הטוב (או: הזכיות)
השאלה הגדולה לפני הטקס הייתה, כך נדמה, לא "האם 'קרוב אליי' יזכה", אלא בכמה פרסים. פרסי האופיר, בהכללה, אוהבים לפרגן לסרטים שזוכים אצלם (אלא אם מדובר במצב שבו יש התנגשות בולטת בין הסרט שהם אוהבים והסרט שהם חושבים שילך טוב באוסקר, ואז יוצאים מהטקס גם 2 פרסים), ולכן הייתה ציפייה ש"קרוב אליי" יצא מהטקס בידיים מלאות. זה לא קרה. במקום זה, "קרוב אליי" הוא אחד מזוכי פרס הסרט הטוב ביותר באופיר עם הכי מעט פרסים שמגבים את זה. פרט ל"גט" ו"ימים נוראים" (שכאמור, זכו בעיקר בגלל האוסקר), יש עוד סרט אחד שזכה רק ב-4 פרסים – "איזה מקום נפלא" מ-2005.
מיעוט הפרסים הזה, עם זאת, בעיניי די מבורך – "קרוב אליי" הוא סרט טוב וזוכה ראוי אבל קשה להגיד שהוא נמצא ראש מעל כל התחרות, והפרסים שחולקו ל"בנות כמונו", "חלב", ו"עיד" בעיקר מראים על כך שחברי האקדמיה, אולי, מפסיקים לחשוב ולהצביע באופן אוטומטי. אולי גם עיניהם הייתה צרה ביוצרת צעירה כל כך שפרגנו לה כל כך במועמדויות אז הם "חיפשו" איפה לפרגן לאחרים, אבל גם אם השיקול הוא ציני, התוצאה די מבורכת – בהתחשב בכך שפרסי אופיר מתפקדים כמערך יח"צ יותר מחגיגת השנה הקולנועית שהייתה, הרי שעכשיו הרבה יותר סרטים יכולים להתהדר בפסלונים בפוסטר שלהם.
אבל לא רק הבחירה לפצל הייתה ראויה, אלא גם הבחירות עצמן. כפי שאפשר לראות אם משווים לפוסט שלי, לא כל הזוכים הם מי שאני הייתי בוחר, אבל באמת שקשה להתלונן על רוב הזוכים האלה, וכולם אם לא מקום ראשון בקטגוריה שלהם אז מקום שני צמוד או שלישי מכובד. כל זכייה של "קרוב אליי" – שזכה פרט לפרס הסרט גם בבימוי לתום נשר (שהפכה לבמאית הצעירה בתולדות הטקס שזכתה בפרס), לשחקנית ראשית (ליה אללוף) ולעריכה (שאולי מלמד) – מוצדקת, וזה דבר שנדיר להגיד בפרסי אופיר שנוטים, כאמור, להמטיר על הזוכה שלל פרסים שלא קשורים לכלום.
אני יודע שכחובב קולנוע מגניב הדבר שהכי אמור לשמח אותי הוא ארבעת הפרסים ש"העיר הזאת" קטף – על תלבושות, עיצוב אמנותי, פסקול (קרי, סאונד) ומוזיקה מקורית – אבל קצת מעיבה על כל הסיפור העובדה שהמוזיקה ב"העיר הזאת" לא מקורית, חברה. לא שאני נגד זה שאיציק פצצתי יהיה זוכה שני פרסי אופיר פשוט… האם חברי האקדמיה יודעים את זה? האם מישהו מתכוון לעשות משהו בנוגע לקטגוריה הפרוצה הזאת שבה שוב ושוב קורים סיפורים מעניינים על אנשים שמגישים מלחינים מתים או מקבלים פרס למרות שהלחינו שני תווים וכל שאר המוזיקה בסרט הייתה בכלל מוזיקה קלאסית?
זה, וגם היה משהו קצת צפוי בזכיות של "העיר הזאת", והתחושה היא שהמצביעים סינדלו את עצמם, ואם בסיבוב הראשון הם היו מפרגנים לסרט עוד מועמדויות הוא כנראה היה זוכה אפילו בעוד פרס או שניים.
לעומת זאת, כל זכייה של "בנות כמונו" הרגישה כמו הפתעה משמחת (אולי חוץ מהפרס של יעקב זדה דניאל שבאמת הרגיש כמו משהו שהיה חייב לקרות כבר). הסרט הקטן הזה, שנעדר שמות גדולים או מכונת הייפ, לקח שני פרסי משחק (שחקנית ושחקן משנה) ואת פרס הליהוק, ואם זה יגדיל את החשיפה התקשורתית אליו, אני בעד. מגיע לו כל טוב.
