"רווח וכאב" הוא יצירת המופת של מייקל ביי. זה לא רק הסרט הכי טוב שהוא עשה – ייתכן שזה הסרט הטוב היחיד שהוא מסוגל לעשות.
אתם יודעים איך נראה סרט של מייקל ביי: כמו גיליון של "בלייזר" שמוקרן על מסך גדול. גברים שריריים משומנים, מכוניות נוצצות שנראות כמו פרסומת ובחורות בביקיני מצולמות כמו בפורנו, בתוספת הליקופטרים בשקיעה, פיצוצים ודגלי אמריקה מתנופפים בהילוך איטי. והכל מזווית נמוכה, בהילוך איטי ובצבעים זוהרים: לשמים יש צבע כחול-פרסומת לחברת תעופה, לאנשים יש עור כתום זרחני, כאילו הגבירו את רווית הצבע במאתיים אחוז או שהם ספגו מנת יתר של קרינה. ואתה צופה בדברים האלה, וחושב, לעזאזל, מי הקהל של הטימטום הזה? ילדים בני שלוש שלא יכולים להסתכל על דבר אחד למשך יותר מדקה אם לא מפתים אותם עם צבעים של סוכריות? טינאייג'רים חרמנים שלא יודעים איך לעקוף את חסימת הפורנו במחשב שלהם? פטריוטים אידיוטים, שגומרים מלראות דגל אמריקה?
"רווח וכאב" נראה בדיוק ככה: פטריוטיות ואמריקה וישבנים בהילוך איטי. אבל יש הבדל אחד בין הסרט הזה לכל קודמיו: הפעם יש לכך סיבה. הדמויות הראשיות, שהסרט מוצג מנקודת המבט שלהן, הן בדיוק כאלה: פטריוטים אידיוטים, ילדים מגודלים שחושבים שהחיים הם סרט אקשן ושואפים לחיות בסרט פורנו. הסרט נראה כך משום שכך הם רואים את העולם, וכך הם רואים את העולם משום שהם אהבלים. הסגנון הקבוע של ביי נשאר ללא שינוי, אבל עכשיו הוא פתאום סאטירה, וזה הופך אותו להגיוני לגמרי. במילים אחרות, מייקל ביי עשה סרט על הקהל שלו. אלמלא הסרט היה מתרחש ב-1994, שנה לפני שביי ביים את "בחורים רעים", ביי היה הבמאי החביב על כל גיבורי הסרט. וכדי שלא תהיה שום טעות לגבי מידת ההערכה של ביי לאותם אנשים, הוא מבהיר את זה באופן חד משמעי ומפורש: מדובר במפגרים. אנשים חסרי מוסר וחסרי ערך, אבל יותר מכל, טיפשים בקנה מידה בינלאומי. חובבי "רובוטריקים" יקרים, אנא קחו לתשומת לבכם: זה מה שמייקל ביי חושב עליכם.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי לחלוטין של דניאל לוגו (מארק וואלברג), מאמן כושר במיאמי, בעל נפח שרירים מרשים ונפח מח מרשים פחות, שחולם על יותר. החלום האמריקאי, וגם גורו שיפור-עצמי נאלח, הבטיחו לו שהוא יוכל להשיג כל מה שירצה אם רק ינסה, אבל קרתה כנראה איזו תקלה, כי הוא לא השיג כל מה שרצה. ומה הוא בכלל רוצה? השאיפות שלו צנועות: להיות עשיר מאוד ומוקף בכוסיות. אז לוגו רואה את עצמו, בשם החירות, הצדק והדרך האמריקאית, זכאי ואף מחויב לעשות כל מה שרק אפשר כדי להגשים את חלומו, וזה כולל חטיפה, עינויים, ואם יהיה צורך, גם רצח. לעזרתו הוא מגייס שני חברים מנופחים בפני עצמם – אנתוני מקי, כקולגה הזקוק לכסף כדי לממן החייאה לאיברים מסוימים בגופו שהסטרואידים עשו בהם שמות, ודוויין ג'ונסון, אסיר משוחרר ההולך בדרכי ג'יזס, ונראה יותר ויותר דומה לענק הירוק בכל סרט שבו הוא משתתף. התכנית: לבחור איזה איל-הון מקומי, טיפוס מגעיל שממילא אף אחד לא יצטער אם הוא ייעלם מעל פני האדמה, ולהכריח אותו בטוב או ברע לחתום על מסמך שיעביר לידי החבורה את כל רכושו. תכנית כל כך פשוטה, שהיא לא יכולה להיכשל.
