היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצים לראות את הכתבות הקודמות מוזמנים לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לבחור שלושה פרטי לבוש שננסה להרכיב בעזרתם דמות.
רוב הנושאים בתמונה הקבוצתית נוגעים להיבטים כוללים באומנות הקולנוע, או מקסימום למשחק או לתסריט. אבל הפעם החלטנו לשים דגש על נושא חשוב מאין כמותו ושבכל זאת לא הוגים בו הרבה באתר: עיצוב תלבושות. אז שאלנו את הכותבים שלנו: "מהי התלבושת הקולנועית האהובה עליכם?".
רז גריינברג: ללופן השלישי יש ז'קט אדום. זה הז'קט שמלווה אותו עוד מגלגולו המקורי כדמות מנגה (קומיקס), או לפחות מהכריכות של הסיפורים המקוריים שלו (הקומיקס עצמו התפרסם בשחור-לבן). זה נכון שבגלגולים המוקדמים שלו באנימציה, מדי פעם היה לו ז'קט ירוק (אתם יכולים לקרוא על ההיסטוריה של הגלגולים האלה בכתבה מצוינת של רם), אבל כשצופים בו, ברור שהז'קט האדום נראה עליו הכי טוב, דווקא בגלל שהוא, ובכן, לא ממש נראה טוב.
זה ז'קט זרוק ומרושל, צעקני והמוני, שמשדר בווליום גבוה במיוחד לכל מי שמסביב: טיפוס פלילי לפניך. לתוך הז'קט הזה משתחלות הידיים הארוכות והחלקלקות של לופן, שנשלחות לכל מה שלא שייך לו, ולכל מי שלא מעוניינת ומעיפה לו כאפה.זה הז'קט של מי שהצליח כבר להניח את היד על הון תועפות בשלל שהוא גנב, אבל עדיין לובש את אותו פריט לבוש זול בתור הסימן המסחרי שלו. בניגוד לג'יימס בונד, לופן השלישי אף פעם לא ראה לנכון לעשות פוזה של אלגנט – הוא אדם אלים, גס רוח ומסוכן, וגאה בזה. יעיד על כך הז'קט שלו
אור ענבר: השמלה הצהובה של אנדי אנדרסון ב"איך להיפטר מבחור בעשרה ימים" היא לא שמלת כלה מפונפנת או שמלה ענקית מאיזו דרמה תקופתית, ועדיין במשך שנים היא היתה עבורי שיא האלגנטיות. וזאת לא רק אני – עדיין אפשר למצוא נשים שמעלות סרטונים עם השמלה הצהובה ורושמות "אני האנדי אנדרסון שלו".
היא אמנם לא מלאכת מחשבת ולא לוקחת השראה מתלבושות היסטוריות, אבל יש בה איזשהו יופי שהוא מעבר לתחכום. זאת שמלה פשוטה, צהובה ודקה. היא השמלה שגרמה לבן, הפרסומאי השחצן, לא להצליח להוציא מילה מהפה חוץ מ״את נראית יפה״. אז אולי היא לא זכתה באוסקרים, אבל זהו פריט לבוש כל כך איקוני שאפשר למצוא כתבות כמו ״איפה לקנות שמלה כמו מהסרט״ גם עשרים שנה אחרי שהוא יצא. .
רם קיץ: טוב, משחק. נסו לנחש: אני אוחז בשוֹט, מי אני?
לא נו, אני לא קאטוומן. גם לא זורו. קדימה, נסו שוב. סיימון בלמונט? מאיפה הבאתם לי את סיימון בלמונט עכשיו? ג'פרי גרייבס? מי זה? קדימה, ריכוז. אתם מסוגלים! טיגרה מ"חתולי הרעם"? בולבזאור? אתם עושים לי דווקא?
טוב, בסדר. חבשתי גם כובע פדורה חום. מי אני? יופי, תודה רבה!
