כשאומרים "קלאסיקת אייטיז", איכשהו הכוונה היא למשהו ספציפי. בניגוד לקלאסיקות מכל עשור אחר, שנעות בין סרטי אקשן, דרמות, גנגסטרים, וכו' – "קלאסיקת אייטיז" היא בתשעים אחוז מהמקרים סרט משפחתי עם שילוב בין ציניות לציז'יות. עוד מאפיין שלהם הוא שאם לא ראית אותם בדיוק בגיל המתאים, ככל הנראה כשתראה אותם כמבוגר תגיד "מה, על זה כל המהומה?".
על כן, ריכזנו 20 סרטים, קלאסיקות אייטיז ברמ"ח איבריהן עם שאלה אחת ויחידה: למי מהם בכלל לא מגיע התואר הנ"ל? ניתן לבחור שתי אפשרויות.
כמה הערות על הסרטים ברשימה: שימו לב שיש כמה סרטים שלא נכנסו כי הם בבירור לא סרטי משפחה, למרות שכן יש להם קסם אייטיזי (נניח, "מת לחיות" או "כשהארי פגש את סאלי"), וחלק סתם נדחקו מחוסר מקום (כל סרטי הריקוד או האנימציה של העשור, החל מ"פוטלוס" ועד "ריקוד מושחת") או כי לתחושתנו יש בהם משהו מעט שונה ("טיסה נעימה!" או "סודי ביותר!"). עמכם הסליחה.
סרטים מזיכיון זכו רק לסרט אחד שייצג אותם, לשיקולכם האם הם מייצגים את כל הזיכיון ועל כן ניתן להעמיס עליהם את הבעיות של הסרטים שבאו לאחר מכן או לא.
ובכל זאת, אם האופציה שלכם לא מופיעה פה, או אם ההגדרה שלכם לסרטי משפחה רחבה משלנו – מוזמנים לכתוב בתגובות למי מגיע להיות פה.
איזה קלאסיקת אייטיז היא לא באמת כזאת קלאסיקה? (ניתן לבחור עד 2 אפשרויות)
- זאב צעיר (12%, 110 קולות)
- הגוניס (8%, 72 קולות)
- שמתי ברז למורה (פריס ביולר) (8%, 69 קולות)
- ההרפתקה המצוינת של ביל וטד (7%, 62 קולות)
- באטמן (7%, 61 קולות)
- מועדון ארוחת הבוקר (7%, 60 קולות)
- הסיפור שאינו נגמר (5%, 49 קולות)
- אי.טי: חבר מכוכב אחר (5%, 48 קולות)
- הנסיכה הקסומה (5%, 44 קולות)
- מכסחי השדים (4%, 40 קולות)
- קראטה קיד (4%, 40 קולות)
- ביטלג'וס (4%, 39 קולות)
- המבוך (4%, 38 קולות)
- האחים בלוז (4%, 35 קולות)
- גרמלינס (4%, 32 קולות)
- האימפריה מכה שנית (3%, 29 קולות)
- ביג (2%, 22 קולות)
- שודדי התיבה האבודה (2%, 18 קולות)
- בחזרה לעתיד (2%, 16 קולות)
- אני והחבר'ה (2%, 16 קולות)
מס' מצביעים: 527
Loading ...הציור בראש הפוסט הוא של האמן ביל מקונקי.
מכסחי השדים
לא מבין מה מצחיק בו ומה מגניב בו (וראיתי לראשונה כילד, כן?), סרט מטופש ובלי שום חן.
הממ… חושש לומר "הנסיכה הקסומה". האמת שלא הצבעתי לו כי אני לא באמת חושב שזה סרט רע, נהפוכו: הוא מאוד חמוד, נהניתי בשתי הפעמים שצפיתי בו ואין לי בעיה לשבת מולו פעם שלישית ורביעית. אני פשוט לא מבין כל-כך את הפער בין הסרט החמוד שהוא לבין הקאלט המדהים ויוצא הדופן שהוא נהיה עם השנים.
אי.טי.
עכשיו, כן, לא ראיתי אותו בגיל הנכון ואולי זה זה – אבל ברצינות, לא, חברים, אי. טי. הוא סרט ממש מטומטם ולא מעניין.
שמור על הפה שלך!!!
(או במקרה הזה – המקלדת!)
נזהר, נזהרתי, מזדהר
(ל"ת)
זה נכון.
באחד מימי הקורונה הארוכים
צפינו בו לאחרונה, עם הבנות הצעירות, שתיהן מתחת לגיל 10.
לא ציפיתי להרבה, הנחתי שהתיישן מאד, אבל הסרט פשוט עובד בכל כך הרבה רמות, וגם על הדור הצעיר המאד לא סבלני שלנו. והוא ממש מותח (עד כדי מפחיד – הוא קצת מבוים כסרט אימה בחלקו) ומאד מתגמל בסיום. אני הופתעתי לטובה.
בחזרה לעתיד הראשון הפיק דעות הרבה יותר חלוקות בצפייה דומה – המבוגרים נהנו בטירוף והילדות השתעממו בטירוף ולא שרדו אפילו חצי סרט. אולי זה לגיל קצת יותר מתקדם.