בקיצור, זאת קומדיה על פושעים מטומטמים – רק עם התזכורת המתמדת לכך שהסיפור הכל כך מופרך הזה קרה באמת, מה שהופך כל טעות וכל תאונה לעוד יותר לא תאמן. הגיבורים הם, כמובן, אנשים נוראיים. הם מייצגים את החברה האמריקאית שבה עקרונות כמו "תאמין בעצמך ותצליח!" מפומפמים בכזאת אינטנסיביות שהם קוברים מתחתם עקרונות אחרים, גם הם חשובים למדי, כמו "לא תרצח". אלא מה, הם חמודים בטמטום שלהם. מארק וואלברבג ודוויין "דה רוק" ג'ונסון אולי אינם שחקנים דגולים, אבל לגלם אהבלים חביבים ומשעשעים – את זה הם עושים ללא רבב. דוויין ג'ונסון הוא כמו אחד מאותם כלבים ענקיים עם אינטליגנציה של נעל: ביריון מפחיד שדורש ליטוף. אם יש בעיה בהופעות של השניים, היא שהם נחמדים מדי: סביר שהאנשים האמיתיים שעליהם מבוסס הסיפור לא היו נחמדים בכלל.
לחובתו של הסרט, הסיפור לא לגמרי מהודק, אבל בכך אפשר להאשים את המציאות. אחרי ששני-שליש מהסרט עברו, אפשר לומר שהסיפור העיקרי – החטיפה ומה שקרה בעקבותיה – הסתיים, ועכשיו רק הגיע הזמן לאקורד הסיום וללכת הביתה. אבל אז פתאום הוא מתחיל מחדש, בעוד סיבוב של אלימות וטיפשות. זה מוסיף עוד כמה רגעים לא ייאמנו של "כן, זה באמת קרה", אבל מתחיל לעייף.
באופן מוזר, "כאב ורווח" מתיישב בול בתור חלק מטרילוגיה של סרטים שיצאו בחודשים האחרונים, יחד עם "ספרינג ברייקרס" ו"בלינג רינג". כל שלושת הסרטים עוסקים באמריקאים ריקניים, חומרניים וחסרי מוסר, שמידרדרים לפשע – או אולי תיאור מדויק יותר יהיה: רצים בחדווה ובזרועות פתוחות אל תוך הפשע – מסתבכים, נתקעים, ולא לומדים מזה שום דבר. כמו "ספרינג ברייקרס", הסרט מתרחש בפלורידה, שאיכשהו הפכה לבירת הריקבון האמריקאי; כמו "בלינג רינג", הוא מבוסס על מאמרים במגזין שתיעד פרשת פשע מופרעת אך אמיתית. הנקודה שבה "רווח וכאב" מתבדל משני הסרטים האחרים בטרילוגיה היא שהוא היחיד מבין השלושה שאינו משעמם רצח. הוא לא רק מתנשא על גיבוריו עבי הבשר ורפי השכל אלא גם נותן להם להיות חביבים מספיק כדי שנהיה בעדם, ובדרך הוא מבדר ומצחיק. וכן, זה אומר שמייקל ביי די דומה לסופיה קופולה, רק טוב יותר. זה סרט מגעיל ומעולה.
פורסם במקור בוואלה
לעולם לא אסלח לך
שגרמת לי לרצות לראות סרט של מייקל ביי.
מפתיע, אבל לא הבנתי
אם זה סרט שהוא טוב יחסית למייקל ביי, או שזה סרט טוב ואשכרה שווה ללכת לראות אותו בקולנוע?
צ'מע, ראיתי את הסרט היום והיה ממש לא משהו
הוא יכל לחתוך סצינות מיותרות שאורכם היה לפחות 30 דקות במצטבר, בר פאלי היתה התוספת הכי מיותרת בסרט, או כפי שהינחה אותה מייקל ביי:"תהיי יפה ותשתקי! אה, ותזייפי מבטא ב4 המשפטים שאת צריכה לומר לכל אורך הסרט…"
יש לי בעיה עם הביקורת...
לדעתי מארק וולברג הוא אחלה שחקן שפשוט לא יודע לבחור סרטים ולכן מוצא עצמו מתעסק בחרא… לפחות ככה אני מקווה.
מצד שני לפחות הוא אחראי על הפמליה…
יומן נעורים, לילות בוגי, שלושה מלכים, רחובות מושחתים, הג'וב האיטלקי, אני![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
האקביז, ארבעה אחים, בלתי מנוצח, השתולים, על הכוונת, הלילה הוא שלנו, החבר'ה האחרים, פייטר, טד, רווח וכאב, שני אקדחים.
אין ספק, מדובר בשחקן שפשוט לא יודע לבחור סרטים ולכן מוצא עצמו מתעסק בחרא.
על כל "ביום שזה יקרה" או "מקס פיין" ברזומה יש שלושה סרטים נחשבים בפילמוגרפיה לכפר על כך.
אפילו ברשימת הסרטים הטובים שלך
יש כמה סרטים שאני אישית לא הייתי קורא להם טובים (הג'וב האיטלקי, רווח וכאב, על הכוונת). בכמה מהסרטים הטובים שהוא שיחק בהם (השתולים בעיקר), התפקיד שלו היה משני,או החוליה החלשה מבחינת משחק בכל הסרט (פייטר). חוץ מזה, הוא היה בכמה מהסרטים הכי גרועים של העשור שעבר. כוכב הקופים לבדו היה צריך להרוס את הקריירה שלו.