גם צמד הפרסים של "מופע טוטאל" מוצדקים, או לכל הפחות עובדים בהיגיון האקדמיה: היה בסרט את האיפור הכי בולט ואת הצילום הכי בולט, ואין ספק שהדבר תפס את עין המצביעים. גם פה, הייתה תחושה שמרביתם ראו את הסרט רק אחרי המועמדויות, ואילו היו טורחים לראות אותו לפני היו כנראה מעמידים אותו לעוד כמה דברים.
אבל אולי הדבר שהכי מראה חשיבה עצמאית הוא שני סרטים שזכו כל אחד בפרס אחד: פרס השחקן הראשי שהלך ל"עיד", ופרס התסריט שהלך ל"חלב". שני סרטים שהיו יכולים בקלות לצאת עם אפס פרסים מהטקס ולפתע מצאו את עצמם עם פרס משמעותי שיהיה קל לפתות צופים איתו. וכאמור, זכיות ראויות לחלוטין.
בקטגוריית הגטו זכו "הילד" (הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר, ובין הקטעים המרגשים בטקס שכן במאי הסרט מת ב-7.10), "אני רואה אותך" (סרט תיעודי קצר, שלמרבה ההפתעה אשכרה קצר. אפשר לראות את כל עשרים דקותיו פה) , ו"הדונם של סבתא" קטף את פרס הסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר, במה שלכל הפחות אפשר לקוות יפתח את הראש של המצביעים לסרטים קלים יותר וכיפיים יותר בקטגוריה גם בעתיד.
לסיכום, אם מסתכלים רק על הזוכים – היה אחלה טקס, ומדובר ברשימת זוכים מאוד ראויה גם אם, בחייאת, היה קשה לכם לפרגן ל"כביש הסרגל" איזה פרס? מיה דרייפוס היא עוד לא מרטין סקורסזה שצברה ארון פרסים שלצאת עם 0 זכיות אחרי 10 מועמדויות זה בסך הכל תג של כבוד עבורה.
אבל, נו, בסדר. אחלה טקס. חוץ מ,נו, הטקס.
הרע (או: הטקס עצמו)
2024 לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי בטקס פרסי אופיר, אבל זאת בהחלט הייתה הפעם הראשונה שהייתי בו כאדם מבוגר עם דעות, ומקום כמעט-מכובד לכתוב עליהן. הפעם האחרונה שהייתי בפרסי אופיר הייתה כנער לפני עשרים שנה, ואני מעלה את זה כי הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היה נוסטלגיה מסוימת כשנכנסתי למתחם שבו התקיימו הפרסים; לא בגלל הפעם ההיא שהייתי שם, אלא בגלל המחשבה "אה, נכון, פה היו מתרחשים כנסי אנימה לפני שהם נהיו גדולים מדי ואיכותיים מדי למקום קטן כזה."
זה לא נחמד, ויש לי גם המון דברים טובים להגיד על טקס פרסי אופיר 2024, אבל כמי שמאמין בהם, אני חייב לציין לרעה כמה וכמה דברים. המיקום הוא לא אחד מהם – אין באמת בעיה לעשות דברים באקספו תל אביב – כמו העובדה שהיה מאוד ברור ומאוד בולט שמדובר בטקס בלי תקציב ו/או זמן לעשות משהו. ואני אומר את זה כי בניגוד לטקס אמיתי, היה נראה שבפרסי אופיר אמרו לכל מגיש לכתוב טקסט בעצמו לקטגוריה. רעיון חמוד, אבל כזה שהוביל לכך שקטגוריה וחצי הוצגה בלי שהמציג יודע על מה הוא מדבר. אני אתחיל מהחצי, כי יש כאן מקום להקל: העיתונאי בן שני הציג את קטגוריית הצילום ובניסיון לדבר על החשיבות של צילום הפליג בשבחם של צילומי סטילס. שזה נחמד, רק לא המקום לדבר על זה בטקס על, נו, קולנוע. אחר כך הוא כן חזר לנושא, והתמונות שהוא דיבר עליהן היו על המלחמה (שריחפה מעל הטקס ונכחה בכל נאום ונאום) אז בסדר, פשוט… סטילס זה לא אותו דבר כמו צילום בקולנוע. וכן, אני יודע, "המזח" מ-1962, אבל הוא היוצא מן הכלל שמראה על הכלל.
