ביקורת: נשוי בהפתעה

אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני, אבל תהיו איתי רגע: "נשוי בהפתעה", הרימייק לסרט ההוא משנות השמונים עם גולדי הון וקורט ראסל, הוא לא הסרט הכי גרוע שראיתי השנה. כן. אנחנו מדברים על הסרט שבו אנה פאריס משקרת לבחור עם אמנזיה שהוא בעלה ומכריחה אותו ללכת לעבוד כפועל בניין כדי לפרנס אותה ואת הבנות "שלהם". זה. אז הוא לא מאוד גרוע. הוא קצת גרוע. אפשר לצפות בו. אפשר אפילו ליהנות מהצפייה בו.

בדרך כלל אין לי בעיה להודות שנהניתי מקומדיה רומנטית, אבל לאחת הזו יש פרמיס נמוך, מביך ומטופש באופן חריג. יש בו בעייתיות אינהרטית, מהסוג שהיה יכול לשמש חומר לטור דעה ממש מעיק אם הסרט הזה היה זוכה לכמות מינימלית של תשומת לב ציבורית. זה לא שיש בסרט משהו באמת מזיק (בעיקר כי הוא, כאמור, חסר השפעה) אבל הרעיון הבסיסי שלו מחליש ואפילו מכשיל אותו.

ביקום מקביל שבו אורגון היא מדינה שטופת שמש, חיה קייט (אנה פאריס), אם חד הורית לשלוש בנות. בעוד היא מתפרנסת בדוחק ממספר עבודות, היא לומדת למבחן ההסמכה לאחות כדי להתפרנס קצת פחות בדוחק ובקצת פחות עבודות. יום בהיר אחד היא מגיעה ליאכטה של לאונרדו (יוג'יניו דרבז), פלייבוי מפונק ואנוכי, על מנת לנקות אותה. המפגש מתחיל במבוכה, ממשיך בפלרטוט ונגמר במריבה ענקית, שבסופה הוא משליך אותה ואת הציוד היקר שלה למים. עכשיו יש לה משרה אחת פחות, חוב פתוח לחברת הניקיון ואפילו פחות זמן ללמוד למבחן שלה.

בצירוף מקרים ממוזל, זמן קצר לאחר מכן לאונרדו נופל מהיאכטה בעצמו ומאבד את הזיכרון. כלומר, בערך: הוא לא זוכר את היותו בן לאחת המשפחות העשירות בעולם, אבל הוא כן זוכר להתנהג כמו דושבג מוחלט ששופט אחרים לפי המראה החיצוני ותזרים האשראי שלהם. כשקייט מגלה שבבית החולים המקומי מאושפז בחור מסתורי ובלתי נסבל, היא עושה אחד ועוד אחד, משכנעת את צוות בית החולים שהמטופל הוא למעשה בעלה ולוקחת אותו הביתה, למרות שהוא עצמו רחוק מאוד מלהיות משוכנע בכל הסיפור הזה. בבית היא ממציאה סיפור שלם על משפחה לא מתפקדת – לאונרדו (עכשיו "ליאו") הוא אלכוהוליסט משתקם ועקר, ובנותיהם נולדו בעזרת תורם זרע. בתחילה ליאו המום לחלוטין, אבל במהרה הוא מפנים את התפקיד ולא רק שהוא מבצע את כל שנדרש ממנו, הוא גם מנסה להפוך את חיי המשפחה לטובים יותר ולתקן את הטעויות שקייט שיכנעה אותו שעשה בעבר.

ברגע שליאו מתחיל את המהפך הסרט מתחיל לעבוד והופך לקומדיה סימפטית ומתוקה, צפייה קלילה במשקל נוצה. בניגוד לכל הגיון וציפייה, נוצר כאן סיפור משפחתי מתוק למדי על משפחה של שורדות שמסתפקות במועט שלומדות בעזרתו של האבא החדש שהחיים יכולים להיות יותר נעימים אם מתאמצים להפוך אותם כאלה.

כמו "בטי" ו"ג'יין הבתולה", גם "נשוי בהפתעה" מנצל את הנוכחות של דמויות לטינו-אמריקאיות כדי להפוך את הסיפור למעין טלנובלה פארודית. הסרט לוקח את עצמו מאוד לא ברצינות וכך מציל את עצמו מהגנטיקה הקשוחה שירש מהסרט המקורי והופך את הסיפור לפחות קרינג'י, כאשר הסרט לרגעים נראה יותר כמו פארודיה על הסרט המקורי מאשר רימייק. הרי הסרט עצמו מודה בכל הבעיות שלו – למשל, שהעלילה על המשפחה המקסיקנית של לאונרדו לא מעניינת ולכן היא תמיד מגיעה עם מוזיקה מצחיקה ומשחק מוגזם ושהקשר בין ליאו וקייט קצת דפוק בבסיסו ובגלל זה אפילו ברגע האיחוד הרומנטי המיוחל יש הפסקה הומוריסטית באמצע. אז כשהאווירה היא סוג של "דדפול" לטלנובלות, נוצרת תחושה של אגדה מוזרה ומטופשת, כזו שכל ניסיון לקחת אותה ברצינות יהיה מיותר.

