אנדי סאמברג הוא ניילס, צעיר שבת זוגו הפקצה זכתה להיות שושבינה בחתונה של חברתה הטובה. כיוון שחתונות בארה"ב הן לא ערב דיסקוטק באולם שנראה כמו הארמון של סדאם חוסיין (בחייאת ישראל, מה הקטע?) אלא אירוע שמתפרש על פני סופ"ש שלם באתר נופש, מוצא עצמו ניילס בפאלם ספרינגס – מקום בלי פאלם ובלי ספרינגס (לא לפי הסרט, בכל אופן) אבל עם הרבה חול וסלעים. מי שגדל בנגב ירגיש בבית.
ניכר שהחתונה לא מעניינת את ניילס; הוא לא עושה מאמץ להשתלב עם משפחת הכלה, עם משפחת החתן או עם חוש האופנה – והוא מעדיף בעיקר להשתכר ולספר בדיחות לא במקום. החתונה היא מבחינתו מסיבת הרווקים, אלא שהסנובים הזקנים והעשירים קצת פחות בקטע של "תנו לי וווווּ!", וגם החבר'ה הצעירים והיותר "קולים" רואים את ניילס כטיפוס די מוזר. כי בחייאת, כמה קשה להסתובב עם טוקסידו למשך סופ"ש אחד ולזייף סמול טוק? זה לא שהחתונה הזו נמשכת לנצח. כלומר, אלא אם אתה ניילס, וכלוא בלולאת זמן. אז בעצם, תשכחו מהמשפט האחרון.
"פאלם ספרינגס" יוצא מנקודת הנחה שראיתם סיפור לולאת זמן אחד או שניים בחייכם – אם לא בקולנוע אז ודאי ב-"באפי", "מכושפות", "דוקטור הו", "על טבעי", "תיקים באפלה" או אפילו "זינה הנסיכה הלוחמת". זה טרופ ממש אבל ממש פופולרי, ולהכיר את הקונספט שלו בכל פעם מחדש זה, ובכן, מרגיש כמו לולאת זמן. לכן "פאלם ספרינגס" מוותר על הטנגו הזה עם הצופים ונפתח כשניילס כבר עמוק בלולאה. עד כמה עמוק? לא ברור, אבל הוא בטוח לא התחיל אותה היום (כלומר, הוא טכנית כן).
הויתור על הטנגו מאפשר לנו להגיע ישר לחלק המהנה של הסרט. טוב, מהנה עבורנו; אמנם ניילס לא בדיוק תקוע באיזו רפת בקזחסטן, אבל נסו אתם לראות את אותם הפרצופים יום-אחר-יום, תקועים בשגרה ובלי שום אפשרו… אה שיט, אנחנו ניילס?
בשיר "זמן" כותבת נעמי שמר "ככה בבדידות מושלמת כל ההחלטות נופלות, וכל ההחלטות שלי הן – כל הכן וכל הלא". ניילס אינו גיבור עם שאיפה גדולה לצאת מהמצב אליו נקלע, לפחות לא כיום, אחרי ששכח מה לעולם הגדול והזר יש להציע. כי בפינה השקטה והמבודדת שהיא פאלם ספרינגס ניילס הוא המלך, וכל ההחלטות הן שלו – כל הכן וכל הלא. כאשר אתם נמנעים מלטפס גבוה, אין לכם סיכוי ליפול. ניילס מצא לעצמו אידיאל של שִגרה בחתונה האינסופית הזו, והוא למד לחיות עם הסיטואציה.