פחות ניתן להגן על הברנש המסכן (אבי ישככרוף) שבא להציג את קטגוריית הפסקול בעודו משוכנע בבירור שהוא מציג את קטגוריית המוזיקה המקורית, שכן הוא דיבר על כך ש"פסקול טוב ירגש אותך גם בלי לשמוע את המילים המדוברות", אבל המילים המדוברות הן חלק מהפסקול, אחי. שוב, זה לא אשמתו – הבחירה של האקדמיה לקרוא לפרס הסאונד בשם "פסקול" ראויה להערכה כנגד תעשייה שמתעקשת לדבר ברובה באנגלית בכל הזדמנות, אבל מישהו באקדמיה היה חייב, לכל הפחות, לעבור על הנאום ולהגיד "אחי, זה פסקול בקטע של סאונד, כן? לא מוזיקה". זה לא קרה.
אולי הרעיון לתת למגישים לכתוב את הטקסטים של עצמם היה יוצר פחות תקריות שכאלה (או כמו הספק-בדיחה הלא ברורה של רינה מצליח על כך ש"אם אחד מהמלהקים בקטגוריה זוכה אני לא נותנת לו את הפרס") אם בחירת המגישים הייתה יותר טובה, מהודקת ואממ, קולנועית. אבל מתוך 18 קטגוריות עלו פעם אחר פעם עיתונאים, מוזיקאיות (למרות שהיה כיף להיפגש עם נגה ארז ונטע ברזילי) וגם ראש עיריית תל אביב ויו"ר מפעל הפיס (שניהם עם מה שהיו הנאומים הארוכים והמייגעים ביותר בטקס).
אולי האקדמיה מיצתה את כל האפשרויות ואגדות קולנוע קיימות כמו זאב רווח, ליאור אשכנזי, גילה אלמגור, ג'וי ריגר ועוד כולם סירבו לבוא לטקס. אולי, אבל קשה להאמין. אתם מביאים אנשים עם קשר רופף לקולנוע ולא במאי אחד לרפואה? אחד המגישים אמר ש"הוא פשוט ביקש" להציג פרס, ואני מקווה לטובת כולם שזה לא נכון. אפילו אם פרסי אופיר הם פארסה, הם לכל הפחות צריכים להתייחס לעצמם כאילו הם הדבר הכי רציני, מהודר, ומכובד שאפשר. וזה כולל, למען השם, לא להקרין בשידור חי בקשה של יו"ר האקדמיה לבקש מאנשים להישאר עד סוף הטקס משל הוא היה גננת זה ממש מביך די נו.
היו עוד רגעים לא ברורים, כמו הבחירה לפצל את השיר של נטע ברזילי – מעין שילוב של "והיא שעמדה" ו"גשר צר מאוד" – מהחלק של "לזכרם" (שהיה קצר באופן חשוד), או הבחירה לא להעניק השנה פרס מפעל חיים. גם העובדה שמגישי הפרסים הציגו את המועמדים, ואז הראו קליפים בלי סאונד מהסרטים הייתה… בחירה. אפשר להראות רק סטילס מהסרט כדי לחסוך זמן, אפשר להראות קטע מהסרט כדי לכבד אותו – מה זה פתרון הביניים הלא ברור הזה? וכמה באמת קשה לארגן גרפיקה מופרדת לכל קטגוריה שתייצג איכשהו את הקטגוריה?
שוב – אני בטוח, באמת, שיש המון קשיים מאחורי הקלעים של פרסי אופיר, והעובדה שאף ערוץ לא משדר אותם בערוץ חי כנראה מאותתת שהם לא סחורה חמה מדי בימינו. אבל יש כאן ביצה ותרנגולת, ואם האופיר היו מצליחים קצת יותר לכבד את עצמם – ואת מי שהגיע לטקס – ולהפוך אותו למופע שהוא יותר מרק "יאללה בוא נחלק פרסים", הקולנוע בישראל היה רק מרוויח. ונראה לי, אולי, שזאת המטרה מראש של כל הטקס הזה.
ומכיוון שאני בשוונג, אציין ש:
1. על האקדמיה לפצל את הבחירה בין פרס הסרט הטוב ביותר והנציג לפרס האוסקר
2. על האקדמיה לשנות את התקנון כך שרק סרטים שהוצגו בין ספטמבר אחד למשנהו (או תאריך יהודי) יוכלו להתמודד
3. על האקדמיה לשנות את התקנון כך שסרט תיעודי קצר יהיה עד 40 דקות
מה שכן, אחלה אוכל ואחלה קייטרינג היה שם.
