במקור: Atonement
במאי: ג'ו רייט
תסריט: כריסטופר המפטון
על פי ספר מאת איאן מקיואן
שחקנים: קירה נייטלי, ג'יימס מקאבוי, סירשה רונאן, רומולה גאראי, ונסה רדגרייב, ברנדה בלת'ין
אוה. זה מה שחשבתי כשהסתיים 'כפרה'. מה בדיוק אני אעשה עם הסרט הזה? איך אצליח לכתוב על סרט שכל כולו ספוילר אחד גדול מבלי להסגיר, אפילו ברמז, את האירע המחולל שבמרכזו? איך אכתוב על סרט שהצליח גם לרגש אותי אבל גם לנסח, לנגד עיני ובאותו הזמן ממש, אמירה שכלתנית על…? רגע, אני בכלל יכול לומר על מה האמירה הזו, או שגם זה יספיילר את הסרט? אופס.
עצור. החזר לאחור. נתחיל בעלילה: זו נפתחת ביום קיץ שליו באחוזה אנגלית טיפוסית בשנת 1935. הזבובים מזמזמים בשלווה ומכונות הכתיבה מתקתקות במרץ. אלא שכמו בכל קלישאה טובה, הכל עומד להשתנות ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
בראיוני טאליס בת ה 13 (סירשה רונאן הנפלאה, שקיבלה השבוע מועמדות לאוסקר על התפקיד הזה) צופה מבעד לחלון חדרה באחותה הגדולה ססיליה (קירה נייטלי) משוחחת עם בנה של סוכנת הבית, רובי (ג'יימס מקאבוי). היא רואה את ססיליה קופצת אל המזרקה הגדולה ויוצאת כשבגדיה הרטובים דבוקים לגופה. בראיוני, בעלת הדמיון המפותח שחולמת להיות סופרת, מבינה את הסצינה הזאת בדרך שמתאימה לתסריט שכתבה לעצמה. ולכן, כשבאותו הערב מתרחש באחוזה מעשה שלא יעשה – או כך לפחות נדמה – זו בראיוני הצעירה שמגלגלת את האירועים, שלא לגמרי באשמתה, אל מקום שאין ממנו חזרה.
ויש גם מלחמה: זו הידועה כמלחמת העולם השניה. המלחמה פורצת שנים ספורות לאחר כל המתואר, ומוצאת את שלושת גיבורי הסיפור במקומות מאד שונים מאלו שתכננו להיות בהם: רובי, שרצה ללמוד רפואה, משרת בצבא בשטחי צרפת הכבושה; ססיליה משמשת כאחות בבית חולים לפצועי מלחמה בלונדון המופצצת, ומשתוקקת שרובי ישוב אליה; ובראיוני, שבינתיים בגרה ומגולמת על ידי שחקנית אחרת (רומולה גאראי), רדופת רגשי אשמה. בשל כך היא מוותרת על תוכניותיה ללמוד בקיימברידג' ועוקרת גם היא ללונדון על מנת לשמש כאחות מתלמדת בבית חולים המטפל בפצועים מהמלחמה. ככל שחולף הזמן בראיוני מבינה את הטעות האיומה שעשתה, ומנסה לחדש את הקשר עם אחותה הגדולה כדי לנסות ולכפר על העוול הנורא שעשתה לרובי ולה.
לכאורה יש בסרט את כל המרכיבים לדרמה בריטית תקופתית עשויה היטב: בימוי מהוקצע, משחק משובח, צילום מרהיב עין, נימוס בריטי, עלילה רומנטית הכוללת אי הבנות, תלבושות תקופתיות מעוצבות לעילא ועילא ופסקול מזדמזם. כל מה שדרוש כדי שקהל בורגני יתמוגג וימחה דמעה מהסרט בהצגה יומית. ואכן, 'כפרה' הוא כל הדברים הללו, ומי שיחפש רק אותם יבוא, מן הסתם, על סיפוקו. אפילו עבדכם הציני הצליח למצוא לחלוחית קלה בעיניו בתום הצפייה.
אבל ב'כפרה' יש יותר מעוד רומן רומנטי: הוא שייך לזן נדיר של סרטים שהצליחו לרגש אותי גם במישור הרגשי וגם באופן אינטלקטואלי. כשקראתי את ספרו של איאן מקיואן, עליו מבוסס הסרט, חשבתי שיהיה כמעט בלתי אפשרי לתרגם את הסיפור שבמרכזו לקולנוע מבלי לפגום אנושות במורכבות שבו. אבל הבמאי ג'ו רייט ('גאווה ודעה קדומה') והמחזאי כריסטופר המפטון ('יחסים מסוכנים') הצליחו בכך מעל למשוער.