סיפור לולאת זמן על בחור שלא כזה רוצה לצאת מלולאת זמן (או "וואלה רוצה באמת שרוצה אבל כבר ניסיתי הכל ולא נראה שיש פתרון, אז… בירה?") הוא לא סיפור שיחזיק מים, ופה נכנסת שרה (כריסטין מיליאוטי. האמא מ-"איך פגשתי") – אחות הכלה ואחד הפרצופים שניילס כבר יודע איפה תשב, מה תגיד ומה תעשה – עד שעלילה עלילה עלילה איש שרודף אחרי ניילס עם חצים ו… אופס, גם שרה חלק מלולאת הזמן. שרה עוד חדשה בעסק והיא לא מוכנה להיכנע לגורל האכזר. החוויות של שרה בתוך הלופ מהוות את עיקר הכיף של הסרט ואם חששתם שאין ב-"פאלם ספרינגס" מונטז' "בואו נמות בכוונה בדרכים הכי הזויות שניתן להעלות על הדעת" אז אתם יכולים להיות רגועים (אבל מומלץ לדלג על הטריילר עבור מקסימום הנאה).
"פאלם ספרינגס" הוא מהסרטים האלה שמנתחים ז'אנר ועל הדרך נותנים לו איזה טוויסט או שניים מבלי לקרוע את החבל. זה למעשה סרט פיל-גוד על שני בודדים, כל אחד מסיבותיו שלו, אשר תקועים יחדיו בסיטואציה בלתי אפשרית. הסרט עצמו לא היה מקסים כפי שהוא לולא הכימיה הנהדרת בין סאמברג למיליאוטי; סאמברג מביא כאן מהאנדי-סאמברגיות שלו, אך הוא ממתן את הטירוף הקבוע שלו עם דמות טיפה יותר ממורמרת ופחות אנרגטית. קל לשכוח זאת אחרי "פופסטאר", שבע עונות של "ברוקלין תשע-תשע" ו"שמוליק בקופסה" – אבל אנדי סאמברג יכול להיות שחקן דרמה לא רע בכלל כשהוא משתדל. על מיליאוטני אין מה להרחיב – אף פעם לא משעמם לראות אותה ואת פרצוף ה-"מה לעזאזל ראיתי עכשיו" הנהדר שלה. השניים כל-כך מוצלחים בצוותא שמפתיע לגלות כי מדובר בזוגיות-המסך הראשונה שלהם. גם ג'יי קיי סימונס בסביבה, משפט שרלוונטי עבור חצי מהסדרות והסרטים בימינו – אך זו ממש לא תלונה.
לא ציפיתי לצאת מהסרט עם תובנות חדשות על החיים, ואני לא יכול להגיד שהסרט נותן חומר למחשבה (אם כי הוא בהחלט מנסה). "פאלם ספרינגס" מדבר רבות אודות שגרה והשלמה עם שגרה, והיופי הוא שהוא עושה זאת דרך מספר השקפות וטיעונים שונים – אם כי עד סופו הוא מחליט מה האופציה העדיפה ואני לא בטוח שתהיו 100% שלמים עם המסר. אבל אני משליך הרבה מדי על הכתפיים של מה שהוא, בתכלס, קומדיה רומנטית, ולא סתם קומדיה כזאת אלא קומדיה רומנטית קצרה: 89 דקות כולל הקרדיטים. מי היה מאמין שתעשיית הסרטים עדיין מסוגלת להעביר סיפורים טובים מבלי לשריין מראש שעתיים לפחות.
"פאלם ספרינגס" הוא כנראה לא סרט לולאת הזמן האהוב עלי, אך הוא בהחלט מתמודד ראוי על התואר והוא אחד הסרטים היותר-כיפים שיצאו השנה בלי הרבה תחרות. הסרט לא עושה שמיניות באוויר כדי להפתיע ולחדש, ולמרות זאת הוא מצליח להפתיע ולחדש. הוא מצחיק במינון הנכון, עצוב במינון הנכון ומרגש במינון הנכון (בייחוד אם לא תדלגו על הסצנה באמצע הקרדיטים). אמנם בניגוד לניילס אין לכם את כל הזמן בעולם לצפות בו – אבל תפנו עבורו זמן. הוא יותר זול ויותר קצר מחתונה אמיתית.
ולפני שישאלו
הסרט הוא של הולו, זמין בישראל דרך שירותי VPN.
"שירותי VPN" :)
(ל"ת)
אני קצת כועס על הטריילר
לא כי הוא רע, ולא כי הוא חושף יותר מדי – אלא כי הוא מציג גרסה טובה יותר של הסרט ממה שיש.
