שלום וברוכים הבאים לטקס "יופי שהפסדנו" השנתי, שבו מדי שנה סרט ישראלי מועמד, לא זוכה, ואז הרבה אנשים בארץ שמחים מאוד כי הוא היה אנטישמי ואנטי ציוני ומשרת את אויבינו. והשנה, שמחה כפולה! לא סרט אחד, אלא שני סרטים ישראליים מועמדים ולא זוכים. איזו התרגשות.
האמת, זה מבאס. זה לא מבאס משום שהסרטים הישראליים לא זכו – לא ציפיתי שהם יזכו, כבר שבועות שברור ש"מחפשים את שוגר מן" הוא בלתי מנוצח. אבל מבאס שפתאום דיונים על האוסקר הופכים לדיונים פוליטיים. חשבתי שאני נמצא בפינה אסקפיסטית של ספורט וסטטיסטיקה איזוטריים שרק חובבי קולנוע מזן מסוים מתעניינים בהם, ופתאום – הכל נמצא בכותרות הראשיות ובשיא האקטואליה, הפוליטיקה, הטוקבקיסטים המתלהמים זה מול זה וזעקות ה"סמולנים". איכס. אני רוצה את האוסקר שלי כמו פעם: ארוך, משעמם, שטותי וחסר כל חשיבות או משמעות בעולם האמיתי.
המצביעים באקדמיה, אגב, כנראה חושבים כמוני. בקטוגרית הסרט התיעודי הטוב ביותר, למשל, הבחירה היתה בין שני סרטי סכסוך, אחד אונס ואחד איידס. מה הפלא שהם בחרו בסרט המוזיקלי האופטימי.
מנחה האוסקר השנה היה סת' מקפרליין, מה שהעלה בסלונים רבים את השאלה מי זה סת' מקפרליין. אה, הוא האיש הזה שמדובב הרבה סרטים מצוירים, והוא גם ביים את "טד" השנה. הוא גם מנחה? הוא כאילו מופיע? והוא גם שר? וואלה. סת' מקפרליין, מתברר, הוא הילד שאוהב להתפעל מכמה שהוא פרוע ומשולח רסן ואוי ואבוי מה שאני הולך להגיד כל רגע, שמישהו יסתום לי את הפה כבר, כשבעצם ברור בדיוק מהם הגבולות שלו ועל מה מותר לו לצחוק ומה לא. אבל היו לו בדיחות טובות, גירסת בובות הגרב ל"הטיסה" היתה טובה הרבה יותר מהסרט המקורי (זה סרט שהייתי שמח לראות, אגב), והשיא המוזיקלי של הערב לא היה השירה של אדל, אלא הנאמבר המוזיקלי "ראינו את הציצים שלך". סגולה למוזיקה טובה שהיא מעודדת את הרוחות.
אוקיי, בהחלט מוצדק לתת לאוונג'רס להגיש פרס או שניים. ומאוד מוצדק גם שאלה יהיו פרסי האפקטים והצילום. אבל אם אתה עומד להכריז "האוונג'רס! הם כולם כאן!", אולי כדאי שהם באמת כולם יהיו שם. מצטער, בלי תור, ובעיקר בלי סקרלט ג'והנסן, הם לא האוונג'רס, הם סתם חבורה של גברים בחליפות. כלומר, ארבעה גברים בחליפות וסמואל ל. ג'קסון בווסט אדום, מצהיר "נחשים! על המטוס!". כלומר, הוא לא באמת אמר את זה, אבל אני עדיין לא מצליח לראות אותו על במת האוסקר בלי לדמיין אותו מצהיר על נחשים.
אוקיי, אוסקר, באופן רשמי הגזמת עם עניין ה"לנגן אנשים החוצה". לפעמים אנשים נואמים יותר מדי זמן, ואנחנו מאוד ממהרים כי יש לנו עוד חמישה שירים ארוכים להפליא לשמוע היום, והאנשים האלה לא כל כך מעניינים אותנו, ולכן צריך לרמוז להם בעדינות שצריך לרדת מהבמה. אז התזמורת מתחילה לנגן. עד כאן הכל ברור וידוע. אבל – "מלתעות"? ט-דם? ט-דם ט-דם ט-דם? זאת באמת הבחירה הטובה ביותר לנעימת ה"תודה, שמענו, עכשיו בבקשה רד מהבמה"? בדרך כלל, הנעימות שמושמעות על גבי הנאומים הם רמזים דקים. הפעם זה נשמע כמו "רד מהבמה תוך חמש שניות או שנאכל אותך. בלי צחוק. איבר אחרי איבר. יהיה הרבה דם". ואנשים טוענים שלשאת נאומי תודה באוסקר היה עניין מלחיץ קודם.
זה היה ערב של דיוות. כשסוף סוף אחד מהמועמדים לפרס השיר הטוב ביותר הוא שיר שאנשים באמת אוהבים ושומעים ("סקייפול"), נחמד לראות אותו מבוצע על ידי אדל על הבמה. אבל באותה הזדמנות קיבלנו גם את ברברה סטרייסנד, שהיא בערך מה שאדל תהיה בעוד 50 שנה, ושירלי בסי, שהיא מה שאדל תהיה בעידן הקרח הבא. שירלי בסי נולדה לפני מלחמת העולם השניה.היא היתה בסביבה כשההורים שלכם נולדו. מדהים שהיא לא סתם עומדת על הבמה אלא עומדת על הבמה ושרה בקול גדול (אם כי חורקני מעט). ועדיין, יותר טוב מראסל קרואו.
מצביעי האקדמיה האמינו השנה בשיוויון בנטל, וחילקו את הפרסים באופן כמעט שיוויוני. במקום להערים פרסים על סרט אחד, הם חילקו קומץ לכל אחד. "חיי פיי" יצא מהטקס עם הכי הרבה פרסים – ארבעה. "ארגו" ו"לס מיסרבלס" (כפי שג'ון טרבולטה קורא לו) – שלושה. אף סרט אחר לא יצא עם יותר משניים. זה נראה כמו חלוקה כמעט אקראית, אבל למעשה הצפיה בטקס גילתה שהיה טרנד אחד ברור: הבלונד. מספר גדול באופן חשוד של הזוכים, גברים ונשים, התגאו ברעמת שיער בלונדיני ארוך, כאילו המצביעים בכוונה תחילה בחרו במועמדים שנראים כמו לגולאס. הגדיל לעשות הצלם של "חיי פיי": רשמית, האיש הזה נקרא קלאודיו מירנדה, אבל לא תצליחו לשכנע אותי שזה לא היה טל פרידמן עם פאה נוכרית של קלודיה שיפר שנשארה לו מפורים.
לעצור הכל, ג'ניפר לורנס נפלה! משום מה, לורנס הגיעה לטקס עם שמלה בגודל של אזור חיוג 04, וזה התנקם בה כשניסתה לעלות על הבמה כדי לקבל את האוסקר הראשון שלה (וככל הנראה לא האחרון). וזו הפעם השניה החודש שבה היא סובלת מפאשלה שמלתית במהלך עליה לבמה לקבלת פרס, אחרי שבטקס פרסי SAG השמלה שלה חוותה רגע של התפרקות. וואי וואי, איזה פאדיחות! איך היא חיה עם עצמה! איך היא מרשה לעצמה ככה להשפיל את עצמה בעודה מקבלת שניים מהפרסים היוקרתיים ביותר הקיימים בתחומה, חודשים ספורים אחרי שכיכבה באחד משוברי הקופות הגדולים של השנה, וזוכה להכרה כדבר המגניב ביותר שקרה להוליווד מזה שנים, בגיל 22! פשש. אני במקומה הייתי מה זה מתפדח.
ברצינות, תראו את ג'ניפר לורנס מתראיינת אחרי קבלת הפרס ונראה אתכם אומרים שהיא לא מלכת העולם.
כריסטוף וואלץ קצת מדאיג אותי. הוא חביב מדי. כשהוא משחק דמויות גרמניות רצחניות ומגניבות, זה יושב עליו טוב. אבל כשהוא מופיע באוסקר בתור עצמו, הוא חביב מדי. הוא קטן וחמוד כל כך שזה מטריד. הייתי שם עליו עין. החששות הוצדקו כשמאוחר יותר כריסטוף וואלץ עלה שוב לבמה, והפעם טען שהוא מיכאל האנקה ושהוא מקבל את פרס הסרט הזר הטוב ביותר על "אהבה". האם הוא נאצי פסיכופט המפלס את דרכו בחברה ההוליוודית הגבוהה במסווה של במאי מוערך, עד הרגע שבו יתחרפן ויתחיל לירות בכולם? זה סרט שהייתי שמח לראות, אגב.
במשך שנים היה כתוב בטריילרים ובפוסטרים "זוכה האוסקר בן אפלק", וזה תמיד היה מבלבל מאוד, כי בכל פעם עצרתי וניסיתי להיזכר מתי בדיוק בן אפלק זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. למעשה הוא לא זכה בו אף פעם: הוא זכה, ביחד עם מאט דיימון, בפרס התסריט על "הסיפור של וויל האנטינג". אבל הוא שחקן, והוא זוכה אוסקר, אז הוא שחקן זוכה אוסקר. אז השנה זה יתחיל שוב: מתברר שאת שיר הנושא של הסרט "Chasing Ice" (הסרט הכי מה-זה-הדבר-הזה-בחיים-לא-שמעתי-עליו שקיבל מועמדות לאוסקר מחוץ לקטגורית הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר בשנים האחרונות) שרה סקרלט ג'והנסן. כן, ההיא. אימרו מעתה: השחקנית המועמדת לאוסקר, סקרלט ג'והנסן.
אה, וגם אפלק קיבל איזה פרס, בסופו של דבר.
מריל סטריפ היא בעלת הבית באוסקרים. מה שהיא מחליטה – עושים. השנה, למשל, היא החליטה שדניאל דיי לואיס הולך לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר, והכריזה על כך שהוא הזוכה – אם אני לא טועה – בלי לטרוח לפתוח את המעטפה. לא שזה הפתיע מישהו, כלומר, כל העולם ואחותו שהסרט האחרון שראתה בקולנוע היה "טיטניק" ידעו שאין שום תחרות לדניאל דיי לואיס השנה, אבל נדמה שהפרס הוענק לא משום שזה מה שהאקדמיה החליטה, אלא משום שזה מה שמריל אמרה, ומה שמריל אמרה – הולך. That's all.
ובכל זאת, היתה הפתעה בקטגוריה הזאת: דניאל דיי-לואיס, השחקן הכה אובססיבי ופרפקציוניסט ושיטתי ורציני, הביא באופן מפתיע את נאום הזכיה המצחיק ביותר בטקס, כשסיפר שתפקיד אברהם לינקולן למעשה יועד במקור למריל סטריפ. (זה סרט שהייתי רואה, אגב).
אחרי שנים של חיפושים, מתברר שהאקדמיה הצליחה למצוא מישהו בכיר יותר מג'ק ניקולסון כדי שיגיש את פרס הסרט הטוב ביותר. המגישה היתה מישל אובמה. את הסידור הזה, אני מוכן לנחש, האקדמיה עשתה כשהיה נדמה שזה "לינקולן" שעומד לזכות. אשתו של הנשיא השחור הראשון מכריזה בשידור ישיר מהבית הלבן על זכיתו של הסרט על לינקולן – זה היה יכול להיות הולם ביותר. אבל יצא לה "ארגו". נו מילא. היה יכול להיות קצת מביך אילו זה היה "ג'אנגו ללא מעצורים".
אז אם לסכם: הסרט שרובו היה וירטואלי זכה בפרס הצילום, הסרט עם המשחק העצי והמעושה ביותר קיבל את פרס הבימוי, ו"ארגו", לדעת האקדמיה, הוא הסרט הטוב ביותר למרות שהבימוי, השחקנים והצילום בו דווקא לא משהו. נו טוב. אני יכול לחיות עם זה.
יום האוסקר הוא תמיד העמוס ביותר בשנה לכל מי שכותב על קולנוע. שתי שניות אחרי שבן אפלק החזיק את האוסקר ביד קראו לי למונית כדי להזניק אותי לאולפן של אורלי וגיא כדי לספר שוב שארגו זכה. נהג המונית שאל על מה אני הולך לדבר, וכשסיפרתי לו שאני מדבר על האוסקרים, הוא אמר שהוא בעצמו לא רואה סרטים בכלל, אבל השבוע דווקא צפה ב"חמש מצלמות שבורות", כי היה את זה חינם ב-VOD. "זה נורא מרגיז שזה מוציא את הצבא רע, אבל זה היה מעניין", הוא סיפר לי. "זה על כפר שפתאום באו ובנו להם את חומה באמצע. ומישהו בכפר גם נהרג בהפגנות. ואתה רואה את זה ואתה אומר, וואלה, אולי הם בכל זאת קצת צודקים".
מי אמר ש"חמש מצלמות שבורות" לא זכה באוסקר.
זהו זה.. אני שם אתכם במועדפים.
(ל"ת)
למה לך לבזבז בוקמרק יקר על האתר הזה
שים ישר בRSS!
![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אתר הבית.
הכי פשוט. ומאוד מתאים.![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
עמוד. עמוד הבית.
(ל"ת)
רק עכשיו?
אצלי הם מס' 5 בסרגל הסימניות! וכן ממש הסתכלתי וספרתי את זה עכשיו…
A bad word, that I can't say, that starts with an F.
למרות הזכייה הסמי-מבאסת של ארגו, והזכייה התמוהה של אנג לי על הבימוי, זה היה טקס מצוין לדעתי. המון שחקנים משובחים זכו באוסקר השנה, ולראות את טרנטינו על הבמה שוב עשה לי טוב. אני מקווה שזה מסמל את החזרה של אקדמיה לטקסים מפתיעים עם בחירות משונות ומהנות. נולאן לאוסקר 14?
Farrell ??
(ל"ת)
Fisheye
(ל"ת)
תגידו, אתם רציניים לגבי השיר "ראינו את הציצים שלך"?
אני יודעת שתגובה כזאת שבאה ממני זה ממש מעייף, אבל רק אותי שיר כזה מאד לא מצחיק?
כאילו זה מה שחשוב בהופעה של השחקניות, וכאילו ששחקניות בהוליווד גם ככה לא צריכות כל הזמן להאבק שיתייחסו למשחק שלהן יותר מאשר למראה שלהן.
מעבר לכך שאני בכנות לא מבינה מה מצחיק בבדיחה הזאת, אני גם לא מבינה למה זה היה בכלל טוב לשים אותה. בדיחות לא מצחיקות יש מלא, בדיחות לא מצחיקות, סקסיסטיות שבאות לדרדר מצב שגם ככה הוא לא משהו? זה כבר לא סתם לא מצחיק, זה גם ממש מעצבן.
אותי זה לא הצחיק
ואני יודע על תגובה מאוד רועמת ברשת על השיר הזה בסגנון שאת אומרת.
אני אישית עייף מדי כרגע בשביל להבין מה אני מרגיש כלפיו, חוץ מזה שהוא לא היה מצחיק.
אני מבין למה השיר הזה יכול להיחשב סקסיסטי,
אבל אם כבר, אז הוא מגחיך את תעשיית הקולנוע, שמרגישה צורך להלל את השחקניות ש"הולכות רחוק עם ההופעה שלהן" ומתפשטות. כשמנחה אוסקר עולה על הבמה ויורד על הצורך של האקדמיה לתת אוסקר אוטומטי לכל שחקנית שהורידה זה באמת מצחיק אין צורך לחפש סקסיזם, שוביניזם, חפצון נשים ומיזוגניה איפה שהיא לא בהכרח קיימת.
לא צפיתי בטקס ולא בשיר הזה (עדיין),
אבל המסתור הטוב ביותר של בדיחות סקסיסטיות הוא הטענה שבעצם מדובר בביקורות מתוחכמות. יכול להיות שזו באמת היתה ביקורת מתוחכמת וירידה רצינית ואמיצה על התעשייה, אני לא אומר שלא, אבל יש הרבה דרכים ליצור ביקורת מתוחכמת, גם בלי להתקרב יותר מדי לקו הזה שמפריד בינה לבין הבדיחה הסקסיסטית.
ועכשיו שראיתי את השיר,
אני לא מבין איך אפשר לטעון שיש בו אפילו מיקרוגרם אחד של ביקורתיות.
דבילי להפליא, פדיחות לאקדמיה.
השיר דיבר על זה. והשיר גם היה סקסיסטי.
איך אומר אורי קליין? בו בזמן.
היותו של עירום נשי מקדם זכיה באוסקר -בדומה להתכערות, חיקוי אושיה מוכרת, או התבססות על סיפור אמיתי- הוא אכן תופעה מוכרת. למעשה, היא כל-כך מוכרת שקצת נדוש להצביע עליה. ובכל זאת, יש מי שעושה את זה היטב. אם זכרוני אינו מטעני, אחת הבדיחות הכי מוצלחות של הת'וואי ופרנקו, לפני שנתיים, הייתה בדיוק על זה.
בקיצור, סביר מאוד שלשם מק'פרלן כיוון, אבל הוא פספס בקילומטרים. והגיעה לו כאפה. הניימדרופינג שלו לא היה קשור בכלל למועמדות הנוכחיות, ובחלקו לא קשור לאוסקר בכלל. וזולת הניימדרופינג, לא היה כאן כלום. השיר לא הכיל שום אבחנה, נקודה או פאנץ' פרט לציון העובדה ששחקנית אקראית אכן חשפה חזה בסרט. הוא גם לא התייחס בשום צורה לקשר של כל זה לבחירות של האקדמיה, לא ספציפית ולא בכלליות. מה שהיה שם, בסופו של דבר, הוא slut shaming כהלכתו. ראינו לך את הציצים, נעמי וואטס! הא! את לא תתחמקי מזה!
בגדול אני מסכים איתך,
אבל השיר היה שווה את זה רק בשביל
" rel="nofollow">חצי השנייה של ג'ניפר לורנס.
לא, הוא לא.
כלומר ברור לי שהתבדחת ושג'ניפר לורנס מגניבה וכו', אבל החיוך הזה והרמת האצבע מיותרים – העובדה שלא ראו לג'ניפר לורנס את החזה לא מעידה על שום דבר טוב יוצא דופן, בדיוק באותה המידה שהעובדה שזה שראו לשאר השחקניות את החזה לא מעיד על שום דבר רע.
אז עירום נשי בסרט לא מעיד על כלום?
(ל"ת)
עירום נשי בסרט לא מעיד כלום *על השחקניות*.
לג'ניפר לורנס לא מגיע כיפאק היי עצמי על כך שהיא בחרה שלא יראו לה את החזה, כמו שלשאר השחקניות לא מגיע נו-נו-נו (שזה מה שהסרטון הזה עושה) על זה שהן בחרו כן להתפשט.
למה הוא לא מעיד כלום על השחקניות?
האם הבחירה להופיע בעירום לא הייתה שלהן?
במקרה של אחת מהן, לא. כמו שאמרו למטה.
ככה שמבחינת השיר זה לא משנה אם הן נחשפו ברצון או בכפייה, העיקר שראינו, ושזה מצחיק משום מה.
וגם במקרה שבו שחקניות מופיעות בעירום מבחירה, הבה לא ניתמם בנוגע ללחצים שמופעלים על נשים בהוליווד לעומת גברים.
אר
בכפייה?
גם אם מדובר בסצינות אונס בסרטים, אלה לא סרטים תיעודיים.
היא התכוונה לסקרלט ג'והנסון,
שלא בדיוק בחרה שיראו אותה ערומה – אבל היי, גם הטרדה מינית, חדירה לפרטיות והשפלה פומבית זה מצחיק!
מדובר כאן על ג'והנסן
שתמונות עירום פרטיות שלה נגנבו מהמחשב שלה ע"י האקר. בהחלט כפו עליה את זה שסת' מקפרליין ומי יודע כמה גברים אחרים ראו את הציצים שלה.
וואלה.
(ל"ת)
בחירה נשית.
אם הבנתי נכון, הטענה איננה שלבחור להופיע בעירום בסרט זה עניין שאסור לצחוק עליו – אלא שלצחוק על *נשים* שבחרו לעשות זאת אסור, כי בעצם לא הייתה להן בחירה.
מדובר בנשים עשירות ומפורסמות מאוד, שהטענה שאין להן שום יכולת ממשית לבחור איך יתנהלו חייהן המקצועיים היא חריפה מאוד. בעצם יש כאן טענה שנשים אף פעם לא אחראיות לבחירות שלהן (לכל הפחות בחירות הנוגעות לגופן ומידת חשיפתו) כי הן חיות בחברה פטריארכלית.
זו טענה שקשה לי איתה מאוד. בשם הרצון להעצמה נשית בעתיד, יש כאן החלשה מוחלטת של נשים בהווה.
באופן כללי יותר, אני נתקל בטיעון דומה לזה באופיו כמעט בכל שיח על דיכוי ועל מיעוטים, והוא תמיד נראה לי משעתק יחסי כוח יותר מאשר משחרר מהם.
ולהבהיר: אין לי בעיה עם הסביבה הרעיונית, אם אפשר לקרוא לזה כך, שבה מתקיימת הטענה הזו. ברור שעל נשים מופעל יותר לחץ לחשוף את גופן מאשר על גברים. אלא שההקצנה של הטענה הספציפית הזו מרתיעה אותי. אנחנו הרי רוצים שנשים יהיו בעלות יותר שליטה בחיים שלהן, לא פחות; והקטנתן לכדי אוטומטים הנשלטים לחלוטין בידי החברה לא נראית לי כמשרתת את המטרה הזו.
לא זאת הטענה שלי.
ודווקא מוזר לי שהבנת מההודעות שזאת הטענה שלי, כי בכלל לא רמזתי לכיוון הזה.
הטענה שלי היא שכל שחקנית יכולה לבחור לעשות מה שהיא רוצה לעשות עם הגוף שלה וכל בחירה מותרת, בין אם היא בחרה להתפשט ובין אם היא לא. שום בחירה כאן לא יותר טובה מאחרות, ולא, ג'ניפר לורנס לא צריכה לשמוח על זה שלא ראו לה את החזה – זו הבחירה שלה והיא לא יותר טובה או גורמת שמחה מאם היא הייתה בוחרת כן להתפשט. כשרואים את ג'ניפר לורנס שמחה ואת כל האחרות עצבניות זה כאילו לורנס עשתה משהו טוב והאחרות עשו משהו רע.
הן לא, כל אחת מהבחירות לגיטימית לגמרי. לורנס לא צריכה שום אות כבוד על זה שהיא היחידה שלא התפשטה.
בחייך, למה להרוס תיאוריה טובה?
חשבתי שעל זה את מדברת כשאמרת שהשיר סקסיטי, אבל אכן בהודעות הבאות לא רמזת לכיוון הזה.
בכל מקרה, שחקנית יכולה לבחור לעשות מה שהיא רוצה עם הגוף שלה. אבל להסתובב ליד אנשים שראית אותם בעירום זה מביך, וזה מקור ההומור. ההחלטה של מקפרלן להזיז את ההומור לכיוון הנשים, במקום לכיוון המבוכה של מי שמסביבן, היא בטעם רע, אבל אני לא חושב שהיא סקסיסטית.
זה באמת מקור ההומור?
כי עד עכשיו כל מי שהגן על הסרטון הזה טען שמדובר בפארודיה או בביקורת, את הטענה שהסרטון הזה נובע ממבוכה לא שמעתי – איזה מבוכה יש בסרטון? איזה רמז למבוכה מסביב לנשים יש בסרטון? כלום, הבן אדם נהנה כולו להגיד ארבעים פעם ברצף את המילה ציצים, כולל ניימדרופינג מדויק של שמות השחקניות והסרטים.
אם היה כאן משהו נוסף – ביקורת או מבוכה, השיר גם היה מזכיר עירום גברי (שכמובן לגמרי נעדר מהשיר, כי ציצים זה מצחיק ולגברים אין ציצים, פחחח), או מי שהיה מבצע את השיר לא היו מלאנת'לפים גברים.
הסקסיסטיות של השיר זה שהוא לוקח את ההופעה של נשים ומזקק אותה לכדי הציצים שלהן. זה לא משנה שהן חשבו שהן שיחקו בסרט, או שהן חשבו שהן עשו עבודה טובה. לא, מה שחשוב זה שזכינו לראות להן את הציצים (פחח! ציצים!), וזכינו לראות אותן אפילו אם הן לא רצו בכך.
השיר הזה גועלי וילדותי ומעליב את השחקניות, שכאילו גם ככה לא מדברות באינסוף ראיונות על זה שקשה להן לזכות בהכרה כשחקניות רציניות.
אני חושב שכן.
יתרה מזאת, אם זה לא מקור ההומור – אם מדובר בפארודיה או בביקורת – הרי שחזרנו לטיעון המקורי שלי, או, לחלופין, אין כאן סקסיזם בכלל, אלא רצון ללעוג להוליווד על כך שהיא סקסיסטית.
השיר הזה לא מזקק הופעה של נשים לכדי הציצים שלהן. הוא לא עוסק בנשים, הוא עוסק בציצים. מה מצחיק בזה שראינו למישהי את הציצים? שחחחח, הא! ראינו לך את הציצים ועכשיו את יושבת לידינו ולוגמת שמפניה! הא! ציצים! בוודאי שזה ילדותי. זה הומור ילדותי, שנובע בדיוק מזה: ממבוכה. וכן, זה מעליב את השחקניות. זה ההומור של מק'פרלן: הומור שמעליב. זה הקלף שלו. יחסית לקבוצות האחרות שהוא פוגע בהן בדרך כלל, השחקניות שהוא מונה ברשימה הזו ממש לא זקוקות להגנה.
ולמה לא גברים? כי אין מספיק גברים שראו את איברי המין שלהם בסרטים. תחת זה לא נחשב, זה הרבה פחות מצחיק. למה זה פחות מצחיק? כי זה פחות מביך.