ובכל זאת, בואו נתעכב רגע על מה הסרט אומר מתחת לבדיחות המטפשות. אם "נשוי בהפתעה" והסרט עליו הוא מבוסס הן מעין אגדות רומנטיות, מה המסר שהן מנסות לספר דרך העלילה המופרכת שלהן? *ספויילרים מינורים לשני הסרטים מעכשיו ועד לסוף הטקסט* 

הסרט המקורי נקרא "נשואה לשניים", והוא מתאר את אותו המקרה רק בהיפוך מגדרי: דין (קורט ראסל) הוא גבר שמנוצל על ידי העשירה השטחית ג'ואנה (גולדי הון), ואז היא נופלת מהיאכטה, מאבדת את הזכרון וכו' וכו'.בהתחלה זה אולי נראה כאילו הגיבור שלנו הוא דין, אבל דווקא ג'ואנה היא זאת שמתגלה כדמות המרכזית ומעוררת ההזדהות. גם כשהיא נמצאת בעמדת כוח, דין מפחיד אותה – הוא נוטה לאלימות, הוא בלתי צפוי ויש לו יתרון פיזי ברור עליה. לעומת זאת, "נשוי" לא מעמיד את קייט בעמדת נחיתות מלאונרדו והיתרון שלו עליה הוא בעיקר כלכלי. גם בהמשך, אין בבית המשותף של קייט וליאו תחושה מתמשכת של אימה, אומללות וגועל – תכונות שאפיינו את בואה של ג'ואנה לבית המשפחה החדשה שלה.

בסרט המקורי, היחס של "הבעל והילדים" אל ג'ואנה הוא כאל שפחה, אישה שתעשה הכל בשבילם ואפשר לצחוק עליה ולפגוע בה תוך כדי שהיא עובדת. השיא מתרחש כשדין מפזם לעצמו, על בסיס הלחן מהסרט "שירת הדרום", את המשפט המלבב "My oh my, I've got a wonderful Slave". בינתיים, קייט מתייחסת אל ליאו לא כאל עבד אלא כאל "בעל מזויף" שבעיקר אמור לדאוג לפרנסה.

אבל מעבר למאבק הכוחות בין הדמויות, גם במסרים בין הסרטים יש הבדל משמעותי: בסרט הראשון ג'ואנה העשירה והמנותקת, שלא רוצה ללדת ילדים מחשש שהם יהפכו אותה אטרקטיבית פחות עבור בעלה, הופכת לאנני הביתית, לביאה שתעשה הכל בשביל הילדים שלה. ואילו בסרט החדש לאונרדו העצלן והחרמן הופך לליאו החרוץ, אדם עצמאי שמבין את הצורך בעבודה ובכך גם הופך לאדם מוסרי יותר, שמבין את האחר ומסוגל להתחשב בו. ליאו רוצה להיות חלק מהמשפחה, בעוד שאנני מתחילה להשתלב רק כשהיא מבינה שאין מישהו שבאמת דואג לילדים. לא בגלל שהיא בטוחה שהמשפחה הזו היא שלה, אלא בגלל שהיא פשוט רוצה שלילדים האלה תהיה אמא. ואיך העוללים גומלים לה? כשהיא ודין סוף סוף שוכבים, הילדים מתפרצים לחדר בבוקר שלמחרת ומעירים: "אולי אין לה ציצים, אבל יש לה תחת נחמד".

לשני הסרטים יש כמה דיאלוגים זהים והסיפור הבסיסי כמעט זהה, אבל הביצוע שונה מאוד. בשני המקרים הסרט מעביר מסר שמרני בבסיסו – משפחה זה חשוב, ילדים זה שמחה ולהיות עשיר ועצלן זה לא מוסרי. ובכל זאת, "נשואה" הרבה, הרבה יותר מטריד. ל"נשואה" היה סאבטקסט אפל ואלים (נראה שלאורך הסרט אנני חווה ניתוק מהגוף והזהות שלה – דבר שבא לשיאו בסצנה שבה כשהיא לא מעוניינת לשכב עם הבחור הזר לחלוטין עבורה, הוא מסביר לה ש"בדייט הראשון את פשוט קפצת עליי", והיא משיבה "אה, אז אני גם שרמוטה"). סאבטקסט שהפך אותו לצפייה מטרידה ביותר. "נשוי" לעומת זאת הוא כמו הגרסה החמודה והשובבה של אותו סיפור. זה לא הופך אותו לסרט חף מבעיות מוסריות, אבל גם ברגעים הכי קשוחים שלו, "נשוי" נשאר מחויך, חיובי, מאוד מודע לעצמו ובעיקר – מודע לחולשות שלו.