במקור: There Will Be Blood
תסריט ובימוי: פול תומס אנדרסון
על פי הספר '!Oil' מאת אפטון סינקלייר
שחקנים: דניאל דיי-לואיס, פול דיינו, דילון פרייזר
'זה ייגמר בדם' הוא סרט-מפלצת.
לא רק משום שהגיבור שלו הוא מפלצת, אלא בעיקר משום שאין בסרט רגע יחיד של חמלה או נחמה. מערכות היחסים שהוא מתאר הן מסכות ארוכות של שיעבוד והשפלה, ריטואלים חוזרים ונשנים של אלימות גופנית ונפשית. הקלישאה אומרת על סרטים דומים ש"אין בהם טובים או רעים"; היא איננה נכונה לגבי 'זה ייגמר בדם': אין בו "טובים". יש בו רק דמויות פגומות, נכות מבחינה רגשית או גופנית או משתי הבחינות גם יחד, ופול תומאס אנדרסון, הבמאי והתסריטאי, עוקב אחריהן בלי לרחם ובלי לנסות להבין. הנוף הצחיח של דרום מערב ארה"ב הוא גם נופו המוסרי של הסרט: מדבר ציה.
'זה ייגמר בדם' מתחיל כאשר דניאל פליינוויו נמצא עמוק בתוך פיר כרייה – הוא מחפש אחר מרבצי כסף. קשה להבחין בתווי פניו מאחורי הזקן הסבוך, ובאור העמום קפלי החולצה של דניאל נראים כמו המשכן הטבעי של תצורות האבן על קירות הבור. דניאל הוא אחד עם האדמה. והנה הוא מחליק מעל הסולם היורד אל הבור ושובר את רגלו. בכוחות על אנושיים הוא מחלץ את עצמו מתוך הקבר שכרה לעצמו, כמו הברון מינכהאוזן המושך את עצמו בציציות ראשו. דניאל פליינוויו מוליד את עצמו, ללא אב וללא אם. המצלמה מלווה את דניאל כשהוא מושך את עצמו מן הפיר אל עבר הגבעות. ואז, במקום תרועת ניצחון מאז'ורית, נשמעת צווחת כינורות ההולכת ונצברת מעלה-מעלה עד לשיא צורם ומבשר רעות.
זו סצינת הלידה של איש הנפט דניאל פליינוויו. בפעם הבאה שאנחנו פוגשים אותו הוא כבר יזם מבוסס, הנתמך על ידי צוות נאמן של עובדים ועל ידי בנו בן ה-10 לערך, אייץ'-דבליו. יום אחד מגיע אליו צעיר צנום ובעל פנים ירחיים בשם פול סאנדיי, והוא משכנע את דניאל לקנות ממנו מידע על חוותו של אביו, שנפט זורם בכוח בכל עורקיה התת קרקעיים. דניאל ובנו מגיעים אל החווה, ושם איליי, אחיו התאום של פול ומטיף אוונגליסטי כריזמטי, מסכים למכור לדניאל את החווה, בתנאי שיתמוך בכנסייתו, "כנסיית ההתגלות השלישית". מאותו הרגע הופך מיזם הנפט של פליינוויו לחלק מהקהילה המקומית, וחייהם של איליי ודניאל ניצררים זה בזה.
שארית הסרט מתארת את יחסיו של דניאל עם איליי, עם בנו, ועם אחיו למחצה שמופיע משום מקום. אבל קשה מאד לדבר על עלילה קוהרנטית, ממש עד לסצינה האחרונה. במקום עלילה, אנדרסון מעמיד שורה של סצינות אפיזודיאליות שיוצרות יחד את אחד הדיוקנות הקולנועיים חסרי הרחמים ביותר שידע הקולנוע האמריקני. פליינוויו הולך ונעשה עשיר, אבל העושר אינו מפייס אותו. להיפך, העושר מתרגם לעוצמה, והעוצמה הזו נאגרת ונאגרת ונלחצת אל תוך גופו כמו קפיץ והיא מאותתת על עצמה בעמידתו השפופה והדרוכה, ומבטו המלוכסן ובפניו המעוותות תמיד, ובאופן שבו הוא מפסיק לומר מילים ומתחיל לירוק אותן. דניאל הולך ומאבד את שפיות דעתו, אוגר את המיזנתרופיה שלו טיפין טיפין, כמו גייזר, כמו באר נפט שרק מחכה להתפוצץ. בשום שלב אנדרסון לא מספק הסברים או הנמקות – פסיכולוגיות או אחרות – למגלומניה של דניאל. הוא רק מתאר אותה, מתעד את התהליך המפרך שבו פליינוויו כורה עצמו למפלצת.
רוברט אלסוויט, צלמו הקבוע של אנדרסון, מצלם נפלא, כהרגלו. אבל אלו לא צילומי הנוף הנהדרים, או מגדלי הקידוח הבוערים על רקע הלילה הכחול, שמייחדים את עבודתו. זו הדרך שבה הוא מצלם את פליינוויו. לדוגמה, כאשר הוא משוחח עם קבוצה של חוואים, והמצלמה נשארת ממוקדת בפניו, גם כאשר אחרים מדברים; או כאשר הוא פוגש את אחיו למחצה והמצלמה נשארת מאחורי גבו, כופה עלינו את נקודת מבטו של פליינוויו אבל מסתירה מאיתנו את פניו; או כאשר הוא יושב במסעדה עם בנו ומקשיב ליריביו מדברים עליו, ואת פניו כמעט שמסתיר תפריט שמחזיק אחד מאותם יריבים, וכפי שהצופים לא יכולים להתרכז בפניו של הגיבור, כך הלהג מהשולחן הסמוך לא מאפשר לדניאל להתרכז בארוחה. האופן הזה שבו אלווסיט מצלם את דניאל הופך אותו לדמות מגלומנית, מהפנטת, ומצד שני, לאדם בלתי מובן ובלתי מוסבר.
אל הצילום האינטימי והחודרני הזה מצטרף הפסקול הסיוטי של ג'וני גרינווד, שכמעט אין בו קטעים סימפוניים שגרתיים. יש בו הרבה חריקות וצרימות של כלי מיתר, אקורדים דיסוננטיים של פסנתר וכלי הקשה שיוצרים מקצבים שבורים, זמזמניים. אנדרסון מפליא להשתמש בפסקול, גם בקטעים הפעלתניים יותר, כאשר מגדלי הקידוח נבנים, אבל כוחה של המוזיקה מתגלה בעיקר כאשר היא מתגנבת אל תוך הסצינות המינוריות יותר, שבהן לא קורה הרבה ולא נאמר דבר חשוב, אבל המוזיקה המסויטת פתאום צובעת אותן מחדש.
אי אפשר לא לומר דבר על המשחק של דניאל דיי לואיס. אני התרשמתי פחות מהתפרצויות הזעם שלו, לא משום שהן היו גרועות – הן היו מצמררות – אלא משום שמשחק טוב מזוהה בדרך כלל עם משחק צעקני. אבל דיי לואיס בונה את הדמות שלו דווקא ברגעים השקטים, ברגעים של שתיקה, ואז אפשר לראות איך השנאה הולכת ונצברת מתחת לפני העור שלו, חורצת חריצים וקמטים ופוערת חיוכים שאין בהם אפילו חצי זווית של שמחה. אבל בכל ההילולה סביב דיי לואיס נשכח פול דאנו הצעיר, המגלם את פול ואת איליי, ונשכחת גם העובדה ש'זה ייגמר בדם' הוא לא הצגת יחיד, אלא דו-קרב בין שני אקדוחנים טרופי נפש, ושהמטיף ההיסטרי, הנשי, הצווחני, של דאנו הוא יריב ראוי לקאובוי המופנם והדחוס של דיי לואיס.
כשאדם מן היישוב מתבקש לחוות את דעתו על סרט, הוא בדרך אומר שהוא "אהב" אותו, או שהסרט "יפה" בעיניו. אבל 'זה ייגמר בדם' הוא לא בדיוק סרט מן היישוב, ולמונחים כמו "אהבה" או "יופי" אין משמעות לגביו. 'זה ייגמר בדם' הוא אולי סרט יפה לעין, אבל המבט שלו בדניאל הולך ומתכער ככל שדניאל הולך ונעשה מפלצת, והגיבור עצמו, שנולד כעל-אנוש, מתדרדר לכדי קריקטורה גרוטסקית של עצמו בדקות הסיום. אהבה, כאמור, אין בין הבמאי לגיבור שלו, וקשה לדמיין צופה שיזדהה עם דניאל או עם איליי. 'זה ייגמר בדם', כמו דניאל, הוא סרט מכוער, חסר אהבה ובלתי ניתן לאהבה. אבל יש בו עוצמה מדהימה, מפלצתית. זו לא עוצמה של סיפור אהבה בלתי אפשרי או של ניצחון כנגד כל הסיכויים. זו העוצמה של סילון נפט הבוקע בכוח אדירים מתוך מגדל קידוח ומתלקח ובוער עד שהוא מכלה את עצמו וכל מה שסביבו כליל. זהו קולנוע שחור, שלילי, חדור שנאה, וזהו קולנוע גדול.
שאלה
האם הסרט הוא פמפלט אנטי-קפיטליסטי צדקני טיפוסי (כפי שמרמזת העובדה שהוא עוסק בקפיטליסט דורסני וככל הנראה לא מציג אותו באור חיובי במיוחד), או שהמסר קצת יותר מחוכם מזה? ואם כן, האם זה מחוכם ברמה של "כן, הקפיטליסטים בני זונות, אבל גם האחרים לא משהו", או ברמה של "גם בקפיטליזם יש הרבה טוב, הגם שהוא מיוצג בידי דמויות פגומות"?