כי בגרסת הטריילר, הדמות הראשית היא שרה, שנכנסת בעצם "באמצע" הסרט של ניילס על החיים שלו וצריכה להתמודד עם כל מה שקורה במעין טנגו דמות משנית-דמות ראשית שכזה. בסרט, לעומת זאת, היא מאה אחוז דמות משנית (שגם קרובה מאוד במובנים מסוימים למניק פיקסי (פיזיקס?) דרים גירל. לא שזה רע בפני עצמו) והסרט קצת הולך למקומות יותר מוכרים מאשר מה שהוא היה יכול לו בעצם הדמות הראשית לא הייתה ניילס אלא שרה (ואגב – גם רוי).
הסרט עצמו אחלה וכיפי ונהניתי ממנו, ואני מאוד מסכים עם המחמאות. פשוט מרגיש לי איזה פספוס שם בפוקוס שהיה יכול לשדרג את הסרט באופן מהותי.
אני רוצה לציין שוב את exit strategy (זמין ביוטיוב בחינם)
בתור סרט לולאת הזמן הטוב ביותר שראיתי לאחרונה. סרט קצר שעושה ברבע שעה מה שסרטים מלאים לא עושים בשעתיים. הוא מצליח להיות דרמטי, מצחיק, חכם, מפתיע ומסקרן לכל אורכו. כתוב מצוין ומשוחק נהדר. וכמו פאלם ספרינגס, הוא מתחיל כשהגיבור כבר נמצא בסיבוב המי-יודע-כמה של הלולאה, כך שאנחנו חווים את החידוש דווקא עם דמות משנה.
צפיתי בו עכשיו והוא אכן טוב מאד.
טיפונת בוסרי, אבל בבסיס שלו עומד משהו מצוין ואם היוצרים יצליחו להפוך אותו לסרט באורך מלא עם משחק ותסריט מלוטשים קצת יותר, אני מאד אשמח לראות את זה.
אני חושבת שאמנם הז'אנר של לולאות זמן מאד צעיר אבל אפשר כבר לחלק אותו לשתי תת קטגוריות. ואני לא מתכוונת למתי אנחנו מצטרפים לגיבור – זה עניין מבני מעניין, אבל פחות מהותי לדעתי. החלוקה היא בין לולאות זמן מקריות למכוונות. בלולאת הזמן המקרית כוח מסתורי כלשהו לוכד את הגיבור בלולאת זמן בעל כורחו. הדוגמאות המרכזיות הן כמובן גראונדהוג דיי, מז"ל טוב, בובה רוסית ופאלם ספרינגס. בלולאת הזמן המכוונת הגיבור בעצמו מחזיר את הזמן שוב ושוב לאותה נקודה. דוגמאות: See You Yesterday ו-Exit Strategy. מבחינת המכניקה שמוצגת בתוך הסיפור אפשר בעיקרון לשייך את הסרטים האלה לז'אנר המסע בזמן הכללי, אבל אני כן מחשיבה אותם כלולאות זמן כי מבחינה תמטית הם עוסקים באותם נושאים של תחושות חוסר אונים והיעדר שליטה. כשיש כל כך מעט דוגמאות קל לשים לב שבעוד לולאות הזמן המקריות עוסקות הרבה פעמים בחוסר המשמעות הכללי של החיים, לולאות הזמן המכוונות מתעסקות יותר באירוע טראומטי ספציפי (לא במקרה המניעים של הדמויות הראשיות פחות או יותר זהים בשני הסרטים שהזכרתי בקטגוריה הזו). ויש משהו בזה שמהדהד לי מאד עמוק ומעניין. יש אנשים שיודעים למה הם סובלים בחיים – הם יכולים להצביע על הטראומה שאם הייתה נמנעת הם היו מרגישים אחרת – ויש אנשים שפשוט לא טוב להם בחיים ואין להם מושג למה זה קורה ואיך לצאת מזה. זה אולי קשור לאובססיה האישית שלי ללולאות זמן כמטאפורה מאד ספציפית (אני אכתוב על זה יום אחד, אני מבטיחה) אבל הייתי רוצה לראות עוד יוצרים שמתעסקים בז'אנר מתוך מחשבה על המאבקים הפנימיים שהוא מסמל, ומנצלים את זה כדי להגיד משהו חדש על המצב האנושי.