בחזרה לעתיד, כמו כלבי אשמורת או המטריקס
קיבל כל כך הרבה העתקים לאורך השנים, בכל כך הרבה פורמטים, שמראש החדשנות שלהם פחות מורגשת כשלא צופים בהם כ"הראשון בז'אנר". כמו כן, בניגוד לשניים הנ"ל הקצב שלו איטי, האפקטים מיושנים.. הרבה מהקסם שלו יותר על הקאלטיות, ולכן לדעתי מי שלא גדל עליו כניראה לא יאהב אותו באותה מידה.
אי.טי. נפלא
לא זכרתי אותו בכלל, וראיתי אותו שוב לפני שנה, עם בן-זוג שלא ראה אותו מעולם.
לא להאמין כמה שהסרט הזה טוב, וכמה שהוא עדיין עובד באופן מושלם.
הנרי תומס (הילד) היה כבר אז שחקן בחסד עליון. ואי-אפשר לצפות לפחות ממי שזה היה האודישן שבו הוא זכה בתפקיד:
https://www.youtube.com/watch?v=tA5giyG8E7g
שמתי ברז למורה
לסרט הזה יש קוספט גאוני: ילד מבריז מבית הספר ויוצא לעשות חיים תוך שהוא מתחמק מטיפוסים שמנסים לתפוס ולהרשיע אותו על ההברזה. לחלק של "לעשות חיים" לוקח מיליון שנה להתניע (הגיבור מבלה ארבעים דקות מתחילת הסרט במיטה בבית לפני שהוא יוצא). החלק של להתחמק מאלה שרוצים לתפוס אותו לא עובד בכלל – אולי בגלל ההתעקשות הדבילית של התסריטאי/במאי ג'ון יוז לגרום לאותם טיפוסים לסובב את הראש ולא לשים לב לגיבור בכל הרגעים הקריטיים. וג'ניפר גריי, שחקנית שאני מסמפט בדרך כלל, מגלמת פה דמות שעושה חשק לחנוק אותה. מה שכן, סדרת ההתעללויות שעובר המנהל המסכן מזכירה לנו שהאיש שעשה את הסרט הזה יכתוב את "שכחו אותי בבית" (לפחות שם זה יהיה משעשע קצת).
לגמרי. ובנוסף, הגיבור בלתי נסבל כמעט מהרגע הראשון.
(ל"ת)
ורק עכשיו ראיתי שהאחים בלוז בסקר
ויי זמיר. אני שוקל לשנות את ההצבעה שלי. נפלתי עליו לפני כמה חודשים בחדר כושר ושרדתי שעה לפני שנשברתי. הדבר הזה פשוט לא מצחיק.
אבל איזה פסקול
(ל"ת)
הדבר הזה מצחיק מאוד.
זה סרט שגם ה-cool נוטף ממנו וגם לועג ל-cool הזה, ויש בו שלל דמויות ייחודיות (וגם קיצוניות, כן) שקל לזכור, ולאהוב / לשנוא. פשוט תענוג, ואחד מהסרטים שאנחנו רואים בהרכב משפחתי מלא אחת לשנה-שנתיים.
יש שאומרים שהגיבור של הסרט הוא לא ביולר
אלא קמרון, החנון(?) שמצטרף אליהם. הוא זה שעובר את התהליך הכי הגדול (ואולי התהליך היחיד), שבו הוא הופך מילד שמרן ומאוד שונא סיכונים ליותר משוחרר. תחת הראייה הזו הסרט נהיה קצת יותר טוב אבל לא קלאסיקה ענקית במיוחד.
הבעיה הכי גדולה איתו שהוא פשוט התיישן באותה מידה שסיינפלד התיישן – עשו את הטריקים שלו בעתיד (כלומר היום), טוב יותר וחכם יותר. הדיבור המגניב למצלמה הוא כבר טרנד שלם בסרטי ביופיק, וחומר לסצנות שלמות ב"פליבאג" למשל. ובכלל פריס ביולר התחמן שכולם אוהבים נראה מניאקי, מרוכז בעצמו וכן, בלתי נסבל, כיום. מקורח הנסיבות, מה שנקרא.
רק לידיעה, מי עושה היום
את הטריקים של סיינפלד טוב יותר וחכם יותר?
ואיך זה שלא שמעתי עליו עד עכשיו?
לארי דייוויד?
(ל"ת)
טוב, הוא מתחרה בעצמו, זו לא חוכמה,
האם יש מישהו שהוא לא סיינפלד ויוצריו שעושה וגו'?
סדרת הטלוויזיה הייתה טובה בהרבה.
אני דווקא מחבב את הסרט, יש בו עד היום איזו רעננות וחוצפה, אבל אם אני זוכר נכון סדרת הטלוויזיה שנעשתה בעקבותיו הייתה הרבה יותר משעשעת.
מצד שני, הייתי אז צעיר ונוח להשפעה, לך תדע.