אם מארק וולברג יחליט לפרוש מעולם המשחק, זו לא תהיה אבדה גדולה לקולנוע.
בהחלט לא אבידה גדולה
אבל לא זה העניין, לא אמרתי שום דבר על כישורי המשחק שלו שהם לגמרי למל"מ-יים. הנקודה הייתה שהשחקן (או הסוכן שלו) דווקא יודע לבחור פרויקטים וזה יהיה נכון גם אם נשמיט שלושה סרטים (שעל אף אחד מהם גם אי אפשר להגיד שהם גרועים) מהרשימה ונוסיף את "כוכב הקופים" למאזן.
ואם וולברג יפרוש מעולם הקולנוע,
אולי סוף סוף נקבל בחזרה את מארקי מארק!
אמר אף אחד, אף פעם
(ל"ת)
אני מנחש שאתה ציני.
כולם אוהבים את מארקי מארק ואת החבורה הפאנקית שלו.
הג'וב האיטלקי אחלה סרט!
לא מהסרטים שמתמודדים על האוסקר כמובן, אבל הוא טוב מאוד לסוגתו. צפיתי בו לא מעט פעמים בהנאה גדולה.
יש הרבה אנשים שהייתי מעדיף לראות אותם פורשים לפניו
גם סרט גרוע מידי פעם עדיין לא יכול לקחת את המועמדויות על הביצועים הטובים, ובסופו של דבר יש לו פורטפוליו די רציני ככה שתמיד יהיו תפקידים יותר ופחות מוצלחים. שלא נדבר על זה שבתור מפיק טלוויזיה הבחירות שלו כבר היו הרבה יותר מרשימות: לא רק הפמליה אלא גם Broadwalk Empire ו-In Treatment.
אבל אם כבר מארק וולברג, לקרוא את הביקורת הזו שמסכמת את הסרט כקומדיה עם וולברג על פושעים מטומטמים שמתכננים חטיפה פשוט יצר וייב של "לא כבר היינו שם לפני יותר מעשור" עם The Big Hit? ותוספת מה שרד כתב על כך שהגיבורים "נחמדים מידי" כבר גרם לי לתהות אם יש פה איזה רפרנס נסתר (כנראה שלא).
טד? סרט טוב?!
סרט מטופש שממצה את הרעיון המבדח שלו תוך 5 דקות בערך, שמבייש את כל השחקנים בו, סרט שאפילו בשנות השמונים היה נראה ילדותי ומיותר.
חייב לומר
שבפעם הראשונה שראיתי טד צחקתי מאוד ונהנתי, פעם שניה אתה מבין שזה סרט דבילי.
גם אני חושב ככה
הוא שחקן ממש טוב שפשוט לא ממצה את הפוטנציאל אבל אני ממש אוהב אותו. חבל.
מארק וולברג לא *תמיד* משחק גרוע
מגיע לו קצת קרדיט על אני 3> האקביז לדוגמה.
אני דווקא חושב שהוא טוב
עדיין לא ראיתי תפקיד בו הוא שיחק רע,יש לך דוגמאות?
הוא בהחלט אחד מהשקחנים האלה
שאיכות המשחק שלהם תלויה לגמרי באיכות הסרט שלהם. בדיוק כמו סנדרה בולוק או סקרלט ג'והנסון, הוא משחק רע מאוד כשהוא נמצא בסרט רע מאוד, אבל כשהוא משחק בסרט טוב, הוא בסדר עד מעולה.
ראשית,איכות משחק תמיד מושפעת ברמה כזו או אחרת מהבמאי ומאיכות התסריט.אבל זה לא הגורם העיקרי,לדעתי גם לא לגביו…דוגמאות?
שנית – סקרלט ג'והנסון?מתי לעזאזל היא שיחקה טוב?אני אוהב מאוד את 'היוקרה',וגם שם היא שיחקה גרוע.
סנדרה בולוק? באמת?
אתחיל בכך שלא זכור לי סרט בכיכובה שלא חיבבתי (מאלה שצפיתי בהם, כמובן; אבל נראה לי שזה רובם), ובכל מקרה גם אם הסרט לא היה שוס ("ספיד" די סתמי בעיניי והיה גם משהו מטופש עם סילבסטר סטלון, אבל לא צפיתי בו במלואו) לא היו לי אי פעם השגות על המשחק שלה.
״ביום שזה יקרה״. ההופעה שלו הייתה הדבר הכי מפחיד בסרט.
(ל"ת)
שיט,נכון.
אבל הוא מכפר על כך בהמון תפקידים אחרים.