אשמח לקרוא עוד מהמחשבות שלך
על לולאות זמן. זה נשמע מרתק.
רעיון שעלה לי:
סרט מד"ב שבו יש מכשיר (או חברה) שיכול לפי דרישה להחזיר את הזמן אחורה בלולאת זמן (מוגבלת) על מנת שאנשים יוציאו מסיטואציה מסויימת את התוצאה הרצויה. כלומר, אם בני זוג רבים ומחליטים להיפרד, אחד מבני הזוג חוזר בלולאת זמן על מנת לא להתחיל את הריב בכלל. או אם אדם נרדם בעבודה ופוטר, הוא חוזר בלולאת זמן על מנת לא להירדם. או כמובן אם מישהו נהרג, לחזור בלולאת זמן כדי שהאדם האהוב לא ימות (במידה ואפשר להציל אותו). כמובן שצריכות להיות מגבלות אבל, כי לולאת הזמן לא יכולה להיות אינסופית, וגם אי אפשר שבכל סיטואציה אנשים יחזרו בזמן לתקן את זה.
עכשיו רק צריך למצוא עלילה ראשית שתהיה מעניינת.
רק שיהיה יותר מוצלח מהפרק של ריק ומורטי שעשה את זה.
(ל"ת)
הפרק הזה של ריק ומורטי היה נפלא
אז אני לא אתנגד לסרט שיהיה אפילו *יותר* מוצלח.
דן הרמון ביסס את זה על סיפור אמיתי.
הוא פשוט השתמש במכשיר כזה על מנת לגנוב את הרעיון שלי עכשיו וחזר בלולאת זמן עד שהצליח ליצור את הפרק ההוא.
יש
אפקט הפרפר
תודה!
הלוואי שזה באמת יקרה יום אחד. אם כן אני אשתדל לחזור לפה להדביק קישור.
יש לי גם כמה רעיונות מאד כלליים לסרטי לולאות זמן אבל זה לא יקרה בחיים.
תודה לך על ההמלצה הזו
מדהים כמה אפשר לעשות ב-14:55 דקות, בתקציב אפס. עוד יותר מדהים אותי שסרטים וסדרות בתקציבים פי כמה וכמה יותר גדולים, לא מגיעים לאותה רמה.
יאללה, צללתי לשאר סרטי המד"ב בערוץ.
ויש המלצות משאר הסרטים?
(ל"ת)
(בגלל שאני חלש אופי) הסרט הזה קפץ לראש רשימת החביבים עלי בז'אנר
אני מניח שאחרי שארגע קצת Groundhog Day יחזור למקומו הטבעי, אבל כרגע אני בהיי מטורף. יש לסרט הזה יתרון רציני אחד על הקלאסיקה ההיא: מעבר לכך שסאמברג בראשי וסימונס במשני לפחות משתווה לביל מארי at his grumpiest בראשי, מיליוטי מול אנדי מקדאוול לא מתקרב אפילו להיות בר-השוואה. לשמחתי/אסוני אני גבר קשיש ולא יכול/רוצה/כשיר להיכנס למידת המאניק-פיקסיות של הדמות; סאמברג הוא בהחלט הדמות המרכזית (לפחות מהבחינה הזאת שחלק גדול מהסרט עובר דרך העיניים שלו), אבל מיליוטי בהחלט קריטית – גם מבחינת התפקיד שהדמות ממלאת, וגם (אולי בעיקר) מבחינת הכימיה הפאנטסטית שלה עם סאמברג. סרט פשוט מהנה, שמצליח – בניגוד לאחרים (אני מסתכל עליך, קצה המחר!!) – גם לתת רזולוציה סבירה-יחסית מבחינה הגיונית.
