ביקורת: פנתיאון

אחת הסדרות הכי טובות של השנה קבורה בשירות סטרימינג שאף אחד לא שמע עליו.
שם בתרגום חופשי
פנתיאון
שם לועזי
Pantheon

זה היה נכון עוד לפני עידן הסטרימינג וזה נהיה נכון כפליים אחריו: יש יותר מדי סדרות בכל רגע נתון מכדי שמישהו יוכל לעשות בהן סדר. כן, גם סרטים יש הרבה, אבל כמות התוכן הטלוויזיוני מעוררת אימה באופן משתק, יעיד כל מי שגלל בנטפליקס או בשירות אחר וניסה למצוא את הדבר הנכון לראות. רק שאין דבר נכון לראות, ואף פעם לא נבחר את הסדרה הכי נכונה, ולכן הרבה פעמים אנחנו מסתפקים בסדרה שעשתה הכי הרבה רעש או נראית הכי פחות מאיימת. אני כותב את כל זה כדי להסביר – לעצמי אם לא לכם – איך לעזאזל יצירה שכתובה, משוחקת ונראית כל כך טוב (פלוס מינוס בעיות סאונד בפרקים הראשונים ואנימציה לא מהמדף הגבוה לאורך כולה) פשוט נעדרת לחלוטין מהשיח. הרי למען השם, אנשים בכלל יודעים שיש שירות סטרימינג כזה, AMC+?

נראה שלא, וחבל, כי "פנתיאון" היא יצירת מדע בדיוני שהיא חובה לאנשים שאוהבים את המד"ב שלהם קר, אינטליגנטי, ואמין. "אמין" לאו דווקא במובן שאין רגעים שאתה מרגיש שהכותבים מתייחסים לטכנולוגיה כמו לקסם, כמו שהסוגיות שעולות בו הן אמינות ונראות רלוונטיות. ספציפית, סוגיית "תודעה מועלית" (Uploaded Intellignece).

רוב סרטי המד"ב מתייחסים לתודעה מלאכותית כשהם מדברים על מעין תודעות-על שמתקיימות בצורת קוד בינארי במחשב שיכול לחולל מלחמות בכמה צפצופים, אך "פנתיאון" מדמיינת עולם שבו במקום לנסות להתחרות במחשב העיבוד שיש לנו בראש, אנחנו מעתיקים אותו. התוצאה: העתק של אדם, רק בלי החלק הזה של גוף (טוב, טכנית הם חיים בשרתים. אז בלי החלק הזה של גוף אנושי).

ל"פנתיאון" יש כמה קווי עלילה: נערה דחויה חברתית שמקבלת הודעות מוזרות, נער גאון עם אבא מתעלל, עובד גאון שמקבל הצעת עבודה לעבור לחברה אחרת, ולאט לאט אנחנו מגלים עוד סיפורים – ואולי החלק הכי מדהים לגביה היא שאף אחד מהם הוא לא על "מה זה להיות אנושי". הסדרה פשוט לא מתעניינת בשאלה הזאת, או אולי יודעת שכבר עשרות סרטים וסדרות ניסו לענות על זה. במקום זה, הסדרה מתמקדת בשאלה איזה קשר אפשר ליצור בין תודעות מועלות לבני אנוש, ובשאלה המעניינת בהרבה (או לפחות, המקורית בהרבה): "מה זה להיות תודעה מועלית".

אבל החלק הכי טוב לגבי "פנתיאון" זה לא מה שהיא לא עושה, אלא מה שהיא כן עושה: וזה לטוס. ל"פנתיאון" 8 פרקים (כולם באזור ה-40 דקות) והסדרה מצליחה לעשות איזה כישוף מוזר שבו מצד אחד אתה מסיים את פרק 2 ואומר "וואו, האם אני בסוף העונה" כי אין ספק שסדרות אחרות היו מותחות את קו העלילה הזה למשך יותר מדי דקות, ומצד שני אתה אף פעם לא מרגיש שאין לך מספיק זמן עם הדמויות והרגשות שלהן. זה כאילו הסדרה יודעת מה התזמון המושלם להשקיע בעולם, בדמויות ובפיתוח שלהם תוך כדי שהעלילה תמיד מתקדמת בצעדי ענק. לכל הפחות, בקצב שצפוי שסיפור עם גאונֵי-ענק שחופשיים מכל מגבלה יתקדמו בו; וכך אפשר גם לעשות את הדבר הכי כיפי בסדרות (להיקשר לדמויות ולהחזיק אצבעות שלא יקרה להן משהו רע) וגם ליהנות מהדבר הכי כיפי בסרטים (עלילה שמתקדמת תדיר בלי לבזבז לאף אחד זמן). באמת שאין לי מושג איך הם עשו את זה. כל הכבוד לכל המעורבים בדבר.

כי באמת, קולקציית הדמויות פה היא מדהימה: מאדי (קייטי צ'אנג), קספיאן (פול דאנו), דיוויד (דניאל דיי קים), אלן (רוזמרי דהויט), לורי (הת' לינד), קודי (איכשהו לא ארון פול, אלא סקוט מקנרי) וקארי (ארון אקהרט) הם גלריית דמויות שבכל סדרה אחרת היו כנראה הדמות הבולטת ופה הן מצליחות לעשות משהו בין ריב לריקוד, שבו בכל סצנה הנאמנות וההתלהבות שלך עם דמות אחרת. גם כשדמויות מתסכלות, אתה יודע למה הן עושות את מה שהן עושות. אפילו דמויות משנה שנראות גנריות להחריד – נניח, יו"ר החברה שהעלתה תודעות כאלה מלכתחילה – מתגלות לקראת סוף הסדרה כדמויות רב ממדיות, מעניינות ופחות צפויות משחשבת. בעצם, בגלריה שלמה של דמויות יש רק אחת שאני מאוכזב שנשארה ברמת ה"מטורפת וואי וואי איבדה את זה לגמרי", ואני מקווה שימצאו בעונה השנייה משהו יותר מעניין לעשות איתה מאשר "אתם לא מבינים כמה היא מטורפת".

אם יש מקום שבו הסדרה כן לוקה זה, כאמור, ערכי ההפקה. זה לא שהסדרה נראית או נשמעת רע, אבל יש רגעים שבהם אפשר לראות את התפרים באופן בולט מדי. מצד שני, פסקול השירים של הסדרה מפצה על מספר הרגעים שבהם דמויות נראות קשיחות בתזוזה שלהן.

אני יכול להמשיך להשתפך על הסדרה – או לצחוק קלות על הדרך שבה ישראל מעורבת בעלילה – אבל המלצה וקוץ בה, כי כאמור, אני די בטוח שאפילו אמא של AMC+ לא צופה ב-AMC+, ויש משהו מעצבן בלהמליץ על משהו שהוראות הצפייה בו מתחילות ב"אז קודם תפעיל VPN". אבל בעידן שבו אנשים עוברים שעות של תוכן רק בשביל לראות משהו ממש טוב, מה שאני יכול להגיד לכם זה ש"פנתיאון" – בטח לחובבי מד"ב אבל גם לצופים רגילים – פשוט ממש ממש ממש טובה.