אני חושב שהבדיחה היא לא זה ממש
כי המערכון הרי הגיע בהקשר מסוים – שטויות מפגרות שסת' מקפרלן יכול לעשות ושכולם יחשבו שהן גרועות. ואז אנחנו רואים מערכון שבו סת' מקפרלן עושה משהו מפגר וכולם מגלגלים עיניים (פרט לג'ניפר לורנס).
אני לא חושב שיש ערך עצמאי למערכון הזה, אפילו לא "חה! ציצים" ובטח שלא ביקורת נוקבת על הסטדנרט הכפול של עירום נשי בסרטים.
אז בעצם, אם המערכון הזה עצבן אותך הוא "הצליח", רק שהפאנץ' עצמו ( מקפרלן עושה דברים מביכים ) לא מאוד מצחיק.
ואני חושב שלמרות שאין המון גברים עם ערום גברי, אם זה באמת היה במטרה להביך אנשים בקהל היה אפשר בקלות לעשות ניימדרופינג לפסבנדר, ג'ייסון סיגל וויגו מורטנסן ( לגבי הטענה שהם לא בקהל: גם קייט וינסלט וסקרלט יוהנסון לא היו)
אני לא מצליחה להבין איך אתה רואה מבוכה
בשיר, אני רק רואה אושר ועונג רצופים על זה שהוא ראה ציצים.
ושוב – יש מצב שהשיר הזה הוא ביקורת (יש מצב שהוא אפילו נועד לדבר על המבוכה מעירום), אבל במקרה הזה הוא פספס בענק. אין פה אמירה, אין פה אפילו הקצנה של המצב – ככה בדיוק, אבל בדיוק, נשמעים דושבגים שמדברים על נשים, מה שקורה כל הזמן.
השיר הזה בדיוק מגמד נשים לכדי הציצים שלהם. הוא לוקח נשים שהופיעו בסרטים, אומר במפורש את שם האישה והסרט, כשהחשיבות היחידה זה לא איך האישה שיחקה שם או איזה תפקיד היה לה – אלא זה שראו לה את החזה. זה כל מה שחשוב. היא חשבה שהיא עושה את העבודה שלה? פחחחח, אנחנו פה בשביל הציצים, גברת.
וזה בדיוק אותו יחס שנשים מקבלות כל הזמן מגברים שלומדים, עובדים ומשרתים איתן, מעליהן או מתחתיהן. לא משנה כמה את מוכשרת או למה את פה, מה שחשוב זה שראיתי או שאני רוצה לראות אותך עירומה.
ונו, באמת, יש מספיק גברים שהתפשטו בקולנוע. לו היה כאן ביקורת כלשהי אז היו נניח נשים על הבמה ששרות את השיר או גברים מוזכרים בו, או אפילו מי שמבוקר מוזכר בו. ככה השיר נשאר בדיוק מה שהוא – דושבג שמזיל ריר על בחורות. כמו שחברה שלי אמרה – מה הסיכוי שזו איזה ביקורת פמיניסטית מתוחכמת, ולא סתם עוד מאותו הזבל?
אבל... זאת בדיחה
כאילו, אין פה שום רמיזה לכך שהם חושבים שהתפקידים שלהן חסרי משמעות וכל מה שמשנה זה שראו להן את הציצים, להפך, הסיבה שהשיר הזה משעשע היא בגלל שהוא משהו שאנשים לא חושבים להגיד, כי זה לא פוליטיקלי קורקט (וזה כמובן באמת לא קורקט), ואז כשסת' שר על זה ככה, זה פשוט יוצא מצחיק. הייתה בערב גם בדיחה על זה שג'ורג' קלוני תמיד נראה טוב, זה לא אומר שזה שהוא נראה טוב זה הדבר היחיד שמשנה.
הלוואי והייתי חיה בעולם שלך, בו גברים לא מדברים ככה.
ולעשות שיר שלם שאין בו כלום מלבד ניימדרופינג של מי התפשטה איפה בעולם שבו שחקניות גם ככה מעידות שהן נאבקות שיקחו אותן ברצינות, שיתנו להן תפקידים משמעותיים ושלא רק יתייחסו למראה שלהן, המסר הוא ברור – כל מה שאנחנו זוכרים לך זה שהתפשטת. נכון שזה טקס שבא לחלוק כבוד לעבודה שלך, אבל בואי נודה באמת, מה שחשוב זה שאת אישה והשתפשטת.
ואם לא התפשטת כמו ג'ניפר לורנס אז את צריכה להיות שמחה, ואם לא התפשטת מבחירה כמו סקרלט ג'והנסון אז למי אכפת, העיקר שעדיין ראינו אותך עירומה, כי זה כל מה שחשוב.
הממזרים משנים את הכללים. כל הזמן.
אני חושבת שהתחושה של נשים שצפו בשיר הזה היתה אותה תחושה שיש כשגבר ששכבת איתו בהסכמה ובכיף הדדי לועג לך אחרי על זה שאת "נותנת": חשבת שאת אשה עצמאית שמקבלת החלטות מושכלות לגבי הגוף שלך והקריירה שלך בהסתמך על הרצונות שלך, אבל לא! את רק המיניות שלך וזה הופך אותך לפאנץ' של הבדיחה. צוחקים עליך, לא איתך.
ולא משנה כמה את שחקנית טובה או מוערכת, כמה השקעת בעבודה שלך, כמה כסף או הערכה מקצועית הצלחת להרוויח. את רק מיניות, ומיניות נשית זה בזוי וראוי ללעג. וזה לא משנה בכלל אם עשית את זה בהסכמה או שזה נעשה לך בכפיה. זהו, השפלנו אותך וזה מצחיק. למה את כזאת כבדה? אין לך חוש הומור.
לקריאה נוספת: http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=952
סמל מין לעומת מין.
אני מבין את הטענה שלך, אבל כל הנשים שהוא מציין בשיר, כולל ג'והנסון, התקדמו בהוליווד בזכות הסקס-אפיל שלהן. יתכן שזה – אולי כמו כל התרומה שלי לדיון כאן – קצת קטנוני בהקשר הכולל, אבל ההתעלמות מהפומביות של חשיפת הגוף שמקפרלן שר עליה, וההתעלמות מחשיבות הנכונות להפוך לסמל מין להצלחה נשית (וגם גברית) בהוליווד בדיון הזה צורמת לי.
אלו אינן נשים פרטיות שקיבלו החלטות פרטיות. המיניות שלהן הייתה כלי משמעותי בקריירה של כל אחת ואחת מהן.
ביום האחרון די הרבה אנשים שלא ממש מתעסקים עם קולנוע דיברו איתי על ג'ניפר לורנס. רבים מהם בחרו לציין כמה שהיא סקסית ויפה. זה צרם לי מאוד, כי היא שחקנית נהדרת – אבל בואו נודה על האמת, היא קפצה לליגה של הגדולים רק כשהיא הסכימה להתלבש בבגד גוף הדוק שהוא גם חולצת בטן. את מה שבראדלי קופר היה צריך להסתיר כל הסרט כדי שיקחו אותו ברצינות היא הייתה צריכה להבליט כל הסרט כדי שיקחו אותה ברצינות.
זה מצב איום ונורא. בהקשר הזה, השיר של מקפרלן, אפילו אם הוא מונע אך ורק ממיזוגניה, עושה שירות חשוב. את הציצים של ג'ניפר לורנס אולי לא ראינו, אבל היא בתוך השיר כי עכשיו, סופסוף, אנחנו מפנטזים עליהם. הידד.
אולי חשוב לקריירה שלהן שיתפסו כסמל מין
אבל זה לא מצדיק לעג להן כי יש להן מיניות. מיניות של נשים לא צריכה להיות סיבה להקטין אותן וללעוג להן. לא מיניות אמיתית (היא שכבה עם המון גברים) ולא מיניות נתפשת (יש לה חזה/ישבן נורא סקסיים).
וזה שהשיר שוב מגדיר את ההתנהגות ה"נאותה" לנשים (תהיי סקסית אבל אף פעם לא בצורה "זולה" ואף פעם אל תתמסרי באמת – הבתוליות שלך היא מקור ערכך) היא בעייתית בכל מובן.
הבעיה היא לא שהוא אמר "הנשים (והגברים) האלו נורא סקסיים ובגלל זה אתם מוכנים לשלם על כרטיס לסרט (ולא בגלל הכשרון שלהם)". זו היתה יכולה להיות ביקורת משמעותית וגם בדיחה מצחיקה, אילו זה היה עשוי נכון. מה שהוא אמר, במקום, זה "לנשים האלו יש מיניות (וחלקן משתמשות בה), וזה הופך אותן לבזויות".
אני חייב להודות שאני לא מבין את הלוגיקה הזו
"היא קפצה לליגה של הגדולים רק כשהיא הסכימה להתלבש בבגד גוף הדוק שהוא גם חולצת בטן."
המשפט הזה כמובן נכון לגמרי, אבל הוא מרמז על קשר של סיבתיות ואת זה הרבה יותר קשה להצדיק. הרי אף אחד לא חשב שלורנס תקבל אוסקר על "משחקי הרעב", נכון? "אופטימיות" הוא סרט מצוין עבור שחקן כלשהו לקבל מועמדות לאוסקר, בלי קשר לשאלה מה הוא לובש בסרט, ואם לורנס קיבלה אוסקר יותר סביר שזה בגלל האופן שבו הדמות שלה משתגעת בלי להיות מגוחכת, לא בגלל בגד הגוף הצמוד. אלא אם מניחים מראש שזה מה שחברי האקדמיה מחפשים, וזו קצת הנחת המבוקש.
אתה מבין את הלוגיקה, אתה רק לא מקבל אותה.
אני לא גורס שהיא קיבלה אוסקר בגלל שהיא הייתה סקסית – אלא שהיא נהייתה הצלחה פופולרית כשהיא נהייתה סקסית. את הטענה – שהיא אכן מאוד, מאוד לא מבוססת – אני מציין על סמך שיחות עם אנשים שאני מכיר, לא החלטת האקדמיה.
אבל גם זה לא נכון
היא הפכה להצלחה פופולרית כשהיא השתתפה בסרט מאוד מצליח על בסיס ספר נוער מצליח. בלי בגדים צמודים.
(ואחרי הטקס היא הפכה להצלחה פופולרית בגלל שהיא עשתה פרצופים והתרגשה כשג'ק ניקולסון דיבר אליה, לא בגלל בגדים צמודים).
יש הצלחה פופולרית ויש הצלחה פופולרית.
'משחקי הרעב' הוא, עדיין, סרט נישה. סרט נישה מצליח מאוד, אבל סרט נישה: פנטזיה לילדים. 'אופטימיות היא שם המשחק' הוא לב לבו של המיינסטרים.
לצירוף "ג'וש הצ'רסון" יש, כרגע, 44 מליון תוצאות גוגל; ל"ג'ניפר לורנס", 660 מליון.
רציתי לבדוק את השוואת התוצאות הזו לפני יציאת 'משחקי הרעב', אחריה, אחרי יציאת 'אופטימיות' ואחרי האוסקר. מעניין אותי מתי היא נהייתה מלכה. אז עיינתי קצת בגוגל טרנדס.
הצירוף "ג'וש הצ'רסון" הגיע לשיא במרץ 2012, עם יציאת 'משחקי הרעב'. משם הוא ירד בתלילות, עד שבנובמבר 2012 הוא התייצב על 20% מהשיא.
במקרה של לורנס, הדפוס זהה, עם פחות או יותר אותו מספר תוצאות (טיפה יותר), ועם אותה נפילה תוך כמה חודשים. אלא שבדצמבר 2012, עם יציאת 'אופטימיות', הגרף קופץ בתלילות, עוקף את השיא של מרץ 2012, וממשיך לטפס. במהלך ינואר ותחילת פברואר 2013 הוא לא מפסיק להיות גבוה, ולרגע לא יורד מתחת לשיא של מרץ 2012.
בטרנדס אין, עדיין, מידע לגבי פברואר 2013. ניתן להניח שקבלת האוסקר שברה את השיאים הקודמים הללו לרסיסים, אבל די ברור ש'אופטימיות' הוא מה שהפך את לורנס לתופעה שמחזיקה מעמד לאורך זמן.
סטטיסטיקות הן משחק מסוכן
אני לא בטוח מה אנחנו אמורים ללמוד מהגרפים הללו פרט לכך שהחשיפה של לורנס מגיעה לשיא כשיוצא סרט בכיכובה (לא מפתיע) ושהחשיפה שלה הולכת וגדלה מסרט לסרט (לא מפתיע).
אולי כדאי לבדוק חיפושים של "ג'ניפר לורנס + בגדים צמודים" אל מול "ג'ניפר לורנס + תצוגת משחק משובחת"![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
הן יותר טובות מכלום.
אנחנו אמורים ללמוד מהגרפים הללו שג'ניפר לורנס נשארה פופולרית חודשיים ברצף אחרי 'אופטימיות', מה שלא קרה עם 'משחקי הרעב'. זה בהחלט יכול להיות קשור למועמדות שלה לאוסקר ולא לכך שזה סרט מיינסטרימי יותר או לכך שהיא הופיעה בו עם בגדים צמודים.
אגב, את כך שהפופולריות של לורנס עלתה בגלל העלייה בתפיסתה כסמל מין אני צריך, אולי, לנסח כחשש שלי יותר מאשר כטענה ממשית. כמו שכתבת, אין לי ממש דרך לתקף את זה.
קצת מצחיק שההגדרה שלך ל"נישה" גדולה יותר מה"מיינסטרים".
נכון לכרגע, "משחקי הרעב" הכניס בארה"ב פי ארבע מ"אופטימיות היא שם המשחק". "משחקי הרעב" לא משחק במשחקי האוסקר, והוא גם לא צריך. הוא כבר עכשיו פרנצ'ייז בסדר גודל ששום מתמודד על האוסקר לא יכול לחלום עליו.
אבל אני לא יודע אם אפשר להשתמש ב"משחקי הרעב" כדוגמה למשהו בדיון הזה, כי הוא חריג (או פורץ דרך): פרנצ'ייז ענק בתחום הפנטזיה והאקשן, שמבוסס על גיבורה נשית, שנוסף לכל לא מוצגת בשום שלב כמינית באופן מוחצן או לובשת בגדים צמודים. מספר המקרים האלה שקרו עד היום בתולדות הקולנוע הוא בערך אפס ("הנוסע השמיני" הוא אולי דוגמה נגדית, אבל הוא אף פעם לא הגיע קרוב למידת הפופולריות של "משחקי הרעב"). ברוב הגדול של המקרים, אלה דווקא סרטי ה"נישה" שילבישו את הגיבורות שלהן, אם בכלל יש כאלה, בבגדים צמודים, או אפילו באיפור גוף כחול בלבד.
אני לא רואה מבוכה בשיר. אני רואה הומור מבוכה.
הרבה מאוד הומור – כל ההומור של סשה בארון כהן, למשל; כל הומור הסלאפסטיק, למשל; רוב ההומור של חבורת אפאטו, למשל – מבוסס על כך שלמישהו אחר מביך, ואותך (הצופה, מספר הבדיחה) זה מצחיק. ווריאציה לא ממש רחוקה היא שלי עצמי (הצופה, מספר הבדיחה) מביך, ואני מפיג את המבוכה בהומור.
המבוכה כאן נובעת מזה שהנשים הללו יושבות עם השמלות היפות שלהן בטקס המושקע הזה אבל, היי, ראינו להן את הציצי.
כי, סליחה, אבל בגרסה שלך זה לא מצחיק. אין כאן בדיחה, יש כאן סתם זימה. מה מצחיק בלהגיד "ואו, הציצים של אנג'לינה ג'ולי מה זה שווים" או אפילו "קייט וינסלט מתפשטת בכל סרט שלה"? והשיר הזה, בצורה ברורה, בנוי כקטע קומי.
קשה לי לראות את השיר הזה כמו אחד מאתרי הציצים-של-המפורסמות שבהם רוויה הרשת. חוץ מזה שאין בזה ממד קומי, אין בזה ציצים. מה הטעם, בדיוק?
איפה מצאת את זה בבדיחה?
אם הייתה שם שורה שאומרת " כולכם יושבים פה ומאוד רהוטים / אבל בעצם ראינו את כולכם ערומים " אז יכול להיות שזה הייתה הכוונה, אבל השורה הזאת או כל רמז מסת' לכיוון שאתה רומז אליו חסר.
הוא לא הראה את הניגוד של " אתן פה בטקס מושקע " מול " בעצם אתן גם ערומות". הוא רק ציין ש" הייתן ערומות".
שזה א. לא ממש מביך ויותר ציון עובדה, ב. לא מאוד מצחיק. רוב ההומור הבכה נובע מבלבול או טעות שהדמויות עושות, מכיוון שאפילו סת' לא חושב שזה טעות שהן התפשטו, מה המבוכה פה?
וכאן אני חוזר לתשובתי, התשובה היא שהמבוכה היא שסת' עושה שיר דבילי ומפגר, כמו שהיה ניתן לצפות ממנו.
זאת תשובתך?
שזה לא מצחיק, ולכן לא צריך לחפש כאן את הבדיחה?
השאלה היא למה הוא חשב שזה יהיה מצחיק.
נ.ב. – שים לב לתגובות של ת'רון ושל ווטס. שם המבוכה.
התגובות שלהן היו אותנטיות?
כי כשצפיתי בטקס לא הצלחתי להחליט אם הן חלק מהשואו ומגיבות בכוונה בעצבים, או שזה אמיתי.
לא ממש מה שאמרתי.
אמרתי שהבדיחה שאתה מציג לא מוצגת בשיר, מכיוון שחסרות שורות שמבהירות שזה הכיוון של הבדיחה (״מבוכה לאור היוקרה על חשבון הנשים״) אני חושב שהבדיחה הייתה ״ סת׳ מביך את עצמו במערכון לא קשור״. במילים אחרות,אני לא בטוח שהיו לסת׳ כוונות סקסיטיות או לא סקסיטיות כי הוא כיוון לכך שהבדיחה היא ״שטויות שסת׳ יכול לעשות" ולא אמירה על ציצים או מבוכה או כלום, רק ״חה! זה כמו מערכון גרוע שמתאים שאני אעשה!״
באמת אף פעם לא ראית שימוש במיניות של נשים בתור בדיחה?
זו בדיוק הבעיה של ההומור הזה, שהוא מגיע מתוך כוחניות, מתוך תפיסה של "הי, ברגע שהזכרתי לך שאת אשה, החלשתי אותך" ושל "הגוף שלך לא באמת שייך לך, ואני יכול להשפיל אותך ע"י חשיפת העובדה שראיתי אותו, אפילו אם הסכמת לכך (וגם אם לא הסכמת, כי אני אתייחס לשני המצבים כשווי ערך)".
אתה צודק, זה בהחלט הומור של השפלה. ומי שמושפל הוא נשים, ומי שמשפיל הוא גברים.
זאת בהחלט אפשרות.
אלא שלכלול את הרצון של גברים להשפיל נשים בגלל המיניות שלהן עם הרצון של מקפלרן לעשות שיר על ציצים בהוליווד זה קצת בעייתי. אין לי עמדה מוצקה מספיק על הנושא כדי לפתח אותו, אבל עניינים של פומביות החשיפה והסיבות להופעתה בסרטים שכולם יכולים לראות בהחלט צריכים להיות שיקול בדיון. שרליז ת'רון איננה אישה פרטית, והגוף שלה לא שייך לה באותה הצורה שהגוף שלי שייך לי.
רגע, רגע... מה?!
"שרליז ת'רון איננה אישה פרטית, והגוף שלה לא שייך לה באותה הצורה שהגוף שלי שייך לי."
באמת כתבת עכשיו את המשפט הזה? באמת באמת? רק כדי להבין, למי שייך הגוף של שרליז ת'רון חוץ ממנה?
טוב, אז עכשיו תורי להתעצבן
הגוף של שרליז תרון לא שייך לה באופן מוחלט? מה לעזאזל המזדרגג?
כמובן שהגוף של שרליז תרון שייך לה באופן מוחלט, בין אם היא אדם פרטי או לא (והייתי גם שואלת האם באמת נכון להגיד ששחקן אינו אדם פרטי, או שאמירה כזו יש לשמור לאנשים ששמים את עצמם בראי הציבור ולא סתם משחקים אנשים אחרים). הדרך היחידה להצדיק אמירה כמו שלך היא לטעון שהבחירה של תרון לפרסם את דמות הגוף שלה (בין אם הוא עירום או לבוש) הופכת את הגוף עצמו למצרך ציבורי, וזו בדיוק החולניות שעומדת בבסיסו של השיר המדובר.
אלא אם כן, כמובן, אתה מתכוון להגיד שהסיבה שהגוף של תרון לא שייך לה באופן מוחלט היא העובדה הבסיסית שהחברה שלנו לא תופסת נשים כבעלות קניין אבסולוטי על הגוף שלהן. ובמובן הזה אתה כמובן צודק – הגוף של שרליז תרון לא שייך לה באותו האופן שבו הגוף שלך שייך לך. אבל את אותו הדבר אפשר להגיד גם על הגוף שלי, או על הגוף של כל אשה בפתיל הזה.
זה לא מה שאמרתי.
ולמען האמת, זו לא הפעם הראשונה בדיון הזה שחלק מהמגיבות אלי לא קוראות בתשומת לב את מה שאמרתי, אלא מניחות מראש מה אני אומר.
הנה משפט מקביל: הדעה הזו שלי איננה דעה פרטית, והיא איננה שייכת לי באותה הצורה שדעה שאני חולק עם אשתי שייכת לי.
הנה עוד אחד: המעשים שלאנס ארמסטרונג עושה כדי לזכות בתחרויות ספורט אינם פרטיים, והם אינם שייכים לו באותה הצורה שהמעשים שאני עושה בחדר כושר שייכים לי.
נדמה לי שהיה עדיף אם הייתי כותב "תדמית הגוף" או "ייצוגי הגוף", כי בוודאי שהגוף הפרטי של שרליז ת'רון שייך אך ורק לה. אבל ייצוגי הגוף שלה – לא. וההצלחה של שרליז ת'רון בהוליווד מושפעת, מאוד, מייצוגי הגוף שלה. וייצוגי הגוף שלה מושפעים, מאוד, מהגוף הפיזי שלה.
לשם ההשוואה, ההצלחה של טינה פיי בהוליווד מושפעת פחות מהגוף הפיזי שלה (בתיווך ייצוגי הגוף שלה). גם ההצלחה של דניאל דיי לואיס.
השיר הזה, להוציא במקרה של ג'ודי פוסטר, עסק בנשים שהמיניות שלהן הייתה אלמנט חשוב בהצלחה שלהן בהוליווד. להגיד שזה לא משנה בכלל זה, בעיני, לפספס את הנקודה.
ולא, לא כתבתי כרגע שאני חושב שלמקפרלן מותר לצחוק על נשים שהצליחו (גם) בזכות המיניות שלהן.
באמת היה עדיף אם היית אומר את זה
כי אז היית אומר משהו אחר לגמרי ממה שבאמת אמרת, והרבה פחות מזעזע ומעליב. במקום לנסות להאשים אנשים אחרים בחוסר הבנת הנקרא, אולי תקח אחריות על המלים שאתה בחרת?
אני דווקא חושבת שהניסוח של אדם היה ברור לחלוטין בהקשרו
הבנתי מיד למה הוא מתכוון, לא נעלבתי ולא הזדעזעתי.
אני תמיד משתדל לקחת אחריות על המלים שלי.
אבל אני לוקח אחריות עליהן מתוך הקשרן הכולל. אני כותב באתר הזה הרבה זמן. כתבתי הודעות על ענייני מגדר הרבה פעמים. זאת הודעה אחת מתוך כמה הודעות שכתבתי בנושא הזה. המשפט שכתבתי הוא לא המשפט שאת בחרת לייחס לי בהודעת התגובה.
אלא שזה נושא טעון, ולכן את מרשה לעצמך לתקוף אותי בלי הנחות, ובלי, למשל, לבקש הבהרות. את, כמו שכתבת בעצמך, כועסת – ובתור כועסת מותר לך.
אז הנה הבהרה: אני מאמין שזה נושא חשוב. אני מאמין שיש לו ניואנסים שחד-צדדיות של הדיון, לכאן או לכאן, לא עושה להן, ולנושא כולו, צדק. אני מאמין שזה פורום מצוין לדבר עליו על הנושא ברוגע. אני מנסה לעשות את זה, ואם, במהלך הדיון, מתחלקת לי פה ושם אמירה לא מדויקת מספיק, אני מתנצל שזה פוגע בך או בקוראים האחרים. אבל אני לא מוכן, בשם הפגיעה האפשרית הזו, פשוט לפרוש מהדיון.
אני לגמרי לא מבינה מה אתה מנסה לומר.
אוקי, אז השחקניות הללו בחרות להתפשט והעירום היה פומבי (חוץ מסקרלט ג'והנסון, לא שזה משנה למקפרלן, כמובן, ציצים זה ציצים ולהזיל עליהם ריר זה לגיטימי ולא משנה אם בעלת הציצים רצתה את זה או לא).
אז? זו בחירה לגמרי לגיטימית, זו סיבה לצחוק עליהן? מה בכלל הבדיחה כאן, מעבר לבדיחת גברים הרגילה של "הי הי את אישה ויש לך ציצים" או "חשבת שלרגע נשכח לך שאת אישה ושכל מה שחשוב זה שיש לך ציצים" בדיוק כמו שאביגיל או מורין אמרו.
זכותן של נשים להתפשט ועדיין לדרוש שיתייחסו אליהן בכבוד ושלא יגמדו את העבודה, הכשרון והמשחק שלהן לכדי "ראינו לך". ואם מישהי התפשטה כדי להתקדם בקריירה שלה בעולם שדורש מנשים להתפשט כדי לקדם את הקריירות שלה (או כי היא חשבה שזה יעצים את הסרט, או סתם כי בא לה ויום שלישי היום), אין לי שום דבר רע לומר עליה. אפשר לבקר את החברה, את המערכת, את הקהל או את הוליווד על זה, אבל לא את השחקנית עצמה. וזה כל מה שהשיר הזה עושה – יורד על שחקניות ומצמצם אותן לכדי החזה שלהן.