הם עושים זאת בכמה אופנים: הראשון הוא הצילום היפיפה של שיימוס מקגארווי שמעביר את הסרט אט אט מהאווירה הפסטורלית והשלווה שבחלקו הראשון, אל הקדרות של שנות המלחמה ומצבם הנפשי המשתנה של שלושת הגיבורים. בערך במחצית הסרט מופיע שוט מרהיב, תנועת מצלמה יחידה בת כחמש דקות. השוט הזה, שבו רובי משוטט על החוף שפעם, לפני המלחמה, שימש כמקום מפלט למשפחות עם ילדים שבאו ליהנות מאוויר הים הפתוח והגלגל הענק שהוצב בו, מצייר את החוף, ואת המלחמה כולה, כחלק מסיוט מתמשך שלא יגמר לעולם: שמיים ארגמניים עם תימרות עשן מקיפים רבבות חיילים שמוראות המלחמה ניכרים על פניהם, קצינים בריטיים שיורים בראשיהם של סוסיהם הנאמנים והבוטחים כדי שלא יפלו לידי הגרמנים, כלי מלחמה הרוסים נטושים על החוף ועוד. מיקומו המדויק של השוט הזה בלב הסרט חוצה את עלילת הסרט לשניים, אבל המשמעות המלאה של החצייה הזו תתברר רק לאחר סיום הסרט.
האופן השני הוא עיצוב פסקול הסרט. דאריו מריאנלי, מי שהלחין את המוסיקה, החדיר אל פס הקול המוסיקלי גם מרכיבים סביבתיים: הזבובים שמדגישים את עצלות החיים באחוזה הכפרית השלווה שבתחילת הסרט, ותקתוקה הגובר של מכונת כתיבה שמלווה את בראיוני לאורך כל חייה, ומעביר את החשיבות הרבה שיש למילים בקידום עלילת הסרט.
האופן השלישי הוא הבניה המחוכמת של התסריט על ידי כריסטופר המפטון. מצד אחד הוא נצמד כמעט בדבקות לעלילת הספר. בסך הכל זהו עיבוד מאד נאמן למקור, אבל דווקא במקומות מסוימים וחשובים התסריט מתנתק מהמקור הספרותי. סצינת הסיום – שבה מגלמת את בראיוני שחקנית שלישית – שונה לגמרי מזו שבספר, אבל כמו הסוף המקורי היא בעלת עוצמה רבה, ומאירה חלקים מהעלילה שלפניה באור שונה. זהו עיבוד מתוחכם להפליא לספר נפלא. עיבוד שמצליח להעביר כמעט בדבקות את עלילת הספר ויחד עם זאת מצליח גם לחדור אל המישור הנוסף שבו הסופר ניסה לומר דבר או שניים על כוחן של מילים, הקשר בין סופרים לעולמות שהם בוראים באמצעות המילים הללו, ועל האופן שבו קוראים וצופים עשויים לפרש ספרים וסרטים. וממש כשם שהספר היה ראוי ליותר מקריאה אחת, הסרט הזה ראוי ליותר מצפייה אחת.
- האתר הרשמי
- הספר – ב-ibooks
- איאן מקיואן
- סירשה רונאן
אחלה ביקורת, ממש מש''א
אני יכול להגיד שכל התחושות שהמבקר ציין פה, עלו בי בדיוק בצורה זו. גם אני קראתי את הספר והייתי בטוח שאי אפשר יהיה להעביר את זה לסרט, והופתעתי לטובה בגדול.
מאז שראיתי את הסרט, אני ממליץ לכל מי שאני מדבר איתו על סרטים לראות את זה.
אני חושב שזה אחד העיבודים הטובים ביותר לספר שראיתי מימיי (העיבוד האהוב עליי הוא של הסנדק, שאשכרה שיפר ספר יחסית בינוני, לדעתי). מאוד נאמן למקור, מלבד הקטעים המיותרים כמו המלחמה שמרוחה בספר על כ-100 עמודים ללא צורך אמיתי.
יאללה אוסקר!
יוצא מן הכלל
אני מוצא את זה מאוד קשה לנסח במילים את התחושה עימה יצאתי מהסרט. בדיוק חזרתי הרגע מצפייה, והיא טלטלה אותי לחלוטין. כל כך הרבה התעקש לאחוז בי ופשוט לא הרפה. זה מתחיל בצילום הבאמת מרהיב, שהעניק לי כל כך הרבה השראה, ובוודאי יזכר לי כעבודת הצילום הטובה ביותר מהשנים האחרונות. כמו כן, כל השבחים שנכתבו בביקורת מוצדקים ונכונים- משחק משובח, פס קול נפלא שהופך לחלק אינטגרלי מהסרט.
אני מרגיש שבמובן מסויים שרייט מיצה כאן את כל הפוטנציאל שהיה ב'גאווה ודעה קדומה' ולא מומש עד הסוף. את סרטו הקודם אהבתי מאוד, וכאן הוא מוכיח כי הוא בהחלט יודע מה הוא עושה, ומסוגל לעשות את זה עד הסוף המר.
צפייה חוזרת בוודאי תהיה. אומנם לא בקרוב, מפני שאני לא אצליח לעמוד בזה עדיין.
אבל הסרט הזה ישאר עימי עוד זמן רב, וספק שיסכים להניח לי לנפשי.
מבלי להגיד יותר מדי
מחשבות חיוביות על הסרט יהיו, אבל שום הרגשה טובה, שלטעמי מוצדקת.
בדיוק מזה חששתי
לא הצלחתי להביא את עצמי לראות את הסרט, בדיוק בגלל התהייה בענין ה"קיר הרביעי". תודה על מה שכתבת, כבר כמעט שנכנעתי והלכתי.
מש''א.
אבל לגמרי מש"א…
הרשו לי להביע הסתייגות
אמנם הסרט מחוכם מאוד, העלילה מתפתחת בצורה מקורית ואפילו השלד של הסיפור – למרות שבגדול הוא עוד סיפור אהבה שכולנו ראינו ושמענו לא פעם – מוצג בצורה שלא רואים כל יום.