נראה לי שהתפקיד שלו בפייטר הוא מאוד אנדר-רייטד
מעבר לעובדה שהוא היה משכנע מאוד בתפקיד, הוא גם לא השתמש בכפילים – מה שהכריח אותו להתחשל לטובת התפקיד וגם לחטוף הרבה מאוד מכות בסצינות הקרבות. בכלל, הסרט הזה הוא פרוייקט אישי שלו – הוא מעריץ גדול של זוג האחים שעליהם מבוסס הסרט, והוא השקיע ברמות דניאל דיי לואסיות בכניסה לתפקיד – מאימוני אגרוף שנועדו למדל את סגנון האגרוף של הדמות האמיתית, ועד מגורים משותפים עם זוג האחים שעליהם מבוסס הסיפור. בסופו של דבר כריסטיאן בייל ומליסה לאו זכו בעיקר התהילה (ואולי בצדק) – אבל ההופעה שלו שווה לפחות מעומדות.
רגע
אתה רוצה להגיד ששחקנים (המקוריים או המחליפים) באמת מקבלים מכות בסצינות אגרוף??
חשבתי שזה בכאילו, כמו שיש את ההאבקויות הפופולריות ההן באמריקה שהם רק מעמידים פנים שהם מתאגרפים (משהו שלא הבנתי את הפואנטה שלו מעולם :( ).
בהיאבקות בידורית
למרות התסריט שמכתיב את הקרבות וכל מה שסביבם, הם נלחמים באמת, או לפחות מבצעים תרגילים ותנועות שמשווים לקרבות מראה "אותנטי". לכן הפציעות המרובות, הנכויות ותוחלת החיים הנמוכה. הם עדיין צריכים לשמור על רמה אתלטית ופיזית גבוהה, גם אם מדובר ב"העמדת פנים".
מדובר בהעמדת פנים,
בלי שום צורך במרכאות, והם לא נלחמים באמת.
אני באמת שלא מבין למה אנשים עדיין מתעקשים לשים סייגים ולא-אבל-בערך על העובדות הברורות והידועות היטב האלה.
מה זה בשבילך נלחמים באמת?
הקרבות מתוכננים מראש-המנצח נקבע לפני הקרב וגם המהלכים. גם כשהם נונתים אגרופים או ברכיות לפנים זה בבירור הצגה.
מצד שני, הבמה לא עשויה מקלקר, וכשזורקים מתאבק מסולם בגובה שלושה מטרים, הוא חוטף מכה שיכולה לגרום לנזק בלתי הפיך והרבה פעמים אכן גורמת. זו לא הצגה בקמרי-המתאבקים נפגעים ומכאיבים אחד לשני, והם לא שחקנים-הם לא רק אנשים מאוד חזקים ובכושר מצויין, לרובם יש הישגים ואליפיות בכל מיני ענפי ספורט לגיטימיים לגמרי (אחד המתאבקים היותר ידועים כרגע ב-WWE הוא אלוף העולם בהיאבקות רומית).
נלחמים באמת זה כשאנשים נלחמים.
האנשים האלה, חזקים ומוכשרים ככל שיהיו, לא נלחמים. כמו כן, סנטה קלאוס לא קיים ודורה לא באמת שומעת את מה שאתה אומר.
what? no!
http://www.youtube.com/watch?v=9Rq-7zEVuwI
בקיצור,
שנינו מבינים מה קורה ומה לא קורה בהיאבקות. אני לא באמת מתכוון להתווכח איתך על ההגדרה של איך קוראים לזה.
קורט אנגל אכן זכה במדליית זהב באוליפיאדת 96'
אבל מזה שנים הוא משתתף בארגון המתחרה, TNA.
טוב, אז נקרא לזה פעלולנות.
המכות באמת לא אמיתיות, אבל התרגילים שהם מבצעים (קפיצות מגובה, למשל) הם כן ברמה אתלטית שאדם פשוט לא יכול לבצע.
(כבר שנים רבות שאני לא בעניין של היאבקות, אז אין לי צורך אישי להגן – אם השתמע שזו מגננה – על התעשייה, והסיבה היחידה שהייתי בעניינים עד לאחרונה היא מפני שזה היה אחד התחביבים של אחי ז"ל.)
זה כבר עמוק בתוך
אבל זו גם הזדמנות להמליץ על הסרט התעודי Beyond the Mat שמאפשר הצצה נדירה למאחורי הקלעים של עולם ההאבקות של סוף שנות התשעים. הסרט מראה, דרך ראיונות עם מתאבקים שנמצאים בשלבים שונים בקריירה שלהם והתחקות אחריהם, איך למרות שהכל מבוים (דוויין ג'ונסון גם מופיע שם, אם כי לא כמרואיין), תמיד קיימת סכנה של פציעות קשות ומתחים נפשיים יוצאי דופן.
אפשר גם לראות את ה״מתאבק״
גם כי הוא סרט נהדר. וגם כי הוא מסביר שזיוף או לא זיוף – כיסא לפרצוף זה כואב.
ההשוואה הנכונה היא באמת פעלולנות, רק שפעלולנים יכולים להשתמש בתעלולי מצלמה. היאבקות היא אולי מטופשת להפליא, אבל היא ללא ספק כואבת.