אני מתנצל שאני עושה את זה, אבל גם אני מתקשה להבין אותך.
ולמה אני מתנצל? כי הדעה שאני מגיב עליה כאן היא לאו דווקא שלך, היא יותר של Poison Ivy, ולכן זה לא ממש הוגן.
לכן אודה לך אם תבהירי את עמדתך, כי הנה מה שאני מבין כרגע:
1. הנשים בהוליווד נאלצות להתפשט. אין להן ברירה אם הן רוצות להצליח מקצועית. לכן אסור לשפוט אותן על הבחירה הזו, אפילו שהיא מחפצנת נשים לכדי אובייקטים מיניים.
2. אם אשה בוחרת להתפשט, זאת בחירה לגיטימית לגמרי שהיא מבצעת, ולשפוט עירום כדבר בעייתי זאת פוריטניות שמטרתה, בעצם, להשפיל נשים כאובייקטים מיניים. עירום אינו קשור באובייקטיפיקציה מינית כלל.
קשה לי להבין איך שתי העמדות הללו דרות בכפיפה אחת. מה אני מפספס?
אני מנסה להבין מה היחס שלך לעירום נשי בסרטים הוליוודים. ברור שזאת סוגיה מורכבת, אבל באופן כללי, מה היחס שלך? והאם דין עירום פומבי כדין עירום פרטי?
איפה כאן הסתירה?
מדובר פה בשני נושאים שונים. להשפיל נשים בגלל המיניות שלהן זה רע, גם אבל לא רק מכיוון שהרבה פעמים ההשפלה הזו לא נובעת מבחירה מודעת של הנשים המדוברות אלא פשוט מהיותן נשים – כמו למשל מקרה סקארלט ג'והנסן שמבחינת מקפרליין שווה ערך לגמרי לשחקנית שבוחרת להופיע בעירום, או, קרוב יותר לבית, העובדה שילדה בת 8 שהולכת לבית ספר נחשבת למינית מדי מכדי שיורשה לה לצאת לרחוב הציבורי. ובנוסף לכך, אנחנו חיים בחברה ששמה לחץ על נשים להיות מיניות. זה לא אומר שכל בחירה כזו היא אך ורק תוצאה של לחץ, אבל כפי שכבר ניסו להסביר לך (וכפי שכבר נאמר פעמים לא מעטות באתר הזה) כולנו חשופים להשפעת החברה וכולנו בוחרים בחירות חופשיות לכאורה תחת ההשפעות הללו.
הסתירה היחידה שאני רואה כאן היא בדיוק הסתירה שהרבה אנשים בפתיל הזה, ובעיקר מורין, כבר העירו עליה – מצד אחד, החברה מעודדת נשים להיות מיניות, ומצד שני, משפילה אותן כשהן עושות זאת. ברוך הבא לפטריארכיה.
ובאופן כללי, נראה שהבעיה הבסיסית באופן שבו אתה ניגש לנושא הזה היא שאתה ממשיך לחשוב במושגים של מותר ואסור, "אשמה" ו"לא אשמה", לשפוט או לא לשפוט – מושגים של היררכיה, שבאים מתפיסה שמקומה של החברה הוא להגיד לנשים איך הן צריכות להתנהג. כשלמעשה המושג שאתה צריך, מה שפותר את כל התסבוכת שהכנסת את עצמך לתוכה, הוא בחירה. השאלה החשובה היא לא האם עירום זה טוב או רע, אלא האם העירום המדובר נבע מבחירה חופשית (או חופשית ככל האפשר, כי שוב, כולנו נמצאים תחת השפעה ולחצים, ולרוב כל מה שאפשר לשאוף אליו הוא שאלו יהיו מועטים ככל האפשר).
בחירה חופשית בהקשר חברתי.
ראשית, אם יותר לי, אני לא חושב שיש בעיה בסיסית בדרך שבה אני ניגש לנושא, שהכנסתי את עצמי לתסבוכת או שניסו להסביר לי בדיון כאן דברים שלא הבנתי. אני אפילו לא חושב, אם להפסיק לצטט אותך, שאני מנסה לנצח בדיון הזה. כמו שכבר אמרתי, אין לי עמדות ברורות לגבי חלק ממנו: אני מנסה לברר אותן. לפיכך, אם תוכלי להתייחס לגופו של טיעון, ולא לגופו של טוען, אודה לך.
אבל שנית, וחשוב מכך, מה היא העמדה שלך לגבי בחירה חופשית בהקשר כללי וגם בהקשר נשי? כולנו, כמו שאת אומרת, חשופים להשפעות החברה, ובוחרים בחירות במסגרת ההשפעות הללו. אבל את גם אומרת, אם הבנתי נכון, ששיפוט מוסרי יכול להעשות רק במקרה והבחירה הייתה חופשית באמת. איפה יש בחירה חופשית באמת? מתי אני יכול להפעיל שיפוט מוסרי? ועל מי אני יכול להפעיל את השיפוט הזה?
אם, לדוגמה, תסריטאי כותב תסריט שמהלל את האלימות ככלי לפתרון בעיות, האם אני יכול לשפוט אותו מוסרית? האם אני יכול לשפוט את הוליווד מוסרית, שהיא מעודדת סרטים שכאלו? האם אני יכול לשפוט מוסרית את הצופים שנוהרים לסרט?
שלישית, אני חושב שהממד הציבורי ממשיך להעדר מהדיון הזה. הצורה שבה מוצגות נשים בסרטים הוליוודים היא סוגיה חשובה, שלא יכולה להצטמצם רק לשאלה האם הנשים בסרטים הללו בחרו באופן חופשי את הצורה שבה יוצגו או לא. כששרליז ת'רון מתפשטת, תפיסות גוף של מליוני אנשים מושפעות מכך. גם השאלה המוסרית, לפיכך, נהיית שאלה אחרת, שלא עוסקת רק בחירות הפרט אלא גם באחריות שלו ושל המוסדות החברתיים הסובבים אותו (במידה שצריך לברר אותה) לייצוגי המגדר שמופיעים על המסך.
אם לנסות ולקשור את שתי הנקודות הללו, האם הצורה שבה מוצגות נשים רבות בסרטי הוליווד, והשאלה הקשורה של המסלול להצלחה של שחקניות בהוליווד דרך היותן סמל מין, לא מצמצמות את הבחירה החופשית שקיימת לנשים בחברה שצורכת כל-כך הרבה סרטים מהוליווד?
כפי שאקליפס אמרה, אתה משנה כאן את נושא הדיון
ובצורה שלא גורמת לך להראות כל כך טוב.
הדיון המקורי היה על שיר שמשפיל נשים מכיוון שהופיעו בעירום (או, במקרה אחד, מכיוון שגנבו תמונות עירום שלהן ופרסמו אותן באינטרנט).
אתה בא ואומר, שנייה, אולי באמת יש סיבה לשפוט את הנשים הללו על כך שהופיעו בעירום? ואז אתה מתחיל דיון על בחירה חופשית, על הגבול שבין הלחץ החברתי על נשים להיות מיניות ועל הרצון שלהן להיות מיניות, ועל שיפוט מוסרי של אמנים והבחירות שלהם.
מה שאומר שעשית פה שני דברים שדי מרגיזים אותי וגם, אני חושבת, משתתפות אחרות בפתיל הזה. דבר ראשון, בזה שאתה מדבר פה על שיפוט מוצדק, אתה נותן לגיטימציה לשיר המיזוגני והמכוער של מקפרליין, למרות שכל קשר בינו לבין השאלות שאתה מעלה מקרי בהחלט.
דבר שני, אתה עושה דבר שקורה די הרבה בדיונים על נושאים פמיניסטיים. אתה נכנס לדיון על נושא שמשפיע על נשים, ומנסה לשנות את הנושא למשהו כללי יותר, כלומר משהו רלוונטי לגברים – כאילו שהראשון פחות חשוב ופחות מעניין.
טוב, מספיק.
מהרגע הראשון היה ברור על מה אני רוצה לדבר. לא שיניתי את נושא הדיון, ולא הפכתי אותו לדיון על גברים: נשארתי בעיסוק בעירום נשי, ובייצוגי נשים בסרטים הוליוודים. גם לא אמרתי שהדיון שאני רוצה לנהל חשוב יותר מדיונים אחרים. את לא רוצה לדבר איתי על זה? אין צורך. אבל תפסיקי להעליב אותי או לייחס לי כוונות נסתרות. זה לא הגון ולא הוגן.
אני לא מייחסת לך כוונות נסתרות
אני מסבירה לך איך ההתנהגות שלך נתפסת.
אתה אומר שלא שינית את נושא הדיון. שני אנשים כבר אמרו לך שכן עשית זאת – ואם מסתכלים על ההודעה הראשונה שלך בפתיל, ברור שזה גם מה שקרה, כי הקשר בינה ובין הדיון שניסית לפתח, לבין ההודעה שהגבת אליה, רופף. אתה אומר שנשארת בעיסוק בעירום נשי – הלא ברור שזהו תחום רחב, ש"למה הוליווד חושבת שמותר לה להשפיל נשים על כך שהופיעו בעירום?" זו שאלה שונה לגמרי מ"מתי מותר לשפוט נשים על כך שהופיעו בעירום?", ושהנושא השני פחות רלוונטי לנשים ויותר לאנשים שרוצים לשפוט נשים על שהופיעו בעירום (שיכולים להיות גם גברים וגם נשים). אין לי מושג מה היו המוטיבציות שלך, וגם לא ממש אכפת לי. אני מגיבה להתנהגות שלך.
אני מעדיף להתמקד בדיון, לא בהתנהגות שלי.
אם תרצי להתייחס לתוכן ההודעות שלי, אשמח.
תראה, זה שהתפתח בו דיון מקביל על שאלת הבחירה
זה סבבה, דיונים מטבעם מתפתחים.
אבל איך זה קשור לשיר? איך שאלת כמות הבחירה של הנשים קשורה לשיר הזה? מה זה משנה אם הן עשו את זה לגמרי מרצונן או לא? מה זה משנה אם הן עשו את זה פומבי או לא?
השיר דוחה לא בגלל אף אחת מהסיבות הנ"ל, ואף אחת מהסיבות הנ"ל לא מצדיקה את השיר. אם מישהו רוצה להעביר ביקורת – על הדרישה של נשים להיות מיניות, או אפילו על דברים שאני לא מסכימה איתם כמו כמה נשים משתפות עם זה פעולה ואם זה בסדר שזה נעשה בפומבי – יש דרכים לעשות זאת. השיר הוא לא הדרך והוא לא עשה אף אחד מהנ"ל גם אם ממש קוראים בין השורות שלו במאמץ רב. הוא בסך הכל שיר מיזוגני ומטופש שמקטין נשים.
וזה מה שאני לא מצליחה להבין – מה העמדה שלך לגבי השיר? כי אלא אם אתה אומר לי שלגמרי עזבנו אותו ועברנו לדיון אחר לחלוטין על שאלת הבחירה, אני לא מצליחה להבין איך אנחנו מקשרים בין הדיונים.
הדיון, בשבילי, לא מתפתח במקביל.
מתחילת הדיון הזה מה שהיה חשוב לי הייתה סוגיית הבחירה ה(לא-)החופשית של נשים בהוליווד להופיע בעירום, זאת אומרת, התופעה שהשיר קשור אליה.
הייתה סטיה קלה לדיון על למה השיר חושב שהוא מצחיק, אבל האמת היא שאני קצת מצטער עליה, בעיקר כי אין לי באמת דרך לדעת מה מקפרלן רצה להגיד, כמו שאדגים עוד שנייה.
אישית, חשבתי שהשיר לא מצחיק, אבל בעיקר בגלל שהוא היה מביך. כמו טריליאן, הומור מבוכה לא מצחיק אותי, הוא מביך אותי.
לגבי השיר עצמו, אני לא בטוח שהפרשנות שלו כמשפיל נשים בגלל המיניות שלהן לגמרי מדויקת, כי הוא לא מספיק מפורש. לדוגמה, יכול להיות שהוא כלל את ג'והנסון ברשימה כי מבחינתו, בחירה או לא בחירה, היי, עכשיו את הפכת להיות רק ציצי. אבל יתכן שהוא כלל אותה כדי להראות את האובססיה שלנו עם לראות שחקניות בעירום, ולכן הוא מציין במיוחד שראינו אותה בפלאפון – זאת אומרת, שהוא צוחק על הקהל, לא על הנשים.
בקיצור, אין לי ממש דעה על השיר בהקשר של דיכוי, או שחרור, נשים. אני גם לא מרגיש צורך ממשי לגבש דעה כזו. על עירום נשי בסרטים, לעומת זאת, אני חושב שצריכה להיות לי דעה.
קצת סדר...
הדיון התחיל מהשיר, במקום מסוים הערת הערה על בחירה- אני פתחתי תת דיון בנוגע לבחירה שסוטה מהדיון המקורי.
אתה משום מה בחרת לא להמשיך להגיב לתת השרשור שלי- שעסק בפירוש בעניין הבחירה (ואם היית ממשיך להגיב שם הייתי גם ממשיכה לענות לך בכייף), אבל משום מה המשכת להגיב בשרשור הראשי שלא עסק בנושא הבחירה, אלא בנושא השיר, ואת השאלות על הבחירה- נושא שאני בעיקר עסקתי בו הפנת לאקליפס ולא לי.
הייתה גם הודעה שניסתה לאחד את הטענה שלי ושל אקליפס שלא כ"כ ברורה לי המטרה שלה. אני ואקליפס שני אנשים שונים- כל אחת מאיתנו מתמקדת על נקודה אחרת בדיון הזה (היא על לגיטימיות השיר, אני על נושא הבחירה הכללי)- אבל אתה מאחד את שני הנושאים ושואל את אקליפס על נושא שהיא בכלל לא התמקדה בו.
תודה על הסדר.
אשמח אם נחזור לדיון עצמו, בכל נקודה שתרצי לעשות זאת.
אוקי, אז נראה לי שהתייחסתי
לכל הטענות שלך בנושא הבחירה בהודעה הזו:
http://www.fisheye.co.il/oscar_2013/?comNum=511515#li-comment-511515
אם יש לך משהו ששכחתי, או שאתה רוצה להגיב על זה אתה מוזמן
לא, זאת באמת הודעה יפה.
זאת אומרת, היא הרגיזה אותי בקריאה ראשונה, אבל בקריאה שנייה הגעתי למסקנה שאני עוד צריך לחשוב עליה. שם זה עומד, בינתיים.
וזו גם הסיבה שאני סולדת מסרטיהם
הומור של מבוכה מביך אותי, לא מצחיק אותי. מצער אותי שזה הפך לסוג הומור כ"כ מצליח…
נו באמת.. סליחה על העצבים
אבל זה הולך לבוא.
אם כבר יש משהו שמעצבן אותי כל פעם מחדש בדיון של בחירה מול לא בחירה זו הדיכוטומיות!
אתה מדבר פה על כפתור בעל 2 סוויצ'ים- או שיש בחירה או שאין. כשמציאות יש *רצף* של יכולת בחירה. אין לבן ושחור יש אפור. וההתעלמות מהאפור הזה מקוממת, כי כאילו אם יש בחירה- אז זו בחירה שלהן, ואם אין בחירה אז אנחנו מקטינים את הנשים והם מדוכאות ובלה בלה בלה.
בשני המקרים הנקודה העיקרית מתפספסת- והיא המנגנונים החברתיים/תרבותיים שמשפיעים על בחירות של נשים בחיים המודרניים… לא. אף אחד לא החזיק לאף אחת מהשחקניות אקדח לראש והכריח אותן להתפשט בשביל לשחק בסרט x. אבל מצד שני- הם כן עומדות בסיטואציה שכמעט ואף גבר במקומן המקביל לא עמד- במאי שדורש מהן להתפשט בשביל תפקיד בסרט שיכול מאוד לקדם אותן, שאם הן לא יסכימו אז ייקחו מישהי אחרת לתפקיד הזה והיא תזכה ביוקרה.
אז כן, היא יכולה לוותר. אבל יהיה על כך מחיר. אם כל שחקנית, אפילו המפורסמות שבינהן שיכולות לטענתך "להרשות לעצמם" לסרב, תסרב על כל תפקיד בגלל שתנאי הכרחי בו הוא להתפשט, זה יכול לפגוע קשות בקרירה שלה.
אז כפייה מוחלטת? לא אין. בחירה חופשית לגמרי? גם לא, יש בחירה אבל היא מצומצמת, וכרוכה בהשלכות שגבר במעמד דומה לא עומד בפניהם! הפתרון הוא להרחיב את אפשרות הבחירה, ולצמצם את ההשלכות על הבחירות.
חבל על העצבים.
כי ההודעה שלי באה להגיד בדיוק את מה שאומרת ההודעה שלך, רק מהצד השני. בשביל זה הוספתי את ההבהרה שמופיעה בסופה.
ולהבהיר שנית: בוודאי שמרחב האפשרויות העומד בפני נשים בהוליווד, ובפני מיעוטים בכל הקשר, מצומצם יותר ממרחב הגברים שעומד בפני גברים בהוליווד, ובפני הרוב בעל הכוח בכל הקשר. אלא שיש הבדל בין הטענה הזו לבין הטענה שלנשים (ולמיעוטים בכלל) אין אפשרות בחירה כלל, ושלפיכך, אסור לבקר אותן על ההתנהגות שלהן בשום צורה: היא אף פעם לא אשמתן, אלא תמיד התוצאה של דיכוי פטריארכלי.
או, במלים אחרות, אין לבן ושחור יש אפור.
כמעט, אבל לא לגמרי
כי יש לי בעיה עם כמה מהניסוחים שלך בשני ההודעות, למרות שעל פני השטח אנחנו כאילו מסכימים.
* ראשית- לא נראה לי שהשיח הפמיניסטי המיינסטרימי טוען שאין לנשים בחברה המודרנית שום יכולת בחירה (ואני כמובן מבדילה בין החברה המודרנית לחברות שמרניות שקיימות היום שבהן באמת לנשים אין זכות בחירה ברמה מחרידה). המטרה היא להצביע על המנגנונים המדכאים.
נגיד ונחליט שעירום נשי בסרטים הוא בעייתי כי הוא מחפצן וסקסיסטי (ולשאלה האם הוא כזה, אני לא נכנסת כרגע, משתמשת באקסיומה כדי לדון על עניין הבחירה). להגיד שחקנית x אשמה (שים לב, מילה שאתה השתמשת בה- אשמה, לא אחריות וכו') כי היא הצטלמה בעירום והיא אמורה לשמש כביכול מודל והיא מחזקת דפוס סקסיסטי, או לדון עד כמה הבחירה שלה לעשות זאת הייתה רחבה או מצומצמת – היא לא רלוונטית! יודע מה? סבבה, היא בחרה, היא "אשמה". זה הוביל אותנו לאנשהו? זה קירב אותנו לפתור את הבעיה? איך בדיוק זה יכול לקרב אותנו לפתור את הבעיה אם שחקנית x היא בורג במערכת משומנת של אולפני סרטים שעובדים לפי חוקים מאוד ברורים, שמתחתם בהיררכיה עומדים מפיקים ובמאים, אותה אישה שבסופו של דבר מצטלמת בעירום היא הבורג הכי קטן במערכת. להתמקד בדיון על כמה בחירה הייתה לה חוטאת לבעיה וחוטאת להסתכלות על התמונה המלאה. x תסרב, תבוא y שתסכים להתפשט- נשאר עם סרטים מחפצנים וסקסיסטיים, נשאר עם אותה שיטה, אותה מערכת פטריארכלית (כן כן, השתמשתי במילה הזאת) ושום דבר לא באמת ישתנה מדיון על אופן הבחירה של אותה שחקנית. היא כ"כ חסרת כוח לעומת בעלי הכוח האמתיים, וכ"כ בורג במערכת, שלדון עליה בנושא, זה כמו אם אתה רוצה להעביר ביקורת על תעשיית הבשר ותבחר לבקר את הילד בן 15 שעובד בבורגר-ראנץ' והופך המבורגרים ותשפוט אותו על זה שהוא תורם לתעשיית הבשר.
* "בשם הרצון להעצמה נשית בעתיד, יש כאן החלשה מוחלטת של נשים בהווה." – המשפט הזה מקומם אותי במיוחד, כי אני שומעת אותו הרבה כאשר מדברים על צמצום הבחירה הנשית. הרבה אוהבים כאילו לחסום את הביקורת כשמדברים על מנגנונים חברתיים מדכאים בזה ש- "אתה בעצם לוקח את העצמה מהנשים ואתה אומר להם שהכוח לא בידיים שלהם- ואתה למעשה מחליש אותם ולא מחזק אותם"- וזה טיעון כ"כ שגוי. כי איך אתה יכול להגיד שלחשוף את האמת מחלישה? כואבת? בוודאי, קשה? מדכאת? ללא ספק. אבל בפועל- במבחן התוצאה- יותר ידע = יותר כוח. ככל שנשים ידעו יותר על המנגנונים המדכאים ועל איך הם עובדים יכולת הבחירה שלהן *תגדל* לא תקטן. בזה שהן חושבות שיכולה הבחירה שלהן גדולה יותר ממה שהיא, אתה יותר מזיק להן מאשר עוזר להן. אין בפעולה של חשיפת מנגנוני הדיכוי שום אלמנט של "הקטנה" או "דיכוי" נשים. ומי שמרגישה ככה (ואני מבינה איך אפשר להרגיש ככה, באמת), זה בגלל שהאמת כואבת, ולגלות אותה זה עוד יותר כואב. אבל בפועל, המידע מגדיל את יכולת הבחירה של נשים, שלי בפרט, למשל.
אני חושב שבפסקה האחרונה שלך בלבלת בין הוכחה לאקסיומה.
(ל"ת)
רוצה אולי לפרט, להסביר לנמק
או לכתוב את ההודעה באופן קצת יותר ברור כדי שאני אדע למה אתה מתייחס ואיך להגיב חזרה?
הפסקה האחרונה שלך מניחה שמה שאת עושה הוא תיאור מצב
נייטרלי בלבד,
אבל למעשה זו אקסיומה לגבי המצב, לא בהכרח תיאורו. את מניחה שהתיאור שלך הוא "האמת", ולא סוג מסויים של שיפוט.
אם להדגים מתחום אחר, את יכולה לבוא לתלמיד, לראות את הציונים שלו ולומר לו:
1. אתה כשלון מוחלט, או:
2. יש לך המון פוטנציאל.
אני מקווה ששמת לב ששתי האמירות יכולות להיות נכונות בו זמנית, אבל שהתוצאות של בחירת קו אחד שונות מאוד מהשניה. במילים אחרות, את בוחרת להתייחס לנשים כאל (כמעט בלבד) סובייקט של מנגנוני דיכוי רבי עוצמה, ש'במבחן התוצאה' (אני חושב שזה גם, לפחות, תיאור שנוי במחלוקת) הדרך היחידה להתמודד איתם היא לומר לנשים 'אין לכן כוח ואין לכן בחירה'. ואת חוזרת על המילה 'האמת' המון פעמים: אבל זה לא אומר שזו האמת.
עכשיו, גשי בבקשה לתלמיד חלש, ותאמרי לו את אותם דברים: אין לך באמת בחירה, אתה לא יכול להצליח כי המנגנונים מדכאים אותך, והדרך היחידה שלך להתמודד היא להכיר בזה שאתה לא באמת יכול להצליח. כל מי שאומר לך שאתה יכול להצליח – מקטין את הבחירה שלך ומגדיל את הדיכוי.
ועכשיו, מתוך הגישה הזו, נסי להפוך אותו לתלמיד מצטיין.
אוקי, ננסה לעשות את זה..
נתחיל מזה שאתה שוב חוזר לדיכוטומיה- כי מבחינתך, בתסריט ההוא עם הילד יש או "אתה כישלון מוחלט" או "יש לך המון פוטנציאל". דיכוטומיה הוא כלי דמגוגי נהדר.
ההשוואה נופלת בעוד פרמטר- כי פה אתה מתייחס לגופו של ילד- ואילו אני בכלל לא עוסקת בפרטים. בכמה אישה x מוכשרת/יפה/אינטליגנטית וכו'. אני עוסקת במרחב הבחירה שיש לנשים.
גם באיזה מקום בדיוק ראיתי שהצעתי (לפי ההשוואה שלך) להגיד לנשים- אין לכם בחירה (שוב, לא אמרתי אין בחירה- אלא יש פחות בחירה ממה שנראה לכם!) לכן אל תנסו.
אני אמרתי שכל שיש יותר מודעות למנגנוני דיכוי- יכולת הבחירה עולה.
נלך עם ההקבלה שלך לאותו ילד- ונניח שאותו ילד הוא בן מיעוטים וגדל בשכונת מצוקה, ולכן הוא הולך לבית ספר פחות יוקרתי מילד מסטטוס אחר לכן הסיכוי שלו סטטיסטית לסיים את בית הספר הוא קטן יותר. ההצעה שלי היא להגיד לילד (או במקרה הזה, להורים שלו, בכל זאת יש הבדל בין יכולת ההבנה של בוגרים לזו של ילדים)- (1) תשמעו- הסטטיסטיקה לא לטובתכם. רוב הילדים מהמעמד שלכם לא מסיימים בית ספר, כי בתי הספר באזור שלכם הם באיכות נמוכה לכן תזהרו, לכן, תקפידו- לכן תשתדלו לגרום לילד שלכם כן לסיים את הלימודים- כי הסיכויים לרעתכם ולכן אתם צריכים להתאמץ יותר, לכן כנראה הציונים של הילד נמוכים ממה שאתם מצפים, לא כי הוא מטומטם, אלא כי הסטטיסטיקה לרעתו. מצד שני אני יכולה להגיד להם- (2)אין שום מנגנוני דיכוי- לילד שלכם יש אותה יכולת בדיוק להצליח כמו לילד הלבן ההוא, שגר בשכונה של עשירים והולך לבית ספר פרטי וההורים שלו קנו לו מחשב לחדר ומשלמים לו על מורים פרטיים. ואם הילד שלכם לא מצליח כמו הילד ההוא- סימן שהוא מטומטם.