ממש לא
האמת היא שעד שקראתי את השאלה אפילו לא קישרתי בין קפיטליזים לדמות של דניאל.
רדיפת הממון שלו בסרט נתפסת בעיני רק ככלי שמשרת את השינאה שלו כלפי כולם. במידה מסוימת נראה שהתאווה שלו לעוד שדות נובעת יותר מהרצון שלו שאף אחד אחר לא יזכה להנות מהם והוא יזכה "לדפוק" את כולם מאשר רדיפת בצע.
למה השאלה הזו נשאלת לפני הצפייה בסרט?
האם צפייה בסרט אמורה להיות מותנית במסר שלו ובאידיאולוגיה שהוא מבטא?
למה השאלה הזו נשאלת לפני הצפייה בסרט?
צפייה בסרט לעתים קרובות מותנית באיכות שלו. סרט שהמסר והאידאולוגיה שלו, עומקם כעומק בריכת הפעוטות, הדבר לא מבשר טובות לגבי איכותו.
ואתה אומר את זה אחרי שקראת את הביקורת?
לפי הביקורת, הסרט הוא איכותי עד מאוד. אם הסרט הצליח לעשות רושם עז על המבקר בלי קשר למסר שלו (שיכול להיות איכותי או לא איכותי), האם זה לא מספיק?
ואתה אומר את זה אחרי שקראת את הביקורת?
לא. מן הסתם לא נכון לבסס דעה על סמך מבקר בודד, בפרט אם ייתכן שהאספקט הזה (שבעיני הוא בעייתי) לא מפריע לו.
ואתה אומר את זה אחרי שקראת את הביקורת?
מסרים פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים הפסיקו לעניין את נמרוד? אויה, לאן הגענו.
זה כבר לא נמרוד.
התולעים מאנימורפס השתלטו על המוח שלו.
ואתה אומר את זה אחרי שקראת את הביקורת?
לא קשור ל"לעניין". קשור ל"אם הוא מסכים עם המסר, אולי העובדה שהוא מועבר בצורה שטחית מפריעה פחות". אני יודע שלי זה קורה יותר מדי פעמים.
אני חושב שהטיפול של אנדרסון בסוגיית הקפיטליזם שטחי עד לא קיים,
אבל הקפיטליזם, כשיטה כלכלית, לא ממש מעניין אותו. מה שכן מעניין אותו זו המשפחה, ואפשר לקרוא את הסרט כביקורת על המשפחה הקפיטליסטית.
שאלה
טוב, ראיתי את הסרט. מאוד נהניתי (פרט אולי לסיום שכבר גלש לאבסורד), ואני נוטה להסכים שאין בסרט בכלל דיון על קפיטליזם, ושדניאל לא מסוגל לייצג אף אחד (בפרט לא רעיונות ואידאות, אבל גם לא סטריאוטיפים) מלבד עצמו.
נדמה לי שהאינטואיציה הראשונית שלך הייתה נכונה
הסרט דידקטי והמסרים שלו שטחיים. פשוט ביזיון.
נדמה לי שהאינטואיציה הראשונית שלך הייתה נכונה
ייתכן. הרבה אנשים, גם פה, טענו שהסרט הוא אלגוריה למשהו. לטעמי, בשל העובדה ששתי הדמויות הראשיות הן קריקטורות מהלכות (בפרט בסצינת הסיום המטורללת), אני מעדיף לא לחשוב עליהן כעל מייצגות של שום אידאה, מהטעם הפשוט שאם זו אכן הכוונה הרי שזו צורת הייצוג הנחותה ביותר.
…ואני נותן יותר קרדיט לבמאי.
נדמה לי שהאינטואיציה הראשונית שלך הייתה נכונה
ממש ביזיון!
שמעתי שדניאל דיי-לואיס גם לא שירת בצה"ל!
הילד אפילו לא יודע לקרוא
איז המין אבא אוהב שרוצה להוריש לבנו עסק לא מלמד אותו אפילו לקרוא?
הילד אפילו לא יודע לקרוא
בפורום אחר נתקלתי בסברה שפליינויו הוא אנאלפבית. לא הקדשתי לכך תשומת לב בזמן הצפייה, אבל נדמה לי שמעולם לא רואים אותו קורא או כותב משהו מעבר לחתימת שמו.
אבל כשהוא פותח את היומן
רואים שהוא מחזיק אותו הפוך. זה היה הסימן הכי גדול שהוא לא יודע לקרוא. בעצם, השני הכי גדול. נראה לך שילד חרש לא ינסה ישר לתקשר בכתב אם הוא יכול?
יפה
במיוחד הפסקה האחרונה
נשמע כמו סרט שצריך לראות בקולנוע
בד"כ התואר הזה שמור אצלי לסרטים עתירי תקציב ואקשן שחייבים לראות על מסך עצום. אבל יש גם סרטים כבדים – ו'זה ייגמר בדם' נשמע מתאים לתיאור, שאלא אם כן אני סגורה באולם למשך שעתיים ואין לי משהו אחר לעשות חוץ מלראות אותם, ייקח המון זמן עד שאני אראה אותם מיוזמתי בבית.
יש גם סרטים, כמו, נגיד, 'אפוקליפסה עכשיו' שאף פעם לא יצא לי לראות רק בגלל שלהתיישב לראות אותם מרגיש קצת כמו לעשות שיעורי בית, או לסמן וי ברשימת 'סרטי החובה' הדמיונית שיש לכל אחד.
(:
בכל אופן, נשמע שזה סרט שכדאי שאלך לראות בקולנוע לפני שהוא יהפוך לעוד אחד מהסרטי חובה האלה שאני חייבת לראות מתישהו.
ביקורת מבריקה של אהרון קשלס:
http://pirannakarina.blogli.co.il/archives/119
ביקורת מבריקה של אהרון קשלס:
מבריקה? אליבא דקושלוס "בין השינויים הרבים שמציע העיבוד החדש מזדקרת לעין ולאוזן בחירתו של אנדרסון להשתמש בסיפורו של טייקון הנפט כדי לדון במקומו המיוחד כקולנוען עצמאי הפועל בעידן של התאגידים הגדולים. כזה שעלול להיבלע בקרוב מאד, בייחוד במקרה של זכיה באוסקר, בזרם המרכזי של הוליווד." מכאן שעל-פי ההיגיון הקושלוסי המבריק, החארה טיפוס הזה (שלידו התאגידים הם פשוט נשמה טובה) הדניאל הוא בעצם בבואה/מטפורה של אנדרסון. אנו. מבריק מה מבריק, אני הייתי מציע לקושולוס לקחת קורס הכנה לפסיכומטרי כדי להבין שמעבר למה שהוא אומר יש משתמע ממה שהוא אומר. בדרך הזו אולי בפעם הבאה הוא יעשה קצת חושבים לפני שהיד מרפלקסת אל המיקלדת.
תגיד, חוץ מעיוות שמו של המבקר, וההצעה לשלוח אותו לקורס,
יש לך איזו ביקורת קונקרטית?
מסכים. פשוט גאונית.
האופן שבו מצולם גיבור, או איך מצולמת סצינה, היא עניין של במאי ולא של צלם ובהנחה שצולמה יותר מאפשרות אחת אזי ההחלטה תהיה בין הבמאי לעורך וזה אומר שהצלם הוא שולי לגמריי במה שאתה מייחס לו. כוחו של הצלם מתקיים בקומפוזיציה בתאורה, בצבע, כלום מעבר לזה.
כל כך לא
צלם טוב מנהל דיאלוג מתמיד עם הבמאי ושניהם מפרים זה את זה. זה ממש לא רק ענין של קומפוזיציה (שאגב, היא החלטה בימויית מאד חשובה), תאורה (שגם היא החלטה בימויית מאד חשובה) וצבע.
גדולי הצלמים של הקולנוע (סטורארו, ניקוויסט ועוד) לא קיבלו את שמם רק משום שידעו להציב מלמה ותאורה. הם הפכו לגדולים בתחומם משום שידעו כיצד להעשיר את הסרט ולהעניק את האווירה הנכונה לחזון שהם היו שותפים לו יחד עם הבמאי. יש סיבה טובה לכך שבמאים מסוימים (לרוב, המאסטרים) נצמדים לצלמים שלהם כשהם בעצם הופכים לצמדים כמעט בלתי נפרדים.
כל כך לא
אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני לא ממעיט מערכם של צלמים או מצילום בכלל. אני התייחסתי לביקורת וכשהמבקר קובע משהו בסגנון של לתת קרדיט לצלם על החלטה להשאיר את המצלמה על פניו של הגיבור במקום להראות סביבה או דבר אחר, אז הוא פשוט מדבר שטויות בגלל שהדברים האלה אינם בתחום הצילום. בכל מקרה, ובלי לגרוע מערכם, צלמים משפיעים בתחום הקומפוזיציה, התאורה והצבע, זה מספיק המון בשביל לא להעמיס עליהם עוד.
ושוב פעם: כל כך לא.
כל החלטה צילומית בסרט, כולל הקומפוזיציה, הפריימינג וכל מה שמשתמע מכך (לא רק טכנית, אלא גם מבחינת המשמעות העלילתית תוכנית שנטענת מכך) היא בתחומו של במאי הצילום (כך הוא מכונה באנגלית, וזה שם מדויק הרבה יותר מצלם).
את גם לא יכול לבוא ולקבוע מה בתחום הצילום ומה לא (כפי שאמרת: "הוא פשוט מדבר שטויות בגלל שהדברים האלה אינם בתחום הצילום")
משום שזה נקבע בכל סרט על ידי הבמאי והצלם. אין סט כתוב של כללים חצובים באבן שקובעים מה בתחומו של הצלם ומה לא. ובמקרים של במאים שעובדים באופן קבוע עם צלם מסוים, כפי שנעשה כאן, הניסיון מלמד שהצלם תורם הרבה יותר מהתחום הצר שדיברת עליו. אז לפני שאתה מאשים אחרים בדיבור שטויות תדאג טוב טוב שאתה לא תצא בסופו של דבר זה שמדבר שטויות.