אני לא מבין גדול באופנה. למעשה, יש שיאמרו שאני ההפך הגמור ממבין גדול באופנה. אולם לדעתי האובייקטיבית לחלוטין, אין שילוב מוצלח, פשוט ואייקוני יותר של בגדים מהמראה הפשוט, יש שיאמרו הזרוק, שאותו לובש הארכיאולוג המפורסם סרט-אחר-סרט, ועלינו להודות על כך למעצבת התלבושות דברה נדולמן לנדיס (שאחראית גם לז'קט האדום של מייקל ג'קסון ב-Thriller, אם אתם מחפשים למי לשלוח זר פרחים) שהעניקה לגיבור של ספילברג ולוקאס הן את הז'קט ב"שודדי התיבה האבודה" והן את הכובע (השוט הוא כבר רעיון של לוקאס. מה ששלו, שלו). כל כך פשוט, כל כך מגניב וכל כך הציל מיליוני הורים עצלנים ברחבי העולם ערב לפני פורים/האלווין. אני לא מכיר דמויות מפורסמות שלובשות רק פריט לבוש אחד, כזה שבכלל לא הומצא עבורן (כולה כובע, כן?) ומיד מתנגנת לי בראש נעימת הנושא שלהן שבגללה אני מתקשה להירדם בלילה; רק עם אינדיאנה ג'ונס זה עובד גם כל כך הרבה שנים אחרי, לפחות עליי, ולכן הוא מבחינתי הבחירה הראויה מכולם.
שני אוירבך: תראו, יש עשרות תלבושות קולנועיות איקוניות שהייתי שמחה לדבר עליהן שעות: מקלאסיקות על זמניות כמו הסרפן המשובץ והנעליים האדומות של דורותי גייל או לוק היהלומים של מרילין מונרו, דרך מועמדי וזוכי אוסקר כמו השמלה הירוקה ב"כפרה" או הגלימה הלבנה של הנסיכה ליאה, ועד הברקות מודרניות כמו הווסט האדום של מרטי מקפליי וחולצת הפולו הורודה של קיידי הרון. אבל בסופו של דבר יש רק תלבושת אחת שהוכח מדעית על ידי בינה מלאכותית שהיא מושלמת: אני מתכוונת כמובן לחליפה הצהובה של שר הורוביץ, שנבחרה לה בסצנה הבלתי נשכחת על ידי מחשב ניינטיזי להחריד שכולנו רצינו בשלב מסוים בחיים.
"קלולס" הוא סרט שעוסק באופנה יותר מכל סרט אחר מלבד אלו שמתרחשים בתעשיית האופנה. היחסים בין הדמויות מוצגים בעזרת בחירות הלבוש שלהן (שר ודיון מתואמות, אמבר מחקה), סצנות של מייקאובר ושופינג מניעות את הסיפור כולו, כמה מהשורות הכי כיפיות לציטוט מאזכרות מעצבים של אופנה עילית והדמות הראשית לובשת במהלך הסרט לא פחות מ-60 תלבושות שונות. מעצבת התלבושות מונה ריי עשתה עבודה פנומנלית על המלתחה של שר (וגם של שאר הדמויות, עד לאחרון הניצבים) והיהלום שבכתר הוא החליפה המשובצת מבית דולצ'ה וגבאנה, שאליה מוצמדים בעצת המחשב קרדיגן צהוב, גרביים מעל לברך ונעליים כסופות. התלבושת הזו הפכה לסמל בפני עצמה והיא אחד הדברים הראשונים שעולים לראש כשחושבים על הסרט הנפלא הזה.
הטרנד האופנתי הכי בולט של שנות התשעים היה הגראנג', סטייל ששר מצד אחד בזה לו ומצד שני קורצת אליו עם סיכת ביטחון שמוצמדת לחצאית שלה. "קלולס" הקדים במעט את החזרה לאופנה של הסגנונות היותר נשיים וצבעוניים, וההצלחה המסחררת שלו בקרב בני נוער ובכלל כנראה עזרה להביא לעולם את אופנת ה-Y2K הזכורה לטובה. בבית הספר שלה אין ספק ששר היא אייקון חסר פחד, אבל ההשפעה שלה יצאה מגבולות המסך, ולא פחות חשוב מכך, היא הראתה לנו שאין שום דבר רע בלהיות אישה שנושמת אופנה.