אתה מתכוון לסדרה שנושאת את שם הסרט, או ל"פרקר לואיס"?
(ל"ת)
צודק! לפרקר לואיס!
ואו זה היה מזמן.
את הסרט "שמתי ברז למורה" ראיתי כמה פעמים, בצעירותי התלהבתי ממנו והחלטתי לצפות בו שוב…הוא היה משעמם ולא החזיק עם הזמן, לעומת בחזרה לעתיד שאנחנו צופים בו שוב ושוב ועדיין נהדר
אגב, השאלה המעניינת בסקר שכזה היא:
מי שבתחתית הרשימה – האם זה כי כולם מסכימים שהוא קלאסיקה, או כי לא מספיק אנשים ראו אותו כדי ללכלך עליו?
לכאורה נראה שהראשון, כי זאב צעיר (שאני מדמיין שהוא יחסית אלמוני ביחס לתחרות) דווקא מגיע למקום גבוה, אבל מעניין איך זה יעבוד בסופו של דבר.
מהשניים שנמצאים שם כרגע, נתון שמן הסתם עוד יכול להשתנות
"שודדי" הוא אכן קלאסיקה בקליבר שקשה לערער עליו (אם כי כחובב אינדיאנה ג'ונס אני מוכן להודות שבהרבה חלקים – לרבות סצנת הפתיחה האיקונית – הוא נוטה להחליד). "ביג"… זה באמת מותק של סרט, הנקס נהדר, אבל קלאסיקה? נראה לי שזה מקרה של "סרט שבאמת קשה למצוא משהו רע להגיד עליו".
אז הנה משהו רע על "ביג" (כולל ספוילר לסרט בן 32):
אשה בשנות השלושים לחייה מקיימת יחסי מין עם ילד בן 13 (אמנם בגוף של מבוגר – אבל לגמרי ילד).
הזכרת לי את הפארודיה
שעשו ב-Funny or Die, עם היפוך ג׳נדר להדגשת הקריפ פקטור.
אני והחברה
את אני והחברה ראיתי לראשונה כבוגר, והוא פשוט מעולה
המצד השני, נראה לי שהנסיכה הקסומה והסיפור שאינו נגמר
משלמים מחיר על הפופולריות שלהם, ונמצאים גבוהה ברשימה פשוט כי הרבה ראו אותם ולכן יש גם הרבה שחושבים שהם "אוברייטד". מצד שני, נראה לי ש"הגוניס" (שלמיטב זכרוני הוא הסרט הראשון שראיתי בקולנוע, אבל מאוד יתכן שאני טועה) ממש לא עומד במבחן הזמן והיה נמצא אפילו יותר גבוה אם הוא היה סרט שהופך ל"צפיית חובה" בימינו כמו השניים האלו.
לאחרונה ראיתי את 'הגוניס' עם הילדות שלי (גילאי 15-8)
והן נהנו מאוד, אז כנראה שהוא כן עומד במבחן הזמן.
טוב, הן בטוח יכולות לשפוט יותר טוב ממני
(ל"ת)
צפיתי בו לראשונה אחרי גיל 20
ממש סבלתי מההתחלה. אחר כך עשיתי משהו שאני לעולם לא עושה והרצתי על מהירות 1.5 והוא נהיה סביל. ממש לא קלסיקה אבל בי-מובי סביר.
מעניין, החוויה שלי הפוכה
מצד אחד אני זוכר את הסרט בנוסטלגיה וקצת מצטער שלא הפך ל"צפיית חובה" למיטב ידיעתי.
מצד שני הייתי בטוח שהוא יתברר כמשהו שמעולם לא היה שווה את הזכרונות – אבל בצפייה "בוגרת" לפני כ-3-4 שנים הופתעתי לגלות כמה הוא רענן, כיפי, ובעיקר בימוי השחקנים הילדים (הם כל הזמן צועקים אבל זה כל-כך טבעי ומתבקש במקרה שלהם ופשוט מקסים) מופלא.
הבנות שלי אוהבות את הגוניס כמעט כמוני! עומד!
(ל"ת)
בגלל זה כמעט הייתי מעדיפה סקר הפוך
של ״מהי קלאסיקת האייטיז המוצדקת ביותר״ או משהו כזה. כי אז התוצאות הרבה יותר חד משמעיות. יש איזשהי הטיה שקורית כשמבקשים לבצע הצבעה שלילית – בדיוק בגלל שאנשים יצביעו למשהו פופולרי שהם ראו, ולא למשהו פחות מוכר שהוא, סביר להניח, הרבה פחות ״קלאסיקה״.
כשהשאלה היא ״חיובית״, האפקט מתכנס לאותו כיוון – הגיוני שהסרט שנחשב הקלאסיקה הכי גדולה גם יהיה סרט פופולרי ואהוב.
משהו כזה?
https://www.fisheye.co.il/להיט-האייטיז-שאני-עדיין-אוהב-למרות/
נגיד, רק מן הסתם עם שאלה ומועמדים אחרים
אבל למשל בסקר ההוא אני לגמרי יכולה להאמין שמכסחי השדים וביג הם הסרטים הכי פופולריים מבין המועמדים.