דווקא חשבתי שדווין ג'ונסון היה ממש מעולה
חוץ מזה אומרים שב"מלשין" הוא נותן הופעה מורכבת יותר ממה שרואים ממנו בדרך כלל (אבל לא ראיתי, עדיין).
עשה לעצמך טובה,
ואל תתקרב לסרט הזה. מדובר בסרט מתח\פשע סוג ז'. עשוי מהחומר שזורקים בערוצי הסרטים בשבת בצהריים. לא ראיתי שום דבר מורכב או טוב במיוחד. סתם דרמת הולמרק עם קטעי אקשן של PG-13.
אם כבר הופעה אנושית ומעניינת של ג'ונסון, אני ממליץ בחום על Gridiron Gang שהוא טייק מאד שונה ועשוי טוב על "האיש שמאמן קבוצה של לוזרים".
מצטרף להמלצה
וגם רוצה לציין את דמות הגנגסטר המצויינת שהוא עשה ב-Be Cool.
בהחלט
אבל הוא יותר מילא שם את המשבצת הקומית של הסרט מאשר תפקיד רציני. אבל בכל זאת, תזמון קומי מצויין בסרט נוראי.
עוד סרט לרשימת הסרטים
על אמריקאים חומרניים שמנסים להרוויח כסף בצורה הכי אידיוטית שאפשר – לקרוא ולשרוף, שגם עוסק במאמני כושר רפי שכל.
שכחת קישור לדף הסרט.
ותודה על הביקורת.
עוד סרט קיץ כיפי, ריקני ומטופש
הוא אולי לא רע, אבל סרטים מסוגו ממש לא חסרים לנו בקיץ הזה. הקיץ הרשמי של הסרטים האדיוטיים הכי כיפיים שיש
שמח שביי למד משהו
מהעבר, ושהוא אולי לא באמת רואה את העולם כמו בסרטים שלו – שרירים ופורנו אלים בצבעים פלואורוסצנטיים. מהביקורת מאוד נהניתי. ואהבתי את התאוריה בדבר ה"טרילוגייה" האמריקאית וההשוואה לבלינג רינג וספרינג ברייקרס. מאוד נכון.
הי! ממש השבוע צפינו ב"ארמגדון" בבלו ריי
והוא היה ונשאר סרט קיץ מושלם. ליב טיילר המהממת, סטיב בושמי עם השורות הכי טובות, גלריה של שחקנים שווים וגברים בחליפות כתומות של נאסא. כמו תמיד מחיתי דמעה בקטע המרגש והיה פשוט כיף. אני חוששת שהוא לא הצליח לשחזר את זה בסרטים הבאים (נראה לי שמבין כולם צפיתי רק ב"פרל הרבור" שהיה דומה אבל עם תחליף ליב טיילר, ועוד בחור מעצבן שגנב את הפוקוס מבן אפלק ובאופן כללי הסרט היה ארוך מדי והנושא קצת מבאס) ובסרטים כמו "רובוטריקים" לא עלה בדעתי לצפות לרגע, אבל עדיין, אני שומרת לו חסד נעורים.
וגם "הבריחה מאלקטרז"
או The Rock במקור, עם שון קונרי וניקולס קייג', היה סרט אקשן טוב לסוגו.
לא רק טוב לסוגו
פשוט טוב, נקודה. הסרט היחיד של מייקל ביי שאני יכול לראות וממש להנות ממנו.
וגם הפסקול נהדר, אפילו שנוטים להשתמש בו יותר מדי כל פעם שצריכים "מוזיקה אפית".
אה, ואללה. אז צפיתי גם בו (לא בקולנוע)
סרט אקשן טוב לסוגו (ולא בצבעים זוהרים…) אבל אני לא חובבת את ניקולס קייג' והוא לא הלהיב אותי במיוחד. מצד שני, שון קונרי. צפיתי בו פעם-פעמיים והיה נחמד.
המשקפיים שלהם
בתמונה למעלה המשקפיים פשוט מגוחכים
אלו משקפיים מיוחדות למיטות שיזוף
שמגינות על העיניים בזמן ששאר הגוף מטוגן לאיטו במכונה.
לא סובל את מייקל ביי אבל
הפריצה לאלקטרז מעולה בכל קנה מידה.
איילנד לא רע בכלל ולפחות החצי הראשון שלו לא מתאים לרשימת מאפייני מייקל ביי שהוזכרה.
הסתייגות לגבי דה רוק (הפריצה, לא השחקן), צפיתי בו הפעם האחרונה לפני 14 שנה. אולי היום הוא לא יראה לי כזה טוב?
לא מספיק סאטירי, ארוך לאללה.
בקיץ הזה סופית התעייפתי מהנטייה המעצבנת של הוליווד להוציא סרטים של שעתיים ומעלה – סתם.
