוכן שירות חשאי בשם אקסבייר קולינס, שאחראי על ביטחונו של נשיא ארצות הברית, בגילומו של ג'יימס מרסדן, שברשותכם אכנה אותו הנשיא מרסדן מפה והלאה. בעוד מרסדן מקבל ב"פרדייז" הזדמנות להפגין גם יכולות קומיות וגם דרמטיות, ולא מאכזב באף שלב, בראון לא זוכה להזדמנות זהה להפגין טווח יכולות. אבל בכל זאת בראון מצליח, למרות שמגלם דמות קצת משעממת, להיות צפי וכריזמטי לאורך העונה ולהוות דמות מקורקעת יחסית בתוך סדרה שהיא הכל חוץ ממקורקעת במציאות.     

ועכשיו אני בבעיה. הגורם העיקרי שהביא אותי לכתוב על הסדרה הוא הפרק הראשון המצוין שלה והדרך שבה פוגלמן מכניס את הצופים לעולם הסדרה. הבעיה היא שבלתי אפשרי לכתוב עליו, או על המשך העונה, בלי לספיילר אותו, שכן ההנאה בו מבוססת בעיקר על תפניות עלילתיות. אז בואו נחליט ככה: קחו המלצה חמה על צפייה בפרק הראשון של הסדרה, וזאת למרות שהמשך העונה לא משמר את הרמה, ומכאן והלאה אני אצא מנקודת הנחה שכבר ראיתם את פרק הפתיחה או שאתם בסדר עם ספוילרים.

ספוילרים לפרק הפתיחה מפה והלאה אם זה לא מספיק ברור

אז כאמור, בראון מגלם סוכן שאחראי על ביטחונו של נשיא ארה"ב, אבל כבר בתחילת הפרק הראשון מוצא את הנשיא מרסדן מת על רצפת חדר השינה. בניגוד לסדרות פחות טובות (שיעול נטפליקס שיעול) שמתמודדות עם חוסר ההיכרות של הצופים עם עולם הסדרה והדמויות בעזרת סצנות מסורבלות ומלאות באקספוזיציה, פוגלמן, כמו בפרק הפיילוט של "החיים עצמם", מנצל את הדיסאוריינטציה כדי לבנות מתח וסקרנות אצל הצופים. בעידן בו מצופה מסדרות להתחיל ישר מהאקשן, כחלק מהמאבק הקשה על תשומת הלב של הצופים, בולטת עוד יותר התעוזה של פוגלמן ו"פרדייז" שמסתירים, ממש עד סיום הפרק הראשון, את העובדה שהסדרה כולה מתרחשת במציאות דיסטופית לאחר אסון שהשמיד את מרבית אוכלוסיית כדור הארץ ושהעיירה בה הם מתגוררים, פרדייז, היא מקלט אטומי של מיליארדרים שנבנה כעיירה בתוך הר. אה כן, זו סדרה קצת משוגעת אם לא אמרתי קודם. 

אבל אחרי הפרק הראשון המעולה, שמצליח להפתיע את הצופים, מתחילות הבעיות. אמנם "פרדייז" עושה עבודה טובה בהעלאת שאלות ומענה הדרגתי עליהן לאורך העונה, אבל הסדרה מלאה גם בניסיונות פחות מוצלחים לטוויסטים שהופכים את הסדרה לנוסחתית ולא אמינה, מפני שנראה שהיא מתעדפת יצירת מתח על פני אפיון דמויות עקבי. אחרי פרק שני לא רע בכלל, שמתמקד בדמות המיליארדרית שאחראית על הקמת פרדייז ובעבר הטרגי שלה, מתחילה הסדרה לאבד אחיזה ברצונות המוחשיים והרגשיים של הדמויות, ונראה שהיא התמכרה למנהג לסיים כל פרק בקליף האנגר מפתיע, גם אם הוא חסר היגיון עלילתי. גם סדרת מסתורין מדע בדיוני צריכה לשכנע את הצופים באמינות העולם שלה וליצור דמויות מציאותיות, אבל נראה של"פרדייז" היו משימות חשובות יותר, כמו שילוב עוד שיר רוק משנות ה-80 בפסקול (טוב בסדר, סך הכל כן נהניתי מהפסקול, פשוט בשלב מסוים הקאברים הדרמטיים בסוף כל פרק מיצו את עצמם). 

