נערה יפה ומתוקה מעיירה קטנה ושמרנית, שאוהבת סוסים ואת ישו, מגלה יום אחד שאין אלוהים. כי אילו היה, הוא לא היה מרסק את המטוס שלה ואת גופה, מעלה אותה בלהבות, ומותיר אותה אחרי תהליך שיקום ארוך ומייסר עם חצי גוף שרוף וצורך תמידי בתרופות. אז היא מחליטה שכל מה שגדלה עליו הוא שקר, ועוזבת את הוריה ואת עיירת הכנסיה הקטנה לטובת ההיפך המוחלט – לאס וגאס. היא מגיעה לשם בכוונה מוצהרת לחוות חטאים, וכמה שיותר.
"פרדייז" הוא סרטה של התסריטאית המבריקה-לפעמים דיאבלו קודי, הידועה בזכות "ג'ונו" ו"תקועה" ("Young Adult") – והסרט הראשון שהיא גם מביימת בעצמה. קודי כבר הוכיחה שהיא יודעת לדקור: התסריט ל"תקועה" היה מכאיב בכנות ובישירות שלו, וחסר כל רחמים כלפי הדמות הראשית. וגם כאן, כבר בתחילת הסרט, קודי מבהירה שאין לה בעיה להעביר את הגיבורה שלה ייסורי גיהנום; אז כשהיא זורקת ילדה תמימה כשה – כפי שניתן להבין מהסמליות הלא ממש עדינה בשמה, לאמב, לאמב – אל תוך גיא הצלמוות של לאס וגאס, עם תיק מלא בסטיפות של שטרות מכספי הפיצויים שקיבלה, ברור שדברים רעים הולכים לקרות.
אבל הם לא קורים. מתברר שלאמב נחתה באותה הלאס וגאס של "סוף סוף וגאס", ולא של "לעזוב את לאס וגאס". היא אולי עזבה את העיירה מדורגת ה-G שלה, אבל הגיעה בסך הכל לעולם של PG-13 – שעדיין לא כולל יותר מדי אלימות, עירום או שפה גסה. כמעט מיד עם הנחיתה בעיר היא פוגשת את הבארמן וויליאם (ראסל בראנד) וזמרת הבארים האדומה לוריי (אוקטביה ספנסר). שניהם אמורים להיות דמויות מלוכלכות ומסוכנות מתחתית החברה, אבל ברור מדי מהרגע הראשון שהם זוג נשמות טהורות שיגנו על הבחורה המסכנה מתחלואי העולם. ראסל בראנד אמור, או לפחות ככה מספרים לנו, להיות רב-שגל חסר רחמים שדופק, זורק ויורק, אבל לרגע אי אפשר להאמין לזה. הוא חביב מדי ובריטי מדי, ואם הוא לא יתנהג כמו ג'נטלמן זאת תהיה הפתעה. במהרה מתברר שזו עומדת להיות אחת הקומדיות האלה שבהן שום חטאים של ממש לא יתבצעו. בקיצור, קודי מאיימת להפיל את הגיבורה שלה למטחנת בשר, ובמקום זה מרפדת את דרכה בצמר גפן מתוק.
את לאמב מגלמת ג'וליאן האף (המוכרת בעיקר מ"רוקדים עם כוכבים" האמריקאי). היא די טובה בלהיות ילדה טובה, אבל לא טובה מספיק כדי להיות ילדה טובה שמנסה להיות רעה. היא מקריינת את הסרט במין מונוטונית צינית, ומדברת בוואן-ליינרים – מה שהיה יכול להתאים בדיוק לג'ונו ההיפסטרית, אבל נשמע חסר כל אמינות כשאותן שנינויות יוצאות מהפה של מישהי שאמורה היתה לגדול ללא כל גישה לתרבות הפופ, וצריכה לשאול איך מאייתים "רדיוהד".
