יש מעט מאוד סופרים שהפכו לז'אנר קולנועי. בדרך כלל, סרטים מקובצים על פי שם הבמאי או שם הכוכב; נדירים הם המקרים שבהם אפשר לאגד חבורה שלמה של סרטים על המדף תחת הכותרת "מבוסס על ספריו של…" אפשר ליצור מדף כזה של סרטי סטיבן קינג, למשל, או, להבדיל, סרטי ניקולס ספארקס. כשאתם נתקלים בסרט המבוסס על ספר של ניקולס ספארקס – ולא משנה מיהו הבמאי או מיהם השחקנים – אתם יודעים מה תקבלו. סרט ספארקסי.
יכול להיות שג'ון גרין עומד להפוך לסופר שהוא ז'אנר כזה. בדיוק שנה אחרי ש"אשמת הכוכבים", המבוסס על ספר של גרין, היה להיט ענק בקרב שכבת גיל ספציפית, מגיע עכשיו "ערים של נייר", המבוסס גם הוא על אותו סופר. הסרטים בוימו על ידי במאים שונים, רק שחקן אחד משותף לשניהם, והעלילה שונה לגמרי – ובכל זאת, אפשר להרגיש באיזו קירבת-משפחה בינהם. ומכיוון שלפחות עיבוד קולנועי אחד נוסף ("מחפשים את אלסקה") כבר בדרך, נראה שזה בהחלט הופכת להיות מעין סדרה: סרט הנוער המבוסס-על-ג'ון-גרין השנתי. ואם זה באמת מה שיקרה – אני לא אתנגד בכלל.
על פניו, אין שום דבר מאוד חדשני בסרטים/ספרים של ג'ון גרין. הם מספרים סיפורים די סטנדרטיים. למעשה, "ערים של נייר" מתחיל באופן שהוא הסטנדרטיות בהתגלמותה: גיבור הסרט, קוונטין (קיו), מספר על הנערה מהבית ממול, מרגו, ואיך הוא התאהב בה ממבט ראשון מהרגע שהגיעה לשכונה. מאז "שנות הקסם" לא ראיתם סיפור כל כך כללי. מרגו מתגלה במהרה כסוג מסוים מאוד של שכנה ממול: אותו הטיפוס הקולנועי שזכה לכינוי הלעג Manic Pixie Dream Girl, נערת החלומות הפייתית שהיא תמיד פרועה וחיננית ובעלת שיער עשיר ומלא ברק, והיא זו שתציל את הגיבור המרובע מעצמו ותלמד אותו למצות את החיים במלואים. מרגו לוקחת את קיו ללילה פרוע אחד של תעלולים ונקמה, ונדמה שברור לאן כל זה הולך.
אבל זה לא. רגע אחר כך, מרגו נעלמת, ואיזה מין סרט על אהבת נצח זה, בלי האהובה? קיו וחבריו מבית הספר מנסים לפענח את המסתורין, והופכים למעין שרלוק הולמס ג'וניור פרברי לעניים.
ראיתם כבר סרטים על בני נוער אמריקאיים מהמעמד הבינוני-גבוה שמתכוננים ל"פרום" ומתאהבים ורבים ומקנאים וחוזר חלילה; הסרט הזה לא שונה בהרבה. ובכל זאת הוא טיפה יותר מודע לעצמו, טיפה יותר אינטליגנטי, טיפה יותר כן מסרט התיכון הממוצע. הקלישאות המוכרות עדיין כאן, אבל הסרט מסתכל עליהן מזוית קצת שונה. ובעיקר: הסרט לא מסתיים באופן שהקלישאה מכתיבה, ומנסה להפוך על הראש כמה מהמוסכמות שעליהם הוא מבוסס. זה אמנם לא לגמרי עובד, בעיקר משום שהסרט מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לכתוש את הקלישאות בזמן שהוא נהנה מהן, והוא מתוק וקליל מכדי להיות איזו אמירה חריפה באמת על סרטי נוער. אבל הוא מנסה, וגם זה משהו.
ואם לשפוט לפי המדגם הקטן הקיים, זה סימן ההיכר של "סרטי ג'ון גרין". הם נראים כמו סרטי נוער רגילים וחנפניים ורומנטיים – אבל יש בהם טיפה יותר מהנוסחה המסחרית המקובלת. הם לא פורצים דרכים, אבל יש להם שכל, והם מוצלחים יותר מהמוצרים הקולנועיים הממוצעים לנוער. זו לא מהפכה, אבל זה ממש נחמד.
"ערים של נייר" מוצלח פחות מ"אשמת הכוכבים" מכמה סיבות. קודם כל, חסרה בו שיילין וודלי, מכונת קסם אישי שיכולה לעשות הכל באופן חינני, כולל לגסוס מסרטן. עובדה. קארה דלבין, שמגלמת את מרגו, היא שיילין וודלי וונאבי. היא נחמדה, אבל היא פחות משכנעת בתור הנערה המושלמת, ה"נס" שקרה לגיבור הסרט באמצע חייו. נאט וולף – אייזק ב"אשמת הכוכבים" השתדרג לתפקיד הראשי כאן, וגם הוא לא הרבה יותר מהנער הרגיל (שהוא כמובן קצת חנון, רגיש, לא הולך למסיבות אבל יש לו שני חברים טובים, אחד שחור ואחד לבן). כמו כן, מכיוון ש"ערים של נייר" לא עוסק בחיים ומוות אלא בשאלה הרק טיפה פחות חשובה של מציאות בת-זוג לפרום, ההרגשה היא של סיפור קטן יותר. אבל הוא חמוד, נעים, כיפי ואפילו קצת חכם. כלומר לא חומר לחתונה, אבל בשביל דייט לפרום הוא בסדר.
