ביקורת: שטח קרב

על הארפ עובר יום קשה. בטריילר הממוזג שלו הוא רואה קרב מתפתח בכיוונים לא טובים, והטמבלים בשטח מסרבים לקבל את ההמלצות השקולות שלו להפעלת המל"ט. אבל הוא מבין את הסכנה האמיתית ולוקח החלטה בניגוד להוראה מפורשת.

על הטמבלים בשטח עובר יום קשה. הם נקלעו למארב של אנשי הגנגסטר האוקריאיני ויקטור, שניים מהם לכודים מקדימה, והאידיוט באוזניות שלהם מתעקש לירות מהמל"ט על אנשי הגנגסטר תוך הקרבת הלכודים כדי להציל את השאר.

אקספוזיציה אחת לאחר מכן, הארפ מוצא את עצמו נשלח ללב אזור הקרבות במלחמת האזרחים באוקראינה, לידי הטמבלים בשטח, ששונאים אותו, המפקד שלהם, ששונא אותו, וחייל מסתורי בשם ליאו, שלא ממש מת עליו. לליאו יש משימה – להביא חיסונים למורדים במלחמת האזרחים. או שבעצם לרגל אחרי אנשיו של ויקטור. או שאולי דווקא להשמיד את האנושות, כי הוא רובוט. הוא אמנם לא מתנהג כמו רובוט, בניגוד לגאמפים, הרובוטים המגושמים שמשמשים את כוחות "שמירת השלום" האמריקאים כבשר תותחים / תותחים באזור הקרבות. ובעצם הוא גם לא נראה כמו רובוט, אלא כמו אנתוני מאקי (פלקון בשבילכם), אבל זה בסדר – הוא גם לא מדבר כמו רובוט. היותו רובוט לא באמת רלוונטית לעלילה, למרות שהיא המניע והמטרה שלה.

אם זה נשמע מבולבל, זה בסדר: זה לא. זה רק מטופש. אם יש פשע תסריטאי אחד ש"שטח קרב" לא אשם בו זה בזבוז זמן: בתוך עשר דקות מהגעתו לשטח, הארפ וליאו כבר יוצאים אל מחוץ לאזור המפורז ומתחילים להסתבך עם המורדים, בהובלת סופיה (אמילי ביצ'ם) ועם אנשיו של ויקטור (פילו אסבק). בדרך הם מספיקים לדבר על גבולות התכנות של ליאו, על ארוסתו של הארפ שנשארה בבית, ועל השאלה האם קרבות צריך לחוות מבפנים או מבחוץ. כל זה ממש מהר, אבל בצורה ברורה ויעילה, כי צריך להגיע לסצנות הקרב.

וזו נקודת האור השנייה של "שטח קרב": הקרבות. אלה עם הגאמפים והחיילים וכלי הנשק אמנם לא מאוד הגיוניים מבחינה טקטית (שלא לומר אסטרטגית), אבל האפקטים משכנעים ומאפשרים לדמיין מה יקרה כשרובוטים באמת יכנסו לשדות קרב, מה שכנראה יקרה די בקרוב. אבל אלה בהם ליאו מפגין כמה הוא שדרוג לעומת הגאמפים הם כבר בליגה אחרת. נכון, זה שהוא רובוט לא ממש משנה, כי ליאו פשוט מתנהג כמו שילוב של חייל ממש מיומן ואומן לחימה מיומן עוד יותר, אבל מאקי, אנשי הפעלולים והבמאי עושים עבודה מצוינת וזה משכנע ואפילו מבהיל כמה שלאף אחד אין סיכוי מולו.