מוזר שקודי, שדווקא בתסריטים אמורה להבין, בחרה לביים דווקא את התסריט הזה, שהוא פשוט לא מספיק טוב. הדמויות לא מספיק מעניינות, העלילה מאולצת, ומעצבן שדווקא סרט שמתחיל בהכרזה שאין אלוהים נאלץ להשתמש ב"ניסים" תסריטאיים – צירופי מקרים בלתי אפשריים – כדי להגיע מנקודה לנקודה. בדרך, הוא לא מלמד אותנו שום דבר על החברה הדתית השמרנית, לא על חברת החטאים החילונית, ולא על ההתלבטות בינהן. לא כל במאי מצליח להמריא כבר בסרט הראשון, ואין מה לכעוס על דיאבלו קודי שלא הצליחה – אבל ממנה אפשר היה לפחות לצפות לאיזו התרסקות אלימה ובוערת, לא לסתם קומדית נוסחה בינונית מינוס.
פורסם במקור בוואלה
אכזבה
חיכו לדיאבלו הרבה שנים, ובסוף קיבלו דיאבלו 3.
?
(ל"ת)
זה מצחיק רק אם אתה משחק דיאבלו.
(ל"ת)
אני לא משחק דיאבלו
אבל שמעתי על זה מספיק מחברים שכן, אז זה הצחיק גם אותי. אני מניח שזה עדיין נכנס תחת הגג של בדיחות למי שמכיר דיאבלו.
"מוזר שקודי, שדווקא בתסריטים אמורה להבין, בחרה לביים דווקא את התסריט הזה"
לא צריך לשאול קודם כל למה היא בחרה לכתוב אותו?
בוא נשאל את זה ככה
האם ניתן להתרשם על פי הסרט שדיאבלו קודי אינה מאמינה באלוהים?
כי אם כן, אני אותר על הסרט. אני הולך לקולנוע כדי להנות, לא כדי לחטוף התקפות על האמונה שלי.
למה שתרגיש מותקף כי מישהו חושב אחרת ממך?
נראה לי הרבה יותר מעניין ומעשיר לראות סרטים עם השקפות עולם שונות משלך, מאשר כאלה שאומרים שוב ושוב דברים שאתה יודע כבר.
הסרט פחדני מכדי להגיד משהו חד משמעי בעניין.
ולא תפסיד הרבה אם לא תראה אותו. ובכל זאת, ההגדרה שלך נשמעת מאוד צרה. אתה הולך רק לסרטים שנעשו על ידי אנשים שמאמינים בדיוק בדברים שבהם אתה מאמין? לא מעניין אותך לשמוע דעות או השקפות אחרות? ובלי קשר, לא ראית המון סרטים עם השקפות נוצריות?
אני הולך לסרטים שנעשו על ידי אתאיסטים
פשוט לא בא לי בקולנוע להכניס את הראש לויכוח פנימי שאין לי כח אליו.
מאותה סיבה שאולי אתה לא היית הולך לדרשה של רב מחזיר בתשובה גם אם יש הרבה צחוקים, אבל כן תסכים לצפות בסרט טוב שנעשה על ידי יוצר חרדי
מקובל לגמרי, אבל מה שאמרת הוא:
"האם ניתן להתרשם על פי הסרט שדיאבלו קודי אינה מאמינה באלוהים? כי אם כן, אני אותר על הסרט." לא שאלת האם הסרט הוא דרשה או הטפה לאתאיסטיות, הצהרת שאתה מתכוון לפסול אותו רק על פי הדת (או חוסר הדת) של היוצרת.
...לפי הרושם המתקבל מהסרט.
לי זה נשמע סביר.
"על פי הסרט", לא על פי ידיעה על החיים הפרטיים שלה.
(כמו בתוכנית מצב האומה למשל)
למה לא?
אני אתיאיסט וקראתי את חיי פיי (ודי נהניתי), אני די סוציאליסט וקראתי את סנואו קראש (ואהבתי), ספינת הקרב פטיומקין הוא אבן דרך בתולדות הקולנוע (למרות שאני לא קומוניסט)…
ראה בדיון על 'אושפיזין':
http://www.fisheye.co.il/ushpizin/
זו דוגמא טובה
נראה שאותה בעיה די מפריעה לכותב הביקורת. אושפיזין בא עם מסר שלכאורה צורם לאוזן אתאיסטית. בניגוד לסרט למלא את החלל למשל.
אני יכול להבין שפרדייז הוא כמו אושפיזין אבל הפוך?
תודה, מילאת להפליא את תפקיד המבקר. מחקתי מהרשימה.