בסקר הנוכחי אני לא חושבת שאני יכולה להגיד לך שום דבר משמעותי לגביי המעמד של אני והחבר׳ה לעומת פריס ביולר או זאב צעיר. האם אני והחבר׳ה נחשב יותר קלאסיקה מהם? האם פחות אנשים ראו אותו? אולי הוא פשוט סרט שמעורר פחות אמוציות/ציפיות ולכן לא מצביעים לו בתור ״מאכזב״? לך תדע.
לא, אבל ההטייה תמיד קיימת, גם בסקרים חיוביים
פשוט בסרטים חיוביים אנחנו מקבלים במובן מסוים ש"לא לראות" הוא אופן אחר של "לא טוב", רעיון שתמיד היה לי אותו גם בעיה אבל קיבלתי לנוכח המגבלות הטכנולוגיות שלנו.
אבל בגלל זה לא דיברתי על
סקר של ״מהו הסרט הטוב ביותר״ אלא משהו כמו ״מה היא הקלאסיקה המוצדקת ביותר״ – תכלס היפוך של הסקר כפי שהוא כרגע. כי ״קלאסיקה״ כבר מכיל בתוכו את האלמנט של פופולריות ותפוצה. משהו לא יכול להיות קלאסיקה אם אנשים לא מכירים אותו.
וכן, תמיד יש הטייה, אבל כשהשאלה היא חיובית ומכילה בתוכה את האלמנט של פופולריות, זה מתכנס לאותו כיוון במקום שפופולריות תדחוף כלפיי מעלה והשאלה השלילית תדחוף כלפיי מטה.
בכל אופן, זה לא ביג דיל, סתם מחשבה שעלתה לי בעקבות הדיון שהתפתח פה.
מצחיק שדווקא בסקר הזה שמתי ברז למורה קיבל 54 קולות
נכון לזמן כתיבת הודעה זו
הסרט האחרון ברשימה הוא בחזרה לעתיד עם שני קולות, שזו לחלוטין *ה*קלאסיקה בעיני, וגם זה שני קולות יותר מדי.
הנסיכה הקסומה הוא אחד האהובים עלי – יכולה להבין איך הצביעו אליו
הסיפור שאינו נגמר בהחלט עומד במבחן הזמן לטעמי – אבל אני יכולה להבין איך הצביעו אליו
ביג זה סרט משפחתי מקסים שעדיין אפשר לראות רפרנסים אליו בסרטים היום – ואני יכולה להבין איך הצביעו אליו.
בחיי שאני לא מצליחה להבין איך מישהו יכול להגיד שבחזרה לעתיד הוא אוברייטד, בטח ביחס לסרטים האחרים ברשימה.
*6 קולות, שהם 2 אחוזים
אני באופן אישי לא יכולה להבין הצבעה לנסיכה הקסומה באותה מידה שאני לא יכולה להבין הצבעה לבחזרה לעתיד. בטח לא מול חלק מהאופציות האחרות שמופיעות כאן.
לא מתווכחת עם מי שהצביע לאף אחד מהם, דרך אגב. אני פשוט שמחה להיזכר בסרטים כאלה שעבורי הם בועה של אושר, אופטימיות ונוסטלגיה.
נ.ב. שני סרטי אייטיז שלא מופיעים ברשימה ונמצאים אצלי גבוה בקטגוריית ה-untouchable classics הם חנות קטנה ומטריפה ומי הפליל את רוג’ר ראביט.
צודקת
זה עוד יותר גרוע בעיני! שישה קולות שלמים!
שמתי ברז למורה , אחד הסרטים האהובים עליי מהתקופה, ומי העז להצביע נגד הנסיכה הקסומה?
פשוט נהניתי רק מלקרוא את הרשימה. כל כך הרבה סרטים טובים…
בחרתי את אינדיאנה ג'ונס כי אני מאוד לא אוהב את הסרט ואת הדמות. אבל שמתי ברז למורה הוא בהחלט ראוי.
בעיני כל סרטי ג'ון יוז התיישנו בצורה איומה
לטובת פריס ביותר אפשר לומר שאין בו ניצול מיני כל כך בולט כמו ב-16 נרות, יפה בוורוד או מועדון ארוחת הבוקר*. לרעתו אפשר לומר שהוא היה משעמם וגרוע כבר בצפייה ראשונה.
* או שאולי יש בו ושכחתי מרוב שכמעט נרדמתי בשעמומון הזה?
יש כאן שני סוגי התיישנות
סרטים שטכנית נראים היום מאוד מיושנים, כמו באטמן והסיפור שלא נגמר, וסרטים שהמסרים שלהם היום גורמים לתחושת קרינג', סטייל נארניה. דווקא פריס ביולר יחסית לא כזה נורא מהבחינה הזו (למעט הסצינה שזוהר הזכיר). אני הייתי משייך את ביל וטד לשני הסוגים אגב.