מה שכן, צריך בשביל הסרט הזה הרבה סבלנות. הוא איטי מאוד, ויש בו לא מעט חלקים מייגעים בהם אתה תוהה לעצמך מה לכל הרוחות המשורר ניסה להגיד. רק לקראת סוף הסרט הדברים מתחברים, הסרט צובר תאוצה והופך למעניין.
אפשר להסתכל על הסרט על זה כמו טיפוס על הר – הנוף למעלה לא רע, אבל הדרך הדי מעצבנת שצריך לעבור לא בדיוק שווה את זה.
לא שווה את זה?
זה כל היופי שבטיפוס על הר- על אף הדרך הקשה, הסוף שווה את זה, וגורם לך להעלים עין מהמגרעות שבדרך. התוצר הסופי מרהיב, והיה שווה כל רגע של קושי.
כאן במיוחד, אם כי בצורה פחות קיצונית. הסרט נבנה בעיניי בצורה מאוד מעניינת, כאשר החצי הראשון שונה באופן ניכר מיתר הסרט, ומעלה שאלות לא מעטות לגביו. בעודו נמשך, היה לי קשה לעיתים להתחבר למה שמסופר, להתמסר למלודרמות והתיאטרליות שבדבר. אבל בסופו של דבר, כל מה שיתר הסרט מציג, מצדיק בעיניי כל חלק אחר. יש בנייה מאוד מוצלחת, שגורמת לראות באור שונה את מה שנצפה, ולמעשה מצדיקה את המתרחש.
הדרך אומנם הייתה בעייתית מעט בחלק מהזמן, אבל לא בשום אופן שהייתי מטיל אותה בספק.
והנוף? מרהיב.
מסכים.
הדבר שהכי התאכזבתי ממנו בעיבוד לסרט הוא שלא הכניסו את הפסקה הזו על כפרה. הרי זו הייתה הפואנטה של כל הספר! הספר נקרא כפרה! איך מורידים את הפסקה שנונתנת את הטון לספר כולו והיא-היא הייתה זו שנתנה לי את אותו "אגרוף בבטן" הכי חזק.
כי מה שעובד בספר לא תמיד עובד בסרט
אם הסרט העביר את הנקודה הזו על באמצעים אחרים (והסרט הזה העביר את זה בהצלחה) הכנסת הפסקה הזו בדרך כזו או אחרת לתסריט היתה משולה לדחיפת כפית לגרונו של הצופה, וזה מיותר לגמרי. העובדה שזה עולה מהסרט מבלי שזה יאמר במפורש היא העדות הטובה ביותר לכך שהפסקה הזו היתה מיותרת בעיבוד הקולנועי.
מעבר לכך: עיבוד קולנועי אינו מחויב בנאמנות אדוקה למקור. ממש כשם שהספר היה יצירה עצמאית כך גם הסרט. הוא רק מתבסס על המקור הספרותי אבל עושה בו שימוש עצמאי משלו. "כפרה" הצליח לעשות זאת באופן מרשים למדי. דוגמה נוספת מהמזמן האחרון לעיבוד נאמן למדי שמצליח להפוך ליצירה עצמאית לחלוטין הוא "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן ("ארץ קשוחה" בפי כמה מפיצי סרטים שלא מבינים מה יש להם ביד) שגם כן מצליח להעביר את מה שרצה הסופר לומר, למרות שרוב הפסקאות שנגעו לכך בספר קוצצו מהתסריט.
כי מה שעובד בספר לא תמיד עובד בסרט
אז למה בספר זה לא הרגיש כמו כפית? אני חושב שהפסקה מוסיפה למסר של הסרט, לא מסבירה אותו. אם הסרט כולו הוא על נסיון הכפרה, אז הפסקה הזו היא על מהות החרטה במקרה הנדון ועל אפשרות התקיימותה בכלל.
ובוודאי שהוא לא חייב, אבל אני הרגשתי שזה היה מוסיף לסרט. זה לא ברמה של "למה נתנו את השורה של…" אלא "למה חתכו את הקטע המגניב עם…".
נכון לעכשיו, הסרט הזה הוא הפייבוריט שלי באוסקר.
אני מסכים עם המבקר בצורה כמעט מושלמת (אני הייתי מוסיף עוד מחמאות).
אני בכל אופן עדיין שואל את עצמי- איך לעזאזל לא העניקו לג'ו רייט מועמדות לאוסקר על הבימוי? תמוה מאוד בעיניי.
ועלילה רדודה צילום מופלא
אוקי אני מסכים שישנה אמירה כלשהיא בסרט. וכן גם עלילה. אבל כל אלו הם כאין וכאפס למול עבודת הצילום המופלאה.
הצילום פשוט נמצא בליגה אחרת , הרבה מעבר לאיכות העלילה , והוא אולי הגורם העיקרי לכדאיות הצפיה בסרט. יצירת מופת אמנותית.
מילים באמת לא מסוגלות לתאר
מבחינת הצילום, זו אכן אורגזמה ממושכת.
אני פרפרתי במקום מרוב התלהבות.
סרט מעורר
אני לא מבין למה הביקורת צריכה להיות כזו ארוכה.
היא קצת מתישה ואשפר היה לתמצת אותה שתהיה קצרה ולא באורך של תסריט הסרט.