אוקיי, אז הסרט הזה (שטרם צפיתי בו) העלה בי שאלה
כיוון שבשנים האחרונות נראה שסרטי לולאות זמן הפכו מ"סרט עם חיקויים" לז'אנר של ממש, שיש לו קלישאות, מוסכמות וקונוונציות משל עצמו. תהיתי לעצמי: מה הז'אנרים הקולנועיים שנוצרו בעשורים האחרונים (נניח, מאז "לקום אתמול בבוקר"), ומה האחרון שנוצר. אולי הז'אנר של ממש היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא הפאונד פוטג'. כמעט כל השאר הם גלגולים/שילובים של ז'אנרים שנוצרו עד שנות השמונים. אבל אני בטח מפספס משהו. יש כמובן סרטים שלא נכנסים תחת אף ז'אנר מוגדר, אבל זה רק מקשה עליהם "ליצור" ז'אנר משל עצמם.
סרט אחד שעשה משהו חדש שיכל להפוך לז'אנר חדש הוא "חיות אמריקאיות", אבל לא נראה לי שהוא יצר גל של חיקויים.
נראה לי שיש לי עוד סוגה
אני חושב שז'אנר הסרטים האינפורמטיביים (אני חושב על The Big Short ולא עולה לי עוד משהו) זה ז'אנר שמתפתח בשנים האחרונות. הכוונה היא לסרטים שבהם העלילה היא רק תירוץ להסביר מונחים ורעיונות שקשורים בכלכלה/מדיניות/מדע, זה כולל גם את הדיבור הישיר למצלמה שמסביר את המונח או הרעיון שהסרט רוצה להעביר. אבל ייתכן שבניתי תיאוריה שלמה על בסיס סרט אחד, למרות שגם הזאב מוול סטריט או "סגן הנשיא" (Vice) יכולים להתאים.
ו״המכבסה״ או איך שלא קראו לסרט המזעזע של נטפליקס
(ל"ת)
אפשר לראות את התת-ז'אנר הזה כאבולוציה של הסרטים הביוגרפיים וכל ה"מבוססי סיפור אמיתי".
זכור לי גם ש-"אני,טוניה" קיבל השוואות לזאב ול-big short.
אז שאלתי את עצמי את השאלה האם יש סרט אינפורמטיבי שכזה שלא מציג ביוגרפיה או מבוסס על סיפור אמיתי. ונראה לי שה-"הג'נטלמנים" של גיא ריצ'י די משתמש באותם כלים של שפיכת אינפורמציה על הצופה וכל מיני שבירות של הקיר הרביעי. זה משהו שקיים באיזשהי רמה גם בסרטים מוקדמים יותר של ריצ'י וזה גורם לי לחשוב שאולי הוא אחת ההשפעות העיקריות על הסרטים האינפורמטיביים האלו.
תשובה יפה
אפשר לכלול בזה גם סרטים כמו על מקרים מפורסמים של מלחמות / מבצעים צבאיים, תחקירים עיתונאיים, כלכלה, חטיפות ומקרי פשע אחרים שקרו במציאות
נקודה מעולה, זו באמת תופעה מעניינת.
הייתי מכניס לזה גם את "שר המלחמה" – סרטים עלילתיים שבהם הגיבור או דמות אחרת מסתובבים למצלמה ומרצה על פרטים מהעולם האמתי שרלוונטיים ללב הסרט, ובסופו של דבר לא ברור האם הם הוסברו כדי שיהיה קל יותר להבין את הסרט, או שהסרט נוצר כדי שיהיה קל יותר להבין את המציאות.
"לגעת ביהלום"
(ל"ת)
ווס אנדרסון
nuf said'
עולות כאן שתי שאלות
בהקשר של ה"ז'אנר" הספציפי שתיארת: כמה זה באמת ז'אנר או תת ז'אנר והאם זה בכלל קרוב ללהיות ז'אנר, או שזה בכלל מכשיר עלילתי חוצה ז'אנרים (מד"ב/קומדיה רומנטית/מתח).
