עונתה הראשונה של הדרמה המשפחתית האפית "פצ'ינקו" הייתה יצירה שאפתנית אבל לא מושלמת. בעונתה השנייה, הסדרה הקוריאנית-יפנית מבית היוצר של אפל ממשיכה לייצר טלוויזיה מרגשת ואפילו מצליחה לשפר, גם אם לא לתקן לחלוטין, את נקודות החולשה מהעונה הראשונה.
הסדרה, שמהווה עיבוד לספר בעל שם זהה מאת הסופרת מין ג'ין לי, מספרת את סיפור חייה של סונג'ה, נערה קוריאנית שחיה בתקופת הכיבוש היפני ובהמשך נאלצת להגר ליפן בעצמה. בעוד הספר מספר את סיפורה של סונג'ה בצורה לינארית, יוצרת הסדרה, סו יו, בחרה לספר אותו בצורה לא כרונולוגית. פרקי הסדרה נעים בין ציר הזמן המרכזי של סונג'ה כנערה ואז כאם צעירה ביפן לבין ציר הזמן של סונג'ה המבוגרת ב-1989, אשר מתמקד בעיקר בנכד של סונג'ה, איש עסקים ששב ליפן לאחר תקופה ארוכה בארצות הברית.
העונה השנייה מתחילה כשסונג'ה עדיין מגדלת לבד (יחד עם גיסתה) את שני ילדיה. בתחילת העונה הן מנסות לשרוד בעוני מחפיר בזמן מלחמת העולם השנייה ובסופו של דבר מוברחות לחווה בכפר רגע לפני מתקפה אמריקאית. כל אותה העת התקווה הגדולה של סונג'ה היא בנה הבכור, נער מחונן שעובד קשה כדי להתקבל ללימודים אקדמיים ביפן למרות מעמדו הנחות כקוריאני. אבל מה שנוח לא יודע זה שמי שהבריח אותם לכפר והציל את חייהם הוא אביו האמיתי ואיש יאקוזה. עלילה זו נבנית באיטיות לקראת רגע שיא בסיום העונה, שלמרות שניתן לראות אותו מגיע כבר מתחילתה, עדיין בולט כאחת מהסצנות הטובות בסדרה כולה. בציר הזמן ב-1989, נכדהּ של סונג'ה מבלה את העונה בניסיון לנקום באיש העסקים היפני שפיטר אותו.
קודם כל, אי אפשר לדבר על "פצ'ינקו" מבלי להזכיר את כתוביות הפתיחה של התוכנית. בניגוד מוחלט לטון הקודר (והמדכא) של מרבית הסדרה, כתוביות הפתיחה מתרחשות באולם פצ'ינקו (משחק הימורים יפני) מואר וצבעוני בו דמויות הסדרה השונות רוקדות יחד לקצבו של שיר פופ קליט. בתקופה שבה רובן המוחלט של כתוביות הפתיחה הן בעלות דילוג, שיר הפתיחה של "פצ'ינקו" בולט כשיר שאסור לוותר עליו, גם מפני שהוא מזכיר בתחילת כל פרק על מה הסדרה באמת – משפחה והדברים שאתה מוכן לעשות למענה; וגם בגלל שהוא פשוט מבדר וכיפי לצפייה.
עוד מאפיין ייחודי של "פצ'ינקו", שממשיך מהעונה הראשונה, הוא אופן תרגום הסדרה. כסדרה דו-לשונית שעוברת באופן תדיר בין שפות, "פצ'ינקו" מתורגמת עם כתוביות בצבע שונה עבור כל שפה – כחול עבור יפנית וצהוב עבור קוריאנית. הבחירה הסגנונית יוצרת רגעים שמעבירים לצופים ברחבי העולם את הקושי של חיים כפליט במדינה זרה דרך שינוי צבע הכתוביות באמצע משפט או ניסיון שיח בין שני אנשים שלא דוברים את אותה השפה.