זה בסדר,
סרטים שמיועדים רק למי שיודע למצוא את כל הרמיזות והמחוות הללו ולנתח אותן למוות בדרך-כלל לא מעניינים אף אחד אחר.
כל כך לא
אתה בעצמך מסכים שהצלם אחראי לקומפוזיציה. אז אלא אם נכחת על הסט ואתה יודע בדיוק כיצד אנדרסון ואלסוויט כיסו את הסצינות ויכול להוכיח חד משמעית שזאת החלטת עריכה ולא החלטת צילום, הטיעון שלך לא מתבסס על כלום.
ושנית – אפילו אם הסצינות כוסו באופן מסורתי ממגוון זוויות, עדיין כל אחת מהזוויות האלה תוכננה והוצאה אל הפועל ע"י הצלם. כך שהקרדיט מגיע לו בכל אופן. אם הצלם לא היה עושה עבודה כל כך שקדנית, החלטות העריכה שאתה מתאר לא היו מתרחשות.
________________
אגב, אני, בניגוד לדיעה הרווחת, חושב שהצילום בסרט הוא אחד הצדדים החלשים בו, באופן יחסי. צילום יפה עם קומפוזיציות מבריקות, אבל הוא השאיר אותי עם ההרגשה שזה יכול היה להיות הרבה יותר מיוחד ורב משמעות.
''זה ייגמר בדם'' הוא אחד הסרטים הטובים והמרשימים שראיתי
סרט שגם עתה, כשבוע לאחר הצפייה, לא יוצא לי מהראש.
המילים "יצירת מופת" קטנות עליו, ממש כשם שכל סופרלטיב אחר שישפך עליו יחוויר לעומת היצירה המאד מרשימה הזו של פול תומס אנדרסון.
נורא קשה למקד את המחשבות ולומר על מה הסרט. כן, הסרט הוא על אמריקה והדרך שבה אמריקה שאנו מכירים כיום, על הטוב והרע שבה, נוצרה. כן, הסרט הוא על קפיטליזם ודת ועל כך שאין הבדל גדול בין השניים. כן, הסרט הוא על בצע כסף, על השאיפה לכוח, על אוונגליזם, על שטניות (לאוו דווקא של פליינוויו, אילי שטני לא פחות ממנו), זהו סרט על אהבה לא כפי שאנו מכירים אותה, וזהו סרט שמציג את אמריקה כאומה פסיכית למדי. אבל איזה אומה אינה פסיכית בדרכה שלה.
הסרט הזה הוא על כל הדברים הללו ביחד וכל אחד לחוד, אבל הס"ה שלם הרבה יותר מסך כל החלקים הללו. "זה ייגמר בדם" הוא יצירת מופת משום שבין השאר הוא משאיר חלק גדול מהסוגיות הללו פתוחות. אנדרסון אולי לא מזדהה עם שני הגיבורים שלו, אבל הוא גם לא מתעב אותם. באיזשהו מקום הוא אפילו מבין אותם, וככאלה הדמויות שלהם – מפלצתיות ככל שיהיו – הן אנושיות וזקוקות לחמלה גם אם הן לא יודעות את זה ולעולם לא יודו בכך.
כוחו של הסרט הוא בין השאר משום שהוא לא נוקט בעמדה חד משמעית אלא מציג מצב מסוים האופייני לאמריקה (אבל לא רק) ומעלה סוגיות שלא תמיד ניתן לענות עליהן באופן חד משמעי. ממש כמו בחיים. מבחינה זו הוא סרט מאד לא אמריקאי, סרט שחותר תחת כל קונוונציה הוליוודית טיפוסית שאנו מכירים.
''זה ייגמר בדם'' הוא אחד הסרטים הטובים והמרשימים שראיתי
אני לא בטוח שהסרט אומר משהו על אמריקה. הסרט אומר משהו על דמות מאוד ספציפית, ואנחנו רואים בסרט דוגמאות לאנשי נפט אחרים, והם אנשים רגילים לגמרי שמבועתים מההתנהגות של דניאל. אישית, לכל אורך הסרט לא הפסקתי לחשוב דווקא על ארצות המפרץ ובעיקר עירק, מקומות בהם מוצאים את השילוב של דת, דם ונפט בכמויות יותר גדולות מאשר קליפורניה. אולי אלו התמונות של מגדלי קידוח בוערים והנופים הצחיחים שיצרו אצלי את הקישור, אבל גם הדמיון של פליינויו, הסוציופאת המוחלט (שאף מודה בזה באחד הרגעים הכי מופלאים בסרט), לסדאם חוסיין, כולל היחס החשדני לבני משפחה.
עוד קישור מעניין שלא הוזכר כאן עוד הוא סרט קודם של דיי-לואיס, כנופיות ניו יורק, בו הוא משחק דמות דומה במקצת. בסרט ההוא האמירה על אמריקה היתה ברורה יותר (ואף הובעה בטאגליין שהסרט שווק בעזרתו).
סרט באמת יוצא דופן
זו אחת מאותן פעמים, די נדירות יש לומר, בהן אני מאוכזב מהביקורת באתר.
כבר הרבה מילים נכתבו על הקשרים שבין "לא ארץ לזקנים" ובין הסרט הזה, והנה עוד אחד: את שני הסרטים האלו רצתי לראות בקולנוע עם ציפיות אדירות, אדירות מדי, בעקבות הביקורות עליהם.
מהסרט של האחים כהן נהנתי מאוד, אבל קצת התאכזבתי ביחס לציפיות.
את "זה יגמר בדם" ראיתי לפני כשבוע, ומאז הוא לא יוצא לי מהראש. זה לא רק שלא התאכזבתי: אני מרגיש שראיתי יצירת מופת, אחד הסרטים הטובים שראיתי בחיי (וכנראה הסרט הטוב ביותר שזכיתי לראות בקולנוע, מיד כשיצא ולא בדיעבד).
חיכיתי לביקורת באתר, וגיליתי ביקורת שכאילו מתארת סרט אחר לגמרי מזה שראיתי אני. יותר מזה: היא מתארת סרט שלא הייתי הולך לראות. "סרט בלתי ניתן לאהבה"? אני חולק.
ג'יזס
מה שבטוח – הסרט הזה שונה. שונה מהסרטים הקודמים של אנדרסון, שונה מכל הסרטים האחרונים שראיתי, שונה מכל מה שמקובל לתפוס כחוויה שהקולנוע אמור להציע לך. האם נהניתי מהסרט? עדיין אין לי מושג. האם הוא טוב? לכאורה הוא סובל מכל מה שניכר אותי ביצירות הקודמות של אנדרסון – עודף חשיבות עצמית, קושי בפיתוח דמויות, יוהרה, מסרים שמוגשים בגסות יתרה – אבל משום מה הפעם אני מתפתה להתאהב באקסטרווגאנזה שאנדרסון מציע, אולי בעיקר כי אישיות מפלצתית כמו דניאל פליינוויו (בגילומו האין-לי-מילים-לתאר-כמה-מדהים של דניאל דיי לואיס) היא באמת תופעה נדירה ומערערת שיווי משקל. אני עדיין לא מצליח להחליט אם באמת יש לאן לחפור במבנה העומק של הסרט או שמדובר בעוד תצוגת תכלית וירטואוזית אך חלולה של במאי שהתסריטים שלו בדרך כלל מעצבנים אותי או מותירים אותי אדיש, אבל כבר עכשיו "זה ייגמר בדם" הוא חוויה ששרדה איתי יותר מאשר, נניח, "מגנוליה". וכן, יש בו מן הקובריקה (על כך בתגובה יותר מפורטת שתבוא מתישהו בהמשך).
* מזל שאחר כך הלכתי לראות "סופרבאד" בסינמטק. סרט היסטרי. הרגיע אותי קצת מהסטרט של פליינוויו.
** "קרניבל". הרבה מאוד "קרניבל". סדרת הטלוויזיה המופתית הזאת ישבה לי בראש לאורך הרבה מהסרט. אני היחיד?
סדאם חוסיין, גרסת קליפורניה
אין לי דרך אחרת לתאר את הסרט הזה, שכולל שילוב של דם, נפט, מלחמת דת ודמות סוציופתית לחלוטין .
סרט תנכ''י
כמו הסרט החדש של האחים כהן (אבל קצת יותר) "זה יגמר בדם" מתנתק ממסורת של כמעט 100 שנים של קולנוע, ומבסס את הנראטיב שלו על עקרונות הסיפורת התנכ"ית במקום על המלודרמה והדרמה היוונית הישנות והטובות, אני לא מדבר על כל ההקשרים התנכיים הברורים עצמם, סרטים הולוודיים רבים השתמשו בהקשרים כאלה, אבל כמעט ללא יוצא מן הכלל השתמשו בהם כדי ליצור סיפור דרמטי קלאסי, פול תומס אנדרסון החליט להתעלם מהמסורת הזאת ולכן, לדעתי, הסרט שלו מרגיש כל כך חדש ולא יאומן.
סרט תנכ''י
אני רואה שאין עניין גדול בדברים האלה, בכל זאת, אצטט כמה משפטים מהספר מימזיס של אוירבך, שעוסק בהבדל בין שתי הגישות (היוונית והעברית) –
על הנרטיב המקראי –
מן התופעות המתוארות מובלט רק מה שחשוב למטרת העלילה, והיתר שרוי באפלולית. מודגשות רק נקודות השיא המכריעות של העלילה, מה שביניהם חדל-ערך. המקום והמטרה סתומים ואומרים דרשונו .