השאלה היותר רחבה שקצת נגזרת מן השאלה הראשונה היא מה זה בכלל ז'אנר והאם יש הגדרות מספקות לז'אנרים כיום, והאם יש בכלל סרטים שהם סרטי ז'אנר או שכבר הכל מעורבב
זאת סוגייה מעניינת
אני חשבתי עליה יותר בתחום המוזיקה. שבה שילובים והשפעות של ז'אנרים בז'אנרים היא אמנם לא דבר חדש אבל בעשור-עשוריים האחרונים נראה שהתופעה תופסת יותר ויותר מקום בעולם הפופ ולא רק בנישות מסויומות.
נראה לי הגיוני שאותה תנועה קורת גם בקולנוע/טלוויזיה ושאר מדיומים.
המותחן הנשי
לא משהו שנראה כמו "גל", במיוחד, אבל כמה סרטים וסדרות (חלקם מבוססי-ספר) שאני חושב שיש ביניהם כמה מאפיינים משותפים, מעבר לעובדה שאני אוהב אותם מאוד. זה התחיל עם נערה עם קעקוע דרקון, המשיך בקו של פינצ'ר עם נעלמת, משם יש את שקרים קטנים גדולים ואת הבחורה על הרכבת, פארודיה ראשונה על הז'אנר עם בקשה מסתורית, עוד תרומה של גיליאן פלין לז'אנר בדמות חפצים חדים וגם Dead to Me, אחת הסדרות האהובות עלי של נטפליקס. זה לא שבפילם-נוארים קלאסיים אין נשים; הן פשוט בדרך כלל יהיו הפאם-פאטאל או הקורבן, אבל בסרטי הז'אנר האלה הן המוקד המרכזי (סרטי פינצ'ר הם קצת יותר חצי-חצי, אבל בפועל כבר מהשם שלהם מובהר שהם מספרים סיפור על אישה, לא על הגבר שחוקר איתה תעלומה או החשוד העיקרי ברצח שלה). הן יכולות להיות הרוצחת, הבלשית ו/או הקורבן (לפחות בדוגמה אחת מהנ"ל, אישה היא הרוצחת, הקורבן והבלשית).
אפשר להסתכל על זה כעל רוויזיוניזם ז'אנרי, כמו ש"ג'אנגו ללא מעצורים" ו"אוכפים לוהטים" לפניו היו מערבונים על קאובוי שחור. אני בעיקר מת על הסרטים והסדרות האלה – שקרים קטנים גדולים ונעלמת הם בעיני יצירות מופת לכל דבר ועניין (לפחות העונה הראשונה של שקרים, השנייה, עם כל דיצתי למראה מריל מאמללת את ריס וניקול, הייתה קצת פחות), הבחורה על הרכבת אחד מהסרטים הטראשיים האהובים עלי מהעשור החולף, עם תועפות של שחקניות אהובות עלי מאוד, חפצים חדים הרס לי את קיץ 2018 ובקשה מסתורית היה סרט כיפי במיוחד.
בהמשך הסופר-תיאורטי של השנה אמור לצאת "The Woman in the Window", הסרט החדש של איימי אדמס, דאבל-טייק על "חלון אחורי" כשאיימי בתפקיד ג'ימי סטיוארט, ולפי הטריילר נראה שנקודת המוצא שלו היא הידידות שלה לג'וליאן מור – כשבאמצע מופיעה ג'ניפר ג'ייסון לי. הקאסט שם נראה יותר מעורבב משאר הסרטים (בריאן טיירי הנרי הוא הבלש, שזה בסדר גמור מבחינתי), ואי אפשר באמת לשפוט לפי הטריילר, אבל נראה שזה די מתאים. ולג'ו רייט, שמביים, אני שומר חסד עוד מאז "כפרה" שלו.