ל"רווח וכאב" אין סיפור של שעתיים וקצת, יש סיפור של שעה וחצי, והדבר הופך את מעשיהם של האנשים ממטומטמים ומחרידים… לבעיקר-משעממים משלב מסוים.
אני לא מאמין שאני אומר את זה
אבל הסרט הזה מתעלה על אחרים מסוגו (דרמות מבוססות אירועים אמיתיים על אנשים שהתקלקלו בדרך למרדף אחר הכסף) אך ורק בגלל הבימוי של מייקל ביי. כמו שרד אמר, פתאום השוטים של דגל אמריקה, הגיבור שמביט אל השמים בכמיהה והסלואו מושן ואפילו בדיחות הקקי- הכל נהיה הגיוני כאן. וסחתיין לביי שלא הפציץ את הסרט ביותר מדי פילטרים כתומים\כחולים. התמונה הפעם נראית כמעט נורמלית, שאפו!
אבל הדבר שהכי הפתיע אותי- הסרט מספר סיפור טוב. כן, כן. הייתי מעוניין מהרגע הראשון ועד לאחרון ונהניתי. זה לא סרט חכם ואין לו אמירה שלא שמענו בעבר, אבל הוא מבדר ועשוי טוב ולא גורם לי להרגיש טיפש וזה הישג כל עוד זוכרים על מי מדובר כאן.
דוויין "אני בדרך להפוך לסלע אמיתי" ג'ונסון ואד "אני לא מופיע במספיק סרטים" האריס היו מצוינים.
אני היחידי שמתבלבל בין מארק וולברג למט דיימון?
(ל"ת)
ממש לא
לזמן מה הייתי בטוח שזה מאט דיימון בסרט 'שלושה מלכים'. כשראיתי את הטריילר ל'השתולים' אמרתי "איזה קטע! מאט דיימון ומארק וולברג באותו סרט!" חבר שלי לא הבין למה אני מזדעק, אז הסברתי שזה כמו לשים את טובי מגווייר וג'ייק ג'ילנהול באותו סרט (ואחרי כמה שנים יצא 'אחים')
הגזמתם, צריך להרחיב את הפנים
של מארק וולברג מ-4:3 ל-16:9 כדי שהם יהיו דומים לפרופורציות של הפנים של מאט דיימון. כשחושבים על זה, זה נכון גם לג'ייק ג'ילנהול ולטובי מגוויר, בהתאמה.
הקריירה של ג'סי פלמונס מתחילה להתרומם
ולידו אף אחד אחר לא נראה כמו כפיל של מאט דיימון:
מה.
למה אתה משווה בכלל את ג'ייק ג'ילנהול המתוק ואת טובי "פרצוף-תחת" מגווייר אחד לשני? אני בכלל לא רואה איך הם דומים.
בגלל,
התמונה הזו לא כ"כ מייצגת את מגווייר.
הפרצוף שלו הרבה יותר עגול בדר"כ.
וזה ממחיש איך למרות כמה פיצ'רים דומים ואותו זקן, ג'ייק ג'ילנהול מצליח להיות מהמם לגמרי וטובי מגווייר נראה כמו… נו, מצטערת, פרצוף תחת.
את מדברת שטויות
זה ברור לכל שטובי מגוויר הוא כאילו הרבה יותר חתיך מג'ייק ג'ילנהול המגעיללל.
לא להתקרב לבזיון הזה!!!
ואני חשבתי שאחרי רובוטריקים 2 אני לא אמצא סרט גרוע ממנו…טעיתי.
רווח וכאב פשוט רע לתפארת, רווי טעם רע וכל מסר או ביקורת חברתית נעלמת בבליל השטויות שמופיע על המסך. זה לא קולנוע, אפילו זה לא קליפ mtv ראוי.
סרטי אדם סנדלר אניני טעם יותר מבחינת הוולגריות. בזבוז של שעתיים מחיי.
ההישג היחידי בסרט הוא ההצלחה של מייקל ביי לשבור את השיא של עצמו בתואר הסרט הגרוע ביקום אי פעם.
לשלול ממנו את האזרחות האמריקנית לאלתר!!!! ובכלל כל זכות לגעת בתסריט/מצלמה/או חומר נפץ כלשהו!!!
זהו..פרקתי את זה, אפשר להמתין לצבי הנינג'ה בהפקתו…עוד פיסת ילדות שבטח יחרב לי
סרט בכלל לא רע
אחרי 'רובוטריקים 3' מייקל ביי נכנס לרשימת הבמאים שאני מעדיף להתרחק מכול מה שיעשו בעתיד, אבל הביקורת שמעליי שכנעה אותי לתת צ'אנס ל'רווח וכאב' ולהפתעתי זה סרט בכלל לא רע! הוא מצחיק מאוד, השחקנים בסדר, העלילה מעניינת וכול העריכה והצבעוניות התוססת עובדת לטובת הסרט. הבעייה היא שהסרט די ארוך ולקראת הסוף כול התזיזתיות של הסרט מתחילה לעייף עד כדי הרגשה של חוסר חמצן. אבל סך הכול זה סרט מוצלח למדי והרבה, הרבה יותר טוב מ'רובוטריקים 3'.