התיאור הלאקוני, החסר במתכוון של ההתרחשות המקראית, נועד לפתות את הקורא להשלים בתודעתו את הפרטים החסרים ולהשלימם על פי הבנתו הראליה המקראית, לפי אוארבך, איננה חשובה כשלעצמה, אלא כפלטפורמה הנושאת על גבה את לקחיו של המחבר האלוקי. הקורא מתומרן, בעל כורחו, לבחינת הרלוונטיות לחייו שלו של הסיפור המינמליסטי והעל זמני
ועוד ציטוט אחד – ממאמר של גלילי שחר על הפרק הראשון בספר – "מימזיס", של אוירבך –
פרק זה מציג דיון השוואתי בשתי סצינות, האחת מן האפוס ההומרי והשנייה מן הסיפור המקראי, ומעניק להן פירוש פרדיגמטי. את הסצינה ההומרית המספרת על הפצע של הגיבור היווני שהגליד ונעשה לסימן ההיכר שלו, קורא אאורבך כדוגמה לסגנון ספרותי שאינו מותיר דבר באפלה, אלא מגלה ומוציא הכל לאור. זה הייצוג המלא, החושני, הארצי ונטול הקונפליקטים, הנפרש כולו בהווה.
לעומתו עומד סיפור העקדה מספר בראשית, שבה מפענח אאורבך את הסגנון האלגורי, המופשט, החידתי, המותיר את העולם בחשכה. הסיפור המקראי מצייר דמויות אופי עמוקות אך לא ממשיות. כמו האל העברי, הדמויות המקראיות אף הן חסרות צורה.
העלילה המקראית אינה שלמה אלא פרגמנטרית, היא אינה מגלה הכל, אלא מכסה ומסתירה את הנעשה ומתכנסת בשתיקה.
והנה, מעיר אאורבך, דווקא הפרוזה המקראית, ספרות היסוד של התרבות המונותיאיסטית, יוצרת מסורת ספרותית פתוחה, מרחב של אלגוריות המזמינות קריאה ופרשנות ללא סוף. הסצינה המקראית על העקדה מכוננת את אופן הייצוג של הבלתי ניתן לייצוג. וזה, סבור אאורבך, המימזיס ההולם מציאות היסטורית מורכבת ורב-משמעית, כמו המציאות באירופה של שנות הארבעים.
במלים אחרות: הסיפור המקראי יוצר את דפוס העלילה ההולם את בעיית הייצוג של הקטסטרופה העולמית.
בסיפור זה טמונה נורמה של ייצוג חידתי אך נשגב, המוותר על היופי ומתעקש על האמת במובנה האתי.
כמובן שהדברים נכונים גם לגבי ארץ קשוחה.
אני שומע הרבה ציטוטים
אבל אני לא מבין מה אתה באמת רוצה. האם הדבקות במימזיס מותנית באלגוריות התנכיות שהצגת?
אני שומע הרבה ציטוטים
לאו דווקא. סרטים יכולים להיות רוויים בהקבלות תנ"כיות, ובכל זאת להציג תבנית דרמטית סכמטית, סרטים אחרים (כמו "זה ייגמר בדם") משתמשים בהקבלות האלו כחלק מיצירה נראטיבית שונה לגמרי.
(ציטטתי אמנם די הרבה, אבל אני חושב שבכל זאת כדאי לקרוא (ואולי אפילו לאט) את הציטוטים ולא רק לשמוע אותם.)
''אין ב[סרט] ''טובים''''
"יש בו רק דמויות פגומות, נכות מבחינה רגשית או גופנית או משתי הבחינות גם יחד".
כמה שאלות לגבי המשפטים הנ"ל מתוך הביקורת: משתמע מהן באופן ברור שדמות עם פגמים רגשיים או *גופניים* היא דמות שאינה "טובה", דהיינו שיש בה פגמים מוסריים. למה בעצם? מה הקשר בין הדברים?
בנוסף: למה אין בסרט "טובים"? מתוך חמשת הדמויות העיקריות (דניאל, איליי, ה.וו., הנרי, מארי) רק דניאל ואיליי הן דמויות "רעות". הנרי הוא דמות אמביוולנטית אבל בפירוש חיובית, ומארי וה.וו. הן דמויות חיוביות באופן מוחלט. האם הנכות הגופנית של ה.וו. גרמה למבקר להתעלם מהיותו דמות "טובה"?
''זה ייגמר בדם'' הוא אחד הסרטים הזוועתיים שראיתי
הרבה זמן לא נתקלתי בנפילה כל כך חופשית מהציפיות, מהביקורות החיוביות, מהמועמדות לשמונה אוסקרים – אל תהום הביצוע בפועל.
בניגוד לסרטים אחרים מהם לא נהניתי, אבל יכולתי להבין במגבלות ה"טעם-טעם" כיצד מישהו אחר מסוגל ליהנות מהם, בחיי שאני לא מבין איך מישהו יכול לצאת מהסרט ולהמליץ עליו.
העלילה עצמה אינה קיימת. טוב, ברור שהיא בעצם קיימת – מעין חלון על תקופה מחייו של דניאל. לא שכדמות הוא מעניין באופן כלשהו: מדובר במיזנטרופ מטורף עם אובססיה לנפט. ואת זה אנחנו לומדים, בערך בעשר-עשרים הדקות הראשונות של הסרט. מכאן יש עוד שעתיים וחצי של "דניאל בונה לעצמו חוות נפט" ו"דניאל הוא מיזנטרופ מטורף, הו-הא!".
אני חושב שעד הסצנה האחרונה, מצאתי את עצמי אומר בליבי "נו, שתגמר כבר האקספוזיציה! תנו לסרט להתחיל!"
מידי פעם עולים קונפליקטים, עולה איזו אפשרות לשינוי בעלילה, ואנחנו כצופים מבחינים ואומרים לעצמנו "הנה! הנה נקודת מפנה, crossroads עלילתי!". תוך חמש דקות הסרט ישוב למסלול הקבוע שלו ("דניאל חושב על עסקים יותר מעל אנשים! טם-טם-טאאאם!") משל הייתה זו עצירה לקפה ופיפי של קו 394 באמצע הדרך לאילת. עצרנו? יאללה, ממשיכים, יש עוד דרך ארוכה.
הסרט עצמו מצולם יפה, ומראה תיאור מרשים של ארצות הברית בתקופה היעודה. ואולי בגלל זה חשבתי שהסרט, כאמצעי בידורי, הוא ממש קטסטרופה: נראה שהיוצרים רצו להעניק, במקום עלילה פרוזאית, דמות שתספק עשרות דוגמאות מסוג "הקפיטליסט הרע" לעבודות סימסטריאליות בקורסי ההיסטוריה השונים.
לכן, חושב שהייתי מחליף את המשפט בביקורת ל "…הוא רק מתאר אותה, מתעד את התהליך המפרך שבו פליינוויו נשאר בדיוק אותו דבר"
הפסקול עצמו – פה כבר שברתי את הראש. הוא נשמע כמו חתול שמהלך על אורגן, ולבסוף מתיישב עליו. קקופוניה מחרידה של צלילים; ברור לי שהבחירה במוזיקה נעשתה בכוונה. אבל לא ברורה לי הבחירה במוזיקה ש(כנראה ש)מטרתה המקורית היא לעצבן ולצרום. ויש עוד מועמדות של עריכת קול…
כן, סרט בעל מראה מרהיב, אבל עלילתו המתומצתת היא "אלף-דוגמאות-לקפיטליסט-שמרעיל-את-סביבתו".
כנראה שהשנה יש אינטגרציה באוסקר.
למען האמת, נראה לי שפת''א פשוט מקצין את הקו שלו.
עלילות מעולם לא עניינו אותו במיוחד – למרות מראית העין הפתלתלה של 'מגנוליה', בעצם לא קורה שם הרבה – אבל אנשים? ובעיקר הפגמים שלהם? זה הספציאליטה שלו.
כבר ב'מוכה אהבה' הקודם שלו, שכולם כל-כך אהבו לשנוא, הוא זנח את העלילה לטובת מיפוי מדוקדק של אישיות פגומה.
את 'זה ייגמר בדם' טרם ראיתי, לצערי, אבל מ'מוכה אהבה' יצאתי המום – מזמן לא הצליחו להבהיר לי ככה נקודת מבט של מישהו אחר. פת"א הוא אשף.
למען האמת, נראה לי שפת''א פשוט מקצין את הקו שלו.
לא ראיתי את מוכה אהבה, אבל בחלק הראשון של ההודעה שלך אתה מתאר את ה"מיפוי המדוקדק של אישיות פגומה". אותו דבר יש, בערך, בסרט דנן.
אבל הסיפא שלך לא רלוונטי אליו – אי אפשר לומר דבר בומבסטי על 'זה יגמר בדם' כמו "להבהיר לי ככה נקודת מבט".
נקודת המבט שלו היא ברורה כשמש המדברית. היא ברורה החל מדקה 12. מאותו רגע, כל מה שקורה בסרט הוא עשרות דוגמאות לנקודת המבט הזו. אני חושב שתיאור יותר נכון ב"זה יגמר בדם" יהיה 'מזמן לא הצליחו להאביס אותי ככה בנקודת מבט של מישהו אחר'.
נקודת מבט
נדמה לי שהניסוח שלי היה לקוי:
כוונתי להכניס *אותי* לנקודת המבט הזו, לא להבהיר לי מהי מבחינה תיאורטית. בהחלט יתכן שהסייג שלך עדיין תופס, אבל ב'מוכה אהבה' הרגשתי שאני נכנס לראשו של אדם לא לגמרי שפוי למשך שעה וקצת. קשה לי לחשוב על סרט אחר שמצליח להבהיר ככה, באמצעות שימוש במגוון אמצעים קולנועיים, איך אנשים אחרים חושבים ומרגישים.