תום שפירא: במבט ראשון אין שום דבר יחודי בדרך בה ג'ף קוסטלו (אלן דילון) לבוש בסרט הפשע "הסמוראי". חליפה כהה, מעיל גשם, כובע אלגנטי אך חסר יחוד. פחות אדם ויותר אחד מאלף המעתיקנים של המפרי בוגרט. אבל במבט שני בכל זאת מתגלה שם משהו. המפתח הוא לא הבגדים עצמם אלא הדרך בה הם מותאמים למידותיו של דילון, תמיד אדם יפה תואר, אך בסרט הזה באופן על טבעי, כמעט לא אנושי. תווי הפנים שלו פשוט חדים מדי, העיניים חודרות דרך במטרה כמו כדור (אבל לא לדאוג, יש לו גם כדורים אמיתיים, למקרי הצורך). בין המעיל לכובע מרחפים הפנים האלו, תמיד מוצללות אך איכשהו ברורות לחלוטין. כזו היא הדמות, מקצוען שאמור להיעלם בין הצללים, אך גם גיבור הסרט, בולט ולא-בולט בו זמנית. פרדוקס בדמות אדם.
ובואו נתמקד במקצועיות. כשהסרט מתחיל ג'ף שוכב על המיטה, מעשן סיגריה, לבוש כמעט לגמרי. לא סתם הסרט קרוי "הסמוראי" – מבחינתו, הוא לוחם שמוכן תמיד לקרב. אך הבחירה דווקא בבגדים האלו, בפלטת הצבעים הכהה, באופנה המיושנת לשנות השישים הצבעוניות, מראה שהוא לא מלא בעצמו, לא נפוח מחשיבות עצמית. לא, ג'ף הוא מקצוען. ולא סתם מקצוען – מקצוען מוחלט ואבסולוטי. אין לו חיים מחוץ לעבודתו (רצח).
גברים בחליפות ראינו לפני ונראה אחרי, וגם גברים אלגנטיים ויפי תואר לא חסרים. אבל אף אחד לא נראה כמו שאלון דילון נראה בסרט הזה. לא סתם אדם אלא נוכחות, קיים בעולם האנושי אך מנסה לא להיות חלק ממנו. בסצנת מפתח בסרט ג'ף מובא לחדר אחד עם עוד חשודים למסדר זיהוי, כולם לבושים באותה צורה, כולם גברים לבנים איפשהו בין גיל שלושים לארבעים, כולם בעלי מבנה גוף זהה… וגם ביניהם ג'ף מצליח לבלוט. משהו בו קורא לצופה, קורא לחוקרי הרצח שביצע. המשטרה חושדת בו… אך לא יכולה להוכיח דבר.
כזה הוא אלן דילון.
כאלו הם הבגדים של אלן דילון.
זאת לא החליפה, זה איך שאתה לובש אותה.
נעמה רק: "הנסיכה בעור החמור" הוא לא הסרט הכי טוב של ז'אק דמי, ואפילו לא בטוח שהוא הכי אסתטי בפילמוגרפיה שלו. עם זאת, יש בו אלמנט אחד כל כך מרשים וייחודי שיש מצב שרק בגללו הסרט נוצר – עיצוב התלבושות. ובפרט, השמלות הקסומות. כדי להסביר למה אני מתכוונת, הנה תקציר זריז של העלילה (המטרידה מאוד) של אגדת העם שבהשראתה נוצר הסרט: המלך אבל על מותה של אשתו האהובה, לה הבטיח על ערש דווי שאשתו השנייה תהיה יפה ובעלת מידות טובות ממש כמותה. למרבה הצער, האישה היחידה בממלכה שעומדת בסטנדרט הזה היא… הבת שלהם. אוי. הנסיכה מבקשת את עצתה של פיה וזו מייעצת לה לבקש מאביה מתנות שאי אפשר להשיג כדי שיוותר על הקטע הזה של גילוי עריות. זה לא עובד, כי איכשהו הוא מצליח להשיג לה את כל המתנות שהיא מבקשת – שמלה בצבע של מזג האוויר, שמלה בצבע של הירח ושמלה בצבע של השמש. נואשת להימלט מגורלה המר, היא מבקשת את עורו של החמור הקסום שמייצר אבני חן עבור הממלכה, ומשתמשת במתנה האחרונה הזו כדי להימלט לממלכה אחרת.