סרט מעולה
אני דווקא הצלחתי להזדהות עם המעשה של בראיוני. היא ילדה בודדה, כולם מתעלמים ממנה או לא מבינים אותה, היא משקיפה על אחותה בהערצה מהחלון אבל לא מקבלת ממנה שום יחס. זה נראה כאילו ההתאהבות ברובי היא עוד נסיון של בראיוני להידמות לאחותה ולהתחקות אחריה (זה מאוד מורגש בהמשך, כשהיא הופכת לאחות כמו ססיליה). זה לא מצדיק את המעשה שלה, אבל לי אישית היה קל להבין מאיפה הוא בא. הדמות של ססיליה, לעומת זאת, הצליחה לעצבן אותי. היא מנוכרת, מעצבנת וקרה, וכשרובי נלקח ממנה לא הצלחתי לרחם עליה. בכלל, כל סיפור האהבה בין ססיליה לרובי הוא מאוד אנמי, לא מרגש ולא מעניין. אם למשל הקשר בין ססיליה לבראיוני היה יותר חזק (מצדה של ססיליה) הייתי יכולה להצטמרר מהמעשה של בראיוני ולראות בו בגידה באחות. זו גם הסיבה שהתפנית המפתיעה בסוף לא עשתה לי כלום. זה מוזר שלרוב האנשים היתה תגובה רגשית כל כך חזקה לסרט הזה ואותי הוא השאיר כל כך אדישה.
אין ממש הערצה לססיליה.
הן לא צריכות ליפול זו על צווארה של זו, אבל שיהיה ביניהן משהו מעבר להתעלמות של ססיליה מבראיוני. למשל שידברו מדי פעם או יריבו או יקדישו זו לזו איזושהי תשומת לב, אפילו שלילית, כדי שהמעשה של בראיוני לא ייראה כמו פגיעה באדם זר אלא באחות.
יש לך אחיות עם כאלה הפרשי גיל?
הפרש הגילים בין האחיות הוא לא כזה גדול
בתחילת הסיפור ססיליה היא בת 18 לערך ובראיוני בת 13. כולה חמש שנים. לא יוצא דופן בכלל.
אאל''ט ססיליה היא בת 21
שכן היא סיימה את לימודיה בקיימברידג' לפני האסון, והיתה תלמידה ממוצעת להחריד.
ועדיין, זה לא הפרש גילים יוצא דופן
לא אז, וגם לא היום.
8 שנים זה המון
וזה לא משנה אם זה יוצא דופן או לא.
התוצאה של זה היא שזה לא מרגיש כמו אחים. בדיוק כמו שאם יש לך דוד או דודה שהם בגילך (או אפילו קטנים ממך) – אז זה לא מרגיש כמו יחסים של דוד ואחיין.
וזו הפואנטה.
להראות קרבה בין אחיות שיש ביניהן כזה הפרש גילאים, זו בעיה.
אם זה עדיין ברמה של לערסל את האחות הקטנה ולצבוט לה בלחיים – זה יכול לצאת מתנשא ולאו דווקא אוהב. ובמיוחד כשמדובר בשתי אחיות שונות כל כך כמו ססיליה ובראיוני, שגם לו היו קרובות בגיל, סביר שלא היו קרובות במיוחד.
''לא מרגיש כמו אחים''?
באיזה מובן של המילה "אחים"?
ברב המובנים הקיימים
למשל, יריבות בין אחים.
למשל, קרבה.
למשל, מכנה משותף שהוא לא אבא-אמא-סבתא.
למשל, תחומי עניין משותפים.
למשל, ריב על הטלויזיה.
למשל, ריבים בין אחים סתם כך, כי זה מה שאחים עושים, רבים.
למשל, נושאי שיחה.
מה אני אגיד לך:
לי, באופן אישי, יש רק אחות אחת (ואין יותר אחים או אחיות), היא קטנה ממני ב 7 שנים והיחסים בינינו הם מאד של אח ואחות. יש לנו אפילו כמה חברים משותפים. וגם כמה תחומי ענין משותפים, וגם כמה שלא. והדגם הזה הוא לא יחודי כלל. מעולם לא חשתי שההפרש הגדול ביני לאחותי ויחסי הקרבה הנורמליים של אח ואחות בינינו הם משהו יוצא דופן. לא האגשנו את זה כי אנו הכרנו, וממשיכים להכיר עוד משפחות מסוג זה. נראה לי שאת רואה הפעם את העולם מבעד למשקפיים מאד מאד מסוימים ואולי כדאי להרחיב טיפה את שדה הראייה גם לשאר חלקי המיינסטרים.
וואו,
את ממש טועה.
יש לי אח שקטן ממני בשמונה שנים, ולהיפך – בגלל שהוא כל כך קטן, זה הכי אח קטן שאפשר להציק לו ולהתעלל בו, ולתת לו עצות ולעודד אותו ומה לא, בגלל שאני אחותו הגדולה ויודעת הכל.
כמה עוד אחים יש לך, ומה הפרשי הגילים?
כי זה משנה הרבה.
לפני שניכנס לענייני "צר עולמי כעולם נמלה", בואי נסתכל על המשפחה המדוברת, בתקופה המדוברת.
בראיוני היא בת זקונים, במשפחה קטנה למדי.