שוב, אני לא מדבר על 'זה ייגמר בדם', שאין לי מושג אם זו מטרתו ואם כן, עד כמה הוא צלח בה.
נקודת מבט
טוב, עכשיו קצת ערפלת את האימרה: אני לא ממש יודע מה זה "להיכנס לנקודת המבט של מישהו אחר";
אבל גם אם הסרט מצליח בכך (וכנראה מדובר בדיון תיאורטי בפני עצמו), זה לא אומר שהסרט טוב, מהנה, או מומלץ.
אבל זה גם לא אומר את ההיפך.
אבל זה גם לא אומר את ההיפך.
אתה מפספס את ההקשר של השיחה.
אדם ענה להודעה הראשונה שלי (זו ש"אומרת את ההיפך", די מפורשות). אני ציינתי שגם אם התגובה שלו נכונה, היא אינה תגובת נגד.
אוקיי, זה מפחיד.
אתמול סופסוף ראיתי את הסרט, ולמרות שאני עדיין מצטמרר מלחשוב עליו, זה הסרט של פת"א שהכי פחות אהבתי.
ולמה? בגלל שאין לו עלילה. ולמה? כי פת"א מקצין את הקו שלו. ולמה זה מפחיד? כי שכחתי שכתבתי את ההודעה הזו, והפרשנות הנוכחית שלי לסרט זהה לפרשנות שלי לפני שראיתי אותו.
אבל יש הבדל אחד: פת"א הוא אכן אשף. אלא שפעם הוא גם ידע לספר סיפורים. לפי שני הסרטים האחרונים שלו, סיפורים כבר לא מעניינים אותו – רק דמויות. וזה מתחיל להיות, אפעס, קצת מעיק.
אוקיי, זה מפחיד.
אני אמנם לא מבין כלום, אבל חשבתי שהייתה לסרט עלילה. מה פספסתי?
לא ממש.
לסרט יש עלילה שלדית מאוד, והוא ללא ספק לא מרוכז סביבה אלא סביב הדמויות.
אני לא יכול שלא להשוות את הסרט ל'מגנוליה', סרט שהדמויות הם אמנם מוקד העניין המרכזי שלו, אבל יש לו עלילות מספקות לבערך שמונה סרטים במקביל. השילוב הזה הופך את 'מגנוליה' לסרט שלמרות אורכו ורוחבו משאיר אותך חסר נשימה ומתוח עד הסוף, והעדרו מ'זה ייגמר בדם' הופך את הסרט למעיק מאוד, ולעתים, אפילו משעמם.
לא ממש.
באמת? דווקא במגנוליה (שמאוד אהבתי) הרגשתי שהעלילות הן כולן חטיפים קטנים, כי כל אחד בפני עצמו הוא פשוט למדי ומתקדם בצורה הכי בנאלית שרק אפשר. רק החיבור שלהם הופך את הסרט למעניין. ב"זה ייגמר בדם", לעומת זאת, יש עלילה אחת ממושכת, שנראה לי שעוברת כמה וכמה טלטלות (אם כי גם כאן כיוון ההתקדמות שלה צפוי למדי). אני מניח שאנחנו מחפשים דברים שונים ב"עלילה".
רק רגע... (סנל''לים חמורים)
האמירה של דניאל שהוא הנבחר נתפסת בעיניי כאמירה צינית. כלומר, הוא האדם שהאל בחר, לא איילי, הוא אומר זאת על מנת להקניט את איליי לא מפני שהוא מאמין בזה. הוא לא מאמין שהוא "נבחר" הוא מאמין שהוא בכוחות עצמו גדול מאותו אלוהים שיקרי. הוא הרי מוליד את עצמו מחדש בסצינת הפתיחה של הסרט, בכוחות עצמו." אני ההתגלות השלישית" זוהי אמירה של התרסה, אני אלוהים, אני מנצח, זה מה שהוא אומר כאן. אבל נכון, בסופו של דבר הוא סיים את חייו רקוב ובודד בתוך הטירה שלו, הוא לא יותר גדול מאלוהים. אני סיימתי.
בסרט הזה? אין לי שום כלים לדעת.
ואני רציני לגמרי.
האמת שיש משהו בדבריך,
למרות שאני חושב שאתה קצת מגזים כאן.
אני רואה למה אתה מתכוון.
אבל אני לא חושב שאני שמתי לב לקווי המתאר האלה של הדמות. זה די פתוח לפרשנות כאן.
זה יגמר בדג
אחרי שהאחים כהן יזכו באוסקר הלילה, החיים ימשיכו. ועוד 5, 6, 10 שנים, כשנסתכל אחורה על הקולנוע של 2007-2008, אני מאמין שנישאר בתודעה עם עוד סרט טוב של האחים כהן, שמשתווה יותר או פחות לסרטים קודמים שלהם, ועם סרט אדיר בקנה מידה של פעם בדור של פ"ת אנדרסון. "ארץ קשוחה" יקח את הפרס. אבל "זה יגמר בדם" יקח את התהילה, אני מאמין.
קשה להסביר מה יש בסרט הזה שהופך אותו לכזה אירוע מבחינתי. זה קשה במיוחד מאחר ובזמן הצפייה לא נפל לי האסימון שזה מה שאני חושב ומרגיש כלפי הסרט הזה. חשבתי רק שזה סרט מעניין ושונה של פת"א, אבל שאני לא ממש מתחבר אליו. קצת כמו מה שחשבתי על "מוכה אהבה". אלא שכמו עם "מוכה אהבה", אני מגלה שאני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה. אני מגלה לתדהמתי שסצינות שלמות בו נחקקו לי בראש, פריים אחר פריים. שאני מריץ אותו בתודעה והופך בו שוב ושוב. ופתאום אני קולט – כנראה שהסרט הזה טילטל אותי. לאט, בין השורות, הוא התגנב בשקט ושקט ונתן לי אגרוף – לא בבטן, אלא מתוך הבטן. מבפנים.
טוב, חלאס עם ההשתפכויות.
את דעתי המנומקת יותר על הסרט כתבתי כבר אצל יאיר רוה, כאן (בלי ספוילרים):
http://cinemascope.co.il/?p=991#comment-123781
וכאן (עם ספוילרים):
http://cinemascope.co.il/?p=991#comment-124094
אבל אני חייב להוסיף. כבר נכתב כאן שפת"א בעצם לוקח דמויות בעייתיות וחופר להן בנשמה בכשרון נדיר. הוא אולי לא מציג התפתחות של דמות כפי שמצופה עפ"י אמות המידה המקובלות, אבל הפרטנות והאנושיות שבהן הוא מציג את הדמויות שלו, בכל סרטיו עד כה, מספקות משהו אחר שהוא לא פחות מרתק. מה שהופך את "זה יגמר בדם" למשמעותי יותר בקו הזה שהוא מוביל הוא שלראשונה אפשר לקחת את חפירות העומק שפת"א עושה ולהחיל אותן מן הפרט אל הכלל.
כשהוא חפר בנשמתו של בארי איגן ב"מוכה אהבה", הוא פשוט הציג אדם מאוד פאתטי וחבול רגשית שלומד לתפוס שליטה על חייו. אבל כשהוא חופר בנשמתו של דניאל פליינוויו, הוא חופר במוצהר ובמובהק בנשמתה של אמריקה והתרבות המערבית כולה. והיכולת הזו (וההעזה הזו) לספר סיפור פרטי כל כך חזק, שהוא למעשה בעל איכויות אלגוריות מזעזעות ומטלטלות, היא שהופכת מבחינתי את "זה ייגמר בדם" ליצירת המופת המונומנטלית הראשונה של פת"א, ולאחד הסרטים המרשימים ביותר של התקופה האחרונה.
אני רק רוצה להוסיף שזה בדיוק מסוג הסרטים שמתאים לי לראות הרבה אחרי זמנם, ולהצטער שלא ראיתי אותם בזמן אמת. ושאני ממש שמח שהייתה לי את המשמעת העצמית לחכות שייצא לי לראות אותו בקולנוע, למרות שהוא כבר זמין בדי. וי. די.
איזה סרט.
ואת המערכון ש-SNL עשו כבר ראיתם?
http://youtube.com/watch?v=bAWyVhVFGTE
דבילי ומשעשע. והחיקוי ממש טוב לדעתי.
ענק!!
מעניין מה דניאל דיי לואיס היה אומר על זה.
או הו...
איזו ביקורת..
[עושה ל'נחמן שניצליין' שיעורי בית אפילו במונחים שלהם]
שאלה חשובה על IMDB
הסתכלתי בעמוד של הסרט בימדב:
http://www.imdb.com/title/tt0469494/
והופתעתי לגלות שפול דיינו לא מופיע ברשימת השחקנים, אלא מסתתר אי שם תחת כפתור ה-more.
מישהו יכול להסביר לי איך זה קורה?!?!?
ימד''ב כותב את הקרדיטים באותו סדר שבו הופיעו בסרט.
יש סרטים שבהם השחקנים כתובים בסדר ה"חשיבות" שלהם, ויש אחרים – כמו זה – שבו הם מופיעים לפי סדר הופעתם. פול דיינו מופיע רק בשלב מאוחר יחסית בסרט, ולכן הוא מופיע ברשימה רק אחרי כמה ניצבים.
אמא אדמה- פירוש מעניין
הייתי אפילו מחזק את דברייך ומוסיף שדניאל לא יכול לחיות בלי האדמה, הוא ניזון ממנה.
למשל כשדניאל ואחיו למחצה משוחחים דניאל מתוודה שהוא לא מסוגל לראות אף אדם אחר מצליח ומתחרה איתו על האדמה- מבחינתו כל עוד הוא חי הוא במסע כיבוש של האדמה.