בעונתה השנייה "פצ'ינקו" ממשיכה לאזן באופן מושלם את מבנה העלילה המלודרמטי שבו מסופר סיפורן של סונג'ה ומשפחתה יחד עם שפה ויזואלית מרהיבה, כזאת שניכר ממנה תקציב העתק שאפל טי.וי משקיעה בהפקה הגלובלית הזאת. אך למרות העושר הויזואלי, אחת התמות המרכזיות שעוברת בשתי עונותיה של "פצ'ינקו" היא דווקא כוחה של השפה, במיוחד כאשר משתמשים בה בשימוש מושכל וחסכוני. בזכות דיאלוג מינימליסטי שלא מאכיל את הצופים בכפית, והופעות משחק מאופקות שמצליחות להעביר קשת רגשות שלמה כמעט בלי מילים (בייחוד הופעתה של מין-הא קים שמגלמת את סונג'ה בציר הזמן המרכזי), מצליחה "פצ'ינקו" להוכיח שניתן לספר עלילה מלאת תפניות דרמטיות גם בצורה מעודנת ומלאת סאבטקסט.
אבל למרות כל אלו, ל"פצ'ינקו" המעולה יש בעיה מרכזית אחת והיא פער האיכות הגדול בין שני צירי הזמן. מצד אחד, ציר הזמן של סונג'ה הצעירה מציג סיפור מרגש על ההקרבות שאדם עושה למען משפחתו, הקושי של חיים כפליט והמשמעויות של חיים כאזרח לעם כבוש. מנגד, בציר הזמן של 1989, סיפורו של הנכד של סונג'ה מרגיש ילדותי ושטוח לעומת הסיפור המורכב והמרובד שלה בשנות ה-40 וה-50.
אפשר להבין את ההיגיון בבחירה בנרטיב מפוצל כרונולוגית עבור הסדרה, שכן אחרת מספר התפניות המעניינות בסיפור היה יורד בהדרגה לאורך העונות, ככל שסונג'ה מתבגרת. בנוסף, ההקבלה בין שני צירי הזמן משמשת גם כדי להדגיש לצופים את השפעות הכיבוש היפני, אפילו ארבעים שנה לאחר סיומו. אבל התוצאה היא קפיצות בין סצנות מעולות בזמן המלחמה, לבין סצנות שעוסקות בעלילה עסקית לא מפותחת ולא מעניינת דיה כדי שיתקיימו יחד באותה הסדרה.
אבל למרות הביקורת על העלילה ב-1989, עדיין אין ספק שצפייה ב"פצ'ינקו" היא לא משהו שחובבי סדרות דרמה משפחתיות או דרמות היסטוריות ירצו לפספס. סטים מרהיבים, תסריט מינימליסטי וחכם והופעות משחק שמדביקות את הצופים למסך הן רק חלק מהסיבות שעונתה השנייה של "פצ'ינקו" היא אחת מעונות הטלוויזיה הטובות ביותר ששודרו ב-2024.
מהסדרות האהובות עלי
ואם אפל יבטלו אותה, בעיקר כשלא נותר הרבה מה לעבד, אבעיר לפידים.
כן אציין שחרף העובדה שהכל נכון: היא כתובה נהדר, משוחקת יותר טוב מכל סדרה אחרת סביבה ונראית פנומנלית, עדיין הייתי מעדיף אם (כמו הספר) שהיא הייתה כרונולוגית, ודומה בכך יותר לאפוס הנפרש על עשורים (סטייל מאה שנים של בדידות). כך היינו רואים איך אט אט את המשפחה הזו משתנה מולנו בראי ההיסטוריה, במקום לזגזג בין העבר להווה.
ואולי הבעיה היא שאכן הסיפור בהווה לא כזה מעניין. סולומון מקבל משקל רב יותר גדול בעיבוד הנוכחי, ולמעשה כל מה שקורה איתו בעונה 2 זו פחות או יותר המצאה של היוצרים (הדמות של אנה סאווי, למשל, מקורית). אותם יוצרים גם נוטים להכניס דרמה היכן שבמקור לא הייתה כזו; כל הפוליטיקה והאקשן של העולם התחתון היו מרומזים, בצד, ולא חלק מהעלילה. אני מבין שאם כבר הביאו שחקן מפורסם כמו לי מין-הו אז כמובן שינצלו אותו עד הסוף אבל קו האנסו די תלוש בכל המארג הזה של משפחת מהגרים שמנסה לשרוד. אה, והשחקנית של סונג'ה הצעירה היא בפער טובה יותר מכולם בסדרה הזו (בה כולם משחקים נהדר, שלא יהיה ספק).
בכל אופן, אם תהיה עונה 3 מעניין איזה שיר של The Grass Roots הם יעבדו הפעם בפתיח.