האח הבכור נחשב לספר מוצלח, וכולם נושאים אליו עיניים. הוא גבר, הוא הבכור, והוא מוצלח מספיק בכדי להיכנס לתפקיד בזה בקלות.
ססליליה בילתה שמונה שנים תמימות בתור האחות הקטנה ובת הזקונים. למרות שהמחבר לא נכנס ליותר מדי פרטים, עושה רושם שהיחסים שלה עם אח שלה היו יחסי הערצה ואחווה הדדיים; הם היו קרובים בגיל, ובהשקפות העולם. ואז נולדת בראיוני;
המעמד של ססיליה מתהפך באחת, לילדת הסנדוויץ', שזו הפוזיציה הכי קשה בכל משפחה. בשנים הראשונות לחייה של בראיוני, יכול להיות איזה קשר שמבוסס על היותה של בראיוני "התינוקת". היא סוג של צעצוע חמוד, אפשר להאכיל אותה ולשחק אתה, להלביש אותה ולקחת אותה לטיולים. אבל אז, די מהר, ססיליה נכנסת לגיל ההתבגרות, ואם תוסיפי על זה את השוני המהותי באופי בין שתי האחיות, קל לראות למה לססיליה אוהבת החופש, הבוהמית ומרדנית באופיה – אין שום קשר לבראיוני מעבר לקשר דם. מהר מאוד הן אפילו לא חולקות את אותו הבית ממש, כי ססיליה עוברת לקיימברידג'.
לו היו לן עוד אחים ואחיות, לולא היה מדובר בתקופה שבה מדובר, מבחינת מעמד האשה, מעמדות בכלל באנגליה ועוד כהנה וכהנה – ייתכן שהיה יכול להתפתח קשר נוסף בין שתי האחיות.
אני באה ממשפחה מרובת ילדים. אנחנו שבעה בסך הכל. הפרשי הגילאים בין האחים הגדולים הם 3 שנים. ההפרשים בין הקטנים ה בסביבות שנה וחצי. ההפרש בין שתי הסריות הוא שבע שנים, מה שמשאיר פערים של שבע, עשר, שלוש עשרה ושש עשרה שנה בין אחים שונים במשפחה.
מהניסיון שלנו, אני יכולה להגיד שאיפשהו באמצע היו שנים של פער, בהן לא היה ממש קשר בין אף אחד מהגדולים, לאף אחד מהקטנים. זה קרה כשהגדולים כבר היו מבוגרים צעירים, והקטנים חדלו מלהיות עוללים, אבל טרם הפכו למבוגרים צעירים בעצמם.
מה ההיכרות שלך עם הנושא, אני לא יודעת.
האם תמיד היית הקטנה, ותמיד סבלת מהצל של האחים הגדולים, ולכן קפצת על ההזדמנות לאח קטן, למרות הפרש שבע השנים? ללא ספק עושה רושם שזה המקרה, אבל באמת שאין לי מנין לדעת. אני גם לא יודעת בת כמה את ובן כמה הוא (אם כי, עושה הרושם שאתם באותו מקום של ססיליה ובראיוני, פחות או יותר).
מה שאני כן יכולה לדעת, הוא שמדובר בהפרש גדול מאוד, הפרש שמנטרל את הקרבה הכביכול אוטומטית שאחים בדרך כלל חולקים, מתוקף היותם אחים.
את יודעת את זה בהתבסס על הנסיון האישי שלך,
שגם הוא שונה ממה שמתואר בספר/סרט (אמרת בעצמך – בראיוני נולדה למשפחה קטנה, שלך לא).
שנית, התגובה המקורית אמרה במפורש שהיא לא מצפה שהן יפלו זו על צווארה של זו, אבל שהיא כן היתה רוצה לראות בסרט יותר מהתעלמות מוחלטת. אפילו בדוגמה הפרטית שלך הגדרת את זה כ"לא היה ממש קשר", ולא "לא היה קשר בכלל בכלל ובצורה קיצונית".
ואם יש למישהו איזשהי טענה נוספת שקשורה בנושא – הוא מוזמן ללוות אותה במחקרים וסימוכין מתאימים, ולו כדי לקצר הליכים.
ככה הספר מציג את היחסים בין האחיות:
שתיהן נושאות עיניים לאח הגדול, בראיוני נושאת עיניים גם אל ססיליה, ססיליה לרב מתעלמת מבראיוני, וכשהיא לא – היא סתם מתנשאת מעליה.
וזה לפני שקורית הטרגדיה המשפחתית.
יש לי גם אח שגדול ממני בחמש שנים.
מה שהופך אותנו לדומים למדי למודל המשפחתי של ססיליה ובראוני.
בכל מקרה, זה ממש מטופש לשפוט לפי מקרה אחד (שלי או שלך – מה גם, שהמצב אצלך שונה לחלוטין). אני לא ראיתי את הסרט, אז אין לי מושג איך אפיינו שם את היחסים בין האחיות, אני רק אומרת שזה לא הגיוני לטעון שלא אמור להיות ביניהן קשר רק בגלל הפרשי הגילאים ביניהן, ועוד כמה פרטים די חסרי חשיבות שהוספת עכשיו.
יש לי גם אח שגדול ממני בחמש שנים.