ביל וטד
גם בזמן אמת לא הבנתי מה אנשים רואים בו, הוא כל כך מטומטם בכוונה שזה לא מצחיק. ועוד יוצא לו עכשיו סרט המשך, שרק מהטריילר אפשר לראות איזו זוועה זה הולך להיות. נכון שכולם אוהבים את קיאנו ריבס עכשיו אבל הסרט הזה באמת היה אמור להישאר באותה עליית הגג מטאפורית שבה שמים את כל הדברים המביכים מהתקופה ההיא.
מצד אחד, יש הרבה אמת בדברייך
מצד שני, יש גבול כמה סרט שיש בו את "Play With Me" של אקסטרים יכול להיות טכנית גרוע.
הרשימה הזו בעיקר עשתה לי נוסטלגיה מטורפת
ורצון לראות שוב את רוב הסרטים. איזה עשור מעולה לגדול בו.
בסופו של דבר הצבעתי לאחים בלוז – מודה שהוא איכשהו לגמרי פספס אותי. נדמה לי שניסיתי לצפות בו פעם והשתעממתי מדי לסיים.
אה, ואת גרמלינס ראיתי בהקרנה מיוחדת בקולנוע בשנה שעברה, והסתבר שכל מה שחשבתי שזכרתי מהסרט היה בכלל מגרמלינס 2. גרמלינס המקורי הרבה פחות מוצלח ממה שהיה לי בראש.
לעומת זאת הנסיכה הקסומה בעיני הוא אולי ה-קלאסיקה של האייטיז, סרט שמקסים אותי היום בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. את הסיפור שאינו נגמר לא בחנתי מחדש בשנים האחרונות אבל אני רוצה לקוות שהוא שמר על הקסם שלו גם כן.
בסופו של דבר, זה שהיה לי ממש קשה להתביית על סרט שמעמדו לא לגמרי מוצדק, רק מראה לי שהרשימה הזו ממש ממש מוצלחת. מקווה שגם ילדים היום יכולים להנות מרוב הסרטים האלה.
גרמלינס הראשון הוא יותר פריקוול לגרמלינס 2 מאשר סרט מוצלח בפני עצמו
אבל גרמלינס 2 כל כך מוצלח (אני מקווה) שזה מקרין גם על הראשון.
זה מקרה ממש מוזר של החלפת ז'אנר בדרך אל ההמשך
מסרט צנוע ומשעשע לפארודיה ענקית ופאסטיש.
קשה לבחור רק שניים.
סלייר.
(ל"ת)
amen brother
(ל"ת)
מיד חשבתי על פוטלוס, אבל אז רשמתם שהוא לא נכנס...
בכל מקרה, על הסקר צריכים לענות ילדים ובני נוער של היום. זה המבחן האמיתי להתיישנות של סרט.
הילדים שלי ראו את הנסיכה הקסומה, מכסחי השדים ובחזרה לעתיד – והם נהנו מכל רגע. הם אפילו מצטטים עם חברים שלהם את "שלום אני איניגו…" וכו'. אני מתכוון להראות להם את ביטלג'וס , נראה איך יגיבו.
תתפלאו, אבל דווקא משודדי התיבה האבודה הם צחקו – האפקטים, האקשן – הכל מיושן. זה מזכיר לי שאני עשיתי פעם מרתון סרטי ג'ימס בונד המקוריים. שון קונרי שחקן ענק אבל הסרטים משנות השישים פשוט מגוחכים על גבול הפאתטיות.
ביל וטד הם טכנית אייטיז אבל בניחוח ניינטיז מובהק.
והסרט שלטעמי הכי כן עובד מכל הרשימה הזו:
אני והחבר'ה.
זה אחד מאותם סרטים נדירים, לא רק מהאייטיז, שאפשר לראות אותם כילדים/מתבגרים בתור חוויית צפיה נפלאה אחת, וכמבוגרים בתור חווית צפיה אחרת לגמרי. בתור מתבגר, זה היה עבורי אחלה סרט הרפתקאות שבו הצעירים מצליחים לנצח את עולם המבוגרים העוין שמקיף אותם. בתור מבוגר, זאת היתה עבורי דרמה רגישה על הניסיון להיאחז ברגעים האחרונים של הילדות התמימה, זאת שיודעים שלא תחזור. סצנות האפילוג, שבתור צופה מתבגר שעממו אותי (עניין שאפילו התסריטאים הדהדו עם דמויות הילדים של המספר* – מה שממחיש עד כמה שהתסריט של הסרט הזה נפלא) ממש הותירו אותי מרוסק רגשית בתור מבוגר, עד לרמת הבכי.
* אחת הסיבות שרוב ריינר ביים כל כך הרבה סרטים נפלאים עד אמצע הניינטיז, פלוס מינוס, הוא העבודה שלו עם תסריטאים מהשורה הראשונה – ולכן קצת הופתעתי לגלות שהתסריטאים של "אני והחבר'ה" לא עשו שום דבר משמעותי אחר לפני הסרט או אחריו.