איזו אפשרות לדעתך, במבחן התוצאה תוכל יותר להועיל לילד? לדעתי הראשונה. היא ללא ספק יותר כואבת, אבל הפוטנציאל שלה להגביר את סיכוייו של הילד להצליח הוא *גדול* יותר. יותר מודעות = יותר אפשרויות בחירה!
במקביל כמובן שיש לעשות שינוי חברתי – שינוי פרטי לא יעבוד בלי שינוי חברתי ולהיפך.
ולגבי התיאור שלי את ה"אמת" איתו אתה לא מסכים. אני התייחסתי לקיומם של מנגנוני הדיכוי כ-"אמת". אתה טוען שהם לא קיימים? אין מנגנוני דיכוי לנשים? למיעוטים? (למען הסר ספק- לא שאלה רטורית).
בואי נתחיל מהצגה קצת פחות דיכוטומית של הדעה שלי, למשל?
משם יהיה אפשר להתקדם.
בעצם, אפשר לוותר על זה.
כל פעם שאני מתערב ולו כזית בדיונים האלה אני מצטער על זה אחר כך.
אל תיכנס למלחמה יבשתית באסיה
אל תתעמת עם סיציליאני כשהחיים במקח, ואל תיכנס לדיון ב'עין הדג' בענייני פמיניזם.
החלפתי את נושאי הדיון בזמן שסובבת את הגב! חהחהחהחה*פלופ*
מעניין, קיבלתי את אותם טיעונים בדיון על רוברט פטינסון
(אגב, הייתי צריכה להיעזר כרגע בויקיפדיה כדי להיזכר איך קוראים לו בכלל…) שהוא גבר, ואמנם לא נדרש להתפשט אלא סתם להראות את זיו פניו וחתיכיותו בסרטי נעורים מטופשים הנוגדים את עקרונותיו (כנראה) כדי להצליח בתעשייה. כתבו לי כמה הוא נורא מסכן שהרי אין לו בררה אלא להיכנע לאולפני הרשע ההוליוודיים שכן אחרת לא יוכל להתקדם כשחקן… מה אומר ומה אגיד? קשה להיות שחקן בהוליווד. אתה ניאלץ לקבל בחירות קשות כדי להרוויח הרבה כסף ולהתפרסם כדי להרוויח עוד יותר כסף. איפה השארתי את הטישוז?
שכחת את הקטע ששרו עליו
ועל עוד גברים שעשו בחירות דומות לשלו שיר משפיל ומבזה שרומז שהוא אדם טמא מינית בגלל אותן בחירות שהוא עשה…
אופס… לא היה כזה שיר, ואף אחד לא חושב שהוא מופקר, או "טמא" או מפקפק במיניות שלו או בגבריות שלו.
לא שכחתי; אני לא בעד השיר, כבר ציינתי שהוא לא מצחיק
ואני מסכימה עם כל מי שכתב שזו בדיחה מיותרת (רבים גם פישלקתי); אני חושבת שעירום הוא בחירה לגיטימית ואני לא רואה שום סיבה לצחוק על הנושא. אני פשוט לא מסכימה עם גישת ה"לא יכולות להרשות לעצמן" וה"מחיר" שכתבת, ועל כך שאף גבר לא עומד וכו'. הנה, היה גבר שעמד מול תפקיד שאפילו לא דרש ממנו להתפשט (למיטב הבנתי; לא צפיתי) ועדיין הגנו על בחירתו כנגד צו לבו כסוג של "אין בררה" וההשלכות הקשות וכו'. צר לי, לא קונה את הגישה הזו, לא מסכימה איתך, ולכן הגבתי.
אבל... אבל...
הבחורות האלו מיליונריות בזכות הסרטים האלו שהן עשו. האם זה מתקבל שביד אחת הן יקחו את הכסף, וביד השנייה יגידו שהכריחו אותן לעשות את זה ושהן הושפלו מלעשות זאת?
למעלה, מן הסתם, זו לא באמת דעתי. זה פשוט תגובה על רוברט פטינסון ששונתה כדי שתתיחס לבחורות בסרטון.
אגב, על רוברט פטינסון לא היה שיר שאמר כמה הוא מופקר, אבל מלבד התגובות הקשות שהוא קיבל בפוסט ההוא בעין הדג, הבן אדם הושפל קשות בתעשייה. כל פרסי הראזי והבדיחות המעליבות עליו. אז אומנם לא היה שיר, אבל בהחלט בזו לו על ההחלטות שלו.
אני מסכים.
אני אפילו חושב שהסרטון היה יכול מבחינת המסר שלו להשתפר בהרבה אם לא היו מראים את השמחה של ג'ניפר לורנס על כך שלא ראו לה את הציצים.
אם סתם להזכיר שחקניות שראו להן את הציצים בסרטים שלהן מצחיק מישהו, ואללה. אני לא באמת חושב שמגיע לאלו שכן הסכימו להרגיש רע עם זה.
אגב ג'ניפר לורנס
מישהו יודע מאיפה החצי שניה הזו? והאם גם תגובות אחרות היו שתולות?
כאמור
כל התגובות צולמו מראש ובוימו בהסכמת השחקניות.
אז הן הושפלו בריבוע
ונאלצו גם לשתף פעולה עם השיר המבזה?
אין מה לומר, פשוט שערוריה.
לא רק זה!
הן הושפלו פי אלף כי הן לא הכינו לאף אחד סנדוויץ'! :(((((((((((((((
נכון, ובנוסף
חלק מהעירום שציין השיר מקורו בסצינות אונס. כלומר, כל מה שאמרת, פלוס בורות.
אין לי מה להוסיף מעבר למה שבן ו-subatoi
כבר אמרו מעליי (הם לגמרי צודקים בעיניי, לקרוא לסרטון הזה ביקורת זה לא יותר מעלה תאנה די עלוב), אבל רק רציתי להגיד שהמשפט האחרון שלך היה מה זה מיותר.
יכלת להגיד שאתה לא מסכים איתי או שאני טועה, אבל האוטומטיות שבלהאשים את מי שמצביע על שוביניזם בהגזמה או בחיפוש צרות מתחת לשטיח (כאילו לא כל הסרטון הזה צועק סקסיסטיות, כאילו אתה בעצמך בכותרת לא אמרת שאתה מבין למה הוא נראה סקסיסטי) – האוטומטיות הזאת היא לא רק מגוחכת ומתסכלת, היא גם ממש נדושה.
לגמרי,
אני כבר לא רציתי להגיד שום דבר שקשור לסקסיזם. XD
חוץ מזה, בלי קשר לסקסיזם, אני היחידה שסולדת מכל עניין ה, "אני עצמי הדבר שאותו אני מבקר?" זה נראה לי לא יצירתי להפליא.
מסכים בקשר לחוסר טעם
ואני באופן אישי הייתי מעיף את השיר הזה מהטקס אבל זה ההומור של סת', לטוב ולרע, והמפיקים של הטקס ידעו את זה. בכלל.. כל מי שראה "איש משפחה" (או "טד" לצורך העניין) ידע שתגיע בדיחה כזו. אני לא חושב שהוא עשה את זה בכוונה שובניסטית יותר מאשר לבנות על האימפקט של לשחוט פרות קדושות באוסקר ("נעמי וויטס – תקשיבי: אני יודע איך הציצים שלך נראים!"). העניין הסקסיסטי היה יותר תופעת לוואי מכוערת. ולא, אני לא מנסה להצדיק את זה.
ותוספת קטנה,
הראו בזמן הקטע בקהל את נעמי ווטס ושרליז ת'רון שנראו מאוד לא משועשעות מהקטע אבל לפחות הן הסכימו להצטלם בעירום. אם יש מישהי שבטח חשה תחושה יותר קשה זאת סקרלט ג'והנסון (אותה סת' הזכיר ב-"ראינו לך אותם בפלאפון שלנו") היא לא הצטלמה בעירום באף סרט אלא המחשב שלה (שכלל תמונת עירום שלה) נפרץ על ידי האקר (שפרץ בין השאר למחשבים של עוד כוכבים, וקיבל לאחרונה שבע שנים בכלא על זה). סקרלט תבעה את אותו האקר בבית משפט ונתנה עדות עם דמעות שאומרת בגדול שזה גרם לה לתחושה קשה מאוד ופגיעה בפרטיות.
מה שכולם כבר אמרו, גם אני מסכים
השיר הרגיש רע, גם כשראיתי אותו בגיא פינס אתמול, לא קשור לאוסקר הנוכחי (כמו שיר "מי גילינו שהוא יהודי" מלפני שנתיים[?]), לא קשור לזוכים. דושבאג מקפלרן קלאסי – לא חשוב מה האישה עשתה, או מתי (לפני שנה? שנתיים? עשר שנים?) העיקר שראו לה את הציצים. גם אם זכית באוסקר וחצי מאז, וגם אם השתתפת בשובר קופות מטורף, קודם כל מדברים על ציצי.
ויצא כבר קליפ תגובה
" we saw your junk"
רק שמשומה גבר שר אותו.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=RD5NLYjBiQA
אני הייתי בוחר בwe saw your stick
רק כי ברור מהרגע הראשון שמתישהו המשפט יהפוך לwe saw your dick.
ואפשר לעשות גרסה לשני המינים לגבי שחקנים שחשפו את התחת שלהם: we saw your cheeks.
Stick? קרוב
למקפרליין בעצמו, בהתחשב במחזור העצמי:
"We saw your shtick,
we already saw your shtick
Stop waving it in front of us, we saw your shtick"
דווקא אהבתי את הבחירה במוזיקה ממלתעות
זה היה מפתיע בפעם הראשונה וגרם לי לרצות שזוכים ידברו מעבר לזמן שהוקצב רק כדי לשמוע את המנגינה מלחיצה אותם. בשנה הבאה, המוזיקה מפסיכו!
ג'ניפר לורנס מלכה. ידענו את זה קודם והיא מוכיחה זאת שוב דרך הראיון הפומבי.
סקרלט ג'והנסון לא תתהדר עדיין בתואר מועמדת לאוסקר. היא שרה את השיר, אבל המועמדות רשומה על שם ג'יי. ראלף שכתב את השיר.
עוד משהו
רק אני חושב שנשיא האקדמיה הוק קוץ', נראה כמו ג'ים ורני מסרטי ארנסט?
למרבה הצער, השאלה הגדולה של הערב נותרה ללא מענה
סת' מקפרליין- הכי גרוע בעולם או הכי נוראי ביקום?
אולי בשנה הבאה.
זה היה סיכום מוצדק ומוצלח
למעשה יותר מוצלח מהטקס עצמו, אבל בלעדיו הוא לא היה, אז הוא למעשה מצדיק את קיום הטקס בדיעבד.
נשארתי אצל הוריי מתוך תכנון לנמנם קצת בראשית הערב ואז לקום, להתארגן ולנסוע למכללה לאנימציה, אבל כשהתעוררתי קלטתי שלהורים יש "יס" (ואפילו מקס) ואני יכולה לצפות בטקס בפיג'מה מהסלון… שזה טוב מאוד כי התעוררתי עייפה ונותר בי כוח רק כדי לגרור את עצמי (ואת הפוך) מהחדר לסלון. בכל הפסקת פרסומות מעיקה תכננתי לקום ולקחת משהו לאכול או לשתות אבל לא נותר בי כוח, ובלית בררה בהיתי באותם פרומואים בלתי נלאים של יס בלופ אינסופי (נו מילא, עבורי זה רק פעם בשנה; אני מרחמת על המנויים שסובלים מהם יום יום). מזל שיש לפטופ שהשאיר אותי ערה בקשקשת ברשת, אחרת סביר להניח שהייתי נרדמת על הספה (הנוחה) בסלון. בפרט, קשה להבין מה אנשים אומרים בווליום נמוך (אנשים ישנים) ובלי כתוביות. בנס שרדתי עד 7 בבוקר כדי לראות סרט שלא ראיתי זוכה. אפילו קצת הופתעתי שהיו יותר מחמישה מועמדים לפרס, כבר שכחתי ששינו את זה.
אבא התעורר ושאל מי זכה. זה קרה לפני 5 דקות אבל הייתי צריכה לפשפש בזיכרוני העייף כדי להיזכר שמדובר ב"ארגו". עניתי לו. הוא שאל איך הוא. לא היה לי מושג. למעשה כל הערב הוריי שאלו אותי אם אני רוצה לראות אייטמים על האוסקר ואמרתי להם שלא; לא היה לי מושג מי מועמד (למעט אן האת'ווי) ומי אמור לזכות (מלבד אן, כמובן) וזה לא משנה; אני לא צופה בטקס כדי לדעת מי זוכה, אלא בשביל כל הקטעים בין לבין, והשנה היו לא מעט קטעים נחמדים כי היו הרבה שירים וזמרות טובות ולקינוח כריסטין צ'נוות'. גם סת' מקפלרן שר טוב, להפתעתי; חשבתי שהוא רק יוצר, לא ידעתי שהוא גם שחקן וזמר (איש מקצוע, אווטאר) אבל גיליתי שהוא אפילו היה קצת ב"בנות גילמור"… ואללה, יפה לו. לא התלהבתי מההנחיה שלו.
בשנה הבאה אני מציעה במקום שיר על ציצים שיר על שמלות סטרפלס ומה הן מעוללות לחזה הנשי (משטיחות עוד יותר את מי שאין לה, מעוותות את מי שיש לה…) ואיך בכל שנה נשים יפות וחכמות נופלות למלכודת הזו מחדש בידי מעצבים (הומואים?). כשג'ניפר לורנס (שדווקא הפגינה שמלה לא רעה בכלל, אם כי מעט מוגזמת באורך שובלה, כפי שגילתה) התנשמה בכבדות על הבמה (ספק מהתרגשות ספק מהנפילה) זה היה מקסים לראות את הגוף שלה זז ואת השמלה נטועה במקומה.
הרגע המשמח של הערב: דיברתי עם תלמידה שלי (בכיתה ט') שבדיוק יצאה מהסרט "עלובי החיים" ואמרה שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראתה בחייה, וזה משמח אותי יותר מבחירות האקדמיה באשר הן.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ועוד קצת ג'יי לו
כי באמת חייבים:
שאלות עיתונאים לאחר הזכיה.
אני חושב שזה בדיוק מה שמתכוונים כשאומרים שזכיה כזו מביאה "רוח צעירה" לאוסקרים. והשאלות באמת מטומטמות ,והיא עומדת בהן בגבורה.
מבחינתי, אוסקר כל שנה :-)
לי קלאודיו מירנדה
ממש הזכיר את ריידן מ"מורטל קומבאט".
ושוב, לדעתי מקפרלן הוא גאון קומי. לפני הטקס קראתי באיזה עיתון שהוא כנראה לא יצליח להיות יותר טוב מריקי ג'רוויס כשהנחה את גלובוס הזהב. הרשו לי לפחפח. מקפרלן גרם לי לצחוק הרבה יותר, והוא לא רואה את ג'רוויס מקילומטרים.
ג'ון טרבולטה פישל עם השם עד כדי כך שיזכרו לו את זה עכשיו? אולי בדיוק יצאתי לרגע בקטע הזה, כי זה לא זכור לי..
אולי בשנה הבאה מריל סטריפ תעלה לבמה בתחילת הטקס, תגיד לנו מי זכה בסרט ותחסוך לנו 4 שעות.
לא, אבל ברצינות, עם מי צריך לדבר כדי להפוך את "הטיסה" מגרביים לסרט מלא?
אוקיי, מה זה היה?
זו התחושה שליוותה אותי עוד לפני הטקס, עוד יותר במהלכו ואף יותר אחריו.
לפני – כשפורסם שמקפרלן נבחר להנחות. מה? זה מריח כמו ריקי ג'רווייס בגלובוס הזהב. רחוק מדי מהממלכתיות שעדיין מנסים לשמר, עם פה שצריך לפקח עליו (אולי זה רק אני אבל הרגשתי שהוא ממש רצה להציג את טרבולטה בצורה אחרת לגמרי ולא נתנו לו) ושמתאים הרבה יותר להנחיית ה"גריל" של קומדי סנטרל כפי שאכן עשה 3 פעמים. אולי חוץ מהחיבה שלו למוסיקה בסגנון מיושן.
תוך כדי – אז כן, היה איזשהו טוויסט בדרך שבה מקפרלן פתח את הערב. שאטנר בתפקיד קפטן קירק מתקשר איתו מהעתיד באמצע המונולוג הצפוי "בכוונה". מיד הרגשתי כמו בעוד בדיחה ארוכה ומעייפת מדי בפמילי גאי. שיר ה"ראינו לכן את ה…" היה נראה מאוד מתוכנן לא רק כי צולם מראש אלא גם השוטים של תגובות חלק מהשחקניות בקהל. "עכשיו אעשה את עצמי בשוק כאילו לא ידעתי".
וחוץ ממקפרלן:
קטיעת נאומי התודה עם המוסיקה מ"מלתעות". ברצינות? מה בשנה הבאה, הרוצח מ"המסור" יכרוז בלחש קריפי שהוא רוצה לשחק? ולחשוב שג'ון סטיוארט אפילו התעקש שאחת הזוכות תגיד את התודה שלא הספיקה. רק על זה מפיקי הטקס האחרון היו משסים בו כריש.
הזכיות:
כרגיל לא ראיתי עדיין את המועמדים. חלק לא סביר שגם אראה ("עלובי החיים"). אה, בעצם כן ראיתי את "5 מצלמות שבורות" אבל בתור א-פוליטי אולי לא באמת ראיתי. ועדיין הייתי מודע להימורים/ליחשושים. או כך לפחות חשבתי. בקיצור, אותי מאוד הפתיעו הזכיות של כריסטוף וולץ ושל דניאל דיי-לואיס. בעיקר כי וולץ זכה רק לפני 3 שנים ודיי-לואיס לפני 5, ואני רגיל שבאוסקר לא ממהרים לתת שוב את הפרס לאותם שחקנים. בקטגוריית המשנה הייתי הרבה יותר בעד דה-נירו שחשבתי שיהיה על תקן מריל סטריפ השנה (זכיה ראשונה מזה 3 עשורים), ובקטגוריית השחקן הראשי חשבתי שזה יהיה ג'קמן.
"והאוסקר הולך לדניאל דיי-לואיס". ככה, ישר, בנונשלנט, עם מעטפה סגורה. כן, גם אני שמתי לב. חשבתי שאו שמריל סטריפ הציצה בזמן הצגת המועמדים, או שלקחה את ההחלטה בעצמה במקום האקדמיה והיא למעשה הכריש האמיתי ולכן גם לא נקרא על זה בעיתון. אולי רק אחרי שהיא תמות.
גם הזכיה של ג'ניפר לורנס די הפתיעה אותי, לא בגלל שהיה לי הימור אחר כלשהו אלא יותר בגלל לורנס עצמה שאני כנראה לא רואה בה מה שאחרים רואים. וזה אחרי צפיה ב"קר עד העצם" ו"משחקי הרעב". את "אופטימיות היא שם המשחק" יש לי תחושה שאוהב למרות לורנס ולא בגללה. וגם בלי קשר לדעתי האישית עליה, חשבתי שיקח עוד קצת זמן עד הזכיה הראשונה שלה.
"אמיצה" זוכה באנימציה. אוקיי אז עכשיו הבנתי, סרט של פיקסאר לא זוכה רק אם הוא לא מועמד.
נקודות אור:
– מנאום הזכיה של דיי-לואיס אמנם לא נפלתי אבל היה חביב, בעיקר כי היה נראה שהוא עומד לומר משהו רציני ונחמד לראות אותו גם קצת משתטה.
– בכל זאת כמה רגעים טובים של מקפרלן: איך ש(לא) הציג את מריל סטריפ. אולי הקטע שהכי שיעשע אותי בכל הטקס, פשוט וקולע. וגם "מי תזכה בפרס השחקנית? קוואבנג'נה וואלאס בת ה-9 או עמנואל ריבה שהייתה בת 9 כשהטקס הזה התחיל?". היה גם רגע בשיר הסיום האוקוורדי של מקפרלן וקריסטן צ'נוות' עם חרוז מטונף לשם "הלן האנט" שלא הגיע.
אחרי – עוד לא החלטתי אם זה היה טקס מעניין או סתם מוזר.
גם אותי שעשעה בדיחת ה 9
כנראה המוצלחת של הטקס. גם אהבתי את בדיחות הקופולה ("Literally EVERYONE you're related to won an Oscar") ובדיחת ה 9 השנייה ("אתה מועמד לאוסקר? יופי, ילדה בת 9 יכולה לעשות את זה").
"מפלצות בע"מ" היה מועמד והפסיד ל"שרק",
וגם "מכוניות 1" היה מועמד והפסיד לפינגווינים. אבל כן, אתה צודק. מאז שקיימת הקטגוריה של סרט האנימציה הארוך, כל סרטי פיקסאר זכו, מלבד "מפלצות" ושני סרטי "מכוניות". בקטגוריה הזו זכו עד היום שניים עשר פרסים, מתוכם שבע פעמים פיקסאר. זה כמו דיסני והקטגוריות המוסיקליות בתחילת שנות ה-90: כבר אין תחרות אמיתית.
מה קורה כשג'ניפר לורנס פוגשת לראשונה את ג'ק ניקולסון?
תשובה: היא מקסימה כתמיד.
פתאום שמתי לב איזה שיר התנגן כשלורנס עלתה לבמה. לא בחירה הכי מושכלת, אם ראיתם את הסרט.
הקדמת אותי בכמה שניות.
אבל הנה לינק באיכות טובה יותר. צפיה חובה.
http://www.youtube.com/watch?v=WJmhsJ5T5L0
אוי, זה מקסים
נסיכה אמיתית![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
הו לא, היא לא נסיכה.
היא מלכה.
בוא נסגור על אלה
(ל"ת)
היא מהממת!
ה"Oh my god" הזה שלה אחרי ההתקלות הראשונה שלה עם ג'ק הייתה שווה אוסקר בפניה עצמה. באמת מלכה. והניפוף והנשיקה באוויר לג'ניפר גארנר? מקסים. ברצינות, אני מאוהב.
קלוש אומנם
אבל יש סיכוי שמישהו העלה את הביצוע של "עלובי החיים" ?
מצאתי
http://www.dailymotion.com/video/xxri96_les-miserables-performance-one-day-more-oscars-2013_school
אומנם נמחק מיוטיוב
אבל מישהו העלה את זה בטמלבר
ביצוע נהדר,
אהבתי איך העלו את ראסל קרואו לבמה ואז השתיקו אותו מהר מהר, ובעיקר את השחקנים הצעירים ששיחקו בסרט את חברים של מאריוס. איזה קולות!
אה, ויו ג'קמן.
ועכשיו, בואו נסתכל קצת על השנה הבאה
האמת היא שהחלק האהוב עליי במירוץ לאוסקרים הוא הימים אחרי הטקס, בהם אני מנסה להעלות מועמדים פוטנציאליים לשנה הבאה. אני כמובן לא מתיימר להיות מדוייק במאה אחוז, ואין לי מושג איזה סרטים ייפלו בין הכיסאות ואילו סרטים חדשים יגיחו משום מקום, אבל הנה בכל זאת רשימה של כמה סרטים שאני חושב ששווה לשים עליהם עין בשנה הקרובה (כתובים בסדר אקראי לחלוטין):
הזאב מוול סטריט – החדש של מרטין סקורסזה. אם 4 המילים האלה לא מסבירות טוב מספיק למה חשוב לשים עליו עין, הנה עוד כמה פרטים: הוא מבוסס על סיפור עלייתו ונפילתו של ג'ורדן בלפורט, צעיר יהודי שהגיע לניו יורק עם 7 דולר בכיס, ואיכשהו עלה בסולם הברוקרים עד שהקים חברה משלו (תוך כדי שהוא נהנה מחיי מותרות הכוללים זונות וסמים), אבל הצליח גם להסתבך קשות עם ה-FBI. את בלפורט עצמו משחק, כצפוי, ליאונרדו דיקפריו (ליאונרדו מגלים יהודי? זה יהיה מעניין), ואיתו נמצא קאסט מרשים הכולל את ג'ונה היל, ז'אן דוז'ארדן (אז לפה הוא נעלם!), קייל צ'נדלר, מת'יו מקונוהי ואף שובר שיא עולמי בכמות אפשרית של במאים שהם גם שחקנים בסרט אחד (מככבים בו בתפקידים קטנים יותר גם ספייק ג'ונז, ג'ון פאברו ורוב ריינר).
נברסקה – אלכסנדר פיין לא מתמהמה שוב 7 שנים, וכבר השנה מוציא עוד סרט על משפחות עם יחסים רעועים, אבל הפעם עם טיפה יותר צילומי נוף. מדובר בסיפורם של אבא (ברוס דרן) ובן (וויל פורטה) שעושים טיול רגלי ממונטנה לנברסקה במסגרת תחרות ששווה פרס כספי. אני מניח שהסרט יתמקד ביחסים בין האב לבנו, שמן הסתם ילדו וירדו בחיוביות שלהם במהלך המסע, ובאירועים והדמויות שהם נתקלים בהם בדרך. אומנם זה עושה חשש לבליל אקראי סטייל "Into the Wild" (גאד, איזה סרט נורא), אבל אני סומך על אלכסנדר פיין, תסריטאי מוכשר לכל הדעות, שיעשה חוויה הרבה יותר ממוקדת ומעניינת.
אה, וגם בוב "Better Call Saul" אודנקירק עושה כאן משהו. אחחח, שינחה את האוסקר כבר!
אנשי המוניומנטים – קחו את "ממזרים חסרי כבוד" ותנו לו לעשות אהבה מתוקה עם "אושן 11", מה ייצא? הסרט החדש הזה של ג'ורג' קלוני, המבוסס גם הוא על סיפורה האמיתי של יחידה מיוחדת של בעלות הברית במלחמת העולם ה-2, יחידה שתפקידה היה לאתר יצירות אומנות אירופאיות קלאסיות שנלקחו על ידי הנאצים לרייך ולהחזיר אותם למדינות המוצא שלהם בשלמותם. קלוני משחק בסרט כשאיתו גם דניאל קרייג, קייט בלאנשט (הו! תהיתי לאן היא נעלמה), ג'ון גודמן, ביל מאריי וז'אן דו'זארדן (היי, הנה הוא שוב!) בין בשאר. מה אני אגיד, הקונספט והאנשים מאחוריי הסרט די מספיקים בשביל לדעת למה יש לו סיכוי.