אני דווקא מסכימה עם מיקה,
בהחלט יש הבדל בין אחים עם הפרשים גדולים להפרשים קטנים (עד כמה הבדל באמת תלוי בפרמטרים משתנים של גיל, אישיות ותוכנות אופי של כל אחד, כמה אחים בסה"כ יש במשפחה ולטעמי גם אם האחים המדוברים מאותו מין או ממינים הפוכים)
לי יש שתי אחיות קטנות אחת ב5 שנים ואחת ב8 שנים- כך שביניהן שלוש שנים.
הם באמת תמיד היו קרובות הרבה יותר והיתה תקופה שהיה לי קשה עם זה.
כשאחותי הגדולה יותר נכנסה לגיל ההתבגרות אז היתה תקופה של קרבה דווקא בינינו כי היינו באותה "רובליקת גיל" והקטנה לא הבינה אותנו (זה היה בסביבות גילאים 12 ו17 והקטנה היתה כמובן רק 9 )
אבל מאז שגם עזבתי את הבית בכלל בקושי יש בינינו קשר (כשכבר מתקשרים יוצא לדבר בעיקר עם ההורים)
בקיצור יש כל מיני דוגמאות אבל אי אפשר להכחיש שקל יותר להיות אחים קרובים ובטח בעלי חברים משותפים שקרובים יותר בגיל.
אז אני אחזור שוב:
מקרה פרטי לא מוכיח כלום, כי תמיד יבוא מי שהמקרה הפרטי שלו הפוך (מה שקורה פה לכל אורך הפתיל). את הטענות שלכם לגבי דפוסים נפוצים של קשרים משפחתיים, גבו בבקשה בעזרת לינקים למחקרים רלוונטים, אחרת לא נצא מזה.
מקום טוב להתחיל בו:
http://www.jstor.org/view/00093920/ap030221/03a00160/0?frame=frame&userID=84400125@huji.ac.il/01c0a848660050ca28d&dpi=3&config=jstor
למי שרוצה לעשות את זה מהר, הטבלאות המסכמות בעמודים השישי והשביעי (454-455).
בגדול, וכיוון שנדמה לי שלא כל הגולשים כאן יוכלו לקרוא את הקישור הזה (איך שנראה הלינק, אני אפילו די בטוח) –
הגורם המשמעותי ביותר הקובע את איכות הקשר בין אחים הוא המגדר; הגורם השני בחשיבותו, גם הוא משמעותי מאוד, הוא הפרש הגילאים; הגורם השלישי, שהוא כבר פחות משמעותי, הוא הגיל האבסולוטי (עד כמה האחים צעירים או מבוגרים).
אם מדברים על אנטגוניזם ו/או קירבה (השניים *אינם* מוציאים זה את זה), אזי פער גילאים קטן ומגדר זהה מביאים גם לזה וגם לזה; אם מדברים על יחסי דאגה וטיפוח, שהם כמובן פחות סימטריים, אזי פער גילאים גדול מביא לכך.
במלים אחרות, אם "אחים" משמעו "יחסים סימטריים המכילים אהבה עזה ו/או שנאה עזה", מיקה צודקת וההגדרה מתאימה בעיקר לאחים שדומים זה לזה בגיל ובמגדר.
אם "אחים" משמעו "יחסי דאגה וטיפוח של צד אחד, הערצה והקשבה של צד שני", מיקה טועה וההגדרה מתאימה בעיקר לאחים השונים זה מזה בגיל (המגדר אינו פקטור משמעותי).
לסיכום, "אחים" משמעו הרבה דברים.
ובכן,
הספר לפחות, מציג בצורה אבסולוטית שהסוג ה"שני" של יחסים בין אחים (שמירה על הקטן, הערצה של הגדול) היה שמור במשפחה הספציפית הזו ליחסים עם האח הגדול בלבד.
הוא שמר על אחיותיו הקטנות, והן העריצו אותו (אבל הספר מציג במפורש תמונה בה הקרבה היתה גדולה הרבה יותר בין ססיליה ואח שלה, מאשר בינו לבין בראיוני).
הספר במפורש מציג תמונה בה כל המשפחה מתייחסת לבראיוני כאל התינוקת, ושאין שום שפה משותפת בין בראיוני לססיליה.
ומאחר והוא מתרחש – או מתחיל – בנקודה בה מבחינה אבסולוטית בראיוני היא על התפר בין ילדה לנערה, ואילו ססליליה סיימה את גיל ההתבגרות והיא אישה צעירה השואפת לשינוי מהותי – הוא מתחיל ממקום בו ססיליה לא רואה את אחותה ממטר, בעוד אחותה משתוקקת להיות קרובה אליה.
אבל שוב ושוב כולכם מתעלמים
מכך שאני בראש וראשונה הולכת על פי מה שהספר בחר להציג, והוא שתי אחיות שהפרש הגילאים ביניהן, בנקודה בזמן בה דברים מתרחשים, ביחד עם הבדלי האופי המהותיים שלהן והמבנה המשפחתי הבעייתי מלכתחילה, גורמים לכך שאין יותר מדי קרבה בין השתיים.
אם היה מעניין יותר לראות מה היה קורה לו הן היו קרובות? טוב, זה לא המקרה, אז חבל על הדיון.
מנגד, אם הן היו קרובות, קיים סיכוי טוב שבראיוני לא היתה צריכה לפנטז, לעוות דברים במוח שלה, וכתוצאה מכך – לשקר.