בתור בידור נטו - הסרט עושה עבודה טובה.
הביקורת די מדויקת. הסרט הוא כמו סיפור קצר טוב אבל מהסוג שנכתב בפלייבוי (או בלייזר). מלא הורמונים, מלא שרירים, מלא סיליקון, עם סיפור (אמיתי) שיכול להחזיק את הכל ביחד. הסרט קצת הזכיר לי סרטים כמו "אלפא דוג" – סרטי פושעים בהם יש באמצע מסיבות וסקס וסמים, ואחרי שכל ההסתבכות נגמרת וקצת לפני שהפושעים הולכים לקבל סקס מסוג אחר בכלא והרבה אוכל גרוע ומכות, הסרט נגמר כי זה לא מתאים לקו הסקסי של הסרט (זה יכול להיות סרט אחר) ומשאיר אותנו הצופים קצת אשמים על זה שנהנו לראות חבורה של אנשים מענים וחוטפים ורוצחים אנשים אחרים, רק בשביל שיהיו להם קצת יותר כסף בחשבון בנק או יותר כוסיות סביבם.
וכן יש פה את כל חסרונות מייקל ביי – במיוחד מסכים לגבי ההטייה של פילטר הצבעים לכתום – תכלת, או הצילום מלמטה כאילו זה קליפ של פיפטי סנט. וכן, זה חלק מהעניין של הדמויות שמאמינות וחיות כאילו הן בגירסה אמיתית של מי הזיז לי את הפרארי, אבל זה לא הפוך על הפוך. מייקל ביי לא עשה הומז' למשהו פה. הוא לא נכנס לראש המעוות של קליפים פופוזיים שנראים כמו תוספת לארוחת ילדים במקדנולדס. ככה הוא עושה סרטים. ונכון – הפעם זה באמת מתאים לסרט. מה גם שאולי בגלל שיש לו כבוד לסיפור האמיתי הוא מנסה לתת לקהל לצאת עם קצת מסר. כל מה שאני יכול להגיד על זה זה שלא יוצא מגוחך. אולי בגלל הטון הרציני, הרבה פחות סבלתי מסרטים אחרים שלו. טוב, אני עושה לסרט קצת עוול.. אני נאלץ להודות שדי נהניתי מהסרט, עד כמה שאפשר להנות מסיפור מבלייזר, כשאתה במצב רוח הנכון.
הסיפור האמיתי
כמו תמיד כשמדובר בעיבוד לסיפור אמיתי, יש הבדלים משמעותיים בין מה שהיה במציאות למה שתואר בסרט. מה שבאמת חמור כאן, זה ההצגה של השרירנים בתור אהבלים חביבים וקומיים, מה שמאוד פגע במשפחות של הקורבנות.
הם היו אמנם אהבלים, אבל אכזריים ולא קומיים בכלל.
הסרט כשלעצמו הוא סבבה והביקורת מדויקת, אבל ברגע שיודעים שמדובר בסיפור אמיתי ומגלים את הפרטים האמיתיים ואיך זה עוות בסרט, מתקבלת תמונה אחרת
ולא חיובית בכלל על הסרט ועל מייקל ביי.
קצת חמור על הסיפור האמיתי (לא לקרוא אם לא ראיתם את הסרט)
http://www.historyvshollywood.com/reelfaces/pain-and-gain.php
https://www.youtube.com/watch?v=Q-Ck72mGyYo
https://www.youtube.com/watch?v=uuofzb7YJiM
https://www.youtube.com/watch?v=3hH87NhCIpw
בתגובה הבאה אני אפרט קצת יותר לגבי ההבדלים בין הסרט למציאות.
לא גדולים כמו בסרט?
באמת שזה הניטפוק שלך? וואו
סרט הזוי, משעשע ומזעזע (לרוב בו-זמנית)
בהתחלה (בפרט בגלל המשחק הקל בזמנים) לא ממש הבנתי מה רוצים ממני… אבל המשכתי לצפות כי הוא היה הזוי, משעשע ומסקרן וחיכיתי לבאות. לא אהבתי שהוא נעשה אלים ודי מגעיל, אבל זה הסיפור… ואני מבינה את הביקורת והכעס של הנוגעים בדבר שחוו זאת על בשרם, כי הוא מוצג בעטיפה של ממתק, כמו קליפ ארוך ל-"Darwin awards", סוג של "אין שכל אין דאגות".
בנזוגי לא אהב ופרש באמצע, אני די נהניתי בסך הכול מחגיגת הטמטום. פרט לכך לא השתעממתי כי הסרט הפגיש גלריה של שחקנית ידועים וידועים למחצה – כמעט כל פרצוף על המסך כבר ראיתי איפשהו בעבר (והייתי עסוקה בלנסות לזהות איפה…) ואחת שהייתה חדשה לי: סוף סוף למדתי איך נראית בר פאלי! (לא הייתי מאמינה שהיא ישראלית היא נראית מזרח אירופאית. התברר שהיא אכן עלתה, פשוט קיצרה את שמה).