בהמשך יש עוד עלילה ותחפושות וקסמים ובלאגנים, אבל התכנסנו כאן למטרה מסוימת והיא לדבר על בגדים. בגדים קסומים! שנוצרו באפקטים פרקטיים! ונראים יותר טוב מרוב החרא שעושים היום עם טכנולוגיות הרבה יותר מתוחכמות. "הנסיכה בעור החמור" חוגג על הפנטזיה עם עיצוב אמנותי משוגע וצבעוניות שנעה בין פסטלים חלומיים לצבעי יסוד חזקים. את התלבושות עיצבה ג'יט מגריני וקשה לומר שהיא חסכה באמצעים, בעיקר בשלוש השמלות הפנטסטיות שעשויות משפע של בדים ואריגים מיוחדים בשילוב אבנים נוצצות, מלמלות וקישוטים למיניהם. כדי ליצור אפקט של "שמלת מזג אוויר" דמי משתמש בהקרנה על גבי השמלה של עננים נעים ברוח, וגם שתי השמלות האחרות הופכות מסתם מרהיבות לממש מופלאות בעזרת טריקים של צילום ותאורה. מה שמלמד אותנו שכדי ליצור תלבושת קולנועית איקונית, הבגד לוקח אותנו רק חלק מהדרך – את השאר עושה הקולנוע.
יהונתן צוריה: נגיד ואתם רוצים ליצור סרט אימה. לא כזה מתחכם – כזה שמפחיד. ונגיד ותקציב האיפור שלכם הוא מנטוס וקולה, וכולו מוקדש לדם שישפריץ מעורקי הקורבנות (שעשוי מקולה, כן, תפסיקו להתחכם). אז צריך למצוא פריט לבוש מפחיד. אבל מה זה, בעצם, בגד מפחיד?
סוודר מפוספס ולא אופנתי? חשוב, אבל אלה כנראה הפנים השרופות והטפרים שהופכים את פרדי קרוגר למפחיד. כותנת לילה לבנה ומוזנחת? מטריד, אבל זה השיער המוזנח והארוך שיוצר את התבהלה מסמארה. לא – אם אתם רוצים להפחיד מישהו בעזרת תלבושת, אתם צריכים מסיכה.
יש מי שיחשוב "זהו! שמתי מסיכה! לא יראו את הפנים של הגיבור ואז יחשבו שהוא מפחיד!". לא נכון. מייק מאיירס, ויזואלית, פחות מפחיד מלת'רפייס – מה לעשות שמסכה של ויליאם שאטנר פחות מפחידה מבלגן עשוי עור אדם?
אבל על כולם עלתה מסכה אחת – המסכה מ"הצעקה". מסכה שהיא קצת "הצעקה" של מונק, קצת מסכת הטרגדיה מהתיאטרון, והרבה אימה. משהו בעיניים המתות ובפה המוארך מתעתע יותר מהמסיכות הרגילות – כאילו האדם שמולי הוא כמעט בן אדם, אבל לא. מעין התפרצות של "עמק המוזרות", פנים שנמסו ועכשיו באות להרוג אותך.
אבל הגאונות הכי גדולה בתלבושות הזאת היא מה שנלווה אליה – הגלימות השחורות. המסיכה לבדה מפחידה, אבל היא הרבה פחות מפחידה עם אוברול או מעיל עור או חליפה. הגלימות השחורות יוצרות מעין עיוות בראייה, של מישהו שלא לגמרי ברור איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר; שכל האנושיות שלו מוטלת בספק.
