אוסמוזיס ג'ונס

במקור: Osmosis Jones
במאים: בובי ופיטר פארלי
תסריט: מארק היימן
שחקנים: ביל מאריי, אלנה
פרנקלין

קולות: כריס רוק, לורנס
פישברן, וויליאם שאטנר, דייויד

הייד פירס

כבר ציינתי המון פעמים שסרט האנימציה האמריקאי הכי טוב של העשור הקודם, לטעמי, היה 'ענק הברזל'. בעולם מתוקן, הסרט הנ"ל היה הופך לשלאגר היסטרי והבמאי שלו היה הופך לסופרסטאר. בעולם שלנו, לעומת זאת, הסרט הנ"ל הופץ על ידי האחים וורנר, אולפן סרטים שלא למד הרבה מאז שהוא הגיש תביעה נגד האחים מרקס בגלל הסרט 'לילה בקזבלנקה' (האחים וורנר תבעו אותם בגלל השימוש בשם "קזבלנקה", האחים מרקס איימו בתביעה נגדית על השימוש במילה "האחים"). בכל אופן, אותם אחים (וורנר, למי שלא עוקב), החליטו, משום מה, שאותו סרט בחיים לא ירוויח כסף, ולכן עדיף לוותר עליו מראש. הם הפיצו אותו בלי טיפת יחסי ציבור ושיווק, וכך, שלא במפתיע, אותו סרט נכשל. ומה עושה אולפן הוליוודי גדול שהסרט שלו נכשל – לחלוטין באשמת אותו אולפן? מפטר לאלתר את הבמאי של אותו סרט, כמובן. שילמד לקח, החולירע. אבל לסיפור הזה יש סוף טוב, פחות או יותר – הבמאי של אותו סרט, בראד בירד, מצא לעצמו עבודה ב-"פיקסאר" והוא עובד שם על סרט חדש שאמור לצאת ב-2004. אצל וורנר, בינתיים, החליטו לתת תעסוקה למה שנשאר ממחלקת האנימציה המתפרקת שלהם והפיקו עוד סרט מצויר עם חלק גדול מהצוות שעבד על 'ענק הברזל', 'אוסמוזיס ג'ונס' שמו. ראיתי אותו בספריית הוידאו – לקחתי. מה יכול להיות רע? אחרי הכל, 2004 עוד רחוקה (מדי).

הגיבור של הסרט הוא אוסמוזיס ג'ונס (מדובב בקולו של כריס רוק), שוטר במחלקת תאי הדם הלבנים בגופו של פרנק, פקח גן-חיות. ג'ונס הוא מגנט-צרות אמיתי ולכל מקום בגופו של פרנק אליו הוא מגיע, עוקב אחריו, בדרך כלל, הרס סביבתי מוחלט. הממונים על ג'ונס מחליטים לתת לו צ'אנס אחרון לפני שהם מעיפים אותו – לשתף פעולה עם דריקס (דייויד פירס), כדור אקמול סנוב, שמגיע לגופו של פרנק כדי לטפל בכאב גרון מסתורי. דריקס וג'ונס מסתבכים עם ת'ראקס (לורנס פישברן), וירוס קטלני במיוחד שהסתנן לגוף של פרנק ומגייס לעזרתו את כל העולם התחתון (תרתי משמע) של אותו גוף, ועם פלמינג (ויליאם שטנר) ראש העיר שיושב במוח של פרנק ורוצה להשקיט את כל הפרשה.

אפשר להגיד המון דברים טובים בזכות הסרט. המון: האנימציה אמנם קצת מחופפת, במיוחד בכל הנוגע לצבעים, אבל ניכר שהדמיון היוצר של האנימטורים עבד שעות נוספות – העיצוב המטורלל של פנים-גופו של פרנק, שנראה כמו סרט מדע בדיוני שירד מהפסים, משעשע מאוד; דיבוב הקולות – ברובו בידי שחקנים לא-משהו בחיים האמיתיים – נשמע מצוין; המוסיקה של רנדי אדלמן (זה שהלחין את נעימת הנושא המיתולוגית לסדרה "מק'גייוור") היא אחלה וגם שירי הראפ משתלבים יפה באווירה של הסרט.

ואיפה הכול נופל? בתסריט. 'אוסמוזיס ג'ונס' אמור להיות קומדיה, ובתור שכזה, הוא פשוט לא מצחיק במידה הנדרשת. ומה שחבל – את הכוונות הטובות דווקא רואים: יש בסרט אין-ספור שנינויות, עקיצות, והערות מתחכמות על סרטים וז'אנרים אחרים (סרטי מדע בדיוני, סרטי פשע, סרטי שחור-לבן), אבל התסריטאי שכתב אותן היה כל כך עסוק בלהיות מתוחכם ומבריק וגאוני – שהצחוקים נקברו לו איפשהו מתחת לכל הסאב-טקסט. יש בסרט שתיים-שלוש בדיחות שממש גרמו לי לצחוק, אבל השאר הצליחו, מקסימום, להעלות חיוך על שפתיי. בשביל קומדיה, צר לי, זה פשוט לא מספיק. אני חושד, אגב, שסטודנטים לביולוגיה (שיש להם ייצוג נכבד פה באתר) כנראה יצליחו לזהות בסרט מימד שלם שאני פספסתי – כל ההתייחסויות לאזורים השונים בגוף של פרנק – ואולי גם לצחוק ממנו, אבל מה לעשות, לא כולנו סטודנטים לביולוגיה. אף אחד לא מושלם.

האמת? אם אלה היו הבעיות היחידות של הסרט, עדיין היה שווה לצפות בו, בתור ניסיון מעניין (גם אם לא ממש מוצלח) ליצור סרט אנימציה לא שגרתי. רק מה – האולפן שבו הופק הסרט (וכבר ציינתי בתחילת הכתבה שהאנשים האלה חושבים עקום) החליט, משום מה, להכניס בין קטעי האנימציה בסרט סרט נוסף – מצולם – שביימו האחים פארלי, ועוסק במה שקורה מחוץ לגופו של פרנק (המגולם על ידי ביל מאריי) – בעיקר יחסיו עם בתו, שיין (אלנה פרנקלין) והרגלי האכילה וההיגיינה הקלוקלים שלו. ואיך הסרט הזה נראה? כמו סרט של האחים פארלי. כלומר, מלא בצילום משעמם, משחק גרוע באופן מדהים (ביל מאריי, קומיקאי מוכשר בימים עברו, מתאמץ כאן מאוד להוכיח לצופים שהוא כבר לא כזה) וגם – ובעיקר – בדיחות שעניינן הוא הפרשות, נוזלי גוף ועוד כמה דברים שמאוד הצחיקו אותי פעם (בפעם האחרונה – כשהייתי בן 12), אבל היום כבר לא.

ובכל זאת, חייבים לומר משהו בזכות אותם קטעים שביימו האחים פארלי, או ליתר דיוק, בזכות משהו שאין בהם: לא תמצאו בסרט הזה את הירידות המוכרות לכם מ'אני, עצמי ואיירין' או 'הפנטסיה של האל' על נכים, שמנים, גמדים ושאר אנשים שהגורל התאכזר אליהם (או, כמו שנהוג לכנות זאת בעברית: "להיות חכם על חלשים"). תודה לאל על חסדים קטנים.

ההמלצה שלי – לראות. את סרט האנימציה, כמובן. ברגע בו הסרט מגיע לקטע מצולם, לעומת זאת, ללחוץ על כפתור ה-"מהר קדימה" בשלט של ה-DVD.
מי אמר שאין יתרון בזה שסרטים מסוימים מגיעים אלינו ישירות לוידיאו?