לסיכום: לא סרט שהייתי טורחת לשלם על צפייה קולנועית בו, אבל כבילוי לא מחייב עם חברים ונשנושים, למה לא (ונראה לי שהוא מסוג הסרטים שמשתפרים כששותים).
טוב, אין לי ממש משהו להוסיף.
רק אומר שלדעתי זה סרט מצויין בגלל כל הסיבות שרד ציין ואפילו עוד כמה שאני חושב שאחרים כבר ציינו לפניי. למעשה הוא כ"כ עשה עליי רושם שהוא אפילו עשוי להיות הסרט ההוא שבסוף השנה אני כמעט מכניס לחמישייה שלי אבל בסוף בצער רב גורם לו להסתפק רק ב"אהבתי". בחיי שלא דמיינתי שאני אגיד את זה על סרט של מייקל ביי, אבל זה אחד הסרטים הכי נושכים ואכזריים אך גם מבדרים ומהנים שראיתי מזה הרבה זמן – והכל מהסיבות האחרונות. פשוט הברקה. אומנם הברקה חד פעמית שלעולם לא תוכל לחזור על עצמה, בטח שלא מידיו של אותו במאי, אבל הברקה.
כמו כן, השימוש הטוב ביותר בשיר קיים לשנת 2013 הולך לפעמיים שבהם מושמע "Gangsta's Paradise" בסרט הזה. בכל סרט פשע מלוכלך אחר הייתי ממש צוחק על הבחירה המוזיקלית הזאת, אבל כאן זה התאים כמו כפפה. וזה גם שיר מצויין בכללי (ואני בכלל לא אחד שאוהב ראפ או בכללי לא שומע הרבה מוזיקה שאינה מערבת גיטרות).
הרבה כאב, מעט רווח
לזכותו של מייקל ביי ייאמר שההבטחה שלו תמיד מספקת את הסחורה/
לא הסכמתי כבר עם מילות הפתיחה שלך
לא ראית 'בחורים רעים 2'? סרט מעולה. 'רווח וכאב' אולי מהנה בתחילתו אבל מתיש מהר מאוד, מגוחך, צעקני, בוטה בטעם רע והמסרים שלו דוחים. 'הזאב מוול סטריט' עשה את זה טוב יותר, כי סקורסזה מאסטרו קולנוע וביי סתם יוצר חסר נשמה.
מה דוחה במסרים של הסרט?
(ל"ת)
ראיתי "בחורים רעים 2". השתעממתי מאוד.
דעתי בפירוט:
http://www.fisheye.co.il/bad_boys_2/#target-comment-132764
הסרט הזה מזכיר לי סרט אחר המבוסס על סיפור אמיתי -
הזאב מוול סטריט. אבל למרות שלסרט של סקורסזה יש שחקנים מוכשרים יותר ובמאי עם רקורד מכובד יותר, הזאב הוא סרט שאני לא מסוגל לתת לו צפייה שנייה, אפילו שנהניתי ממנו ושלוש השעות שלו הרגישו כמו שלוש דקות. הדמויות כולן נאלחות ורקובות עד היסוד (חוץ מסוכן ה-FBI) והן ממשיכות כמעט עד הסוף במחול הסמים-סקס-וכסף המתיש שלהן.
את רווח וכאב, לעומת זאת, ראיתי משהו כמו חמש-שש פעמים, ולמרות שהדמויות שלו עושות דברים איומים יותר כמו רצח ועינויים, הוא איכשהו כיפי יותר (זה נשמע נורא. אני לא מתכוון חלילה לזלזל באנשים האמיתיים שסבלו ומתו בגלל הטריו השרירני הזה, כמובן). אולי בגלל כמות הפעמים שדברים משתבשים להם והתגובות שלהם לכך קורעות אותי, אולי מפני שדה רוק מוציא מעצמו איכויות קומיות ופגיעות נהדרות, והוא הדמות הנסבלת היחידה בסרט שיש לה שמץ של מצפון (הציטוט הכי אהוב עליי שייך לו: "ישו הצלוב בכבודו ובעצמו בירך אותי ביתרונות רבים, ואחד מהם הוא היכולת לעלף אנשים באגרוף אחד"), אולי מפני שהתסריט לא מניח לך להשתעמם לרגע? (יש הברקה ויזואלית אחת נהדרת – אחרי שדניאל לוגו אומר "אנחנו קשוחים ומסוכנים" הם יוצאים מהמכונית שלו שעל כיסוי המושבים שלה מככב… סקובי-דו)
ומשעשע לגלות ששניים מהתסריטאים הם לא אחרים מאשר אלו שכתבו את חייל החורף, מלחמת האזרחים ושני סרטי הנוקמים האחרונים.