הבעיה היא שמסביב לקרבות האלה אמור להיות סרט, ולא סתם סרט, אלא אחד שמתיימר להגיד דברים חכמים על הבעייתיות שבהכנסת בינה מלאכותית למלחמות, והכשל המוסרי שמתאפשר כשמי שהורג אנשים הוא לא אנושי, או לא נמצא בעצמו בשדה הקרב. זה דיון חשוב, אני מניח, אבל הסרט עושה אותו כל-כך רע, וסותר את עצמו כל-כך הרבה פעמים שאין לי מושג מה הוא רצה להגיד. הדיון החצי-פילוסופי הזה גם תקוע בתוך עלילה שאמנם זזה מהר, אבל בזגזוגים גיאוגרפים ובין-אישיים מטורפים. אנחנו אמורים לפחד מויקטור? או שאולי דווקא לדאוג להארפ? או שמא האזרחים האוקראינים המסכנים הם אלו שמעניינים אותנו? רגע, זה לא בעצם סרט על רובוטים? איך בעצם ליאו הגיע, לגמרי לבדו למרות שהוא מילולית פסגת הטכנולוגיה האנושית אי-פעם, לאיזור מלחמה שלא באמת מעניינת את ארה"ב? ומה עושה כאן נשק גרעיני, לעזאזל?!

השחקנים עושים עבודה לא רעה עם מה שנתנו להם – אבל לא ממש נתנו להם. מאקי כריזמטי כשצריך ומאיים כשצריך וקפיץ דרוך ומוכן לפעולה כל הזמן, אבל פשוט אי אפשר להבין מה המוטיבציה שלו, ובתור הדמות שמניעה את כל העלילה, זה פשוט מתסכל. אידריס מצליח לשכנע בתור הארפ, הדמות הכי אנושית בסרט, גם כשהוא בטוח בעצמו, גם כשהוא מבוהל וגם כשהוא מעוצבן – ופחות כשהסרט מחליט, לקראת סופו, שבעצם מדובר בהארפ רמבו, בנו המאומץ של ג'ון, שלא מזכיר בכלל את הדמות עד כה. את כל שאר הדמויות הסרט לא טורח לאפיין, אז למה שאני אטרח?

"שדה קרב" הוא עוד דוגמה לכך שנטפליקס פשוט לא יודעים לעשות (או לקנות) סרטי אקשן. לעשות סרט אקשן טוב זו אמנות – זה שיש בו מכות לא אומר שהוא צריך להיות מטופש. אנחנו עדיין אמורים להזדהות עם הדמויות, אחרת מה אכפת לנו אם הן ינצחו או יפסידו? לכן קלישאות מוחלטות כמו ב"מחתרת השישה" הן טעות. אנחנו עדיין צריכים להיות מסוגלים לעקוב אחרי העלילה, שגם צריכה להיות בעלת הגיון פנימי, כי גם כוראוגרפיית אקשן מרהיבה נהיית משעממת אחרי כמה דקות. ולכן האקרובטיקה שומטת-הלסתות של "עם רדת ליל" פשוט לא מספיקה להחזיק את העלק-דרמה-מוסרית הקלושה שמשמשת כשלד שעליו הקרבות אמורים להיתלות; ופעלולי המצלמה של "טיילור רייק: חילוץ" לא מצילים את הסרט מהשעמומון שהוא. ואפילו בלי להיות ממש מורכבים, הרשעים צריכים להיות יותר מקריקטורה מגוחכת, כי אחרת הם לא באמת מפחידים – ועם כל הכבוד לפרצופים שעושים הארי מלינג ב"משמר האלמוות" או פילו אסבק ב"שטח קרב", או לצרחות של ליאור רז ב"מחתרת השישה", טיקים זה לא משחק. והכי חשוב, הסיפור צריך לחדש לנו משהו, מעבר להיותו היי קונספט שאפשר לתמצת במשפט אחד, דוגמת "יש גלולה שנותנת כוחות על" ("פרויקט פאוור"), "כמה בני אלמוות עובדים כשכירי חרב" ("משמר האלמוות"), או "רובוטים בשדה קרב זה מסוכן" (כבר הבנתם).

אז נטפליקס, בחייכם – זה שאנחנו צריכים אקשן בסוף היום, וכן, אפילו זה שאנחנו צריכים סרט שלא דורש יותר מדי מחשבה, לא אומר שצריך לזלזל בנו. גם אוכל מהיר צריך להיות מוצלח. עם כל הכבוד להגדלת התפריט שאתם עובדים עליה במרץ, הגיע הזמן לחשוב גם על האיכות, לא רק על הכמות. כי פשוט לא טעים אצלכם.