"אמריקן בולשיט" – את השם הזה אני כותב במרכאות משום שכמו שרד כבר כתב לפני כמה ימים, זה היה השם שלו, אבל נכון לעכשיו הוא שונה לשם אחר ולא ידוע (מעניין למה). הסיבה להסתכל עליו, בכל מקרה, היא העובדה שהיא מבויימת על ידי דייוויד או. ראסל, שהיה מועמד לאוסקר על 2 סרטיו האחרונים, ושהקאסט שלו כולל את כריסטיאן בייל, איימי אדמס, ג`רמי רנר ובראדלי קופר, כולם שחקנים מועמדי אוסקר ואפילו זוכי אוסקר במקרה של בייל. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי (עוד אחד?) ומתאר מבצע עוקץ אמיתי שבוצע על ידי ה-FBI בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות אשר כוון כנגד פוליטיקאים מושחתים ועבריינים. סרטי ביון שמתרחשים בתקופה הזאת היו נורא נורא פופולריים בשנה האחרונה ("ארגו"), ונראה שראסל הפך לחביב האקדמיה החדש, מה שבהחלט הופך את הסרט הזה לבעל פוטנציאל (וחבל שלא שינו לו את השם. הייתי משלם הון עתק כדי לשמוע את' את, נגיד, הלן מירן אומרת שהזוכה בפרס מסויים הוא סרט בשם "אמריקן בולשיט").
יום השחרור – במאי דרמות קומיות נוסף שחוזר השנה לעניינים הוא ג`ייסון רייטמן. כמו ב"תלוי באוויר", רייטמן מתפקד גם כתסריטאי של הסרט (המבוסס על ספרה של ג`ויס מיינארד), ועל פי מקרי עבר, מדובר בסימן מבשר טובות עבורו ועבור האפשרות לקבל מועמדות. עם זאת, נראה שהפעם נראה שרייטמן הולך למקומות טיפה יותר אפלים מבסרטיו הקודמים, שכן הסרט עוסק בסיפורם של אם חד הורית (קייט ווינסלט) ובנה אשר נותנים טרמפ לאדם פצוע שהם נתקלים בו (ג`וש ברולין), מבלי לדעת שהאדם הוא פושע נמלט ושהמשטרה נמצאת בעקבותיו, ובאופן טבעי, גם בעקבותיהם של האמא והבן. מועמדויות לווינסלט וברולין על המשחק ולרייטמן על התסריט ואולי אף הבימוי הן בהחלט דבר פרקטי.
סטיב ג'ובס – אז כן, אין לו במאי, אין לו קאסט ואין לו תאריך יציאה, אבל התסריטאי שלו, אארון סורקין, מספיק בשביל להבין למה הסרט הזה עומד להיות שחקן חשוב (בהנחה שהוא באמת יצא השנה). נכון, לפי דיווחים יהיה לו מבינה ממש ממש לא שגרתי (מתרחש במקביל ב-3 נקודות שונות בחייו של ג`ובס, כשכל נקודה סובבת סביב אירוע ההכרזה על מוצר אחר שהוא אחראי עליו), אבל אני כמעט בטוח שיהיה המבנה אשר יהיה, סורקין די נעול לפרס התסריט המעובד הטוב ביותר, וגם לבמאי או לשחקן שישחק את ג`ובס (שוב, יהיו אשר יהיו, לא ממש הכריזו עליהם) יש סיכוי כזה או אחר למועמדות. העובדה שהסרט מופק על ידי סקוט רודין, אחד המפיקים המצליחים ביותר באמריקה בימינו, בטח שלא מזיקה לו. ותאמינו או לא, הוא מבוסס על סיפור אמיתי.
הנכס החמישי – ואם כבר מדברים על סרטים הקשורים לטכנולוגיה ואינטרנט, הנה עוד אחד. ובניגוד לסרט ההוא על הפייסבוק, שזה אתר שבו אתה עושה כיף חיים ופוגש חברים, "הנכס החמישי" מדבר על אתר קצת יותר רציני – Wikileaks, אתר ההדלפות ששם לעצמו למטרה לחשוף שחיתויות וסודות, מה שהוביל הרבה אנשים להתעצבן על מנהלי האתר, ואפילו סיכן את החיים שלהם במובן מסויים. את מייסד האתר, ג'וליאן אסאנג', משחק בנדיקט "שרלוק" קמברבץ', ואת דובר האתר דניאל דומשיט-ברג מגלם דניאל "פרדריק צולר" ברוהל, וגם לורה ליני ואנתוני מא'קי מצטרפים לחגיגה. זאת אומרת, לסרט יש נושא מרשים וחשוב, קאסט לא רע בכלל ותסריטאי לא מוכר אומנם, אבל בעל ניסיון בכתיבה בסדרות כמו "הבית הלבן", "חוק וסדר" ו"פרינג'". מה בכל זאת מחשיש פה? הבמאי. לביל קונדון אולי יש אוסקר על התסריט של "אלים ומפלצות", אבל סרטיו הבאים, "קינסי" ו"נערות החלומות" היו מועמדים רק בקטגוריות פחות חשובות, שלא לדבר על ההתעלמות המוחלטת מיצירות המופת "דמדומים 4: חלקים 1 ו-2", ככה שהוא די איבד את ההערכה שהוא קיבל עם השנים. זה יכול להיות *ה*קאמבק שלו, אבל נצטרך לחכות ולראות.
אה, וגם זה מבוסס על סיפור אמיתי. אני מתחיל לראות פה חוקיות.
המשרת – בין אם אתם אוהבים את לי דניאלס (שעשה מצד אחד את "פרשס" ומצד שני את "העיתונאי") או לא, אין ספק שהסרט הבא שלו בהחלט נשמע כמו פיתיון אוסקר לא רע: סיפורו האמיתי (שוב?!) של אפרו אמריקאי ששירת כעוזר ראשי בבית הלבן במשך 35 שנה, עבור 8 נשיאים, מטרומן ועד רייגן. גם סרט על גזע, גם ההיסטוריה של אמריקה בשעתיים וחצי (כולל שחקנים לכל נשיא ולכל אשת נשיא. Damn) וגם פורסט וויטאקר בתפקיד הראשי, קשה להאמין שהסרט לא יקבל איזושהי התייחסות.
להציל את מיסטר באנקס – ללא ספק, הסרט שנראה הכי אוסקרי מבין כולם כאן – גם קולנוע על קולנוע, וגם סמי ביוגרפיה תקופתית: זהו בעצם הסיפור האמיתי (עוד אחד? AYFKM?) ההפקה של הסרט "מארי פופינס", כפי שהוא נגלה בעיניהם של הסופרת פ.ל. טראוורס (אמה תומפסון) ושל לא פחות ולא יותר מוולט דיסני בכבודו ובעצמו (טום הנקס). נראה שהסרט יתמקד בעיקר בדמותה של טראוורס וינסה להציג גם את הילדות שלה, שהשפיע מאוד על כתיבת הספר, אבל אם הסרט הזה עומד להיזכר בגלל משהו, זאת ככל הנראה תהיה ההופעה של טום הנקס בתור אחת הדמויות האמיתיות האגדיות ביותר של המאה ה-20. לא ברור אם וולט דיסני ייחשב לדמות ראשית או משנית בסרט, אבל מה שבטוח, מאוד הגיוני לחשוב כבר עכשיו שהוא יקבל מועמדות על זה, אם לא זכייה.
בתוך לואין דייוויס – סרט של האחים כהן העוסק בסצינת הקאטנרי בניו יורק בשנות ה-60. Nuff Said. באמת, Nuff Said. שניים מהבמאים/תסרטאים הכי מוערכים בעולם עושים סרט שהפעם מבוסס על תסריט מקורי שלהם, מה שאומר שכל הסגנון שלהם עדיין יישאר. הקאסט אומנם קצת מוזר (אוסקר אייזק האלמוני ביחד עם ג'סטין טימברלייק, קארי מוליגן וג'ון גודמן), אבל בחיי שאני מכון להתערב על הקיבה שלי שלסרט יהיו סיכויים ענקיים בתחום התסריט, הסרט ואולי הבימוי.
גרביטציה – אז, דחו אותו בשנה, הא? זה משהו שגרם גם למעריצים הגדולים של אלפונסו, שחיכו לראות את סרט המתח החללי שאמור להיות הישג טכני-וויזואלי חדש של המקסיקני הגדול לחשוש, אבל האמת, אני לא כזה חושש. לדעתי הזכייה נעשתה לא מטעמי איכות הסרט אלא מטעמי שיפור האפקטים והצילום המאוד שאפתניים של הסרט, והוא דווקא קיבל תאריך הפצה סבבה לגמרי ב-2013 (וצריך לומר את המובן מאליו – אוקטובר הוא כבר מזמן לא חודש שאין בו סרטי אוסקר. ע"ע "ארגו", "השתולים" ו"הרשת החברתית), מה שאומר שבהחלט יכול להיות שהוא יישאר טוב, ומי יודע, אולי ברמה מספיקה בשביל האקדמיה. אני מניח האפשרות השנייה היא שכמו שתגובות אחרות אומרות עליו אומרות, הסרט דווקא מזכיר את "עץ החיים", ואפילו אם זה לא טוב לגבינו הצופים, האקדמיה עדיין אהבה את הסרט הזה, ואין סיבה שהם לא יאהבו סרט שדומה לו.
גטסבי הגדול – ואם מדברים על תאריכים ועל סרטים שנדחו, "גטסבי" הוא עוף עוד יותר מוזר: הוא יוצא בקיץ. נדיר מאוד למצוא סרטים שיוצאים לפני ספטמבר מועמדים לפרס אלא אם כן אלה סרטי אינדי מצליחים, וזה לכאורה יכל לדפוק את "גטסבי", אלמלא פרט אחד קטן – זה של באז לורמן. "מולאן רוז'" היה הצלחה היסטרית במועמדויות, אז סביר להניח שהסרט ההיסטורי-צבעוני-מוזיקליאבללאמחזמר הבא שלו (באמצע הוא עשה גם את "אוסטרליה" המשמים), יוכל בהחלט להשתחל לרשימה. בנוגע לדחייה של הסרט, אומרים שהיא ככל הנראה לא קשורה לאיכות הסרט, אלא שהם פחדו להוציא אותו בתקופת החגים העמוסה. אם הסרט יתבלט במשבצת הקיץ ויהיה סנונית איכותית בודדה (מבחינת הקהל. אני אישית לא אגע בסרט של באז לורמן עם מקל), אולי באמת יותר חברי אקדמיה יסתכלו עליו.
אוגוסט: מחוז אוסייג – למריל סטריפ יש כבר 3 אוסקרים, אבל זה לא אומר שיפסיקו להיות לה מועמדויות. סביר להניח שהופעתה בסרט הזה, בו היא מגלמת אישה הסובלת מסרטן אוראלי (שזה, לא במובן המיני של המילה, רצף המילים הכי מגעיל ששמעתי בחיים שלי) ומכורה לתרופות, מה שמוביל להמון המון המון המון בעיות במשפחה שלה, בעיקר עם אחת בנותיה (ג'וליה רוברטס). הסרט מבוסס על מחזה מצליח, אבל מה שכן ממקם אותו במקום טוב יחסית בכל הקשור לסיכויי מועמדות גם ללא במאי ידוע או קאסט מוכר במיוחד מלבד סטריפ ורוברטס (אה, וגם לכאן בנדיקט קמברבץ' נכנס) הוא העובדה שהמפיצים שלו הם האחים וויינסטיין, שזה תמיד טוב עבור כל סרט.
תפסן השועלים – בנט מילר עשה רק 2 סרטים עלילתיים בקריירה שלו, ושניהם היו מועמדים לאוסקר, ולכן צריך לשים לב גם לסרט החדש שלו. אז, במה עוסק "תפסן השועלים"? ובכן, הוא מבוסס על סיפורו האמיתי (!!!) של זואולוג מולטימיליונר שסבל מסכיזופרניה ובסופו של דבר נהיה רוצח. לא נשמע מטורף מספיק? את הדמות הזאת משחק סטיב קארל. זה מצד אחד חשוד, שכן הוא שחקן קומי מובהק, אבל מצד שני שחקן קומי יותר אנושי מהממוצע, והוא אפילו נתן הופעה דרמטית ב"מיס סנשיין הקטנה". האם התפקיד הדרמטי והמאוד טעון הזה יכול לגרום לסטיב קארל לצאת מהטייפאקסט ואולי, שומו שמיים, לקבל מועמדות (לא שלג'ים קארי זה עבד)? ייתכן בהחלט. ישנה גם אפשרות שנייה שהסרט הזה דווקא יהיה יותר קומדיה מדרמה, אבל בהתחשב ברזומה של מילר, לא הייתי בונה על זה.
אדם מבוקש מאוד – עוד דרמת ביון (הפעם על מהגר צ'צ'ני בגרמניה שאיכשהו נכנס שלא מרצונו למאבק בטרור בינלאומי), עם ווילם דפו, פיליפ סימור הופמן, רובין רייט, רייצ'ל מקאדמס ושוב דניאל ברוהל, ומביים אותו אנטון קורבין. למרות שעל פי תאריך ההפצה שלו באירופה (טוב, כרגע מפורסם רק על דנמרק, אבל זה לא סרט בהפקה דנית, אז אני מניח שפשוט זאת המדינה הספציפית היחידה שהוכרזה כרגע) הוא יוצא בנובמבר, הוא לא נשמע כמו סרט אוסקרי במיוחד. אז למה כן שמתי אותו פה? זאת דרמת ביון אירופאית של במאי אירופאי שעבר למערב לא מזמן ומבוסס על ספר של ג'ון לה-קארה. מה היה הסרט האחרון שתאם לקריטריונים האלה? "החפרפרת". אז כן, אני לא מצפה יותר מדי מהסרט הזה להיות מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל שווה בכל זאת להסתכל עליו בתור גורם הפתעה כזה או אחר.
אה, והספר שעליו הוא מבוסס מבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי. לא ניחשתם את זה, הא?
ועוד כאלה ששווה לשים על הכוונת, אבל הם עדיין פחותים יחסית, לדעתי לפחות:
">
" alt="" width="" height="" />' alt='!:-P!' class='wp-smiley' /> )
"קפטן פיליפס"
"אליסיום"
"רק אלוהים סולח"
"
"תופעות לוואי"
"ההוביט: ישימון סמאוג"
אם אתם שמעתם על עוד סרטים פוטנציאליים שלא הזכרתי פה, תרגישו חופשי לכתוב אותם פה.
*נ.ב.: אני מזכיר שוב, אולי האורך של ההודעה גורם להיראות כאילו היא קופי+פסט מהבלוג שלי, אבל היא לא. למעשה, היא ההפך: אני חושב שאני אקח התגובה שכתבתי פה ואשתמש ופשוט אעתיק אותה בתור פוסט שם![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
*נ.ב. 2: התגובה מבוססת על סיפור אמיתי.
תיקונצ'יק
"Labor Day" אינו יום השחרור, אלא יום העבודה, חג לאומי בארצות הברית. הספר שהתסריט מבוסס עליו הופץ בישראל בשם "סוף החופש".
עוד סרט שכדאי לשים לב אליו הוא פרוטווייל שזכה להצלחה רבה בפסטיבל סאנדאנס האחרון.
היי, זה סטיב מ"כרוניקה בזמן אמת"!
אכן, גם הסרט הזה נמצא לי על הכוונת עכשיו.
ואם כבר תרגומי שמות
תיקן טעות נוסף: הבנתי שהשם-"The Fifth Estate" (הסרט על ויקיליקס) לא אומר "הנכס החמישי" כמו שהבנתי, אלא משהו יותר בסגנון "המעמד החמישי" (לפי התפיסה החברתית שטוענת שהנהגה דתית היא המעמד הראשון, אצילים הם מעמד שני, פשוטי העם הם המעמד השלישי, והעיתונאים הם המעמד הרביעי).
סתם ניטפוק,
זה לא שהאקדמיה בחרה את המועמדים וכולם מבוססים על סיפורים אמיתיים, אלא אתה שהחלטת לשים עין על סרטים כאלו. כלומר, יש מצב מאוד מאוד גדול שרוב הסרטים שיהיו מבוססים על סיפורים אמיתיים בכלל לא יהיו מועמדים.
מן הסתם זה נכון.
מצד שני, אלה סרטים שרוב התחזיות שקיימות בעולם מצביעות עליהן כרגע, אז זה לא מבוסס אך ורק על הדעה שלי, אני מסתמך על באזז מסויים. זה אומנם לא מבטיח שאני מאה אחוז צודק, אבל זה לפחות לא אומר שאני היחיד שחשב על הסרטים האלה.
כמו בכל שנה
אחוז ניכר מהסרטים ברשימה לא יהיה מועמד לאוסקר. אלה השמות שידועים כרגע כמועמדים סבירים והרשימה שלך מכילה פחות או יותר את כל אלה שיש סביבם באז. באופן טבעי, שמים יותר לב להפקות שמבוססות על סיפורים אמיתיים וספרים מפורסמים, או סרטים של במאים שהיו מועמדים לאוסקר בעבר. חשוב תמיד לסייג שאף אחד מהסרטים הנ"ל עוד לא הופץ בקולנוע ואת רובם, אף אחד עוד לא ראה בשלמותם. חלק בקושי התחילו להצטלם. זו רשימה טובה להתחיל איתה את השנה ולראות איך לאט לאט, השמות מתחלפים, עד שבסוף הקיץ, רובם כבר לא נראים כמו מתמודדים חזקים וסרטים שלא נלקחו בחשבון בתחילת השנה, נמצאים חזק במרוץ.
זאת בדיוק הכוונה (:
(ל"ת)
יש כמה סרטים שאני מחכה להם מאוד
Lowlife החדש של ג'יימס גריי, עם ג'ואקין פיניקס מריון קוטילארד וג'רמי רנר .
Kill the Messenger עם ג'רמי רנר, סיפור אמיתי על עיתונאי שהתאבד לאחר שהCIA פתח במסע השמצות עליו.
Twelve years a slave של סטיב מקווין.
בטח יש עוד הרבה, אבל קצת מוקדם עכשיו כדי שאני אזכור את כולם.
עוד טרנד שכדאי לשים לב אליו:
"המשרת", "שתיים עשרה שנות עבדות" של סטיב מקווין ("בושה"), שלא הזכרת.
יחד עם "לינקולן" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", עבדות זה ה-דבר!
עד שלא יעמוד במאי על הפודיום,
ינופף באוסקר ויודה לשישים מיליון השחורים שהביאוהו עד הלום, יש עדיין לאן לשאוף.
:)
שאלה לגבי האוסקר
האם היה מקרה פעם שב6 הקטגורויות הגדולות (סרט,בימוי,שחקנית ראשית,שחקנית משנה,שחקן ראשי,שחקן משנה וסליחה שאני לא מחשיב את התסריטים וזה רק בגלל שזה סותר את השאלה שלי) זכו 6 סרטים שונים?
ב-2006,
התרסקות לקח את הסרט, הר ברוקבק את הבמאי, פיליפ סימור הופמן מ"טרומן קפוטה" את השחקן, ריס ווית'רספון מ"הולך בדרכי" את השחקנית, רייצ'ל וויס את שחקנית המשנה מ"הגנן המסור" וג'ורג' קלוני את שחקן המשנה מ"סוריאנה".
זה קרה גם ב-1956
סרט: מסביב לעולם בשמונים יום
במאי: ג'ורג' סטיבנס – ענק
שחקן ראשי: יול ברינר – המלך ואני
שחקנית ראשית: אינגריד ברגמן – אנסטסיה
שחקן משנה: אנתוני קווין – התאווה לחיים
שחקנית משנה: דורותי מלון – נכתב ברוח
2005
(ל"ת)
השנה, לפני יומיים
סרט: "ארגו"
בימוי: אנג לי "חיי פי"
שחקן: דניאל דיי לואיס "לינקולן"
שחקנית: ג'ניפר לורנס "אופטימיות היא שם המשחק"
שחקן משנה: כריסטופר וולץ "ג'אנגו"
שחקנית משנה: אן הת'אווי "עלובי החיים".
כנראה בתגובה התכוונת לשנים קודמות אבל עדיין שתדע
אני מניח שהוא שאל בגלל שאתמול התרחש מאורע נדיר שכזה :)
למה נדיר, בעצם? ברוב הפעמים שיש פיצול במאי/סרט זה ככה, וזה באמת קרה לא מעט בשנים האחרונות . ממילא פיצול במאי/סרט זה עניין יחסית נדיר, וגם סרט שזוכה בשני פרסי המשחק זה לא בהכרח עניין שבשגרה (בשנים האחרונות זה קרה עם "מיליון דולר בייבי", "פייטר" ו"מיסטיק ריבר"). העפת קטגוריות התסריט מקלה יותר על החיפוש, אבל היא לא כזאת כיפית – מתי, באמת, זכו 8 סרטים שונים בקטגוריית הסרט, הבמאי, המשחק והתסריט?
עובדה שזה נדיר
פיצול במאי/סרט הוא דבר לא נפוץ, וזכיה של סרט בפרס הסרט הטוב ביותר בלי אף אחת מקטגוריות המשחק גם היא לא נפוצה. ביחד – ובתוספת התנאי שאף סרט אחר לא יקבל יותר מפרס משחק אחד – זה צירוף נדיר. עובדה שלאורך כמעט 50 שנה, מ-1956 ועד 2006, הוא לא קרה אף פעם.
קלאודיו מירנדה הוא הצלם של חיי פיי
(ל"ת)
נכון. התבלבלתי.
(ל"ת)
איך אני מת על זה רד שכל פעם אתה מתלונן על סרטים
שנגועים פוליטית ואז אתה זורק הערה שמבהירה את עמדתך הפוליטית באופן כל כך חזק שפשוט דורשת דיון פוליטי ארוך ונגרר. סרטים שעושקים בפוליטיקה לעולם לא יהיו נקיים מפוליטיקה. ובתור אתר שמתיימר להיות נקי עמדתך הפוליטית כבר כל כך ברורה שכבר נתקע לי בגרון ה"ס" של הסמולנים. רק העיקר שאחרי שהבעת דעתך בגלוי ובסתר שלאף אחד לא תהיה זכות לדון בכך כי האתר עוסק נטו בסרטים ולא במסתננים עובדים זרים פלשתינאים ועוד סלט ירקות ועצי זית שהוזכרו לאורך השנים באתר. פשהופך לצאת חווית הקריאה. לצורמת.
דורון לא מתלונן על סרטים נגועים בפוליטיקה,
הוא מדבר על כך שעל סרטים פוליטיים אנשים מגבשים דעה לפני שראו אותם בהתאם לדעתם הפוליטית.
וכן התקיימו באתר מספר דיונים פוליטיים, שלמרות הנושא הנפיץ ומרחב הדיעות באתר נשארו מתורבתים, בסרטים שהנושא שלהם היה פוליטי.
ואגב, רושמים שמאלנים. כן, אני בטוח שאתה מודע לזה, ואבל דיין לא בא לי להרגיש שהגעתי בטעות לתגובות בוואינט.
נדמה לי שהוא ציטט את ה"סמולנים" שלי בפתיחה.
(ל"ת)
the shin is silent
"סמולנים" זו פארודיה מקובלת על טוקבקיסטים מתלהמים שאפילו לא טורחים לבדוק אם אייתו נכון את המילה לפני שהם מפרסמים תגובה מלאת שנאה. השימוש בה נפוץ בקרב מי שמתנגד לצורת דיון כזו.
אני בעיקר נתקלתי בה
בתגובות של ימנים מלאי שינאה, כנראה שהם משתמשים בזה כי זה נשמע כמו small באנגלית, וזו כנראה דעתם על מי שמחזיק דעה פוליטית שונה מהם.
אני יודע טוב מאוד מה ההקשר של המילה סמולנים.
גם ציינתי את זה בתגובה שאני בטוח שמחבר התגובה מודע לזה ורשם את זה סתם בתור בדיחה.
אבל ברגע שהמילה מופיעה בפוסט שהוא מתלהם (אולי תוקפני יותר מתאים) בפני עצמו, זה ישר הזכיר לי פינות אפלות ברחבי האינטרנט.
נגועים פוליטית
האתר הזה לא עוסק בפוליטיקה. אם אתה רוצה לפתוח סתם כך דיון על מצב החסה בשטחים, שיוויון בנטל או השמלה של שרה נתניהו – מצטער, יש מיליון מקומות אחרים שבהם אתה יכול לנהל אותו. לא כאן, בבקשה.
האתר הזה כן עוסק בקולנוע, ויש סרטים שעוסקים בנושאים פוליטיים. אם אתה רוצה לדבר בדף הסרט של "חמש מצלמות שבורות" על הסרט, על המסרים שלו, ועל השאלה האם הוא מציג את המציאות או מסלף אותה (וראיתי טיעונים טובים לכך שזה אכן המצב; לי אין כלים לשפוט) – אתה מוזמן לעשות זאת, כל עוד אתה שומר על רמת הדיון המקובלת באתר ומשאיר את הדיון און-טופיק במידה סבירה.
כפי שלך ולכל גולש אחר מותר להביע כאן את דעתו בכל נושא, גם לי מותר. למרות זאת אני ממעט מאוד להביע כאן דעה פוליטית מכל סוג שהוא. אני גם לא חושב שהבעתי דעה כזאת בפוסט הזה. אמרתי שאני לא אוהב את הפוליטיזציה של האוסקר בתקשורת הישראלית, והבאתי ציטוט אמיתי לחלוטין של נהג מונית שהוא לא אני.