בנוסף כשאיליי מגיע אל אחוזתו של פליינויו הוא מגלה שהאדמות המיועדות כבר קודחו בעבר על ידיו, כאילו יש רמז שלפליינויו-האדמה-החומר יש כוח נשגב, אלוהי שאפילו כומר לא יכול להבין.
יש שם שלוש גבעות, לא שתיים.
למרות שנדמה לי שאכן, השוט הראשון מראה רק שתיים מהן, כמה וכמה שוטים אחרים (למשל זה עם הכינורות המוזכר בביקורת) מראים את כל השלוש.
הערה:
(לא ראיתי את הסרט, יכול להיות שמפריכים שם את מה שאני אומר, וכרגע אני נשמע כמו דפקט)
אני, אישית, חושב שסרט עם דמות רעה, מניאקית, שבמשך כל פריים של הסרט אתה מייחל למות הדמות, זה דבר לא חכם. כמו שאני לא רוצה שהגיבור יתואר רק כחכם, יפה, מצחיק, מגניב זורם ונחמד, כך גם אני לא רוצה שהגיבור יתואר כבן זונה שראוי להשרף בגיהנום. תגידו לי, בבקשה, שיש בסרט איזושהי סצינת נחמדות קטנה. תגידו לי שכשדניאל עובר ליד זקנה הוא לא יתן לה מטבע, אלא לפחות יגיד "שתזכי למצוות"? תגידו לי שדניאל נשבר לרגע, והטיפה המלוחה ש(אולי)תרד לו מרד לו מהעין, "אולי בכל זאת זו הייתה דמעה?".
אגב, הצלם הקבוע של אנדרסון, שאני מקווה שהוא צילם את "מגנוליה", מצוין. כנראה הוא גם מצוין גם ב"זה ייגמר במילקשייק".
אני לא חושב שמישהו ייחל
למותו של דניאל (הוא די מגניב למען האמת).
העניין הוא שלא מייחלים למותו
כי, וזה מנוגד במעט למה שכתוב בביקורת, הוא מרתק גם בגלל שיש בו צדדים שאנחנו מבינים (כי הזדהות היא מילה חזקה מדי): הרעב להצליח, ההליכה חסרת הפשרות בעקבות המטרה, הכמיהה לקשר משפחתי, הקשר עם בנו, במובן מסוים גם הסלידה מן הדת ומן החברה האנושית. הוא מקצין תכונות שחבויות עמוק בתוך הרבה אנשים.
אגב,הסרט מציג יחס חם/מטריד של פלינויו כלפי ילדה. זה אומנם נעשה במרומז ובסצנות מעטות אך גם הפן הזה שלו קיים בסרט.
אז מה הוא יותר?
פתטי או מניאק? כשהוא כמה לאהבת המשפחה, יאמרו לעצמם הצופים "או" ארוך ומתמשך או "מגיע לך, יא חתיכת MF"?
לא זה ולא זה
הוא למשל לא מסגיר את הרגשות שלו, לכן כל הצדדים האלה שלו מרומזים.
אבל האם יש רגע אחד,
רגע קטן, פצפון, בגודל של יכולת המשחק של בן אפלק, שבו הוא נשבר? און ש- I drink your milkshak היה רגע השבירה?
נ.ב.
ספיקינג על "I drink your milkshak", יש סיבה למה הוא לא היה הסרטון שהקרינו במועמדות לאוסקר שלו?
זה ייגמר ב''לך תראה את הסרט''
זה ייגמר ב''לך תראה את הסרט''
בלי הקריצה הייתי יכול להעלב…
אם באוסקר לא היו מקרינים
את הסצינה שהקרינו, סביר להניח שלא הייתי רואה את הסרט, או שאולי הייתי הולך לראות אותו ללא ציפיות מוקדמות (לא יודע אם זה טוב או לא.)
אז... מה הפואנטה של הסרט, בעצם?
לא להיות טיפוס אכזרי ונבזה? לא להיות מיזנתרופ מניאק? אין כאן תובנה עמוקה במיוחד.
מרבים להשוות את הסרט ואת פליינוויו עצמו לאזרח קיין. אני חושב שהדבר העיקרי שהיה חסר לי ב"זה ייגמר בדם" הוא ההסבר *למה* פליינוויו הפך לכזה מיזנתרופ (או שאולי הוא היה כך מאז ומעולם)? לא ברור, וגם לא נראה שיש סיבה "מוצדקת". פליינוויו הרי מתוודה בפנינו באחת הסצינות שהוא פשוט לא סובל בני אדם. שהוא רוצה להתרחק ולהתנער מהם. אבל מדוע הוא מרגיש כך? איזה מן אירוע מכונן הוא עבר בחייו ששיבש לו את האופי? אני חושב שהטיעונים שזה נובע בגלל "התאווה לכוח" וש"כוח משחית" (ובלה בלה בלה) הם פשטניים מדי ולא ממש מבוססים, שהרי עושה רושם שפליינוויו היה כך מאז ומעולם.
לפחות ב"אזרח קיין" אנחנו בסופו של דבר מבינים, שהאופי של קיין נבע – לטובה ולרעה – מהילדות העשוקה שלו. אבל מהם המקורות של פליינוויו? איזה אירוע מרכזי השפיע על חייו והפך/שינה אותו למה שהוא?
קשה לי למצוא משהו עמוק בדמות שלו. בסופו של דבר, אני חושב שאפשר לומר שהדמויות בסרט הן שטוחות למדי.
ההשערה שלי היא
שפליינוויו סבל אבדה קשה מצד אישה שאהב.
בין אם היא עזבה אותו ו\\או בגדה בו או אותו או נפטרה.
והמסר של הסרט הוא קודם כל דתי לדעתי ולא "אל תהיה בן אדם רע".
וההשערה הזו מבוססת על...?
(זה אומנם נתון לפרשנות, אבל קל להניח שהקטע שבו הוא מדבר על אשתו שנפטרה במהלך הלידה של HW הוא שקר)
כשנשאל לראשונה על אשתו,
הוא אומר שהיא נפטרה בלידה.
כשהוא נשאל עליה שנית, הוא אומר שהוא לא מדבר עליה.
תחושה אישית שלי, זה מה שאני מבין ומה שאני משער שהתרחש. אני מניח שהעניין מסב לו הרבה מאד צער ואי נוחות ולכן, זאת בהחלט יכולה להיות הנק' בחיים שהביאה אותו להיות מי שהוא (מה שלא קרה שם).
אני לא אומר שזאת הנקודה היחידה, אגב.
נדמה לי שלא הבנת את ''האזרח קיין''
"קיין" לא מנסה להסביר את אופיו של קיין הבוגר בילדות העשוקה שלו. הוא מציג את הילדות אבל בסופו של דבר מגיע למסקנה שסיפור הילדות אינו מספק. מה גם שהילדות לא עשוקה אלא מאושרת למדי, וקיין עורג אליה בכל הזדמנות אפשרית.
אתה קצת נחרץ
וזה קצת צורם, בהתחשב בכך שאתה עושה זאת ביחס לאחד הפולמוסים הגדולים בתולדות הקולנוע.
(סוג של
ל"האזרח קיין")
כבר כתבתי את זה בפתילים קודמים שהתעסקו ב"האזרח קיין" – הסרט אומר לכל אורכו דבר והיפוכו. הוא אומר, כפי שכתבת, ש"אי אפשר לסכם את חייו של אדם במילה", אבל הוא אומר גם את ההיפך כשאנו רואים את "רוזבאד".
ויש לכך סיבה, שנעוצה בעיקר במחלוקת המהותית בין אורסון וולס לבין התסריטאי שלו, הרמן ג'יי. מנקוביץ, ביחס לפסיכואנליזה, שצברה פופולריות רבה באותה תקופה. בקצרה – מנקוביץ חשב שפסיכואנליזה יכולה להסביר את אישיותו של קיין, ושזו הפואנטה של התסריט. אורסון וולס חשב שהסרט הוא על חייו של אדם שמועברים דרך אינספור ראיונות עם מקורביו, כשהפואנטה היא שאין שום דרך לסכם את חייו של אדם, מאחר ויש להן פנים רבות מידי.
למעשה, התסריט הסופי של הסרט הורכב משני תסריטים נפרדים שכל אחד מהשניים כתב לחוד. לא פלא שהסרט סכיזופרני.
נכון, אבל
הסרט הביום בידי וולס שנתן דגש לתסריט שלו. הסרט לא שולל הסבר פסיכואנלטי, הוא פשוט טוען שהוא לא יכול להסביר את הכל.
''האזרח קיין'' די נחרץ בנוגע לנקודה הזו
ולמעשה הסצינה המסיימת, בה אנו מגלים את משמעותה של "רוזבאד", תומכת בכך יותר מכל: כי רוזבאד באמת לא מסבירה הרבה. היא מסבירה רק אחרי מה רדף אותו כתב לאורך כל הסרט,מתוך מחשבה שזה יסביר המון, אבל – הפתעה, הפתעה – זה לא מסביר הרבה. למילה אחת לא יכולה להיות משמעות, וזה עובר חזק מאד בסרט.
חילוקי הדעות בין וולס למנקייביץ' אינם רלוונטיים משום שאי אפשר לנתח את הסרט לאורם. אפשר לנתח את הסרט רק על פי מה שיש בו ומה שעובר ממנו. חילוקי הדעות הללו הם חיצוניים לסרט ולמי שלא מודע להם זה לא צריך להפריע כלל בניתוח הסרט.
העובדה המאוד פשוטה היא
שכל אחד רואה בסרט את מה שהוא רוצה לראות. כי הוא מספק שתי אמירות סותרות. על כל דיעה כמו שלך, לפיה הסרט קובע באופן נחרץ שאי אפשר לסכם את חייו של אדם במילה, אתה תמצא דיעה נחרצת לא פחות לכיוון השני.