עשו עליו כתבה עם הכותרת "אין סרטים כאלה" (קישור:)
כאן:
https://www.mako.co.il/culture-weekend/tomer-movies-reviews/Article-a2f0fbd08ada651006.htm
כי התסריטאים לא עשו שום דבר בסרט הזה
למעשה וליתר דיוק, לדעתי במעט מאוד המקומות בהם סטו מהמקור, הם בחרו פחות טוב.
זה באמת סרט מצויין, ראיתי אותו בשנות ה2000, *אחרי* שקראתי את הספר ואהבתי (את הסיפור הכתוב קצת יותר)
לסקרנים שבטח יגיעו, בסיפור הגורל העתידי של כל הילדים מסופר רק בסוף והסרט מתחיל בדבר הזה (וגם קצת שינה את הגורלות). למעשה ביליתי את כל הקריאה במתח משוגע לגלות מה קורה לילד שאני לא זוכרת את שמו אבל שוחק ע"י ריבר פיניקס ולכן ממש הדהים אותי לגלות שמה שהחזיק אותי במתח כל הקריאה, הופך פתאום לעובדה הראשונה שנמסרת לצופים.
מכסחי השדים
מהסרטים האלה שהכרתי את הרפרנסים אבל לא יצא לי לראות. כשהתחיל הקידום לגרסת 2016 וכולם הזדעקו על הרס הילדות שלהם, החלטתי לצפות במקורי כדי לראות על מה המהומה. גיליתי סרט שלא היה מצחיק או מעניין או…טוב. לא הבנתי מה בדיוק אמור להיהרס פה. גם הגרסה החדשה לא טובה, אבל מסיבות אחרות.
באתי לפשלייק ואז לקחתי בחזרה. המשפט האחרון הרס
(ל"ת)
נראה לי ש"אינדיאנה ג'ונס" ועוד יותר "האימפריה מכה שנית" יוצאי דופן כאן
הם אמנם סרטים מהאייטיז, אבל ממש לא מרגישים לי כמו "קלאסיקות אייטיז". הם חלק מטרילוגיות שהתחילו/הסתיימו בעשור הקודם/הבא, ואין בהם אוירת אייטיז משמעותית או משהו שהופך אותם ליותר שייכים לעידן מאשר הסרטים האחרים בסדרה (דווקא הסרט השני של אינדיאנה ג'ונס כן טובע בקאמפיות אייטיזית). אמנם הם לא הסרטים היחידים ברשימה שהגיבורים שלהם לא חיים באייטיז, אבל מרבית שאר הדוגמאות (הנסיכה הקסומה/המבוך/הסיפור שאינו נגמר) הם אגדות שטובעות באסתטיקה של התקופה. תכלס, פוטלוס וריקוד מושחת הרבה יותר מתאימים כאן מהם.
עוד סרט יוצא דופן האמת הוא "אני והחברה" שאמנם דומה לסרטים אחרים ברשימה בכך שהוא סיפור הרפתקאות לנוער (גם אם הרבה יותר רציני וטרגי מהאחרים), אבל גם הוא לא מתרחש באייטיז ולא ממש יושב על רוח העידן הזה (לפחות לא כפי שאנחנו מדמיינים אותה שאנחנו חושבים על האייטיז).
שראיתי את תוצאות הסקר בהתחלה
וגיליתי שבחזרה לעתיד במקום האחרון, חשבתי לעצמי "מה יש לכם ימשוגעים?" ואז קראתי שוב את שאלת הסרט והבנתי שזה מה הסרט הכי אובריייטד של שנות ה80 והעולם שלי שוב נורמלי.
אז אני הצבעתי לבחזרה לעתיד כי אני צריך לקרוא יותר טוב עמכם הסליחה.
עם כבר סקר אז שאלה אישית- מה הסרט הטוב ביותר בטריולגיה?
לדעתי האישית
1. הסרט השני. בתור ילדה וכששנת 2015 עדיין היתה עתיד רחוק, זה היה הסרט שהכי הלהיב את הדמיון שלי.
2. הראשון. קלאסיקה.
3. השלישי. אף פעם לא ממש חיבבתי מערבונים, מה לעשות.
נראה לי שהקונצנזוס הוא שהראשון הכי טוב, אבל תמיד היה לי סופט ספוט לשני.
ואו מסכים איתך על כל הטקסט.
(ל"ת)
גם אני מעדיפה את השני
הראשון מוצלח מאוד. השני לוקח את מה שמוצלח בראשון ומגביר אותו פי עשר. השלישי הוא… שלישי… שמחה שהוא קיים והוא לא מחריב לחלוטין את הזכר של השניים הראשונים כמו בטרילוגיות אחרות, אבל לא מרגישה שהוא יוצא מן הכלל.
מסכים לחלוטין
השני הכי מוצלח, אז הראשון, ואז השלישי.
אני הצבעתי "זאב צעיר" וגם יש לי מחליף
"נווט מכוכב אחר" (Flight of the Navigator)
מייקל ג׳יי פוקס
מצחיק שנכון לכתיבה ההודעה הסרט הראשון הוא זאב צעיר והאחרון בחזרה לעתיד, שניהם של מייקל ג׳יי פוקס. הוא באמת כוכב האייטיז
ממש קשה לבחור בהצבעה הזו, אם זה היה הפוך זה היה קל יתר אבל בדרך זו יש דילמה בין סרטים שלא ראיתי אבל שמעתי מספיק כדי להבין את העניין שלהם לבין סרטים שראיתי אבל לא התחברתי אליהם.