אגב, ההיכרות שלי עם אותו נהג ארכה בערך 20 דקות, כך שאני לא מתיימר לטעון שאני מכיר אותו או מדבר בשמו, אבל מהמעט מאוד שאני יודע עליו, הוא עשה רושם של אדם שכמו חלק גדול מהחברה הישראלית, קיבל עד היום תמונה חד-צדדית לחלוטין של הסכסוך. אני מאוד בספק אם הצפיה ב"חמש מצלמות" תגרום לו להצביע חד"ש בבחירות הקרובות, אבל היא כן גרמה לו לראשונה למודעות לכך שקיים צד שני. זאת, אם אני לא טועה, היתה בדיוק הכוונה של הסרט, כך שמבחינת יוצריו, המועמדות שלו לאוסקר עשתה את שלה. עד כאן ההתרשמות שלי על השפעת "חמש מצלמות שבורות" על השיח הציבורי כפי שהיא משתקפת בנסיעה במוניות בלי מונה. היא לא באה עם "הידד!" בסוף ולא עם "אבוי!". זאת היתה התרשמות, לא נטילת צד.
אם מכל האמור כאן אתה חושב שהצלחת להבין בדיוק מהן דעותי ולאיזו מפלגה הצבעתי בכל אחת מחמש מערכות הבחירות האחרונות – אתה רשאי להעניק לעצמך מדליה על כישורי הסקת המסקנות שלך. (ולא, זאת לא הזמנה למשחק ניחושים). זה לא משנה את מדיניות האנטי-פוליטיקה של האתר.
(אגב: 83 ש"ח בשביל נסיעה של 20 דקות?! אני יודע שהדלק יקר, אבל רבאק. זול יותר כבר לקנות אוטו).
ה-תמונה של הטקס
אני רק רוצה לציין שהניגון האוטומטי של קטע הוידאו מטריף
גם אותי. אבל אי אפשר למצוא את זה ביוטיוב.
אתה מדבר על הסרטון הראשון?
בשבילי הוא לא זמין לצפייה כי אני לא גר בארה"ב. אם צריך אלטרנטיבה, תמיד אפשר לשים בובות גרביים.
גם אצלי הוא חסום
אבל יש מלא גרסאות שלו ביוטיוב. הנה אחת.
זה באמת מחרפן. תודה על ההסבר!
אני הבנתי שאת תגובות הנשים הם הקליטו מראש
הפרצופים ההמומים היו מבויימים.
מכאן שהשחקניות ידעו מראש על זה,הסכימו להיות חלק מזה והן לא נפגעו..
אני לא חושב שזה מאוד משנה.
השאלה איננה האם שרליז ת'רון נעלבה – אלא האם היה ראוי להעליב אותה.
מה זאת אומרת האם היה ראוי?
בין אם זו בדיחה סקסיסטית משפילה ומגעילה לבין סתם בדיחה ילדותית מפגרת – זו בדיחה. בדיחת מקפרלן מובהקת. לא חושב שיש פה עניין של ראוי או לא רק בגלל שמדובר בבנאדם הזה שסתם צוחק על דברים למען הבדיחה ואפקט ה"שוק" שמגיע לאחר מכן (בדיחות לינקולן ומל גיבסון למיניהן).
מה באמת?
אבל זה ממש נראה כאילו הן נעלבו, ממש כמו שעושות שחקניו… רגע!
עוד דברים אוסקריים
אחרי שבשנה שעברה הייתה לנו את הרגל של אנג'לינה ג'ולי (וואו, זה היה לפני שנה?), באוסקר הזה נפתח חשבון טוויטר פארודי לפטמות של אן האת'וויי.
אם לא אהבתם את ההנחייה של סת' מקפרלן, אתם יכולים לנשום לרווחה – הוא לא מתכנן לעשות את זה שוב.
אתר The Onion פרסם ציוץ גס ומעליב כלפי ק. ווליס (אני אפילו לא מנסה), אך לאחר מכן פורסמה התנצלות.
והנה שלושה מהמועמדים לסרט הטוב ביותר לו היו מבויימים ע"י במאים אחרים.
ולסיום, כמה מהתפקידים המוקדמים של חלק מהמועמדים לפרסי המשחק
אוי, נו באמת
Ku-ah-ven-ja-neh. קואוונז'נה.
האמת שזה די ברור אם לוקחים עשר שניות להסתכל על השם. או על העמוד שלה בימד"ב.
LOL על הלינק הרביעי
(ל"ת)
רק אני חושבת שג'ינפר לורנס נראית כמו דמות בסרט על עצמה
כלומר היא יותר מדי מגושמת בצורה חיננית ושובה לב מכדאי להיות בן אדם אמיתי לא?
אני ממש לא חשבתי שהשיר "We saw your boobs" היה מצחיק
אבל ממש.
ילדותי, דבילי… גרם לי לשים את היד על הפנים מהמבוכה והייתי יותר מובך בשביל מקפרליין עצמו משל הנשים שהוא שר את זה עליהן.
פעם הבאה שיחזירו את ג'ון סטיוארט או שישמו את ריקי ג'רוויס, קונאן אובריין או טינה פיי כמנחים.
לה לאנג פרנסייז א מיזראבלה
גם הסרט 'אהבה' היווה מוקש לשוני. אמור להיות 'אמור', אמור 'אמור'. שמחתי להיות לשירותכם בהבהרת העניין.
וד"ש לכל מי שהיה בארוע במכללה לאנימציה.
היה הורג אותם לתרגם אותו ל"Love"?
(ל"ת)
זה מעניין, אגב
ברוב המקרים, אמריקאים מתרגמים שמות של סרטים (או כל דבר אחר) שאינם באנגלית, לאנגלית. הגיוני, כי הם מדברים אנגלית. אבל דווקא באוסקר הנוכחי היו שני מקרים שונים של סרטים שהיו במקור בצרפתית, והשם ה"אנגלי" הרשמי שלהם נשאר בצרפתית: "אמור" ו"לה מיזראב" (The "les" is silent). ודווקא בארץ, שניהם קיבלו שמות עבריים.
כנראה למען עקביות
הספר והמחזמר כבר מוכרים תחת שם הצרפתי. לקרוא לסרט "The Unfortunate", או אפילו פשוט "The Miserables", כנראה היה גורם לכמה גבות להתרומם אי שם בארץ אוז.
'אהבה' נקרא 'Amour' כי צרפתית זו שפת האהבה (והשום), כמובן. למה, בעצם, הוא לא נקרא 'Liebe'?
(ואגב, ה'les' לא מובלע לחלוטין).
the miserable
בלי S, כי באנגלית, ה-S אף פעם לא silent.
the unhappy
the beautiful
the stupid
the strong
וכיו"ב.
וכן, זה רק ה-S ששקטה במילה les. ה-LE בהחלט נשמעות.
כמו למשל, רשת המסעדות Les Halles שמבוטאת לה האל.
בצרפתית לא הוגים את האות האחרונה במילה.
(Le(s) Misérable(s
כלומר אומרים "לה מיזראבל"
אה, אתה מתכוון כמו שכתבתי בעצמי בדוגמה לרשת המסעדות?
כי עיקר ההודעה שלי היתה לגבי איך זה באנגלית.
למשל, כמו במשפט "כי באנגלית, ה-S אף פעם לא silent" – אז *כזה*.
ושים לב שגם הכותרת עצמה היא בבירור באנגלית, כמו שיעיד ה-the במקום ה-les
אז לו היו בוחרים לתרגם את שם הסרט או המחזה לאנגלית, זה היה the miserable – בלי s
כמו שהילדים הם the children ולא the childrens
לא בדיוק אבל בערך
התרגום המועדף עלי הוא 'The Unfortunate', אבל ציינתי שאפשר "אפילו פשוט", תוך עיקום קליל של חוקי הדקדוק, לקרוא לו 'The Miserables', למען זהות ברורה עם המקור. כדאי לציין שהגמישות הדקדוקית כאן היא לא לגבי הוספה של הסיומת לשם התואר (מה שיהווה חריגה גסה), אלא התייחסות ל'miserable', כשם עצם, דבר שאינו לחלוטין תקין, אבל סביר במסגרת הנהוג באנגלית (דהיינו, לאנגלופון יהיה ברור אינטואיטיבית מה הכוונה, מבלי שהדבר יצרום).
'Unfortunate', אגב, כן משמש הן כשם תואר והן כשם עצם, והוא מתאים במיוחד מפני שהוא נושא קונוטוציות רלוונטיות בהקשר של התקופה.
לגבי הדוגמא הצרפתית שנתת- זה נכון, אבל בחרת דוגמא בעייתית במיוחד: רוב המילים המתחילות ב'h' כן היו גורמות ל's' להישמע. (לדוגמא: 'les hivers' – 'לז איבר', לא 'לה איבר').
וחוץ מזה, אני קובל על הטענה שה'd' ב'django' אכן אילמת. ויש להשמיד את קרתגו.
בחרתי באחת הדוגמאות הבודדות שאני מכירה מצרפתית
כי צרפתית היא השפה האחת והיחידה שאני לא מסתדרת איתה. חוץ מאשר ברמת המבטא (בכל שפה, או כשאני חוזרת על מלים/ משפטים בצרפתית).
ומה שניסיתי להסביר לך, הוא שלתרגם ל-the misserables – שהיא שגיאה דקדוקית מכל וכל – פשוט צורם. כי זה לא תרגום.
תרגום, תקנו אותי אם אני טועה, אמור להיות תקני.
כלומר, אני אוהבת להמציא מלים. בכוונה להמציא אותן, תוך הישענות על חוקי השפה והדקדוק האמיתיים. נגיד, לקרוא למלצרית מלצריה. כמו למשל בשיר מלא המלים המומצאות שלי, כל התפלואים כולם (למעוניינים: במה חדשה וכו' וגו'). אבל אני אף פעם לא אתרגם למילה שגויה (בין אם המצאתי אותה או שאני חוזרת על משהו שמישהו אחר המציא) – כי אז זה כבר לא תרגום. זו פשוט המצאה.
אז במקרה הזה, בין אם אתה בוחר במילה unfortunate או misserable – זה צריך להיות נכון דקדוקית/ תחבירית/ וואטאברית. זה צריך להיות תרגום לאנגלית. לא חצי אנגלית חצי צרפתית.
התהליך הזה מקובל באנגלית
המשטרה תדווח לא על 'belligerent people' אלא על 'belligerents' ובתגובה פוליטיקאי עשוי לדרוש לנקות את הרחובות לא מ'undesirable elements' אלא מ 'undesirables'.
גם בשמות סרטים מפורסמים: 'The Untouchables'.
כעקרון, אנשים הדוברים שפה כשפת אם נוטים לגלות יותר גמישות עם חוקיה מאשר אלו להם היא שפה נרכשת.
דווקא חשבתי שהערעור שלי על כך שה'd' ב'django' אילמת יגרור תגובה חריפה יותר (למרות שאני עצמי לא משוכנע בצדקת טענתי במקרה זה).
הבעיה שלי לא היתה עם ה-S
אלא עם ה-S אחרי "the".
לגבי ג'נגו – אין לי שמץ. אני נוטעה לא להביע דיעה על דברים שאין לי מושג קלוש לגביהם. צריך להיות לי לפחות שמץ של מושג בשביל שאטרח להביע דיעה.
אגב – אתה אומר פה בעצם שאתה דובר אנגלית מלידה ועברית היא לך שפה שניה?
סתם תהיה.
למה הידוע משנה?
לא מדובר בשינוי כללי הדקדוק הנוגעים לשמות תואר, אלא בהקניית הגדרה סינטקטית נוספת למילה: מילה המשמשת כשם תואר הופכת גם לשם עצם. בתור שם עצם, ודאי שבצורת הרבים תתווסף הסיומת המתאימה.
כך:
An untouchable. Some untouchables. The untouchable/s.
לשאלתך, אני דו-לשוני.
ליערה: כן, כך גם אני חושב. לדוגמא, התעתיק הגרמני של השם, אפילו אילו היה מאוית 'Jango' יהיה 'Dschango'. באנגלית אין הבחנה מובנית בין ג' לז' באות 'j', כך שה'd' במקרה זה מבחינה ביניהן, וכן נהגית. (יש חולשות בטיעון הזה, אבל בכל זאת במקרה של הסרט ואופן הגיית השם בפי הדמויות, הייתי אומר שה'd' לא אילמת).
כי ביידוע צורת היחיד היא גם צורת רבים
אז בצורה מסוימת, הדחיפה המאולצת של ה-S היא כמו להוסיף S למילה you כי אתה מדבר לקבוצה, למשל yous people!
בנוגע ל-django
הצליל J מורכב מחיבור של שני צלילים : /ד/ ו- /ז'/ , באותו אופן בו למשל, הצליל /צ/ מורכב מחיבור של /ת/ ו-/ס/, כך שהd בdjango היא אכן לא אילמת, היא פשוט חלק מהצליל של האות J.
אבל אם אני מוריד את ה-D
זה נשאר זהה. זה לא עושה אותה אילמת?
לא יודעת
אולי זאת D כפולה? כי זה קצת כמו להגיד שה-s השניה המילה dress היא אילמת, אבל הראשונה לא.
(:
זה לא נשאר זהה,
הצליל ללא ה-S הוא כמו ה-J ב-Jean claude van damme (שנכתב בעברית עם ז' בהתחלה).
או בקיצור, ז'ה לא זהה ל-ג'ה.
תלוי מתי...
מילה כמו job הוגים ג'וב ולא ז'וב.
בתור ניחוש מושכל
הייתי מניח שאצל החברה האלה גם אות-התנועה (e/o במקרה הזה) משנה את ההגיה, ולכן הדוגמה שלי יותר רלבנטית.
היא אכן לא אילמת
כמו שה'ד' ב-' דז'אן ואלדז'אן ' היא לא אילמת. ככה לפחות זה אוית בעותק ההו-כה-ישן שקראתי ממש מזמן. זה כנראה דומה לתעתיק הגרמני שמוזכר פה.
אני רק אציין
שהקטע של שאטנר היה די מגניב (הבנאדם בן 82, רבאק. אפשר לומר עליו המון דברים אבל מי עוד עושה בגילו חצי ממה שהוא עושה?), וגם כלל שיר טרקי (בערך) די מגניב אחר.
זהו.
תרשו לי להגן על הזכייה המוצדקת של "אמיצה"
ראיתי את פאראנורמן וראיתי את ראלף ההורס שניהם היו מיוחדים לסוגם יפים ומהנים.
פאראנורמן היה מפחיד מדי מוזר מדי לעיתים עכשווי מדי לרגעים ואז ממש לא. אלה נקודות לזכותו כי הוא היה בשבילי באמת חוויה קולנועית שונה. גם ראלף ההורס היה חמוד צבעוני מלא הומאז'ים יפים ואפילו קצת מרגש.
אבל אמיצה הוא הקלאסיקה בהתהוותה. קודם כל זאת אנימציה יפהפייה ללא רבב עם יופי מדהים וסיפור (עם היסטורי (מפוברק) נהדר מותח ומלא מוסר השכל על יחס בין הורים לילדים, על שאיפות ומימושם על התנהלות פוליטית על זכויות על חובות ואפשר למצוא עוד דברים חשובים בו.
הוא על נסיכה מהממת ומדהימה שהיא הכי לא קלאסית בעולם והיא אחת מדמויות האנימציה האדירות המרשימות והמוצלחות לדעתי שנוצרו אי פעם שגם באה לידי ביטוי בסיפור שהוא לא קלישאת אהבה. רק על זה מגיע אוסקר!
לכן מבחינתי הוא הסרט המושלם מכולם הוא לא צעצוע דיסני אדג'י ומיוחד (גם אם הצעצוע כיפי והורס במיוחד) והוא לא סרט אימה היפסטרי עם שפה מיוחדת משלו, ושוב זה לא אומר שהסרטים האלה רעים להפך הם מיוחדים ומהנים בדרכם המהממת, פשוט אמיצה הוא עוצמה של יופי קלאסי ושל סיפור חזק עם מסרים חזקים שנוגעים ללב עם דמות ייחודית וללא נסיך.
בחירה מוצדקת במיוחד! ! !
אמנם טעיתי ברבים מניחושי האוסקר כשהימרתי על טומי לי ג'ונס, עמנואל ריבה, התסריט של כוננות עם שחר, ושומרי הסף (המטלטל והעוצמתי). אבל כאן צדקתי ואני מרגיש שבצדק רב!
האנימציה היתה אומנם יפה
אבל כשהסרט כל כך כלומניקי אין איך לנצל אותה. לא היו בסרט עולמות פנטסטיים מורכבים או דמויות צבעוניות. אפילו הטבע בסרט לא קיבל יותר מדי אור זרקורים. ככה שהאנימציה היחידה בסרט שבאמת בלטה היה השיער של מרידה, וגם זה לא כל כך עניין אותי.
בראלף ההורס לעומת זאת היתה אנימציה מגוונת ועשירה, הן מבחינת עיצוב הדמויות ועיצוב העולמות שהם מאכלסים.
וחוץ מזה גם בכל פרמטר אחר ראלף מנצח את אמיצה בנוק-אאוט.
וקלאסיקה בהתהוות? הסרט הזה היה כל כך סתמי שהוא כבר כמעט ונמחק לחלוטין מהזיכרון שלי.
באמיצה המכלול היה נהדר
מין שלמות של המכלול.
היא לא עסקה בעולם צבעוני שנותן לאנימטורים להשתולל עד כדי סכרת
זה היה טבע פראי של עולם ימי-ביניימי טיפוסי והוא היה עשוי נהדר עם היערות הסלעים הנהרות והמפל המהמם הסוס היפהפה והדובים מעוררי האימה
כל עלעל וזלזל בו היה עשוי כמו בדמיונם של ילדים…
המלך המשעשע פשוט מקסים… הילדים הקונדסונים…
והאמא המלכה הייתה מורכבת ומעניינת הן כמלכה והן כדובה….
ומרידה לא רק עם השיער המהמם שלה אלא גם כנערה עם האישיות שפורצת ממנה.
הייתי לומד לירות בחץ וקשת כדי להילחם על ידה.
ראלף ההורס היה תאווה לעיניים אני מודה. אבל אמיצה הייתה כמו מעשייה קלאסית לכאורה אבל הכי לא קלאסית ועשויה עם כל היופי המודרני שאפשר לגייס לדבר כזה.
ביינתיים כל הילדים שאני מכיר (יש לי מספר דו ספרתי של אחיינים…) ואמהות שלקחו את ילדיהם לסרט
נהנו ממנו מאוד מאוד.
אין לי מושג אם הוא יהיה קלאסיקה, דברים כאלה אי אפשר לצפות אבל לדעתי יש בו את כל החומרים הטובים להיות.
שוב אני לא מוריד מערכו של ראלף ההורס ופאראנורמן היה נהדר גם לא פחות.
אבל האיכויות הקלאסיות המושלמות באמיצה היטו את הכף לטובתו.
אולי נתעצבן על סת' בנושא אחר?
אחרי שסגרנו את עניין זכויות הנשים, מי עוד הרגיש מאוד לא בנוח כשהדו-שיח בין הדובי טד והבחור השני על השליטה היהודית בהוליווד הלך ונמשך?
האם יש מקום להאשים את מקפארלן באנטישמיות בנוסף למיזוגניות?
כבר מאשימים אותו
http://e.walla.co.il/?w=/6/2620159
תאמין לי
אחרי 10 עונות של "איש משפחה" כבר האשימו אותו בכל דבר אפשרי בערך, ואין הרבה סלבס שהוא לא עקץ. כל מה שתאשים אותו בו עכשיו, הוא כנראה שמע את זה כבר מתי שהוא.
מאותה סיבה בדיוק
אני רוצה את טריי פארקר ומאט סטון כמנחי האוסקר. סת' לא הצחיק אותי במיוחד, אבל לפחות הערכתי את האומץ שלו עם כמה מהבדיחות האלה, אז אם טריי ומאט יעשו ינחו זה יהיה גם אמיץ וגם אשכרה מצחיק.
אני די בטוח שהם לא ירצו
הם שונאים את מחול האהבה העצמית של התעשייה שהם שותפים בה ובזים לה, במיוחד אחרי איך שזו התייחסה אליהם בטקס האוסקר בו הם כן היו מועמדים.
אפשר פירוט על המקרה שעליו אתה מדבר?
ועל מה הם היו מועמדים אגב?
מועמדים לשיר מקורי
על Blame Canada. (פרט טריוויה מעניין, זהו הסרט הראשון בדירוג R שקיבל מועמדות לאוסקר, מאה נקודות למי שינחש מה הסרט השני בדירוג R שקיבל מועמדות כזו). כמצופה מקטגוריה זו הם התבקשו להציע ביצוע בשידור חי לשיר, אך לא הרשו להם לעשות ביצוע של השיר מבלי לצנזר אותו, מה שהוביל לכך שרובין וויליאמס (שהתנדב לעשות את השיר) נאלץ לעשות אותו בפלייבק כאשר המילים המצונזרות לא נאמרות והוא השתמש בטריקים זולים (טייפ על הפה, להפנות גב ברגע הנכון) כדי להסתיר תנועות שפתיים.
בסוף פיל קולינס זכה בקטגוריה עם שיר הנושא לטרזן.
מגניב, תודה על המידע
(ל"ת)
דירוג R
לא הבנתי – "סאות פארק" הוא, כמובן, לא הסרט הראשון המדורג R שקיבל מועמדות לאוסקר בקטגוריה כלשהי. אתה מתכוון שזה הסרט הראשון בדירוג הזה שקיבל מועמדות בקטגורית השיר?
כן
(ל"ת)
רגע, שנייה
הכוונה היא לא לקטגוריית שיר. אלא לסרט האנימציה הראשון שקיבל מועמדות כלשהי למרות דירוג R. מי הסרט השני?
ואלס עם באשיר
(ל"ת)
מאה נקודות לאביעד
(ל"ת)
לא שמתי לב לשאלה שלך
בהנחה שהכוונה שלך היא למה שרד פיש התכוון (שזה הסרט הראשון בדירוג R שקיבל מועמדות לשיר). הניחוש שלי שהסרט השני הוא "8 מייל". (זכור לי ששיר הנושא זכה וזה נראה לי סרט בדירוג R, ואני זוכרת שאמינם גם לא הגיע לאוסקר לבצע את השיר, וכמובן לא היה שם לקבל את הפרס). צדקתי?
כל מי שמאשים את מקפארלן בגזענות, אנטישמיות, שוביניזם, הומופוביה או כל דבר אחר פשוט לא מבין את ההומור שלו. זה מה שהוא עושה. הוא עולב בכולם במידה שווה, בלי לעשות חשבון לאף פלח חברתי, לאף בן מיעוטים ולאף מוסכמה פוליטקלי-קורקטית. לגיטימי שיש מי שלא אוהב את העניין או שמוצא את זה לא מצחיק. אבל להפנות אליו טענות כאילו הוא אנטישמי או סקסיסט זו פשוט בורות.
מה זה משנה מה הדעות הפרטיות שלו?
אם הוא אומר הערות גזעניות אכפת לי אם הוא באמת מאמין בהן או לא? לך בכלל תוכיח אם הוא מאמין בזה או לא.
הוא לא עולב את כולם בצורה שווה – לעלוב בכולם זה להגיד שכולם טיפשים כי הם בני אדם, נניח. מה שהוא עושה זה לעלוב קבוצות מיעוט על ידי אמירה של הסטריוטיפים הכי שטחיים ומטופשים שהקבוצות האלה חיות כל הזמן. מעבר לזה שזה פשוט לא מצחיק כי זה כל כך טריוויאלי ונטול כל עוקץ, זה הכי לא לשבור מוסכמות אלא לחיות (ולאשרר!) אותן. אם אתה חושב שלצחוק על נשים או יהודים זה לשבור מוסכמה, אתה חי בסרט.
הסיבה שאנשים מתעצבנים מההומור הזה זה שהוא מעצבן, הוא נדוש, הוא לא חדש, והוא מגריע מצב שמלחתכילה לא היה טוב.
"לעלוב קבוצות מיעוט על ידי אמירה של הסטריוטיפים הכי שטחיים ומטופשים שהקבוצות האלה חיות כל הזמן" – כל עוד הוא עושה את זה לכל קבוצות המיעוטים, זה נקרא לעלוב בכולם במידה שווה.
ולפי ההצלחה שיש לסדרות כמו פאמילי גאי וסאות' פארק, כנראה שמספיק אנשים חושבים שזה כן מצחיק. גם אם אותך זה מעצבן.
זה לא נקרא לעלוב בכולם בצורה שווה
כי אם הוא רק מסתמך על סטראוטיפים על קבוצות מיעוט חלשות, מן הסתם שהוא לא עולב בקבוצת הרוב החזקה.
כפי שכבר נאמר, יש הרבה שחקנים שהופיעו בעירום מלא, ואיכשהוא הם לא עניינו את מקפרליין בשיר הזה.
ובכל אופן, אני מחזקת את חוסר האכפתיות של אקליפס לגבי השאלה האם מקפרליין "באמת" שוביניסט, הומופוב, וכו'. אם מישהו מעליב אותי, למה שיהיה לי אכפת אם הוא עשה את זה כי הוא באמת שונא אותי, או סתם כי זה מצחיק? העלבון שלי זהה בשני המקרים.
נדמה לי שהוא בהחלט עולב גם בקבוצת הרוב החזקה.
אבל אני מודה שאני לא מספיק עוקב אחרי הקריירה של מקפרלן.
אבל
פמאלי גאי זאת סידרה על משפחה לבנה ממוצעת, ורוב הבדיחות שם הן על חשבון אותן דמויות לבנות אמריקאיות, "הרוב החזק", ולא על מיעוטים למיניהם. ויש בדיחות מוצלחות על מיעוטים שדווקא נוגעות בבעייתיות של המצב בצורה שהיא גם מצחיקה ולא מוסיפות לעלבון כמו במקרה של שיר הציצים.
(לא נהנתי משיר הציצים, רק רציתי להגן לרגע על סת' בכללי ועל סגנון ההומור שלו).