אני מאוד ממליץ לך על ההפקות של לינדה לה פלאנט
תסריטאית, סופרת ומפיקה בריטית שנתנה לטלוויזיה את מי שנחשבת לאחת הבלשיות הגדולות שלה – ג'יין טניסון ב-"החשוד העיקרי" בכיכובה של הלן מירן האחת והיחידה. יש לה עוד הפקות פחות מפורסמות – מומלצת במיוחד Widows, סדרת הטלוויזיה הראשונה שהיא כתבה על ארבע אלמנות פשע שיוצאות לבצע שוד (הסרט מלפני שנתיים התבסס על הסדרה, והוא אמנם מבוים טוב יותר ממנה אבל כתוב הרבה פחות טוב), The Governor עם ג'נט מקטיר בתפקיד אשה שהופכת למפקדת כלא של פושעים אלימים ו-Above Suspicion שאתו היא לקחה את הקונספט של "החשוד העיקרי" למאה ה-21.
העלילות של לה פלאנט נוטות להיות מעניינות יותר כשהיא עוסקת בפושעות ופחות בשוטרות, אבל כל ההפקות האלה מומלצות בלי קשר.
תחליט אתה אם זה נחשב
נקרא לזה "ריאליטי עם סיכויים טובים למות בו"
תת ז'אנר 1: באטל רויאל
תת ז'אנר 2: אנשים כלואים בחלל סגור ואמורים להבין את החוקיות של ה"משחק" אליו נחטפו או הגיעו בלי לדעת מה מצפה להם כדי לשרוד לנצח ולברוח תוך כדי התגברות על היארות-הסדיסטיים-שדואגים-לעצמם מביניהם / גילוי מה הקונספירציה מאחורי זה / דאגה לחברים שהם רוכשים שם על חשבונם, כי כידוע בסוף הטוב מנצח (אלא אם הוא לא הגיבור עבורו הוא מקריב את עצמו)
.
עוד ז'אנר שאני יכול להציע זה אדם נגד מכונה ויותר סגנון של מראה שחורה, אמנם זה לא משהו חדש אבל ככל ש-AI ימשיך להתפתח כך הקצב של הסרטים האלה יתגבר
אני חושב שגם מצבים שבהם הכללים ברורים (למשל "משחקי הרעב") נכנסים בקטגוריה
כלומר, זה דומה לסרטי אימה כמו הנוסע השמיני או "הדבר", אבל שהמפלצת היא אנושית ופועלת על פי מסגרת "משחקית" מסויימת עם חוקים. הסרט הכי מוקדם בז'אנר שאני יכול לחשוב עליו הוא "הנרדף" עם שוורצנגר, אבל אולי יש לו מקורות יותר מוקדמים.
כמובן שכל הדברים האלו יכולים להיחשב כ"תת ז'אנרים", אבל גם תת ז'אנרים חדשים הם דבר נדיר יותר ויותר.
דוגמה מוקדמת לז'אנר היא The Most Dangerous Game
https://en.m.wikipedia.org/wiki/The_Most_Dangerous_Game_(film)
סרט שלא ממש שרד טוב את מבחן הזמן, וגם בזמן אמת נחשב ללא-משהו.
מסכים
(ל"ת)
מה לגבי
אדם מחוספס גר לבדו בפרברים או ביער, עד שמשהו לא צפוי קורה? בד"כ אלה חברים או אויבים מהעבר שהוא מנסה להדחיק, פושעים שברחו ממשהו ומחפשים מקלט אצל האדם הלא נכון, בן משפחה שבא לבקר למרות מטעני העבר או שילדה קטנה שהוא מכיר נחטפה / הכלב שלו נרצח. במקרה או שלא הגיבור שלנו היה לוחם על בעברו ומשיג את נקמתו בכל הכנופייה עד למוות ההירואי בסיום כשכבר הציל את היום
עוד הצעה – סרטי home invasion
סרט מעולה.
מה שאהבתי בו במיוחד זה שהוא מראה מה היה קורה אם שני אנשים די רגילים בלי איזה אמביציות מטורפות כישורים יוצאי דופן היו נתקעים בלולאת זמן. זה מאפשר ממש להתחבר לסרט
על הדרך הוא בוחן שאלות על משמעות החיים שגרה ובדידות ועושה את זה בחן גם אם לא בעומק משמעותי.