וכך, במעט בגדים, נוצר אייקון אימה שמשאיר אבק למתחרים. זול, נגיש, ותמיד תמיד מפחיד.
לא ממש חוכמה, כי זה בכל זאת הסרט האהוב עליי,
ובכל זאת – כל מה שקורה עם הבגדים של ברברה נובאק ב"Down with Love". סליחה שאני לא בוחרת אחת מהן – הקסם הוא בחיבור של כל הארון שלה, סצנה אחר סצנה.
(וציון לשבח לכל התלבושות של ג'וי ב"הכל בכל מקום בבת אחת". עדיין מחפשת לוח פינטרסט שירכז את כולן, ללא הצלחה)
Star wars
אני לא פריקית של סרטי מלחמת הכוכבים. את רוב הסרטים ראיתי ואת אלו שראיתי לרוב חיבבתי, מי יותר ומי פחות, אבל איך לומר… לא יכולה להגיד שאני חלק מהפאנדום. מרתון Star wars לא נתפס אצלי כדרך טובה להעביר ערב.
ובכל זאת, התלבושות בסרטים האלה כל כך אייקוניות ומדוייקות לדמויות, שאני חושבת שהן חלק מאוד משמעותי במה שגורם לסרט הזה לעבוד כל כך טוב.
הטייסים הכתומים, הסטורמטרופרס הלבנים, הגלימות של הג'די, הוסט של האן סולו המראה האיקוני של דארת' וידר.
ומעל כולם – הנסיכה לאה עם השמלה הלבנה שלה – המייצגת האמיתית של התקווה בתקווה חדשה.
בסרט שזורק אותך באמצע הסיפור, עם כל כך מעט אקספוזיציה, התלבושות משחקות חלק כל כך חשוב בלעזור לנו להבין מי נגד מי – והן חלק מאוד חשוב במיתולוגיה של הסיפור.
סיפור נחמד בנוגע לז'קט של אינדיאנה ג'ונס
בימי חלדי "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" היה אחד מהסרטים הכי אהובים עלי בעולם (עדיין כזה) ובאותה תקופה המשחק המבוסס עליו – היו כמה כאלה, אני מדבר על הקווסט שפותח על ידי חטיבת המשחקים של לוקאספילם (לימים תקרא Lucasarts) – היה אחד ממשחקי המחשב האהובים עלי. במשחק, כל הקטע של חילוץ אביו של הגיבור מהטירה הנאצית הורחב במידה ניכרת* וכלל אינספור מעשי התחמקות, התחזות ושימוש חכם בציוד – אפשר היה לעבור את *כל* השומרים בטירה בלי להסתבך אפילו בקרב אגרופים אחד (אני הצלחתי). אחת האופציות לעבור את השומרים, כשהם שואלים את אינדי מה הוא עושה בטירה, היא לומר להם "אני מוכר ז'קטים מעור משובח כמו זה שאני לובש כרגע". זו אמנם בדיחה, אבל עם השומר במסדרון בקומה הראשונה (כן, אני זוכר את זה) זה אשכרה עובד – והוא אפילו משלם לאינדי מראש שישלח לו את הז'קט בדואר!
לא מזמן גיליתי (דרך אח שלי) שההשראה לכל הסיפור היתה הצעה שקיבלו אנשי חטיבת המשחקים של לוקאספילם לקנות ז'קטים של אינדיאנה ג'ונס ישר מעודפי מחסן הציוד של החברה. בתור חובב קווסטים, תמיד הייתי יותר איש של סיירה, אבל אין ספק שלוקאספילם/ארטס היו מקום הרבה יותר מגניב לעבוד בו.
* פירוט בכתבה שלי שתעלה באתר מתישהו. בקרוב? יונתן?
מגניב
אני זוכר את הבדיחה הזו חוזרת בסדרת "אי הקופים" ותהיתי מה המקור שלה. היא נראתה לי רנדומלית לגמרי, אפילו ביחס לסדרה.