תקרא את ההודעה הראשונה שלך.
אתה אומר שהוא לא גזען או שוביניסט כי הוא עולב בכולם. לא, הוא גם גזען וגם שוביניסט – הוא עולב נשים על סטריוטיפים נשיים בצורה מיזוגנית, מה שהופך אותו לשוביניסט. אם הוא עושה את זה לעוד קבוצות – מזל טוב, הוא גם גזען והומופוב.
ולא, זה לא שאני לא מבינה את ההומור שלו, אני מבינה אותו מה זה טוב, שמעתי אותו בערך ארבעים אלף פעם בחיים שלי ואני חיה את הסטריוטיפים המטומטמים האלה יום יום. זה לא שאני בורה או לא מבינה את ההומור שלו, אני מה זה מבינה אותו. זה שכשיורקים עליי אני לא קוראת לזה גשם.
ברור לי שיש אנשים שחושבים שזה מצחיק, זאת הבעיה. אם שום גבר לא היה מוצא "חחח, ציצים" מצחיק העולם שלי היה יפה וטוב והרבה, ולא הייתי מתרגזת שמישהו ממשיך ומאשרר את הדעות האלה.
אוקיי, אני מצטער
אבל לדעתי, כדאי להפסיק. אני לא מנסה להשתיק פה דעה של אף אחד או אחת, אבל אני חייב לומר שעבורי (ובטח עוד רבים אחרים) מתחיל להיות ממש לא נעים לראות באתר, כל כמה זמן, ערימות על גבי ערימות של דיונים בנושא הזה (אני חושב שהיו 3 מגה דיונים בנושא הזה רק בשלושה חודשים). עניין הסקסיזם הזה הוא בהחלט דבר בוער ורציני ואני מבין את האנשים שמתעסקים (בעיקר מתנגדים לו) בנושא בכזאת תשוקה, אבל אני בטוח שאני לא היחיד שחושב שהדיונים האלה קצת מעכירים פה את האווירה. אם זה עוד היה מובן במקרים שעסקו אקסלוסיבית בנושא הזה (מקרה הפוסטרים בירושלים), התופעה מתחילה לחלחל גם לביקורות ולכתבות תמימות במהותן, וזה די ההפך מהכוונה המקורית של קריאה על קולנוע ותרבות. כמו כל נושא בוער אחר, אני חושב שיש מקומות אחרים באינטרנט שבהם אפשר לדקסקס על סקסיזם ושוביניזם בחופשיות (ובאותה רמת דיון גבוהה שיש פה באתר).
שוב, אני לא דורש פה שום דבר מאף אחד או אחת ולא מנסה לקחת את את הסמכות של המנהלים לידיים, רק מבקש לומר את דעתי על העניין. לא מנסה להעליב אף אחד או אחת.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
הבעיה היא שאני לא מדיינת עם עצמי,
אלא מול דעות שוביניסטיות וסקסיסטיות.
אני לא בטוחה מה אתה מציע לי, כנראה שבפעם הבאה שאני רואה דעה סקסיסטית פשוט לשתוק ולא להגיד כלום (שזה אומר שגם אם אתה לא מנסה אתה כן משתיק). אני אשקול את זה, ברצינות, גם אני לא מאד נהנית מהדיונים האלה. הבעיה היא שאז אולי עין הדג יהפוך למקום בטוח בשבילך, אבל הוא יפסיק להיות בטוח בשבילי.
הבעיה שהדיונים הללו הם, כמעט תמיד, מאוד לא נעימים.
כל הצדדים מרשים לעצמם להיות מאוד אגרסיביים ולהביע הרבה זעם ובוז כלפי הצד השני.
יתכן שזה בלתי נמנע, ושלרצות שלכולם יהיה נעים אומר לא להיכנס לדיון הזה אף פעם, אבל הבעיה היא שעין הדג הוא אתר שבו תרבות הדיון תמיד השתדלה מאוד להיות נעימה, וגם לא יותר מדי רצינית רוב הזמן, ולא משנה על מה מדברים. זאת אחת הסיבות שאנשים אוהבים את האתר הזה. ואני מסכים עם שנאוצר שנדמה שבתחום הספציפי הזה, נדמה שהקו הזה נשבר.
אישית, למשל, הפסקתי לכתוב ב'אייל הקורא' בגלל שיותר מדי פעמים הסתובבתי ימים עם תחושה שמישהו באינטרנט כועס עלי, או טועה, או מנצח אותי בוויכוח, או כולם ביחד. זאת בדיוק התחושה שהלכתי לישון איתה אתמול, ומזה הייתי מעדיף להימנע.
אני לא יכולה להתחייב לגבי כל בן אדם אחר אי פעם,
אני אישית משתדלת לא לתקוף אף אחד אישית, תמיד לענות לעניין ולשמור על און טופיק.
בכל מקרה לא נראה לי שאופי הדיון הוא הבעיה אלא עצם זה שהוא קיים ושהוא דיון מטא קולנועי ולא קולנועי באתר קולנוע. מבינה את זה, באמת. הבעיה היא שאני ממש לא בטוחה מה אני יכולה לעשות אחרת מלבד לחרוק שיניים כל פעם שאדם מביע עמדה סקסיסטית, מה שיהפוך את הגלישה שלי בעין הדג ללא נעימה.
את באמת בסדר גמור.
באמת, בדיון הזה אין לי שום תלונה אליך.
ומבחינתי האישית, אופי הדיון הוא בהחלט הבעיה.
אתה רוצה לדבר על אי-נעימות?
כי לי לא נעים להכנס לאתר שבו כל מה שאני רוצה לעשות זה לנהל דיון על סרטים, ולמצוא את עצמי, שוב ושוב ושוב, נתקלת בדעות מתקופת האבן. אתה חושב שזה לא נעים לסיים את היום אחרי ויכוח באינטרנט? נסה לסיים את היום אחרי ויכוח באינטרנט שסבב סביב השאלה האם יש להתייחס אליך כאדם שווה זכויות או כאבר מין מהלך, מתוך ידיעה מלאה שלחלק ניכר מהאנשים שהשתתפו בדיון, התשובה אינה ברורה מאליה.
מה שאתה, ושנאוצר, וכל האנשים שעשו להודעה שלו פישלייק, למעשה אומרים, זה שאי הנעימות שלי פחות חשובה מאי הנעימות שאתם חשים כשאני מנסה להסב את תשומת לבכם לאיך שפגעתם בי, ושהיה עדיף לכם אם אני אשתוק ואהיה פגועה לבד. אם זה מה שאתם רוצים שעין הדג יהיה, אז בניגוד לאקליפס אני לא מוכנה לזה, ואמשיך בדרכי עד שבעלי האתר יגידו לי להפסיק (למען ההבהרה, אין לי שוב סיבה להאמין שהם יעשו זאת), אבל בבקשה אל תסוו את הרצון הזה תחת אצטלה של דאגה לתרבות האתר.
אבל מה שאת למעשה אומרת,
זה שאי הנעימות שלנו פחות חשובה מאי הנעימות שאת חשה. זה עובד ל-2 הכיוונים.
זה ממש לא עובד לשני הכיוונים
אם אתם גרמתם לאי הנעימות שלי.
ואם לא? בבקשה, יש עוד הרבה דברים אחרים לקרוא באתר.
לא, אני אומר שאת הדיון הזה בדיוק ניתן לקיים בצורה נעימה
למשל, לא להאשים את הצד השני בו בכך שהדעות שלו מתקופת האבן, או שהוא מתייחס אליך כאל איבר מין מהלך.
אם היה מדובר בדיון שבו צד אחד הוא סקסיסט מתקופת האבן והצד השני רק רוצה שלא יפגעו בו, ברור שהיית צודקת. אלא שזה לא המצב כאן – וזה לא מפריע לך להציג את זה כאילו זה כן.
אני לא שואל בציניות או משהו.
מי פה, באתר, מהאנשים שאפשר לקחת ברצינות (ולא סתם איזה מגיב ערס שנכנס לרגע וכותב תגובה מטומטמת), הביע דעה שוביניסטית או סקסיסטית? כי כרגע, למיטב הבנתי, התלונות הספציפיות מופנות כלפי סת' מקפרלן וכלפי צוות הכותבים שלו, ולא כלפי מישהו ספציפי באתר. אם מישהו מאתר היה עושה את זה, וואלה, אני יכול להבין שדיונים כאלה יכולים לעזור. אם זה היה דיון נגד אדם ספציפי, דווקא עוד היה פה טעם כלשהו, כי זה היה יכול לגרום לאדם להבין שהוא דיבר שטויות, או לפחות להפסיק להגיב ולחסוך מאיתנו צרות בעתיד – אבל כרגע, כשמתלוננים (שוב, לפי מיטב הבנתי) על סת' מקפרלן, במה דיון כזה בדיוק יעזור? להציג את הדעות שלכם בנושא – ואז מה? זה יכול לגרום לסת' להתנצל או משהו? לאן הדיון הזה אמור בדיוק להוביל?
מצד שני יכול להיות שבדרך, מרוב תגובות ארוכות הדורשות את כפתור "צר לי", פשוט איבדתי כיוון ואני כבר לא יודע מי אוחז באיזה דעה בדיון ולמעשה, ואולי כן הפך להיות דיון נגד מישהו ספציפי באתר, ואני לא מבין את זה. האם זה המקרה, או שפספסתי משהו?
אתה יודע שאני לא מדברת עם סת' מקפרלן, כן?
הוא מעולם לא נכנס לאתר וענה לי, ואיכשהו בכל זאת היו עוד תגובות בשרשור מלבד זאת שלי. כלומר, אנשים תמכו בסרטון או לא הבינו מה הבעיה בו, אחרת זה היה נגמר ב"איזה סרטון פיכסה", דיון לא מזיק של הודעה אחת. עם האנשים הללו אני מדברת. לאן הדיון אמור להוביל? לא יודעת, בתקווה שאנשים יבינו שהסרטון הזה דפוק? שזה שאין תפקידים לנשים בקולנוע זה מסתכל? שלא כיף לנו כשמצנזרים אותנו? לאן כל דיון בעולם אמור להוביל מלבד זה שהצד השני יבין את מה שאני אומרת ואולי אפילו יסכים איתי?
אבל די, לדון על האם מותר לי לדון זה יותר מדי בשבילי. בעיניי הדרך היותר טובה לפתור את העניין הייתה שלא יהיו דעות סקסיסטיות באתר, אבל כן, גם להגיד לצד הפמיניסטי לשתוק זה יעבוד. כאמור, לוקחת זאת לתשומת לבי.
רוב הדיון, נדמה לי, היה איתי.
האם את חושבת שהבעתי בו דעות סקסיסטיות?
העובדה שסת' מקפרלן לא מדבר איתך
כי הוא לא גולש פה הייתה בדיוק אחת הנקודות שלי.
את הנקודה השנייה אני חושב שצריך לחדד.
אין לי בעיה עם הכוונות שלך להציג את הדעות שלך (ושוב, אני מסכים ברובם. גם לדעתי השיר הזה היה סתם מטומטם וממש לא במקום), הבעיה שלי היא שזה… טוב, אוף טופיק. אני לא סובל דיונים חברתיים-פוליטיים-מוסריים באופן כללי אלא אם כן הם ממש נובעים ישירות (מאוד מאוד מאוד ישירות) מהסרט, וגם זה מאוד נדיר (כל דיון ה"מגניטו הוא מדינת ישראל" הוא היחיד שאני יכול לחשוב עליו ). יש מספיק מסרי סרטים או טרנדים קולנועיים שאני אישית לא מסכים איתם וגם אני נתקל במקרים של אנשים מפורסמים שאומרים לדעתי שטויות – אבל אני משתדל שלא לומר את זה ולא להיכנס לדיונים על זה. אבל מה לעשות, אני, ואין לי ספק שכמעט כל גולשי האתר הזה, לא נכנסים לפה בשביל דיוני סקסיזם ופמיניזם, אלא בשביל לקרוא ולדבר על קולנוע. אני לא אומר שאין מקום לכעס שלכן – אני פשוט חושב שהמקום *הזה* הוא לא אחד מהם. לאינטרנט אין גבולות ואת בטוח תמצאי, אם תחפשי, מקום הרבה יותר מתאים לומר בו כל מה שברוחך על הנושא הזה. את תמיד יכולה אפילו לפתוח מקום משלך שבו תכתבי על הנושא.
שוב, אני לא מנסה להיות הבוס פה או משהו, אבל אני בסך הכל מנסה להגיד בקול רם את מה שכמה וכמה אנשים חושבים בלב, זה הכל.
(אגב, התגובה הזאת מופנית לאביגיל באותה מידה)
מה זה אומר שאין מקום לכעס שלי פה? אני מגיבה להודעות
ספציפיות שנכתבו באתר! אם אנשים לא היו כותבים דעות סקסיסטיות באתר לא הייתי מגיבה אליהן, להסביר עוד פעם שאני לא מדברת עם עצמי?
אין לי בעיה שאתה מבקש ממני לשתוק, אמרתי לך כבר שלוש הודעות ברצף – אני מבינה. רק די להעמיד פנים שזה לא מה שאתה מבקש ממני (ורק ממני, במובן של רק מהצד הפמיניסטי) לעשות. מה שאתה מבקש ממני זה שהצד הסקסיסטי ישאר ושאני אתעלם ממנו. לך יהיה כיף יותר כי אין דיונים רציניים על פמיניזם בקולנוע, לי יהיה כיף פחות כי סקסיזם זה דפוק.
לא, את מכניסה מילים לפה.
לא "יהיה לי כיף יותר כי אין דיונים רציניים על פמיניזם בקולנוע", יהיה לי (ואני מזכיר שוב שאני לא היחיד שחושב ככה, רק היחיד שהגיב ככה) כיף כי אין דיונים ארוכים וארסיים שלא קשורים לסרטים. זה הכל. הייתי אומר לך בדיוק אותו דבר אם היית פותחת כל כמה זמן דיון על אנטישמיות/הומופוביה/איכות סביבה/האם עפיפונים מדברים בחושך. לא נושא הדיון הוא זה שמפריע לי (כי כמו שאמרתי, אני מסכים איתך בלא מעט דברים), אלא העובדה שהוא לא קשור ובאמת מעכיר קשות את האווירה של האתר.
ושוב, כמו שהעט הסביר למטה יותר טוב ממני:
חוץ מהעובדה שכל מה שכתבנו
(מלבד אולי מה ש-JNH כתב והתגובה לו) היה קשור קשר ישיר לקולנוע ונשארנו כל הזמן און טופיק, להבדיל ממה שגם אתה וגם העט המרקד כתבתם.
למעשה, הדיון הארוך הראשון שלא קשור לקולנוע פה הוא זה – מזל טוב.
מאחר ואני מסכים עם שנאוצר לגבי המיאוס של הנושא הזה
אני לא אלבה את הדיון עוד יותר. אבל אני כן רוצה להדגיש שלהגיד שהבדיחות של מקפארלן מצחיקות לא הופך אותי לבעל דעה סקסיסטית. אני פשוט מבין שמדובר בבדיחה שנועדה להצחיק ותו לא, ולמרות האימרה – לא בכל צחוק יש נימה של אמת. לצחוק מבדיחה שוביניסטית לא הופך אותי לשוביניסט בדיוק כמו שאם אני נהנה מסרט על רוצח זה לא הופך אותי לתומך ברצח.
אני שמחה שעבורך זאת בדיחה ותו לא.
עבורי זאת עוד תזכורת, אשרור ואישוש לכך שגברים לא לוקחים אותי ברצינות כי אני אישה והדבר היחיד שחשוב להם זה איך אני נראית. אני מניחה שמעולם לא יצא לך שיזלזלו בך בעבודה, שינסו לדבר עם הבוס שלך או עם גבר אחר ולא איתך למרות שאתה האדם שצריך לדבר איתו, כן? כי לנשים זה קורה כל הזמן.
ואם היית צוחק על רצח שמתרחש בכל יום ובכל רגע (נניח אם היית סיני שצוחק על רצח של תינוקות בנות בסין) היית שותף להומור גרוע ופוגעני.
אבל אל דאגה, כמה שנמאס לך מהדיון הזה – לא נמאס הרבה יותר, אני צריכה להסביר לאנשים למה אני בוחרת את הבחירה המוזרה הזאת של להפגע כשפוגעים בי, ולמה מה שנראה להם סתם סרטון מפגר באינטרנט הוא החיים שלי יום יום.
שני הסנט שלי על העניין.
ההודעה תהיה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון שאולי תתפסי אותו כפוגעני, והחלק השני שבו אני נותן את הדעה שלי.
אז נתחיל:
נשים, למרות היותן קבוצת מיעוט שאינה מיעוט, לגמרי נפגעו מהיחס של גברים, ממסד ותפיסה לא שוויונית במשך שנים. סליחה, לא נפגעו, נפגעות עדיין. אבל זו אינה האוכלוסייה היחידה שסובלת מכך. היום הרבה אוכלוסיות שונות סובלות מיחס מפלה ומבזה, הומואים, דתיים, ערבים, ג'ינג'ים. בתור ערבי, אני כן מבין ומזדהה עם התחושה שאתה לפעמים מתהלך לא כשווה בין שווים, שעדיין יש זלזול מכל מיני כיוונים ואתה מקבל אישרור לכך במופעי סטאנדאפ, תוכניות בידור, פוליטיקה וטוקבקים. יש בדיחות שמעליבות אותי, יש בדיחות שמצחיקות אותי (בעיקר אם יש מאחוריהן איזושהי אמירה וניסיון לשנות), ויש אפילו בדיחות והערות שגורמות לי לקום ולדבר (באינטרנט) ולמחות נגדן. ואני מניח שעל מה ששנאוצר ואחרים מדברים פה הוא הקלות בה מתלקח דיון כזה, ואיך הוא במהירות מתדרדר לתגובות עצבניות. גם בנושאים בהם מספר גברים לא רואים פגיעה, או לא מבינים כיצד אישה נפגעת, כמו בפוסט על אדם וכלב (שעד היום לא התערבתי בו). וזה יכול לעורר אנטגוניזם כלפי המגיבים עצמם וכלפי הנושא אותם הם מקדמים (איזה כיף זה שעברית שוביניסטית!).
חלק שני.
אל תפסיקו. לא כי זה לא מעצבן, או בגלל שהתגובות תמיד נשארות ברמה מכובדת, כי זה לא נכון. אל תפסיקו כי יש מספיק אנשים שקוראים את התגובות, ולמרות שזה לא מעניין אותם, ולמרות שהם לא מסכימים אתכם, ולמרות שלפעמים זה גולש טיפה למחוזות האוף טופיק, קצת ממה שאתם אומרים מחלחל.
אם את זוכרת, לי ולך היו דיונים קשים על פמיניזם וכאלו, ועד היום אני לא מסכים איתך על הרבה נושאים, אבל בעקבות הדיונים האלה בסופו של דבר כן אפשר להסתכל בצורה אחרת על העולם. לפני חודש, כאשר חבר התחיל להשוויץ בפניי על סרטוני הסקס שמתחילים להפיץ בארץ על בחורות שלא היו מודעות שצילמו אותן, הגבתי אחרת מכפי שהייתי מגיב אם לא הייתי מנהל את הדיונים איתך ומשהו מזה היה מחלחל. לא שלפני זה הייתי יכול לראות בזה מעשה טוב, אבל התגובה שלי וההבנה שלי על מה שדיברת גרמו לי להגיב בצורה הרבה יותר קשה.
תמיד חבר'ה שמתחילים לגלוש באתר בגיל צעיר מודעים לעובדה שיותר מאשר מידע על סרטים וביקורות, הם קיבלו מהאתר הזה עוד דברים חיוביים. יכולת הבעה טובה יותר, מידע כללי מתגובות של גולשים, ראייה היסטורית שונה ועוד. למה שזה לא יהיה אחד מהם? כמובן, כל עוד זה נשאר במסגרת האון טופיק ורמת דיון גבוהה, למה שמישהו יחשוב אפילו להשתיק מישהו אחר?
אז רק רציתי להגיד, למרות שגם את ואני חטאנו וחוטאים לפעמים בתגובות מתלהמות ולא ענייניות, עיקרון הדיון הוא מאוד חשוב. אז יישר כוח!
נ.ב:
ואם לאנשים נמאס מדיוני פמיניזם, אני לא אוכל לשים קישור לשרת התרבות שמבקשת מיוצרי סרטים ישראלים לצנזר עצמם?
החלק השני של ההודעה שלך עשה לי את היום
או את הלילה, בהתחשב בשעה.![!אוסקר!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_oscar.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_oscar.gif" alt="" width="" height="" />)
![!בלונים!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_balloons.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_balloons.gif" alt="" width="" height="" />)
מה שהוא אמר
אני לא מגיב הרבה, אבל אני קורא ותיק של האתר, וגם אני לחלוטין תומך בקיום של הדיונים, בדיוק מהטעמים שג'גואר העלה. אם אני מוצא שדיון נעשה סבוך מדי או מפותל, אני לא מרגיש אנוס בשום שלב לעקוב אחריו בכוח או להישאב אליו. לא סתם קיימת פה האופציה להפסיק לעקוב אחרי כתבה, וזו אופציה שניצלתי לא פעם, כי גם לי לפעמים אין כוח לזה. אבל אי הכוח הפרטי שלי, או נאמר אי הנעימות הפרטית שלי מאופיו של דיון, לא מבטלת את התוקף שלו.
ומעבר לזה, וזה כנראה אחד מייחודיו של האתר, רמת התגובות פה היא מחרמנת לחלוטין מבחינה אקטואלית (בחירה מזעזעת של מילים, אני יודע). גם כשהדיונים נראים לי קטנוניים, יש בי עדיין שמחה והוקרת תודה על תרבות הדיון שקיימת פה.
תודה רבה על ההודעה הזו
שגם הבהירה לי באיזו תחושה של צער ואכזבה הלכתי לישון אתמול בלילה, וגם נתנה לי תקווה שהתחושות האלו לא לגמרי מוצדקות.
כשעין הדג נפתח מחדש, ההיתקלות החוזרת והנשנה שלי בדעות על נושא הפמיניזים שהיו ברמה של גנון הביאה אותי למסקנה שעד כמה שהוא חביב וכיפי, זהו בסך הכל עוד אתר של גיקים – טופח לעצמו על השכם על זה שהוא חכם ומתקדם, אבל לא ממש מוכן לאתגר את עצמו ואת הדעות שלו. ובדיוק לפני כמה ימים, לפני שהדיון הזה התחיל, נזכרתי במסקנה הזו והתפלאתי לעצמי על מה שקרה פה בשנים בין לבין, על איך שחבורה של נשים חכמות ודעתניות (שאני הפחותה מביניהן – הרבה פעמים כשאין לי כוח להכנס לעוד דיון, אני נפעמת מאלו שמוצאות את האנרגיות), ביחד עם גברים בני-ברית שיודעים באיזה עולם הם חיים, ואחרים שמוכנים להקשיב וללמוד, וכמובן תמיכת בעלי האתר, הפכו את האתר הזה למקום שאני מחשיבה אותו לבטוח ופרוגרסיבי, מקום שבו אפשר לנהל דיונים על נושאים פמיניסטיים מבלי להתחיל מאפס כל פעם, ומבלי להצטרך להוכיח, שוב ושוב ושוב, שדברים כמו אפליה ומיזוגניה קיימים.
ואז אתמול צצה ההודעה הזו, ואנשים תמכו בה בקולם ובפישלייקים, ופשוט הרגשתי כזה דכדוך ואכזבה. כשסגרתי את המחשב אתמול זה היה מתוך תחושה שהנה, עין הדג הראה את פניו האמיתיות, ומה שהן אומרות זה "עזבו אתכן מפמיניזם, יא מעצבנות, ותנו לדבר על מלחמת הכוכבים!"
אז ממש, ממש עשה לי נחת היום לראות את ההודעה שלך ולהזכר שיש עוד פנים לאתר הזה, ושהשינוי וההתפתחות שראיתי לא היו פרי דמיוני אלא משהו שבאמת קרה פה ושאותו אי אפשר לעקור עם הודעה נבזית אחת. שוב, תודה רבה.
סליחה?!
"הודעה נבזית"?! "עזבו אתכן מפמיניזם, יא מעצבנות"?!
את כל כך, אבל לא כך מתעלמת מכלך מה שכתבתי שזה פשוט מגעיל. כמה עוד פעמים אני צריך לציין שאני מסכים עם הדעות שלך בדיון הזה? איפה לעזאזל התגובה הזאת גרמה לך לחשוב שאני מנסה להכחיש ש"דברים כמו אפליה ומיזוגניה קיימים"?! הם קיימים, HO HELL הם קיימים ושום דבר לא ישכנע אותי אחרת.
שימי לב – כמו יגואר, גם אני פתחתי את העיניים אחרי דיונים איתך ועם אקליפס, ומאז הדיון ההוא על ההוביט באמת הבנתי דבר או שניים, או שמונה, בנושא הזה. באמת ובתמים. ותראי, אני מבין את הכעס שלך. אומנם אני לא משווה קיפוח נשים לדבר היחסית קטן הזה שאני עומד לדבר עליו עכשיו, אבל גם אני לא מעט פעמים נתקלתי בקריאות בעין הדג שממש העליבו אותי, גם אם לא אישית: בתור לא-אתאיסט, פעמים רבות עמדתי מהצד בזמן שניהלו מגה דיון על עד כמה להאמין באלוהים זה דבר מטומטם ופרימטיבי. נזרקו שם דברים שבאמת כעסתי עליהם וחשבתי שהם דברים פשוט מרושעים לומר – אבל לא הגבתי. כמה פעמים באמת ברח לי, אבל ברובו המוחלט של הזמן השתדלתי שלא לפתוח וויכוח או להיכנס לוויכוח קיים. ולמה? מסיבה פשוטה: אוף טופיק.
זו רק בקשה אישית שלי, אבל אני בא לאתר הזה כדי לדבר ולקרוא על קולנוע (ושוב, אני מניח שהרוב המוחלט של הגולשים), ולא בשביל וויכוחים תיאולוגיים ופוליטיים. בשביל אלה קיימים עשרות אתרים אחרים שאני יכול להיכנס לדון בהם על זה, והאמת, שלפעמים זה בדיוק מה שאני עושה.