פורסם במקור בוואלה
יש לי בעיה עם נאט וולף
אני עוד זוכר אותו מסדרת הילדים "האחים העירומים" ועד היום הוא מעצבן אותי, חד וחלק. ב"אשמת הכוכבים" עוד סבלתי אותו כי לא היה לו תפקיד גדול, אבל הוא… פשוט בלתי נסבל בעיני. את קארה דלווין אני יותר מחבב אבל אתה טוען שהיא נעלמת די מהר, אז אם רוב הסרט אני נתקע עם וולף כמעט בלי דלווין, כבר לא נשמע כיף.
אכן, אתה תקוע כל הסרט עם נט וולף והחברים שלו, שהם מעצבנים באותה מידה.
(ל"ת)
כן, כותרת המשנה, מה הסיפור?
בהתחלה הייתי בטוח שזה קוד מורס, אבל אני לא מבין למה לכם לכתוב שם "R".
סרט נחמד
בימוי נחמד, משחק נחמד, פסקול נחמד…נחמד. אני גם אוהב את המסר שלו שיוצא נגד הקלישאות, הבעיה היא שהוא מועבר בצורה מאוד שטחית, וכפי שאמרת, הם מנסים להעביר אותו בזמן שהם גם די סותרים אותו, אז זה בעייתי.
נאט וולף שחקן חביב. קארה דלבין בסדר, אבל אלוהים, היא נשמעת כל הזמן כאילו היא צרודה. או מצוננת. החברים של קיו גם בסדר, אבל הצחיק אותי שהחבר הלא שחור נראה כאילו הוא בכיתה ט' כשהוא אמור להיות בי"ב.
"מחפשים את אלסקה" הוא האהוב עלי בצורה ניכרת מבין שלושת הספרים של גרין שקראתי (יחד עם זה ו"אשמת הכוכבים") ואני מקווה שהסרט יעשה לו צדק. גם לו יש מסרים שלא רואים ברוב סרטי הנעורים, ואני אשמח אם הפעם אם יתעמקו בהם קצת יותר מאשר פה.
כמה הגהות לביקורת
טכני לגמרי
"הסרט הזה שונה בהרבה"- אני מניח שהשמטת את ה"לא" בטעות
"טיפה יותר כן מסרט התיכון הממוצע"- נראה לי שכותבים "כנה" אבל אני יודע שיש דעות שחלוקות על זה
"הם לא פורצים דרכים"- הם לא פורצי דרך
זהו, אפשר למחוק את התגובה אח"כ מבחינתי
כותבים כן,
אבל בלשן אחד (שכחתי מי ואני בטוח שזה מביך), תמך בצורה כנה על מנת להבדיל מהמילה 'כן' (במשמעות 'חיוב', 'אכן').
בעיקרון אפשר להשתמש בשתי הצורות, אבל 'כן' היא הנכונה יותר. בתנ"ך היא מופיעה רק בצורת הרבים (כנים), והוחלט שחלים עליה הכללים של המילה 'מתים' (מת ביחיד).
יכול להיות שלא הבנתי את הסרט?
מה שאני ראיתי הוא סרט שלא בטוח מה הוא רוצה להיות. סרט אהבה חמוד וממורמר, סרט מסע נערי ומלא הורמונים, או בכלל מותחן חקירות? זה נראה כאילו הסרט לא מתלבש על שום ז'אנר, ולמען האמת, התחושה הסופית היא בעיקר של סרט לא… לא שלם. לא מגובש.
חוץ מזה, הוא ממש ממש מדכא. יש לו סוף מתסכל, שאהבת דורון, אבל לי הוא פשוט עשה רע, כי הוא סתמי ומאכזב. ככה, סתם, עצוב. שהצופה יצא מדוכדך. מה המסר של הסוף הזה? מה למדנו מהסרט הזה בכלל? אוף.
חיפשתי בגוגל, מצאתי את Rocket Science.
(ל"ת)
תודה
rocket science
זה סרט מעולה, בדיוק בגלל שבירת הקלישאות האלו. ואנה קנדריק מראה כמה פוטנציאל היה לה לפני שהחליטה לעשות רק מיוזיקלס מטופשים.
Mental floss
אני לא בטוחה את מי זה מעניין חוץ ממני, אבל מסתבר שהסופר הוא זה שמנחה את הmental floss list shows. (זה https://youtu.be/L4qjUNdVpLE )
לא סבלתי אותו.
טיפשי בכל כך הרבה רמות וחסר טיפה אחת של היגיון.
למה קראו לזה ערים של נייר ולא ערי נייר?
אני יודעת שזה ניטפוק אבל זה ממש משגע אותי.
על משקל
חומות של תקווה, דמעות של שתיקה, שיר של אש וקרח, ירח של נייר ושובו של הג'דיי.
על רגל אחת נראה לי שסמיכויות לא עובדות כל כך טוב בשמות של סרטים. או בשמות סרטים.
רק דוגמה אחת מתאימה.
חומות של תקווה ודמעות של שתיקה הם שניהם שמות בלי קשר לשם המקורי. שיר של אש טקרח ושובו של הג'דיי הם שניהם תרגומים מדוייקים, של שמות שגם במקור לא היו סמיכות (a song of ice and fire, return of the jedui). רק "ירח של נייר" הוא תרגום מקביל לנוכחי- שם שבאנגלית היה סמיכות (לא a moon of paper, אלא paper moon) שהמתרגמים העבריים בחרו להעלים.
השם של הסרט זהה לשם של הספר
כך שהניטפוק צריך להיות מכוון למתרגמים של הספר ולא של הסרט…
אני יודעת פשוט כאן אפשר להתלונן:).
(ל"ת)