רצף הפרקים שבאמצע העונה, החל מהפרק השני ועד השישי, משתנים ברמת האיכות שלהם אבל הם לא משעממים באף שלב: דבר אחד שאפשר לזקוף לזכות "פרדייז" זה שהיא לא חוסכת עלילה להמשך. בפרקים אלו, דרך פלאשבקים שמזכירים את מבני הפרקים ב"אבודים", אנו לומדים להכיר את שלל הדמויות בעיירה. בעוד חלק מהדמויות מוצלחות יותר וחלק פחות, הבעיה היא מספר הדמויות עצמו. פוגלמן ידוע ביכולתו ליצור סיפורי רקע מרגשים ודרמטיים בזמן קצר, כפי שעשה פעמים רבות ב"החיים עצמם", אבל בסדרה הזאת הוא לקח על עצמו מספר גדול מדי של דמויות לפתח בשמונה פרקים ובגלל זה חלק ניכר מהן מרגישות חד ממדיות, או אפילו יותר גרוע, כמו דמויות שנוצרו אך ורק לצרכי עלילה. 

אבל שווה להישאר עם "פרדייז" באמצע הבינוני שלה, גם אם רק בשביל הפרק השביעי. עם כל הכבוד לתעלומות העלילתיות, השאלות הרגשיות הן מה שהחזיק את העניין שלי לאורך העונה, ובראשן השאלה מה בדיוק קרה לאשתו של אקסבייר. בפרק השביעי, שהוא הפרק הטוב בעונה בפער ניכר, אנחנו מקבלים תשובה לכך. הפרק מספר את אירועי יום הכניסה לפרדייז בבית הלבן, יום שבו אסון סביבתי, בשילוב עימות גרעיני שנגרם כתוצאה מכך, מביאים להתמוטטות החברה. הפרק, שמעביר לקדמת הבמה את הביקורת שליוותה את העונה כולה נגד עושר מוגזם וכוחו בחברה המודרנית, מצליח להציג תרחיש אפוקליפטי שנראה מספיק מציאותי ורלוונטי לאתגרים שעומדים כיום בפני המין האנושי כדי להפוך את חווית הצפייה בפרק למורטת עצבים. אמנם הסדרה כשלה לעתים ביצירת עלילה מקורקעת ואמינה בתוך פרדייז עצמה, אבל הפרק השביעי מחפה על כך – הצילום התזזיתי מזמין את הצופים לשים את עצמם במצב הזה, הכתיבה מעלה בפניהם שלל דילמות מוסריות והפרק משאיר אותם עם תחושת מועקה גם זמן רב אחרי סיומו. 

ואז מגיע פרק סיום העונה, שמזכיר את שלל הבעיות שהיו ל"פרדייז" לפני הפרק השביעי ומגביר אותן ל-11. התשובה לתעלומת הרצח של הנשיא מרסדן לא מספקת בשום צורה, השיא של חלק מקווי העלילה מרגיש אנטי קליימטי ואת התשתית לעלילה של העונה השנייה אפשר היה לנחש כבר מהפרק השלישי. כן היו כמה רגעים מופרכים עד כדי שעשוע, כמו קו העלילה החוזר על קונסולת המשחק Wii, שהשאירו בי מעט אופטימיות שפוגלמן ושאר היוצרים מודעים לכמה משוגעת הסדרה שלהם מרגישה לפעמים, ושבעונה הבאה הם ינסו להשתמש בזה יותר במקום להתעלם מזה. 

בסופו של דבר, העונה הראשונה של "פרדייז"  הכילה כמה רגעי שיא שמפצים על מספר גדול יותר של רגעים מתסכלים או מופרכים. לעונה השנייה אגיע עם ציפיות יותר מותאמות אבל גם עם תקווה לעוד פרקים כמו הראשון והשביעי, כי זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשאר נאמן לסדרה בינונית של דן פוגלמן, מתוך תקווה שתכיל לפעמים הבזקי גאונות נדירים.