יש לי אחות שצעירה ממני ב12 שנים
והיא טוענת שאני ההשפעה הכי חזקה על החיים שלה.
היחסים בנינו נהדרים למרות הפרש הגילאים.
יש לך אחיות עם כאלה הפרשי גיל?
אח, אבל זה לא משנה. היחסים ביניהן אמינים, זה נכון, אבל הם לא מרגשים. לפגוע באחות שמתעלמת ממך ורק רוצה שתעופי לה מהעיניים זה פחות מעניין מלפגוע באחות שאיכשהו מתייחסת אליך ואכפת לה ממך. אם הסרט היה מתמקד לא רק ברגשי האשם של בראיוני אלא גם בכעס שלה על ססיליה, בתסכול שהיא מרגישה מזה שהיא לא מצליחה להגיע אליה, זה היה מוסיף לו איזה עומק והופך את בראיוני לפחות רעה ואת ססיליה לפחות קורבנית.
סליחה, ניטפוק
למה שלא תשאל עיוור צבעים אם צבע כלשהו מרזה אותך או לא?
הוא לא צריך לדעת מה הצבע, רק לדעת אם אתה נראה רזה (יותר) כשאתה לובש אותו.
כגודל הציפיה גודל האכזבה
כה רבות הולל, סופר וזומר על הסרט הזה.
לעיתים רחוקות קורה לי שאני פשוט מפתח אלרגיה לסרט משלב כה מוקדם שלו כפי שקרה לי בסרט הזה.
אפשר לומר שזה אני, חסר סבלנות, משבית שמחות סדרתי, חורג מהעדר הפועה, לא חובב, בלשון המעטה סרטים תקופתיים ורהב סגנוני. אפשר וזו אופציה טובה.
מדובר בסרט שנופל כל כולו במה שהפך בעצם לבור לעצמו: הרהב הסגנוני. נדמה שהבמאי כל כך מאוהב בתפאורה של שנות השלושים, בכפריות העשירה, בלבוש המשוחזר, בדיבור הכמו של אז ובעיקר בצילום הראוותני שלו שהוא מאמין שהעיצוב הוא הסיפור.
והסיפור איננו, והשרידים שלו שנמצאים הם מאתגרי סבלנות ברמת על.
לא האמנתי לשוט אחד בסרט, לא לתנועת ראש אחת של שחקן, לא למילה ולא לסצינה. הכל אומר זיוף ענק – צבעוני, מרהיב ומתיפיף, אבל זיוף.
הסרט נשען על אהבה בין שני צעירים ובאופן נדיר הומחשה אהבה כה משמעותית באופן כה מופרך על מסך הקולנוע.
הרבה הכוזב המופגן כאן בעושר סגנוני קלוקל הוא אחת הרעות החולות של הקולנוע העכשווי, אם לא הגדולה שבהן.
שחקן שמחליף ארשת של יהירות לא מוסברת במרירות מוסברת ושחקנית שכישוריה העיקריים הם עייני שקד גדולות וגוף אנורקסי.
ישבו באולם זוגות, גברים מנומנמים שנגררו על ידי נשותיהם הנמסות מכל משב רוח תקופתי ("איזו אחוזה מקסימה").
סרט שמסמן את העידן הנוכחי בקולנוע ואי היכולת להבחין בין אמת לכזב באמנות שלכאורה כולה כזב אבל ליבה אמת.
השלם, חלקיו ופסקולו.
כמה ימים אחרי שראיתי את 'כפרה', גיבשתי דעה:
החלקים השונים המרכיבים את הסרט – צילום (סצנות הטבע, למשל), בימוי (סצנת החוף, למשל), ליהוק (לולה ושני אחיה, למשל), משחק (בערך כולם, למשל) – הם יוצאים מגדר הרגיל, גם בהיותם יוצאי דופן וגם בהיותם מקצועיים ומוקפדים.
אלא שהשלם, משום מה, קטן מסך חלקיו – הסיפור הכללי לא מצליח לסחוף, והרושם שנותר הוא של חווית צפייה מענגת ממש, אבל מה בעצם היה שם, נו, תזכירו לי?
מבחינתי, שני רכיבים בסרט מתעלים מעל כל השאר, אחד עד כדי כך שהוא עומד בפני עצמו. הראשון הוא הבימוי של רייט, שהוא פשוט מבריק – מינורי ויעיל כשצריך, רב תנופה ומקורי כשצריך, ותמיד משרת את הסיפור מבלי להפוך לסיפור עצמו. אני הולך לקחת ב-DVD את הסרט הקודם שלו ולעקוב אחרי כל מה שיעשה מכאן ואילך.
השני, שמרשים יותר, הוא הפסקול – נכון שהוא מלודרמטי מדי לעתים (כמו הסרט), אבל הביצוע, הטריקים והלחנים עצמם מפצים על הכל. נהדר.
לא.
לספר
בספר היא לא מוציאה את הספר לאור, אלא מסדרת שהוא ייצא לאור אחרי שלולה ופול מרשל ימותו (כי יש בספר הוצאת דיבה), מתוך ידיעה שסביר שכאשר הוא ייצא לאור סוף סוף – גם היא כבר תהיה בקבר שלה.
עוד, בספר היא לא מתייחסת לספר בשום צורה כאל ביוגרפיה, ובטח שלא אחת רשמית. הספר הוא תיקון, שמחברו נטל חופש עלילתי לידיו.
