ביקורת: כאב ותהילה

על פדרו אלמודובר עבר עשור קשה. אמנם הוא התחיל את העשור עם "העור בו אני חי", שהוא אולי הסרט הכי קיצוני בקריירה שלו, ומסיים אותו עם "כאב ותהילה", אחד מהסרטים הטובים ביותר שעשה (עליו עוד נדבר בהרחבה); אך בין לבין נמצאים שהם לכל הפחות בעייתיים, סרטים למיטבי לכת בלבד שתפקידם הוא בעיקר לרפד את תחתית רשימת "כל סרטי אלמודובר, מדורגים". 

משמח לראות שאלמודובר מסיים את העשור בפרץ יצירתי שלא מבייש את נעוריו, בסרט מבולגן, מלודרמטי וגדול מהחיים ובו זמנית מפוקס, מאופק ואינטימי; סרט שכולו אלמודובר באופן הכי מילולי שיש, שכן הסרט הזה הוא ככל הנראה הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה שנקבל ממנו (וזאת למרות שהוא כבר ביים שתי בערך-אוטוביוגרפיות בעברו). 

הסרט עוקב אחרי במאי סרטים ספרדי הומוסקסואל שבעקבות שחזור של אחד מסרטיו המוקדמים הוא הולך ומחדש את הקשר עם השחקן מאותו הסרט, אותו הוא לא דיבר 30 ומשהו שנה. ברקע, אנחנו מגלים שהוא במשבר אישי ויצירתי ממושך.  במקביל לציר הזמן הנוכחי, אנחנו גם רואים את ילדותו של הבמאי. ברקע: מלא אדום. על המסך: אנטוניו בנדרס ופנולופה קרוז, וגם שחקנית שגילמה את אמו של אנטוניו בנדרס בשני סרטים אחרים של אלמודובר בתפקיד אימו של הדמות שמגלם אנטוניו בנדרס.

כסרט שעוקב אחר משבר יצירתי של במאי, מדובר במוצר די שגרתי בסך הכל, עם התחלה, אמצע וסוף ברורים ואף צפויים. אבל יש משהו יותר מתוחכם בסרט הזה, וזאת בזכות המבנה שלו, שעשוי  מאוסף של מפגשים שמאפשרים לנו להרכיב את אופיו של הבמאי חתיכה אחר חתיכה. בין הסיפור הפשוט של המשבר ובין חקירת הנפש המפותלת, אלמודובר מצליח להכניס רבים מהמוטיבים המוכרים אצלו, ביניהם מדריד, הומוסקסואליות, מוות, יחסים בין אם ובנה, אנשים שמופיעים על במה ועיסוק בקולנוע בכלל. 

יש שתי סיבות מצוינות לראות את הסרט הזה: אחת, זוהי חגיגה למעריצי אלמודובר שחיכו שהבמאי יפסיק לדשדש ויחזור בסרט עוצמתי; והשניה, הזדמנות לתקן את הרושם על אנטוניו בנדרס מסרטיו של רוברט רודריגז או בתור החתול במגפיים מ"שרק" או מתוצרים אפילו פחות טובים שיצאו מהוליווד, ולהכיר את הצד של בנדרס שבו הוא, איך אומרים, שחקן ממש טוב; טוב, בסדר, החתול במגפיים שלו מדהים ובעולם צודק יותר היה מזכה אותו במועמדות לאוסקר, אבל זה לרוב לא מה שאנשים חושבים עליו כשמדברים על שחקן טוב, אלא על משחק דרמטי כזה שצולל לתוך דמות ואתה בקושי מזהה את השחקן מסרטים אחרים. בנדרס התפרסם בזכות לא מעט הופעות כאלה אצל אלמודובר, ואז נראה ששכח לחלוטין מהעניין כשעבר להוליווד. בסרט הנוכחי, בנדרס יגרום לכם לשכוח את הצד ההוליוודי שלו ואם יש צדק, הוא יצליח להגשים את ההישג הנדיר של שחקן בסרט לא דובר אנגלית שמצליח להשיג מועמדות לאוסקר. אגב, למרות שהוא מעולה – הוא אפילו לא הדבר הכי טוב בסרט – תואר שהולך, לטעמי, למי שמגלם את השחקן מהעבר איתו בנדרס נפגש ושמתניע את הסרט, אסייר אטקסנדיה. 

"כאב ותהילה" נמנע מהקיצוניות שאנחנו רגילים לה מאלמודובר. אין פה עיסוק בפדופיליה, הומוסקסואליות בוטה, סטיות מיניות או אלימות קיצונית, או בכל דבר אחר שעלול לגרום למישהו לפעור את פיו בזעזוע. זה אולי נדמה שאלמודובר התרכך עם השנים, אבל אני אצטט את סקורסזה שטען ש""עידן התמימות" [דרמה תקופתית עם משולש רומנטי] הוא הסרט הכי אלים שלו" ואטען שההרס העצמי שמוצג לראווה ב"כאב ותהילה" מתחרה בכבוד בדברים הנוראיים מסרטיו המוקדמים של אלמודובר. 

אז מי שמחפש מין וריגושים יכול לחכות לאלמודובר הבא. מי שרוצה לראות חקר דמות מרתק או סתם סרט ממש טוב, מוזמן לבוא כבר לנוכחי.