שאלה
מהי רמת האלימות בסרט?(כי אני לא אוהב סרטים עם אלימות קשה).
רמת אלימות נמוכה.
יש סצינה של בחור מחלק כאפות לבחור אחר ועוד סצינה אחת בה העניינים מתדרדרים ליותר מזה אבל המצלמה דואגת שלא להראות לנו את זה.
למישהו יש מושג למה משנים את כותרת הספר
כאשר מעבדים אותו לסרט? כלומר, במה זה תורם? להיפך, נראה לי שזה אפילו מרחיק צופים שאילו ידעו שזה מבוסס על הספר שקראו ואהבו אז היו רואים אותו, לספר קוראים OIL, אז מה המטרה מהשינוי לTHERE WILL BE BLOOD? סתם מתוך סקרנות.
למישהו יש מושג למה משנים את כותרת הספר
אם מדובר היה ביצירה קאנונית, כמו "הארי פוטר" או "התנ"ך", אני מניח שלא היו נוגעים בשם. אבל "Oil!" (עם סימן הקריאה במקור) הוא, עם כל הכבוד, ספר לא כזה מפורסם. ועל כן יש הרבה מקום לחירות אמנותית מצד מי שמעבד אותו, כי גם ככה 99% מהצופים לא יחושו בהבדל.
ובוא נאמר שאם בעיבוד ליצירה נערצת ומוכרת כמו "הארי פוטר" נתנו את השורה של רון להרמיוני, אז מה זה כבר לשנות את השם במקרה שלפנינו.
ונוסיף גם שבמקרה הספציפי הזה, הספר המקורי שימש לא יותר מאשר השראה כללית לסיפור ולרקע התקופתי. במקור הסיפור בכלל מסופר מנקודת מבטו של בנו של איש הנפט, ששמו שונה לחלוטין, האחים סאנדיי (בהנחה וזה היה שמם) אינם תאומים ולך תדע מה עוד קורה שם. בקיצור, מדובר בשתי יצירות נפרדות עם זיקה בינהן. ועל כן יש מקום לשם חדש (וקולע הרבה יותר, יש לציין).
למישהו יש מושג למה משנים את כותרת הספר
פשוט כי זאת כותרת יותר מסחרית ומוכרת.
במקרה הזה זה בכלל ברור. "זה ייגמר בדם" הוא שם הרבה יותר קולנועי מ…"נפט!"…
חלק אף עשויים לטעות ולחשוב שמדובר בסרט אקשן או סתם סרט עם הרבה דם. ודם מוכר טוב.
כן, וגם הסיבה שהוא מתבסס רק באופן קונספטואלי על הספר, ולא מהווה תרגום ממדיום אחד לאחר.
בהרבה מיקרים זה נכון
אבל צריך להיות מאוד ציני כדי לחשוב שמה שמניע את פת"א זה שיקולים מסחריים (תזכורת: לסרטיו הקודמים קוראים "מגנוליה" ו"פאנץ' דראנק לאב". לא בדיוק השמות הכי מסחריים בעולם).
מה דתי ב''מוכה אהבה''?
בסרטים רומנטיים רבים ניתן לראות "גאולה דרך אהבה". זה לא הופך אותם לסרטים דתיים.
בהרבה מיקרים זה נכון
נראה לי שאנשים מחפשים בסרט הרבה יותר ממה שנראה לעין או אפילו יכול להתפרש בין השורות.
זה שפליינוויו הוא "איש אדמה" ישר מדמה אותו בהכרח לקין? מישהו מסוגל להביא ראיות טיפה יותר מבוססות ופחות קלושות מזו?
ואיך בדיוק קשורה עקדת יצחק? הוא לא הקריב את הבן שלו לאף אחד (בטח לא לאלוהים), אלא פשוט נטש אותו מאחר והוא היווה עליו נטל.
אני לא רואה כאן שום סיפור תנ"כי. גם מסר בעל משמעות, אגב, לא ממש קיים כאן.
אני חושב שהקצב של הסרט ועצם היותו עשוי בצורה אמנותית משהו, גורמים לאנשים לחשוב שיש כאן משהו הרבה מעבר לגלוי… אבל אף אחד עדיין לא הצליח לשכנע אותי בכך.
ביקורת לאנשים שסובלים ביקורות קולנוע
הביקורת הזאת, כמו הביקורות האחרות, מתאימה בדיוק למה שהאתר הזה מתיימר לא להיות- פלצני.
הלאה יהודה סתיו, קדימה כותבים שנונים שכותבים בשביל העם!
זה יגמר בתיאטרון בובות.
ויה הבלוג של אהרון קשלס, "זה יגמר בדם" מומחז ע"י בובות גרב:
http://www.youtube.com/watch?v=eJyHZ0qNxEc
(מכיל ספויילרים).
אגב, כנסו לעמוד של היוצרים, יש שם עוד כמה המחזות לא רעות בכלל.
ענק.
בקשר ל-3
שתי אפשרויות שנראות הכי הגיוניות בעיניי:
1. סנדיי מת והוריש את החווה לכנסייה שהיה חבר בה, כלומר לאיליי. לכן איליי ירויח את הכסף ממכירת השטח לדניאל.
2. נכדו של סנדיי ירש את החווה אבל כבר לא רוצה אותה, לכן הוא שלח את אילי לנסות למכור אותה. איליי, בתור מתווך, כנראה יזכה לאחוזים מהמכירה ובנוסף יזכה בכסף של דניאל שהובטח לו בהתחלה לכנסייה.
תודה רבה.
אין תשובה אחת נכונה למה?
ואנא, סמן ספוילר בפעם הבאה.
לכל השאלות שעולות בנוגע להתנהגות הדמויות בסרט.
כל הדמויות בסרט הן חידה, ואין לכל אקט שלהן הסבר הגיוני. בטח שלא ללהתנהגות של HW.
נסכים לא להסכים, אני הבנתי את זה שונה.
מקובל עלי בהחלט.
סליחה להתערב
אבל לדעתי, HW פשוט רצה לנקום על חוסר האחריות וההקשבה של אביו ולגרום לו לשים לב לכך, ופשוט לגרום לו לשים לב אליו אחרי כל כך הרבה זמן שהוא פשוט התעלם ממנו. זה נראה לי די הגיוני אצל ילד שאביו, אחרי שנים של מערכת יחסים בריאה (או כך לפחות נראה), פתאום הפסיק להתייחס אליו. כל מה ש-HW רוצה זה צומי (אם כי התאוריה של אדם גם נשמעת מעניינת).
אני רק רוצה לומר
שאינני זוכר אי פעם שהסכמתי כל כך עם ביקורת קולנועית כלשהי, מעין הדג או מחוץ לו. נמרוד, הביקורת שלך לא רק כתובה מצויין ומסכמת ביעילות את כל מחשבותיי על הסרט אלא גם מוסיפים לו רבדים נוספים שעליהם לא חשבתי יותר מדי. זוהי ללא ספק בין הביקורות הטובות ביותר שקראתי בעין הדג, ואני מודה לך על כך.
וחוץ מזה, 'זה ייגמר בדם' הוא ללא ספק בין הסרטים הטובים ביותר של המילניום. אני לא כותב את זה מהייפ של אחרי הצפייה כי בסרט צפיתי כבר לפני מספר שבועות. זו אולי הביוגרפיה הפיקטיבית הקולנועית הטובה ביותר מאז 'האזרח קיין', ואני מתכוון לזה ברצינות ('האזרח קיין' הוא גם בין הסרטים האהובים עליי, אז זה בטח אומר משהו).
אני רק רוצה לומר (כה''ב)
איך שהוא הסרט הזה התברג לתוך 50 הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. מה שאני אוהב בו, זה שקראתי כל כך הרבה פרשנויות עליו שאני באמת ובתמים כבר לא יודע למה התכוון המשורר.
האם זה ביקורת על הקפיטלזם? או אולי על המדיניות האמריקראית הדורסנית? או בכלל ביקורת על הוליווד? או הקבלה להתפתחות הקולנוע? האם אנדרסון בכלל מצייר בסרט פורטרייט עצמי? או שהוא ביים סרט על רוע האדם, או על הגרעין המשפחתי או סתם על משמעות החיים? בחיי שהסרט הזה גורם לנו לחשוב.
דבר אחד אני יודע שהסרט הזה הוא מושלם.
שמות
מוזר, אבל פתאום שמתי לב שלדמות הראשית בסרט קוראים כדמות השחקן שמגלם אותה (דניאל), ולדמות השניה בחשיבותה (איליי) יש אח תאום שגם לו קוראים כשם השחקן שמשחק אותו (פול).
מה לעזאזל?
(וזה לא צירוף מקרים, כי ברומן המקורי לא כך קוראים לדמויות).
לא הבנתי
לשחקן שמגלם את איליי יש אח תאום במציאות? או שאיליי הוא אחיו התאום של פול?
כי כל הקטע הזה עם אותו שחקן לשני תפקידים עם אופי חיצוני ופנימי יחסית דומה באמת היה מבלבל.
אתה צודק חלקית
לפי תקציר שגיגלתי, הדמויות של פול ואיליי קיימות גם בסיפור המקורי. הדמות הראשית היא של ג'יימס ארנולד "באני" רוס ג'וניור, המקביל של H.W. לאביו, אותו מגלם דניאל דיי לואיס, קוראים בספר ג'יי. ארנולד רוס.
אכן.
האינטרנט מלא במידע על הסרט, ולכן קצת קשה להגיע למידע על הספר, ופיספסתי. תודה על התיקון.