גם ביג, סרט שאני נתקלת בו לפעמים בטלווייזה ולגמרי נהנת לראות אותו, אך עם זאת הוא לא היה יכול לצאת בימינו בלי לקבל ביקורת קטלנית.
גם יש לי קצת בעיה עם בחירת הסרטים, אינדיאנה גונס, בחזרה לעתיד וטד וביל נמצאים באותה קטגוריה???
זו שאלה מעניינת משום ש2 גישות שונות אפשריות
יכולתי לבחור בסרט שלא ראיתי, ביחוד מאלו שאני כן יודעת שקיימים, ובהתחשב בכך שאני מהאייטיז ולכן הייתי אמורה לראות (למשל הגוניס) או סרט שאני לא מודעת לקיומו בכלל (יש שם קומץ)
תהיתי אם להצביע לנסיכה הקסומה, אני לא אוהבת את הסרט הזה, אבל אני יודעת להפריד. אני לא אוהבת את הסרט ועדיין צוחקת מבדיחות you killed my … prepare to die – הוא קלאסיקה.
הלכתי על שני סרטים שמעולם לא אהבתי, לא חיבבתי, לא הבנתי ולדעתי גם ממש לא עומדים בשום מבחן זמן. מועדון ארוחת הבוקר סרט שאני פשוט לא אוהבת, צפיתי בו כמה פעמים והתשובה היא לא. לא מבינה מה אנשים מוצאים בזה.
ואי טי, שהתחלתי לראות המון פעמים ועצרתי (תמיד באותו קטע מותר שהאמא כמעט תופסת את איטי במטבח). בסוף יום אחד החלטתי להיות אמיצה ולהמשיך רק כדי לגלות שזה סרט די מעפן.
בעיני שניהם מגלמים את הרעיון של overrated, גם אם היינו מכניסים קלאסיקות ניינטיז לצידם, כניראה שאלו היו הבחירות שלי.
באטמן
יש פה סרטים שהתיישנו (הסיפור שאינו נגמר), יש סרטים חביבים שזכו למעמד קלאסיקת-על שלא ברור לי (מכסחי השדים), ויש סרטים שהיו ונשארו קלאסיקות. "באטמן" של טים ברטון הוא סרט שאף פעם, גם בזמן אמיתי, לא הבנתי למה הוא היה להיט, שלא להזכיר "קלאסיקה". הוא פשוט סרט לא משהו, לא לזמנו ו*בטח* שלא לזמננו, עכשיו כשכבר ראינו איך נראים סרטי גיבורי-על טובים. נדמה לי שהפרקים העוד-יותר-מגוחכים בהיסטוריה של באטמן (כלומר "באטמן ורובין" והסדרה משנות השישים) איכשהו האפילו עליו בזכרון הקולקטיבי, כך שהוא נחשב לטוב פשוט בהשוואה אליהם, אבל במבט לאחור הוא אמנם מגוחך פחות, אבל לא בהרבה. הוא טפשי, הוא נראה זול, והוא "קודר ואפל" כמו ילד בן 12 ששמע בשבוע שעבר על המושג גות' (כלומר, סרט של טים ברטון).
חוץ מזה, זוכרים שג'ק ניקולסון היה הג'וקר המושלם האחד והיחיד ולא יעלה על הדעת שמישהו אי פעם יתעלה עליו בתפקיד הזה?
מצד שני מעולם לא ראיתי את "זאב צעיר"
וגם לא שמתי לב שהוא נחשב איפשהו לקלאסיקה.
אני מיצטער אבל אני איתך לגבי זאב צעיר?ממתי זה קלאסיקה ?
או אובר רייטד ?אני לא מכיר אדם אחד שאמר לי לראות אותו ולא חשבתי לראות אותו תאמת.
משמע לא ראיתי אבל זה אומר משהו עליו .
* אהבתי את הערה על ג’ק
תראה, הסרט הזה יצא בתקופה שבה הקריטריון לסרט גיבורי-על טוב באורך מלא היה "סופרמן" 1 ו-2 שיצאו עשור ומעלה לפני כן
והקריטריון לסרט גיבורי על שעושה טונה כסף אותו כנ"ל. נכון שעברנו מאז כברת-דרך, אבל ניקולסון עדיין מצוין שם והתפאורות עדיין מרשימות לטעמי (אגב, גם תפאורה גותית בסרט ז'אנר היתה אז רעיון חדשני).
זה הזמן לומר שסופרמן 1
עם כריסטופר ריב הוא עדיין אחד מסרטי האוריג'ין היותר טובים, ומתעלה על איש הפלדה החלול של סניידר כמעט בכל פרמטר שהוא.