איך הסרט?
ה 20 דקות הראשונות של הסרט הם הדבר הכי משעמם שנתקלתי בו בחיים, זה היה גרוע יותר משיעור בית-ספר, כל מה שקורה לפני סצינת המכתב פשוט גרוע, אבל אחרי הסצינה הזו הכל משתפר והופך ליצירה אומנותית מדהימה, מה שמציב שאלה, איך לקרוא לסרט שיש בו את ה 20 דקות הכי משעממות בהיסטוריה וכל השאר וא פשוט יצירת מופת? לא יודע, אבל בקיצור נהניתי מאוד, וזהו סרט האוסקר היחיד שראיתי שלא הרוויח מעל 300 מיליון דולר.
הטוויסט בסוף לא היה מפתיע מכיוון שקראתי פה באתר בטעות ספויילר (לעזאזל!).
סרט מרגיז ומיושן. התסריט אמנם כתוב באופן מבריק, אבל חוץ מרגעים בודדים, הסרט הזה מתאים להיות טלנובלה. לפעמים הוא לוקח עצמו יותר מדי ברצינות!
דווקא לדעתי...
כל האפיזודה באחוזה מרתקת. כל מה שבא אחרי מיותר ווגרוע. הבנתי שכך גם הספר.
לא בדיוק
לפי דעתי, הפרק של המלחמה בספר די גרוע או לפחות לא ממש טוב (ודווקא בסרט הוא היה הרבה יותר טוב) אבל החלק של האחות ובמיוחד הסיכום הוא מבריק.
אוקי זה הסרט הכי טוב בעולם לכו לראות אותו.
מצטער, פשוט צפייה שלישית+עיון בספר עצמו (הייתי קורא את כולו מההתחלה ועד הסוף אבל לפני כמה שנים, כשהוא היה בתיק שלי, נפתח לי בקבוק מים, וזה בלתי אפשרי לשבת ולקרוא ספר מיובש. לפחות לא בשבילי) גרמה לי להבין כמה זה סרט עצום. בימוי מושלם מצידו של ג'ו רייט (הוואנשוט המפורסם מאמצע הסרט באמת מגניב ממש, אבל בעיני ה-סצנה של הסרט, לפחות זו שמדגימה על הצד הטוב ביותר את הכישרון האינסופי של רייט, היא סצנת החייל הצרפתי), תצוגת משחק נהדרת של כל נציגותיה של בראיוני (סירשה רונאן בראש, כמובן, אבל גם רומולה גארי ו-ונסה רדגרייב שוברות לב), וג'יימס מקאבוי הורס את הבריאות (קירה נייטלי בעיקר נורא יפה שם).
העניין עם הסרט הזה הוא שהוא מרגש בצורה בלתי רגילה, בנוסף להיותו מבריק לגמרי. בתור סיפור אהבה תקופתי גנרי, עם אחות וחייל ושמלות יפות, הוא עדיין מרגש בצורה בלתי רגילה, אבל יחד עם זה – הוא סרט טוויסט לכל דבר ועניין, וככזה, הוא אדיר. ממש (הסוף של "כפרה" מעסיק אותי הרבה יותר מ"החוש השישי", נניח). השילוב הזה, בין אינטלקט לרגש, הוא מבחינתי הסיבה שיש קולנוע. או, באופן כללי, אומנות.
לקרוא לסרט שזכה בבפט"א וקיבל 7 מועמדויות לאוסקר "אנדרייטד" יהיה קצת תלוש מהמציאות (דווקא מאחורי הסופרלטיבים ששפכתי בהודעה הזאת אני עומד ב-100 אחוז), אבל יש לי הרגשה שבין היסטריית ההמונים של אותה שנה ככל שזה נגע ל"זה ייגמר בדם" ו"ארץ קשוחה", הסרט הזה קצת התפספס.
תודה לך על התשובה. אני כבר לא אראה את זה,
אבל נשמע לי שאתה תאהב את הפצוע.
הבנתי שהוא וכפרה די סרטים תאומים
(ובאותה סצנת סיום מדכאת לאנתוני מינגלה באמת יש הופעת אורח). אני אתפוס אותו בהזדמנות. מה שנחמד ב"כפרה" (לעומת "הפצוע האנגלי") הוא שהוא לא עד כדי כך ארוך, לעומת "הפצוע האנגלי" המפלצתי. אבל ז'ולייט בינוש בתפקיד אחות רחמנייה? קניתי.
אנתוני הזה, כפרה עליו
(ל"ת)
חמסה על קריסטין סקוט תומאס
(ל"ת)
אנתוני הזה, לצערנו, כבר לא בין החיים.
(ל"ת)
כפרת עוונות.
(ל"ת)
הפצוע האנגלי שווה כל רגע.
אהבתי אותו כל כך! הוא סרט איכותי ברמות נדירות. המשחק של ריף פיינס ביחד עם שאר השחקנים שאני לא זוכר.. פשוט מושלם.
גם את כפרה וגם את הפצוע האנגלי ראיתי בשנה האחרונה. סרטים אדירים.
את הפצוע האנגלי ראיתי לאחר שהבמאי מת וככה שמעתי על הסרט. לאחר הסרט התעצבתי מאוד שהבמאי המוכשר לאללה הזה מת.
תספר איך היה!