זה לא עניין של חוסר פתיחות ואי-פרוגרסיביות. זה זהה למצב שבו מורה למתמטיקה לא יתחיל ללמד אותי על נפוליאון בונפרטה באמצע השיעור, זה עניין שאתה לא תיקח מסור כדי למסמר תמונה על הקיר, זה עניין שלא ימכרו צלע-חזיר במסעדה כשרה. נכון, הדיון הזה, כמו כל אלה שבאו לפניו, התחיל מנושא שקשור לקולנוע (במובן מסויים), אבל כל תגובה חדשה הרחיקה אותו מהנושא הזה. בסופו של דבר, חלק הארי של המגה-דיון יעסוק באפליית נשים (לחילופין הוא יכול לעסוק בהשתמטות, בהומופוביה, בשחיתות פוליטית או בכל נושא אחר) כשלעצמה, מנותקת מההקשרים הקולנועיים שהובילו לחלק הזה בדיון.
אני אומר שוב, אני לא מנסה לשחק אותה הבוס של האתר – איזה דיונים יכולים להיות פה ואיזה לא, מן הסתם, הם שיקול של העורכים. אבל כפי שמספר הפישלייקים, ומספר נכבד נוסף של גולשים שאמרו לי זאת באופן פרטי מחוץ למסגרת האתר ולא עשו פישלייק, התחושה של האווירה העכורה אינה המצאה שלי. למעשה, כמה מהאנשים שעשו לי פישלייק הם אנשים שמהיכרות איתם, להגיד שהם סקסיסטים, גיקים רדודים, או סתם אנשים שאין להם כבוד לדעות של אחרים זה אולי הדבר האחרון שאפשר לומר עליהם.
בקיצור באמת שאין שום שמץ של ציניות בתגובה שלי. אבל אם על דברים תמימים במהותם את מגיבה בכזאת פראנויה וארסיות, אני מניח שאין לי טעם להתאמץ בכלל. אם את מחפשת דברים להיעלב מהם במקום שבו הם לא קיימים (ולא, אין סקסיזם בתגובה שלי), את, שוב מוזמנת. הניסיון מלא ההיבריס שלי לשים סוף לאווירה הדוקרנית של הדיונים האלה רק עף כמו בומרנג לפרצוף שלי ובסוף זה יצא דיון אגרסיבי לא פחות.
אני מצטער על זה, אני מצטער אם פגעתי בך או בכל אישה אחרת פה באתר (אם זה קרה, זה לגמרי לא היה בכוונה).
כפי שכבר ציינו פה בפתיל כמה פעמים
כשאנשים באתר הזה מדברים על פמיניזם (או על גזענות, או על אתאיזם, או על מיליון נושאים אחרים) זה כמעט תמיד בהקשר של סרטים. זה לגמרי קשור למטרת האתר.
אף אחד לא מכריח אותך לקרוא דיונים על נושאים שלא מעניינים או נעימים לך. גם לי היו מקרים שבהם דיון מסוים עייף אותי ופשוט הורדתי אותו מהמתמשכים. במקום לממש את האפשרות הזו, אתה בוחר להגיד לנשים הפמיניסטיות באתר הזה שיפסיקו לדבר על דברים שאתה לא רוצה לשמוע. אם אתה לא רואה איך זו התנהגות נבזית, אין לי ממש מושג איך להמשיך.
בסדר.
אני מניח שאיני רוצה לצאת צבוע בכך שאמשיך באופן אקטיבי לנהל מגה דיון כשקודם אמרתי שאני לא אוהב מגה דיונים, אז אני פורש שוב. רק אומר שאני מסכים עם רוב ההודעה הזאת. שלא תגידי שאני לא יכול לכבד דעות של אחרים.
אני חשה צורך להוסיף משהו
ההערה המקורית שלך על הפסקת הדיון בנושא היתה (מן הסתם) מעוררת מחלוקת, ואני מסכימה עם רבות מהנקודות שלך ושל אביגיל ושל רבים מהמעורבים בדיון, ואני אישית לא יצאתי מהדיון עם מסקנה חד משמעית לכאן או לכאן.
מה שכן היה חשוב לי להגיד לך ספציפית הוא שבתגובה האחרונה אליך באמת הרגשתי ששמו לך מילים בפה בצורה לא הוגנת, אני בהחלט יכולה להבין את התסכול שלך, ובלי קשר ללגיטימיות הבקשה שלך להפסיק את הדיון בנושא זה, אני באופן אישי לא הרגשתי מההודעה האחרונה שלך שהדבר נעשה ממניעים סקסיסטיים.
כשאנשים יפסיקו להביע פה דעות סקסיסטיות
אני אפסיק להתנגד אליהן.
א. לא הובעה *פה* דעה סקסיסטית.
הדיון לעיל החל כתגובה לכך ששיר ה"We saw your boobs" זכה לתגובות חיוביות באתר. לצחוק משיר ציצים מטופש של סת' מקפרלן זה לא סקסיזם, זה לכל היותר חוש הומור רדוד. גם לא בדיון בדף של "אדם וכלב", או בדיון של "ההוביט" – המקום היחידי שבו דיון ענק בנושאי סקסיזם הופיע כתוצאה מאמירה סקסיסטית לכאורה שנאמרה ע"י מגיב/מבקר באתר הייתה בביקורת על "אופטימיות היא שם המשחק". חוץ מזה, לא הובעה פה (עין הדג) שום דעה סקסיסטית/שוביניסטית/מיזוגנית, לפחות לא בכוונה תחילה.
ב. אף אחד כן לא אמר לכן להפסיק להתנגד לדעות הסקסיסטיות שאתן נתקלות בהן, אבל כשבביקורת מופיעה מילה עם הקשר סקסיסטי, או כשבסרט מופיעה (או לא מופיעה) סצנה שמבזה נשים וזה גורר ישר דיון ענק שנוגע לסוגיות שלא קשורות בכל צורה שהיא לקולנוע, זה מעיק. דיוני ענק שלא קשורים באיזושהי צורה לקולנוע (להבדיל מדיון הבכדל שהתנהל כאן בהשראת "ההוביט") מעיקים בלי קשר לנושא שלהם. לדוגמה: בזמנו, אחרי טרילוגיית סרטי ה"לבנון דיכאון אוסקר" (בופור, ואלס עם באשיר, לבנון), באתר הישן, הופיעו המון דיוני ענק בנוגע לשירות חובה/מלחמת לבנון/שמאל-ימין בקולנוע הישראלי וכו', וזה היה מעיק באותה מידה, אם לא יותר. דיונים על סקסיזם לא מפריעים לא לי או לשנאוצר בכלל, אבל "עין הדג" לא אמור להיות הבמה שלהם. זה אוף טופיק.
דיון על סקסיזם בחברה זה אוף טופיק
אבל דיון על סקסיזם באוסקר/סרטים/סרטונים שמוצגים באתר, זה בהחלט "און-טופיק" ( כל עוד נשארים בנושא). גם דיונים על האם המיניות של שחקניות קולנוע זה "און-טופיק" כי מדובר פה על ההחלטה המקסימה/לא מקסימה שלהן להתפשט בסרטים.
העט המרקד, אתה יכול להסביר למה
"לצחוק משיר ציצים מטופש של סת' מקפרלן זה לא סקסיזם, זה לכל היותר חוש הומור רדוד?"
אני בכנות לא מבינה. מי שצוחק מהשיר הסקסיסטי של מקפרלן, ראוי שידע שהוא שותף להומור סקסיסטי. וכמו שכתבה אביגיל, על דברים כאלה אני אגיב, גם אם נדמה לשנאוצר שיש יקום שבו ניתן או צריך להפריד סרטים (ואת אלו שמשתתפים בהם, ואת מניעיהם ובחירת התפקידים שלהם) מכלל ההנחות שמבנות את התפיסה שלנו לגבי, ובכן, כל העולם החברתי והתרבותי שבו אנו חיים. סרטים (ואלו שמשתתפים בהם) כפופים לאותן ההנחות, ואין שום סיבה שבעולם להתעלם מסקסיזם בסרטים, במיוחד אם הוא בוטה.
(מאותה הסיבה שאני לא מעלה על דעתי להתעלם מאספקטים אחרים בדיונים על סרטים- אסתטיים ומוסריים כאחד).
לסיום, וחשוב לזכור את זה – כמעט ואין פה דיונים על סקסיזם. יש פה דיונים על סקסיזם בסרטים (או בטקס החשוב ביותר בעולם הקולנוע). זה לא פחות קשור או פחות חשוב מהשאלה אם ראסל קרואו שר גרוע או איום בעלובי החיים, או איזה דמות קומיקס עלומה צריכה להיות הנבל החדש בספיידרמן גרסה 156. כל הדיונים האלו זוכים (ובצדק) למקום כאן – וזאת למרות שבעיני, מחזות זמר הם בלה משעמם וטרחני, וגרסה נוספת לספיידרמן היא בזבוז של משאבי האנושות, ובזאת חתמנו את הדיון (עבורי!). עבור אחרים אלו שאלות מרכזיות וחשובות, ואני לא מעלה על דעתי הודעה שבה השותפים לדיונים כאלה יתבקשו בעדינות לסתום כבר עם העניינים השוליים שלהם.
שותף להומור סקסיסטי.
שותפות להומור סקסיסטי לא הופכות אותך לסקסיסט – אין לי בעיה לצחוק על אנשים עם אף ארוך, או עם אנשים שצוחקים על אנשים עם אף ארוך (השימוש בדוגמה הזו ספציפית בא בגלל שיש לי חוטם שלא יבייש שום קריקטורה מהדר שטרימר). עצם העובדה שאתה צוחק מבדיחות על תינוקות מתים לא הופכת אותך לרוצח תינוקות. ואם זה שווה משהו – סת' מקפרלן היה מנחה מזעזע, ובדיחת הציצים שלו לא הזיזה לי לכאן או לכאן, היא בעיקר גרמה לי לחכות לרגע שבו אוקטביה ספנסר תציג את הזוכה לשחקן המשנה הטוב ביותר, וסת' מקפרלן (ג'וזף גורדון לוויט היה מטרים ספורים ממנו, כמה היה צריך בשביל להעיף את מקפרלן מהבמה ולהעלות אליה את גורדון-לוויט?) יעוף מהבמה ויכתוב פרק כלשהו ל"פאמילי גאי". יש סיבה שהנוכחות שלי בדיוני המגדר פה נמוכה במיוחד, והיא הובהרה יפה מאוד על ידי אדם. הדיונים האלה, לאחר הדיון הזה (שהבהיר יפה מאוד את עמדת כל המעורבים בדבר), באמת יראו לי שונה עכשיו – דיונים כמו דיון הכוסית מהביקורת על "אופטימיות היא שם המשחק" (דיון שהקשר בינו לבין סרטו האחרון של דיוויד או. ראסל עדיין נחקרת במכון ויצמן) עדיין יראו לי לא קשורים, אבל עכשיו דיון כמו מה שהתנהל בעקבות שיר הציצים של סת' מקפרלן או הדיון על המיזוגניה שהובעה ב"אדם וכלב" עכשיו נראים לי יותר במקום. אני שמח שהדיון ששנאוצר התחיל פה הבהיר את העניין.
הדיון לא היה קשור לסרט, הוא היה קשור לביקורת.
Just sayin'.
הוא התחיל בתור דיון שקשור לפסקה וחצי מתוך הביקורת,
המשיך בתור דיון שקשור למילה מתוך הביקורת, שפתחה צוהר לדיון שלא קשור לסרט, לביקורת, או ל"עין הדג".
תודה
אני מבינה יותר את העמדה שלך עכשיו. והאמת היא שגם אני שמחה על ההודעה על שנאוצר, היא באמת מחדדת את ההבדל (אם כי לא מספיק. ואגב, ההודעה המקורית שלו באמת – באמת! – נוסחה בעדינות ולא היתה אגרסיבית). בכל מקרה אני חושבת שבמקרה של סקסיזם (כמו אנטישמיות או גזענות) הגבול בין להיות שותף לבדיחה ובין קבלת הנחות היסוד שלה הוא דק, וחזרה על הבדיחה לא עוזרת במיוחד להדגיש אותו.
אני מאמינה שדיונים על פמיניזם, מגדר או סקסיזם בקולנוע מעשירים את החוויה (לפחות שלי) כצופה, ומעשירים את הדיון בכלל. אין ספק שהם יכולים לעצבן ולהתפס כבולטים או נדחפים לאן שלא צריך אותם. אבל כאמור, הם חלק מהחבילה, גם במקומות פחות צפויים. אני מקוה מאד לשמוע את הקול שלך בהם בעתיד, גם כי זה חשוב אבל בעיקר כי אני אוהבת לקרוא את הדעות והניתוחים שלך.
שמח שהעניין הובהר
כמו אדם, הבעיה עם הדיונים האלה היא לא בהכרח עצם קיומם, בניגוד למה שאני ושנאוצר טענו פה קודם, אלא אווירת הריב והכעס שהם גוררים איתם. אני מעדיף להימנע מהמתיחויות הללו, ואם זה אומר שאני אצטרך להתעמק בדיונים "גיקיים" על איכות השירה של ראסל קרואו או על מי ישחק את נבל מספר 354 בספיידרמן הבא, אני מוכן לשלם את המחיר.
אתה מודע למה שיצרת פה עכשיו?
התחלת דיון בנושא הפסקת הדיון על סקסיזם ודעות קדומות. ואני מזהיר אתכם, אם מישהו חושב להגיב גם להודעה שלי ולהתחיל דיון על זה שהוא התחיל דיון בנושא הפסקת הדיון ההוא אני לא אחראי למעשי.
"אני אנטי פוליטיקלי קורקט!"-
ידוע גם בתור "מה שגברים לבנים אומרים כשלא נותנים להם להשפיל את מי שאינו גבר לבן".
Leave MacFarlane alone
פיט האמונד מ"דדליין" כתב מאמר על ההנחייה של מקפרלן ואני לא יכול שלא להסכים איתו:
אנשים עשו פה הר מעכבר. המנחה הוא חלק נורא חשוב באוסקר, ולפעמים הוא ההבדל בין טקס משעשע ונחמד לבין טקס יבש שאתה רק מחכה שיגמר כבר. מקפרלן סיפר כמה בדיחות על נשים, יהודים וכו' וישר הפכו אותו לשובניסט אנטישמי. תעשו לי טובה. אולי אני לא מכיר אותו אישית, אבל די בטוח שהוא לא כזה, זה פשוט סגנון ההומור שלו. בכלל, הבדיחות שלו בטקס הן רק קצה הקרחון, יש לו דברים הרבה יותר קיצוניים. אז אפשר לשבת בפנים זעופות ולשאול איך יש לו את החוצפה לספר בדיחות כאלה. או שאפשר לקחת אותן בצורה הומוריסטית, כמו שהן אמורות להתקבל. גם אני לפעמים עושה בדיחה על נהיגה של נשים, למשל, אבל אני מכיר לא מעט נשים שהן נהגות הרבה יותר טובות ממני. זה רק הומור.
מקפרלן הוא לא המנחה או הקומיקאי הראשון שעושה בדיחות על קבוצות מיעוט או סטריאוטיפים. אבל אנשים הולכים עדיין לראות את הקומיקאים האלה או צופים בסדרות שלהם. גם יש קטע במאמר שמדבר על המוסר הכפול בכך שבטקס גלובוס הזהב (אותו לא יצא לי לראות) המנחות – טינה פיי ואיימי פוהלר – סיפרו כמה בדיחות עם הומור דומה, ובעוד הן קיבלו שבחים על הופעתן, מקפרלן נקטל קשות. לי אין שום דבר נגד נשים, הומואים, שחורים וכו' ועדיין נהניתי מההנחייה שלו. זה שאנשים מספרים בדיחה או צוחקים ממנה לא אומר שהם מסכימים עם הכוונה שלה. ברור שאפשר להמנע מבדיחות כאלה, אבל יש גבול לכמה אפשר לרדת על הסרטים או השחקנים המועמדים. אז הבן-אדם סיפר כמה בדיחות, ביג דיל. או שתצחקו או שתזעפו, אבל תעברו הלאה, לא צריך לנפח משהו שאין מה לנפח בו.
תפריד בין התקשורת לצופים
התקשורת אוהבת לנפח דברים. זה מביא לה רייטינג. כמה חפרו על השמלה של אן הת'וואי, שיש בה תפרים באיזור החזה שנראים קצת כמו פיטמות? פאקינג שמלה. האינטרנט שצף וגעש כאילו זה היה האירוע המרגש של 2013.
כמו שנאמר פה בהרבה תגובות – זה לא מה שאתה אומר, זה איך שאתה אומר. קומיקאי טוב יודע להעביר חומר קשה בצורה שתיתקבל טוב אצל הקהל ולא תיצור אנטגוניזם. למקפרלן אין את היכולת הזו, ולכן הוא יצר נגדו הרבה אנטגוניזם. רוב הצופים פשוט חשבו שהוא לא מצחיק ולא התחברו להומור שלו, וזכותם.
בתקשורת, לעומת זאת, להגיד 'היה לא משהו' זאת כבר ממש לא אופציה. הבחירה היא בין להלל או לקטול, ואין שום תחום אפור באמצע, כי כותרת 'אפורה' לא תגרום לאנשים להקליק עליה, ואכן מבאס שזה הסטנדרט כיום.
לא אכפת לי אם הוא סקסיסט אנטישמי
אכפת לי איך הוא משפיע על עיצוב המרחב הציבורי שגם אני חיה בו.
וההבדל בינו ללואי סי קיי ודומים לו זה לא רק אופן הגשת הבדיחות. הוא משחק על הסטראוטיפ ומגזים אותו בשביל צחוקים, הם מפרקים את הסטראוטיפ בשביל להצחיק. הם גם גורמים לך לחשוב. כריס רוק למשל מזגזג בין שני סוגי ההומור האלו.
אין לי בעיה כמעט עם שום סוג של הומור,
מקפרלן פשוט לא היה מצחיק. כנראה אופן ההגשה, או המודעות העצמית הגבוהה, אבל זה פשוט לא עבד. גלובוס הזהב של ריקי ג'רוויס היה הרבה יותר מצחיק, כי האיש הרבה יותר מצחיק.
כן אבל זה הרעיון שלו ושל סאות'פארק לדוגמה.
להוציא את כל הרפש מהחברה האמריקאית ולהציג להם את זה בפרצוף.
כאמריקאים רואים את קארטמן גזען באופן מגעיל, הם צוחקים, אבל רבים מהם סטיגמטים בדיוק כמוהו.
וכשהם רואים את הסטיגמות בצורה כל כך מוקצנת, הם מתחילים להיגעל ממנה ולהיות קצת פחות סטיגמטים בעצמם.
כל צופה של סאות' פארק יודע כמה גזענות וסטיגמות יש בסדרה על יהודים.
לא כל צופה של סאות' פארק יודע שמאט סטון יהודי בעצמו, והוא עושה את הסדרה בשביל להציג לחברה האמריקאית איך ל-א להתנהג.
לא בדיוק
סאות' פארק תמיד מדגישים, גם בחלקים היותר סטריאוטיפים שלהם, שיש שחורים שהם נורמלים לחלוטין ואפילו מודל לחיקוי – טוקן, קייל, שף ויותר מדי נשים בשביל לרשום – כולם, גם אם הם עוקבים אחרי סטריאוטיפים מדי פעם ( שחורים יודעים לנגן בס, ליהודים יש שק כסף) זה או בדיחה בבירור שמודעת לכך שהיוצרים לא חושבים ברצינות שהם נכונים, או סטריאוטיפים חיובים יחסית ובכל מקרה, זה לא משנה כי בסופו של יום הם אנשים נורמלים כמו כולם. ( זה תקף כמעט לכל סטריאוטיפ שסאות'פארק ייצגו, חוץ מאסייאתים וקנדים, שאותם הם אוהבים להציג באופן מוקצן אך לא תמיד שלילי)
הרפש שמוצג מוצג בצורה שלילית, קארטמן שוב ושוב לאורך הסדרה נחשב כתור דמות נלעגת ונוראית שכל דבר שהוא אומר אמור אוטומטית להחשב לנוראי ומפגר.
לא ראיתי איש משפחה בצורה סדורה, אז אני נמנע מלהגיב על הסדרה – אבל בקטעי הסטנדאפ שלו בטקס, לא הייתה את ההבהרה שלו ש"הכל בעצם בדיחה אני בכלל לא חושב ככה". אולי הוא לא חושב ככה, אולי הוא חושב ככה רק בשביל הבדיחה – זה לא ממש משנה מה הוא חושב אלא מה שהקהל הבין. אם הוא עושה בדיחה וחצי מהקהל חושב שהוא שובניסט, כנראה שהבעיה היא בו ( כי לדוגמה לואי סיקיי יכול לעשות בדיחות הרבה יותר נוראיות והקהל סולח לו בקלות)
אני רוצה להודות, לך מר קרקר כפול
בזכותך קיבלתי כרגע אימאג' ויזואלי של לואי סיקיי מנחה את האוסקר.
זה סופר משמח לראות בפוסטר האוסקר למעלה
את השם "The Gatekeepers" יחד עם "ג'נגו" ו"חיות הדרום הפראי", מוצג בצורה יותר ברורה מ"ארגו" ו"לינקולן". זה לא אומר יותר מדי, כי גם "היצ'קוק" ו"Chasing Ice" מופיעים בצורה ברורה ממש בפוסטר הזה, אבל עדיין בוסט-נחמד לאגו-הלאומי. כאילו, כל עוד אתה לא בוחר לשמוח שהסרט הזה לא זכה ומתבאס שדרור מורה לא בחר לצנזר את עצמו.
טעות משעשעת
ברגע בו מכריזים על אנג לי כזוכה בפרס הבימוי (0:02 בוידאו) שימו לב למשבצת של דייויד או ראסל :
http://www.youtube.com/watch?v=4tumbKV-6QE
הי, אם לארי וואשובסקי יכול...
(ל"ת)
מחאה בקרב אמני אפקטים ויזואליים
לאחר שביתת התסריטאים ב-2008, מסתמן משבר חדש בתעשיה, הפעם בקרב אמני האפקטים הויזואלים. מסתבר שעוד דרמה קטנה התחוללה בטקס האוסקר השנה, רק שהיא נבלעה בין נפילות בעליה לבמה ושירים עם הומור שנוי במחלוקת.
הסטודיו Rhythm and Hues, האחראי על האפקטים הויזואלים בסרט 'חיי פאי' הכריז על פשיטת רגל. הענף כולו פועל על רווחים מינימליים מזה זמן רב ומחאה עלתה מצד העובדים בתחום. הסטודיו זכה השנה באוסקר עבור עבודתו על הסרט. כשביל ווסטנהופר, עובד בחברה שעלה לבמה לקבל את הפרס, התחיל לדבר בנאום הזכיה שלו על המשבר ועל המחאה שהתחוללה באותם רגעים ממש מחוץ לאולם, הוא נחתך מיד הן ע"י שיר הנושא ממלתעות, והן ע"י המצלמה שמיד עברה לצלם את ניקול קידמן עושה פרצוף עצוב ואומרת ‘Oh, poor thing’ . אאוץ'.
בהמשך הטקס, העבודה על הFX לא הוזכרה ע"י הצלם של 'חיי פאי' קלאודיו מירנדה שזכה גם הוא באוסקר על עבודתו, ולא ע"י אנג לי, שזכה בפרס על הבימוי. האחרון הודה לכל העולם ואשתו, עד לצוות שהיה אחראי על תפעול הבריכה בה התרחש רוב הסרט, אך לא לצוות הFX שהפכו בריכה וסירה לעולם ומלואו.
האירועים הביאו לפעילות רבה (וזעם רב) בדף פייסבוק שהוקם כדי להעלות מודעות לחשיבות הFX בפייסבוק – http://www.facebook.com/VfxSolidarityIntl
דוגמאות רבות לסרטים לפני ואחרי האפקטים הויזואלים – http://imgur.com/gallery/RAD1yr7
ושלל כתבות מעניינות בנושא –
http://www.gizmodo.com.au/2013/02/life-in-the-movie-business-an-inside-look-at-the-vfx-crisis/
http://io9.com/5987131/why-the-visual-effects-industry-protested-the-oscars-and-how-the-academy-insulted-them-in-return?utm_campaign=io9_Facebook_socialflow&utm_source=Socialflow&utm_medium=Facebook
http://variety.com/2013/film/awards/visual-effects-artists-protest-near-oscars-817905/
http://www.hitfix.com/motion-captured/the-visual-effects-community-sees-red-in-the-wake-of-oscar-protest-and-on-air-snub
האם השביתה הגדולה הבאה בדרך?
I really hope so.
These people deserve to be recognised for their very hard work and they should definitely get paid for it. Both Ang Lee and Claudio Miranda should be ashamed of themselves. The latter especially, as his "photography" is nothing without these people's work.
What happened during the Oscars was low and shameful.
מש"א
מרכז הכוח של "חיי פיי" הוא הצד הויזואלי שלו, ובנוסף לכך הוא גם ממוחשב להפליא. ההתעלמות הבוטה מהפן (הענק) הזה באוסקרים היא באמת בושה. זה מרגיז לראות איך הסטודיו שאחראי לסרט הכי אסתטי של השנה פושט את הרגל, וההתייחסות היחידה לזה בטקס האוסקר הושתקה בכזאת בוטות.
(אתה לא כותב מחוץ לארץ עד שאתה לא מגיב באנגלית בעין הדג![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
)
והסבר בעברית
פוסט של אילן וינטרוב באיגוד האנימטורים:
http://www.animationunion.org.il/articles/vfx-crisis/
שאלה - איפה אני רואה את הטקס?
מצאתי באתר של ABC אבל אם אני זוכר נכון הם לא נותנים לראות את זה במדינתי…יש דרך לעקוף את זה,או מקור אחר לראות בו את הטקס?