משהו מעניין שגיליתי ממש עכשיו
ראיתי עכשיו את הסרט 'הבלדה על ג'ק ורוז' בהשתתפות דניאל דיי לואיס, וגיליתי שגם שם פול דאנו משחק וגם בסרט הזה הם אויבים (בערך). יכול להיות שדיי לואיס התרשם ממנו בסרט הזה וביקש מפת"א להביא אותו?
ספויילר, זהירות.
ובכל אופן, אני מניח שאיליי נהנה ביום הצילומים ההוא.
יצירת מופת
האם ניתן להשיג את פס-הקול בארץ?
ההשראה להשראה
אחת הדמויות (לא דניאל) בספר Oil! מבוססת, ככה בערך, על דמות אמיתית של טייקון נפט מלוס אנג'לס – אדוארד דוהני (http://en.wikipedia.org/wiki/Edward_Doheny), שהתפרסם בעיקר בגלל סקנדל שוחד שהוא היה מעורב בו.
מה שמקנה לעסק מימד עסיסי במיוחד הוא שביתו של פליינוויו בסצנות האחרונות בסרט הוא הבית שדוהני בנה לבנו. זה היה הבית היקר ביותר שנבנה, נכון לאותה התקופה, בכל קליפורניה – וכמה חודשים לאחר מכן הבן מצא את מותו בבית ברצח/התאבדות (תלוי את מי שואלים) בחברת מזכירתו.
בבית הזה, שנקרא Greystone Mansion, צולמו המון סרטים הוליוודים, ביניהם 'באטמן', 'ביג ליבובסקי', 'יוקרה' ו'אקס-מן'. אבל דווקא אולם הבאולינג, שבאמת היה קיים בו, ניזוק קשות בהצפה – והצוות של הסרט היה צריך לשחזר אותו כמעט מאפס.
אמנות המחקה את המציאות המחקה את האמנות המחקה את…
מעולה
ניסחת חלק מהדברים שהפריעו לי בסרט הזה. בטח ובטח אחרי שבמגנוליה אותו במאי בדיוק הצליח לייצר איזה עשר דמויות עגולות, ופה הוא לדעתי (ולדעתך) נכשל לייצר אפילו אחת. (אם כי איליי הוא דמות יותר מושלמת מאשר דניאל). גם לי הפריעה מאד התחושה בסוף הסרט שאני פשוט לא מבין את דניאל, ואת מה שהוא מייצג וחבל.
מה שאני חשבתי על כמה מהדברים
תודה על ההתייחסות המפורטת.
א. נכון, הסרט פשוט מתעד. הבעיה (שלי) היא שמושא התיעוד לא מספיק מעניין בשביל סרט של שעתיים וחצי. ואני לא מרגיש שכמו הדמויות ב'ארץ קשוחה' הוא מייצג כוח טבע, למרות שאני מבין למה את מתכוונת.
ג. אם זה נעשה כדברייך בגלל סיבה טכנית לחלוטין, זה בכלל קצת מרגיז, כי נכנס כאן אלמנט מבלבל מאוד, בסרט שגם ככה קשה לעקוב אחרי כל מהלכיו, בלי הצדקה. פול הוא דמות שולית מאוד, אני משוכנע שהיה אפשר למצוא שחקן אחר שיגלם אותו, גם ברגע האחרון.
ה. הרבה אנשים לא יסכימו איתך ויגידו שעסקי הנפט והעולם הקפיטליסטי כולו מוצגים באור שלילי בסרט. לכן כשהתסריט מייעד לבן את העתיד שהוא מייעד לו, יש לזה משמעות, גם אם התסריטאי לא התכוון לכך.
ו. כשאמרתי "מאוחר מדי בשבילי" התכוונתי שמבחינתי סרט הוא קודם כל חוויית הצפייה בו, ורק אחר כך המחשבות שבאות בעקבותיה. אם החוויה לא טובה, שום תובנה רטרואקטיבית, מעניינת ככל שתהיה, לא תציל מבחינתי את הסרט. זה לא מיוחד לסרטים, זה נכון לכל סוגי האמנויות, לדעתי. אגב, סרט שמספק לי חוויית צפייה לא טובה בדרך כלל גם לא מעורר בי רצון לחשוב עליו. 'זה ייגמר בדם' יוצא דופן מהבחינה הזאת, כיוון שרציתי להבין מה כולם מצאו בו. אגב, ב'ארץ קשוחה' החוויה שלי הייתה מוצלחת מהרגע הראשון, אפילו שלא הבנתי הכול תוך כדי צפייה, כמובן.
''סיבה טכנית''
בנוגע לסעיף ג', באמנות קשה לומר על משהו שהוא "סיבה טכנית לחלוטין". גם ההתקפלות מול אילוצים טכניים היא בחירה אמנותית. וקל לשער שאם פ"ת אנדרסון היה חושב שהוא צריך שחקן אחר לתפקיד האח, הוא היה מלהק אחד מעשרות אלפי השחקנים שמוכנים לשלם תמורת הופעה בסרטיו.
רוצה אומר – אולי נוצר כאן אילוץ בהתחלה, אבל הבחירה לזרום איתו ולשכתב את הסיפור בעקבותיו היא כבר בחירה אמנותית. ועל כן המסקנה ש"אין כאן שום דבר סימבולי מדי" אינה בהכרח נכונה.
''סיבה טכנית''
לא נראה לי שאפשר לקרוא לזה בחירה אמנותית אם בתכל'ס אין פה בחירה.
"אין לנו זמן לצלם את האח עם שחקן אחר – נשתמש באותו השחקן לשניהם ונגיד שהם תאומים! גאוני!"
זו פשוט בעיה נקודתית בהפקה שנפתרה על ידי שינוי מינורי בעלילה. הרי בפועל לא היתה לעובדת היות האחים תאומים שום השפעה על הסיפור, בגלל שהם בכלל לא היו אמורים להיות תאומים מלכתחילה. כל דרך הסתכלות שונה על הקשר בינהם בעקבות זאת היא תוצר לוואי ולכן קשה לי להתייחס לזה כאל בחירה אמנותית .
אני מתייחסת לזה כמו אל צייר שבטעות השאיר כתם כחול על הציור שלו ואמר "אין לי זמן לתקן את זה, אז יאללה, זה דווקא בסדר".
כמובן שאפשר למצוא אמירה בכך שהאחים הם תאומים, ואפשר למצוא משמעות בכתם כחול שמופיע על ציור, אבל לי זה לא מרגיש כל כך כמו בחירה אמנותית.
אם כבר הייתי קוראת לזה חוסר-ברירה אמנותי.
(:
קוונטין טרנטינו מבקר את ''זה ייגמר בדם'':
http://www.slashfilm.com/2009/08/27/votd-quentin-tarantino-reviews-there-will-be-blood/
מרתק!
מוטב מאוחר מאשר אף פעם. הערב מצאתי את הקומיקס הזה:
http://hijinksensue.com/2008/02/28/an-oscar-caliber-performance/
דה לואיס לא שווה צפייה!
לצערי ראיתי את הסרט שנורא היה קשה לי לראות,
א בגלל האורך הלא פרופרציונלי לעלילה :200 דקות !כמעט שלוש וחצי שעות
ב כייון שבזמן הכלכך רחב ומייגע של הסרט לא נוצר שום דבר ייחודי ומעניין, רוב הסרט, סליחה כל הסרט מאופיין בבנאליות, דמיות חד מימדיות , סגנון לא ברור – ההתחלה מתאפינת בקולנוע שותק, ופתאום נהיה מעבר ברוטלי לברברת.
ג המשחק של דה לואיס מבייש את כל הסרט, על צילומיו היפים, משחק לא אמין, בלי התפתחות של דמות, טונים קבועים, דמות נוקשה שלא מייצרת אמינות, שפת הגוף, הדיבור וכל מה שהשחקן צריך להביא לקארקטר, הופך למשחק טכני ולא מוצלח בכלל
מה שכן היה מעניין זאת המערכת יחסים עם הבן , שרובה הייתה מסומנת אך הסצנה שהאבא נותן לו לשתות מכוס החלב כאילו הוא מאכיל תינוק בן שנה, הייתה מקסימה , כמו גם הסצנה האחרונה שהבן עוזב את אביו .
אוסק לא אוסקר , דיון על קפיטלים או אפלת האדם בהחלט דיונים ראווים, אך זה שהנושא מעניין לא אומר כלום,אם הסרט לא מעניין, עמוק, ייחודי , חוויתי ואמין.
סרט מעניין
לא בטוח מה דעתי בדיוק עליו. אבל אני מסכים אם אלה שאומרים שהסרט לא בא להעביר איזה מסר ישיר. הוא פשוט מורכב מידי בשביל זה.
יש לי בעיה עם הביקורות. לא יודע אם זה נחשב ספוילר, אבל לי זה הרס חצי סרט. זה גילה לי שדניאל מפלצת מההתחלה. כל מעשה שלו שפטתי מייד. וחבל, כי זה לא אמור להיות ככה…
בגלל זה לא קוראים ביקורות לפני שרואים את הסרט.
(ל"ת)
ראיתי אותו לפני חודשיים ועכשיו ראיתי שהגיבו פה...
ללא ספק הסרט האהוב עליי, וזה היה קשה להדיע את האביר האפל מהפסגה.
אבל אין מה לעשות, זה סרט פשוט מושלם- לא השתעממתי לשנייה, דניאל דיי לואיס מושלם, המשחק של כל שאר הקאסט, הבימוי, הפסקול, הצילום, הסיום הגאוני, הכל.
רוצו לראות.
השתכנעתי, רץ לראות
(רציני)
גם אני לא רואה סרטים כאלה בדרך כלל.
ממלנכוליה, לדוגמה, לא התלהבתי. אבל זה יגמר בדם כל כך עוצמתי ומצוייו, שלא יכולתי להישאר אדיש.
ד"א, קוראים לשחקן של איליי פול דאנו.