מאוד מאוד אהבתי את כריסטין מולטי שהיא אחת השחקניות הפחות המוערכות שיש כיום וחבל שלא נותנים לה עוד תפקידים ואנדי הוא אנדי וכמו בברוקלין 99 הוא מראה שגם ברגעים דרמטיים יש לו את זה (אם כי אף פעם לא לזמן ארוך מדי)
הדבר היחיד שקצת צרם הייתה ההתעסקות היחסית רבה בסקס בסרט בצורה שלא ממש הייתה קשורה לעלילה . לא הבנתי את הקטע הזה עד הסוף אבל שאלה יהיו הצרות שלנו
בסדר כזה, לא מבין למה התפתיתי לראות את זה.
שני אנשים משעממים לא עושים שום דבר מעניין, מדברים על שטויות, בוכים על כל מיני דברים משמימים. יש רגעים מצחיקים. אפס ערך אומנותי. מה שכן, יחסית ל"יצירות" של האי הגלמוד שאני זוכר משנות האלפיים זה מלחמה ושלום. זכור לי שחבר הראה לי את הסרטון "אני על סירה" ותהיתי במשך מספר דקות שמא זה סיוט. גם 20 הדקות הראשונות של הסרט גרמו לי לתהות ברצינות על טבע המציאות, שמא התרחש באג בסימולציה ולמעשה אני צופה ב"סרט" שקיים רק בשבילי. כי לא יכול להיות שדבר כזה מקבל ביקורות נלהבות. אבל אז נזכרתי שברור שזה יכול להיות, שזה פיצ׳ר של כור המצרף.
מישהו יכול לתקצר לי את הסצנה שבקרדיטים?
ראיתי את הסרט ב, אה, שירותי VPN, ויצאתי ישר כשהתחילו הקרדיטים, אז פספסתי את הסצנה הזאת
תודה רבה!
(ל"ת)
קייט בוש
מאוד נהניתי מהשימוש בשיר של קייט בוש, וזה גרם לי לחשוב על זה שבעצם הייתי מצפה להיתקל בקייט בוש הרבה יותר בפסקולים של סרטים, אבל משום מה זה לא כל כך קורה.
תסריט
אם מישהו מעוניין לקרוא את התסריט המלא של הסרט, אפשר לעשות את זה כאן.
חמוד חמוד חמוד
קודם כל – סרט מצויין, לפי כל כללי הז'אנר(ים – בעצם שני ז'אנרים). עריכה נהדרת. מעטים הסרטים לאחרונה שלא גרמו לי באיזשהו שלב להעיף מבט לכיוון הטלפון אולי יש שם משהו מעניין. 89 דקות מדוייקות!
אבל יותר חשוב –
איזה הבדל – הוא למד לא להכאיב יותר מדי. היא הלכה ללמוד פיסיקה קוונטית כדי לפתור את הבעיה אני במאת מרגישה שבאיזשהו עולם היא היתה צריכה להיות הדמות הראשית בסרט, אבל אישה וזה… לא נפתח יותר מדי ציפיות…
למי שאהב, הסדרה The Resort
https://www.youtube.com/watch?v=0DmeT1GLQn8
הבמאי של "פאלם ספרינגס" יצר וביים את רוב הפרקים, סם אסמעיל ("מר רובוט") הפיק. מזכירה מאוד את הסרט הזה, עם נגיעות של "הלוטוס הלבן" ו"רק רוצחים בבניין".
זאת סדרה שכנראה הסוף ישפיע מאוד על הדעה שלי עליה, אבל אני רק באמצע ושודרו 7 מתוך 8 פרקים ובינתיים מהנה מאוד.
(זמינה בשירות פיקוק עם VPN, אף אחד בישראל לא קנה כרגע)
סדרה ממש מוצלחת.
אני עדיין תוהה אם הם הולכים על קליף האנגר לעונה שניה או סגירה של הסיפור. נגלה ביום חמישי הקרוב. הסדרה בהחלט יכולה להתרסק בסוף, אבל אם הם יצליחו – בהחלט תהיה סדרה מאד מיוחדת.