שם היא עובדת קצת פחות על השומרים.
ומשהו שהבנתי לגבי הכובע בזמן צפייה חוזרת ב"שודדי"
לא מזמן נתקלתי בראיון ישן עם פורד שבו המראיין טען שפורד עושה את הפעלולים שלו בעצמו. פורד לא סתם הכחיש, הוא היה מזועזע מעצם הרעיון.
בכל מקרה, זה גרם לי לשים לב שלפחות בסצינת אקשן אחת ב"שודדים" הכובע מכסה את פניו של ג'ונס באופן שמן הסתם נועד לאפשר לפעלולן להחליף את פורד.
כמו כן, המקור לגבי ההשראה לז'קטים שרז הזכיר נמצא כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=oicLqO-Vdpw&t=35m49s
החליפה של באטמן של מייקל קיטון/רוברט פטינסון.
החליפה של קיטון פשוט היתה אייקונית – חליפה שחורה לחלוטין שנפטרה מהאפור אבל הביאה טוויסט עם רקע צהוב מאחורי הסמל וחגורה צהובה. פשוט תענוג לעיניים – גם מתכתב עם אלמנטים מהקומיקס וגם שולח מסר לסרטים הקודמים ואומרת ״די למשחקים״.
החליפה של פטינסון היא יצירת מופת מסוג אחר לגמרי, ולפחות עד כה מרגישה כמו השיא של חליפת DIY שמשדרת גמישות ופונקציונליות (וכן, לא יודע כמה דוק מרטנס עוזרות לבאטמן לנוע מהר או לרוץ אבל הן נראות טוב…). זה מה שסרטי באטמן של נולאן כיוונו אליו, אבל לא הגיעו. תוסיפו לזה את העובדה שרואים את התפרים על המסכה בדומה לאיורים של לי ברמחו (וגם את לוחיות החזה והבטן די הרימו ממנו) ויש לו צווארון כמו ב-Gotham by Gaslight ותקבלו חליפה שמצד אחד משדרת לואו-טק ומצד שני לא שוכחת את המקורות הקומיקסיים.
איך אף אחד לא בחר בפונצ'ו של קלינט איסטווד?
שתכלס, הדבר היחידי שאולי יותר קול ממנו זה אלן דילון במעיל גשם.
וגם טרנטינו יודע להלביש את הדמויות שלו – מהחליפות בכלבי אשמורת ושל וינסנט וג'ולס, דרך החולצה המכופתרת של מיה וואלאס, המעיל החום של בוץ', החליפה הכחולה של ג'קי בראון והצהובה של הכלה, המעיל של מייק, ומגוון התלבושות הנהדרות בג'אנגו, שמונת השנואים והיו זמנים בהוליווד.
פריסילה מלכת המדבר באופן כללי
ואם להיות ספציפיים – שמלת הכפכפים עם העגילים התואמים.
ציון של כבוד: מגלה את אמריקה 2, סרט בינוני מאוד אבל למי אכפת כשאפשר באותו הזמן להסתכל בתלבושות?
אומה תורמן. ספנדקס. צהוב.
השמטה כזאת תמוהה של דבר כזה אייקוני לא ראיתי בתמונה קבוצתית מזמן.
הטוקסידו ועניבת הפרפר של ג'יימס בונד.
כמה פשוט ככה חכם. טוקסידו, עניבת פרפר, כוס מרטיני ביד וברור לכולם שזה בונד, ג'יימס בונד.
החלק החשוב לדעתי בתלבושת של הצעקה
זה דווקא איך שזה מתנגש עם האנושיות המאוד ברורה של הרוצח – שתמיד בכל הסרטים הוא נפגע, ומחליק וישן ו… שפת הגוף שלו מראה דווקא שהוא לא יישות על טבעית כמו ג'ייסון או מייקל מייארס. הוא פגיע, הוא מרגיש דברים, הוא עושה טעויות והוא עדיין מצליח לרצוח את הדמויות, כי גם הן אנושיות כמוהו בסופו של דבר.