באטמן הראשון של ברטון
הוא באמת לגמרי forgettable בעיני. ראיתי אותו פעם אחת והוא לא השאיר עליי שום רושם משמעותי. לעומת זאת Batman Returns עם מישל פייפר כקאטוומן ודני דה וויטו בתור הפינגווין, היה אחד הסרטים האהובים עליי. לא יודעת כמה פעמים צפיתי בו, אבל זה היה הרבה.
יחד עם המספריים של אדוארד, משפחת אדאמס והמוות יאה לה, זו הייתה תקופה טובה לסרטים קצת אפלים (אבל לא ממש) ועם הומור קצת מעוות, שממש חיבבתי כילדה.
אבל מניחה שזו כבר גלישה לסרטי שנות ה-90 המוקדמות.
"המספריים", ו-"אדאמס" אכן היו נפלאים, אבל "המוות יאה לה"...
היה זוועה מהלכת. וכבר אז קטלו אותו בביקורות (ובצדק).
לא יודעת, לא צפיתי בו שוב
מאז שיצא, אבל בתור ילדה נהניתי ממנו, ולא ממש עניין אותי באותו שלב מה המבקרים אומרים.
אני איתך
הסרט הזה ממש שעשע אותי בתור ילד/נער, וגם במחשבה לאחור יש בו הרבה רעיונות מבריקים ומקוריים שטבועים בזכרוני עד היום. ועבורי סרט לא מושלם ואולי טיפה מקושקש שמשאיר חותם עדיף על סרט עשוי משוייף ומבהיק שנמחק מהזיכרון לחלוטין יום אחרי הצפייה.
סרט שהוא אושר מוחלט
לקראת הסוף נהיה טיפה יותר מדי סרט אקשן של ברוס וויליס, אבל חוץ מזה – שתי זוכות אוסקר הולכות מכות בשעה שהן נראות נפלא. זה קורע מצחוק. הלוואי שיותר במאים מהסגנון והדור של זמקיס היו מרשים לעצמם לעשות קאמפ כזה מזוקק.
אני לא זוכר הרבה מהסרט
מה שכן ברוס וויליס נתן שם הופעה די ייחודית שלא ראיתי בשום מקום אחר בקריירה שלו (אולי החוש השישי..?) לי ולאח שלי יש את עיקרון האקדח של ברוס שבו אנחנו בודקים כל סרט של ברוס וויליס לפי מידת השימוש שלו באקדחים בסרט ומצאנו מעט מאוד (אם בכלל) סרטים שהוא לא יורה בהם במישהו
איכשהו בזמן אמת החמצתי לגמרי את 'זאב צעיר' (טוב, בכל זאת הייתי ילד),
אז אני מתלבט אם עכשיו אני צריך לראות אותו כדי להבין כמה התיישבן.
ולנוסטלגים - איחודים
הגבתי בעמוד של ביולר ואז הבנתי שזה הרבה יותר מתאים לכאן, במהלך הקורונה ג'וש גד עשה סדרת איחודים לקאסטים של סרטים שכולם אוהבים, 5 מתוך ששת הפרקים הם על סרטי אייטיז (היוצא דופן הוא פרק שר הטבעות) ו-4 מתוך הסרטים האלה נמצאים פה בסקר.
לכל חובבי הנוסטלגיה וסיפורי מאחורי הקלעים, מומלץ:
https://www.youtube.com/playlist?list=PLiHn7v2X7_eTk2NcphyKytkOAGJ1ioUK5
סקר שראיתי בו את כל הסרטים!
חוץ מזאב צעיר. אז הצבעתי לו. אם לא ראיתי אותו – זה לא קלאסיקה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני גם מנסה להפריד בין "קלאסיקה" לבין "סרט טוב". מכסחי השדים או ביטלג'וס הם לא ממש סרטים "טובים". אבל הם קלאסיקות. ביג הוא סרט טוב. קלאסיקה? לא חושב.
חד משמעית הגוניס
סרט שאפילו בפעם הראשונה שראיתי אותו בגיל 14 לא אהבתי וכשראיתי אותו 15 שנה לאחר מכן אהבתי אותו אפילו פחות.
התעלומה הכי גדולה בחיים שלי זה איך הסרט הזה נהיה סרט קאלט.
״הגוניס״ מדמה את החוויה של להתלוות לחבורה של ילדים צווחניים באסקייפ רום, שלושה עשורים לפני שזה נהיה טרנד. זה, במשפט אחד, גם סוד הקסם שלו וגם הסיבה שהוא כזה כאב ראש.
ראיתי אותו בגיל מאוחר יותר, אבל כנ"ל.
אולי הייתי אוהבת אותו בתור ילדה קטנה, לא יודעת. בלעתי מלא זבל בתור ילדה. בתור מבוגרת זו חוויה די נוראית ולא מובנית.
הסרט הכי סקסי של שנות ה80 זה אינדיאנה גונס והמקדש האבוד. הנשיקה הלוהטת של אינדי וווילי, אינדי הרע וחסר החולצה בטקס ההקרבה של ווילי וכמובן הקרב האחרון על הגשר שפתאום החולצה שלו נקרעה בנקודות אסטרטגיות וכל הכפתורים נעלמו.