פחד ולבוש בלאס וגאס
כן, אוקיי, טכנית הלבוש של ראול דיוק (ג'וני דפ) מבוסס על איורים שהופיעו כבר בספר המקורי. אבל מכנסיים קצרים, שתי שכבות מבולגנות של בגדים, סיגריה ארוכה בפה, כובע טמבל ומשקפי שמש צהובות זה חתיכת מראה. בונוס נקודות על זה שהוא תורם לאווירה ההזייתית של הסרט ושהבנאדם לא מוריד את משקפי השמש גם כשהוא בתוך בניין.
השמלה הירוקה ב"כפרה"
אני חד משמעית לא אדם של בגדים, זה לא הדבר שאני הכי שם לב אליו ביומיום. בקולנוע זה קצת יותר בולט עבורי, אבל עדיין אין נרבה תלבושות שבאמת נשארות לי בראש אחרי סרטים.
את השמלה הירוקה של קירה נייטלי אני לא מסוגל לשכוח, היא חלק בלתי נפרד עבורי מכל הסצינות הרלוונטיות ויש לה אפקט דרמטי מדהים בעיניי.
רק לאחרונה גיליתי שאשכרה יש עמוד בויקיפדיה לשמחה הזאת: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Green_dress_of_Keira_Knightley
קשה מדי להחליט
במי אבחר? ניאו במטריקס? דני זוקו וסנדי? כל הקאסט בסרט שיער? כל מה שרשמו בתגובות לפני? הילדים מצלילי המוסיקה? התאומות מהניצוץ? קשה!!!
כשאתה אומר ״הילדים מצלילי המוסיקה״, אני מניח שאתה מתכוון לוילונות שהם לבשו
בהחלט בגד יחודי.
איפה עוד רואים דמויות בסרטים שלבושות באשכרה וילונות? (ואנחנו עוד רואים את הוילונות לפני שהם עוברים הסבה לבגדים. מעניין אם מאחורי הקלעים באמת מדובר באותו הבד)
וגם כמעט אמיתי
אחת מהאחיות תפרה שמלות מווילונות.
https://www.greensburgdailynews.com/news/north-alive-with-the-sound-of-music/article_682429ef-704b-5d20-bc64-53067f15bd2b.html
ויש גם הקשר ישראלי בכתבה
אחת האחיות חייתה זמן מה בישראל.
מתוך הכתבה:
Just two years ago, she came back from a temporary home in Israel. There, she had been working as a volunteer, taking care of tourists. She said being there made the stories of the Bible real for her.
“It was the best time of my life.
שוורצנגר, שליחות קטלנית (2)
בדיוק אתמול קפץ לי ביוטיוב הקטע מהסרט שבו שוורצנגר מגיע לעולם שלנו, נכנס לאיזו מסבאה אפופת עשן ושודד גבר אקראי וגברי מאוד, אבל פחות ממנו מן הסתם.
כשהוא יצא החוצה, עלה על האופנוע ועוד הספיק לקחת מבעל המקום את הרובה – שלא הופך אותו לאיקוני – ואת משקפי השמש – שהופכים אותו לאמ-אמא של האיקוני – חשבתי שהיוצרים בטח היו מודעים לזה שהתמונה הזו תהפוך לחתיכת דבר.
קפטן ג'ק ספארו, ובכלל, כל שודד ים בסדרה הזו.
העגילים, שיני הזהב, החרב, מדי הפיראט השחוקים שכמו נלבשים ברישול, הכובע שמעל לכובע – כל השילוב הזה זורק אותי לתקופה פרועה, אלימה, מלאה במפלצות וסכנות, מרגשת באופן שקשה לתפוס במדויק.
לגמרי.
אני חושב שהדבר הכי טוב בסרטים (לפחות בטרילוגיה של ורבינסקי) זה שכבות הלכלוך על הבגדים והשחקנים. זה מוסיף כל כך הרבה נפח ואמינות לכל סצינה.