והמטומטם (או: סרטון שהכנו ובו שאלנו את מועמדי הטקס שאלות דביליות וזה יצא חמוד)
ונסיים בסיבה העיקרית שבגללה בכלל הייתי בטקס: רעיון נועז שלי ושל נעמה לצאת ולשאול את המועמדים שאלות טיפשיות וחמודות על מנת לתת לטקס אווירה שטותניקית, אבל בקטע מכובד וטוב. ותודה לאדר שפרן (שחמק לנו קרדיט לו בסרטון ואנחנו מצטערים), זוהר שטראוס, שאולי מלמד, מאיה קניג, הילה רוח, יעקב זדה דניאל, הדס ירון, מיה דרייפוס, אורי הוכמן, תום נשר, עמית אולמן, אדר שפרן וזוהר אורבך על שיתוף הפעולה עם השאלות שלנו ולזוהר אורבך שהסכים להמר רגע לפני הטקס.
מה זה ״במאי הסרט מת ב-7.10״?
אפשר לחשוב שהוא היה מעורב באיזה תאונת דרכים או שחטף התקף לב.
מה שהיה צריך להיות כתוב במקום זה ״במאי הסרט נרצח בטבח ה-7.10״.
זה אולי נשמע היתפסות לקטנות, אבל בעיני יש משמעות להתנסחות וכרגע הניסוח מאוד מסתיר את זה שהוא נרצח בטבח אכזרי מאין כמותו (וכן, כולנו יודעים מה מסמל התאריך הזה ועדיין).
אני מאמין שזו טעות ניסוח בתום לב ולא משהו מכוון ולכן אני מקווה שאחרי התגובה שלי תשנו את הניסוח כך שיהיה יותר הולם.
מה זה "מאוד מסתיר"?
אם אני אומר על מישהו שהוא מת בשואה, יש הנחה כללית שהוא לא מת בשיבה טובה ושאם הוא כן הייתי מציין את זה. ציון מוות ליד מאורעות טרגיים רומז לקוראים שיש סיבה בין המוות ובין המאורע, ואם לא היה, הכותב היה מציין במיוחד משהו כמו "מת בהולודומור (אבל במאורעות סבבה כאלה דווקא)".
ציון ה-7.10, עוד לא שנה מאז שקרה, הוא די ההיפך ממסתיר, ואני בספק שיש מי שקרא את הכתבה וחשב "אה, מעניין שהוא מת דווקא ביום של הטבח. איזה צירוף מקרים. כיף לו לפחות שהוא לא נרצח".
לא שאני מזלזל יותר מדי בכוחן של מילים, אבל נראה לי שהכוונה הייתה ברורה.
אולי אתקן מחר, לא יודע, אבל מודה שזה אכן נתפס יותר כהיתפסות לקטנות מאשר כמשהו משמעותי.
ברור שכולם יבינו למה הכוונה
אבל הניסוח הזה שלא כולל את המילים ״נרצח״ או ״טבח״ או ״פיגוע״ או ״מתקפת טרור״ או אפילו רק ״מתקפה״, מקטין את העניין ויש לכך משמעות סמלית לדעתי.
אם אני אכתוב על יהודי שנרצח בשואה שהוא ״מת באירופה בראשית שנות ה-40״ כולם יבינו את הכוונה, אבל הניסוח ימזער את האזכור של השואה לכדי משהו שנמצא בין השורות ולא בפרונט.
לא תמיד העניין הוא אם אנשים מבינים את הרעיון או לא, יש גם משמעות לאיך אנחנו בוחרים להתנסח.
אחרי כל מה שעברנו לפני כמעט שנה, לכתוב ״מת ב-7.10״ מאוד מקטין את העניין.
ושוב, אני לא חושב שזה מכוון חלילה, אבל לדעתי כדאי שתתקנו לניסוח שיהיה קצת יותר הולם את הנסיבות.
יש הבדל משמעותי
בין "אירופה בראשית שנות ה-40", שזה כאילו להימנע מלהגיד "שואה", ובין "ה-7.10" שזאת דרך ישירה להגיד "ה-7.10" (אין שם אחר ליום הזה שהתקבע באמת). "מת ב-7.10" זה בפרונט באותה מידה כמו "נרצח ב-7.10".
לתחושתי, הסנטימנט שאתה מציע דוחף לכיוון שאין לו סוף. למה מת ולא נרצח? למה נרצח ולא נטבח? למה נטבח ולא נפל? למה לא להגיד במפורש ע"י חמאס? למה רק חמאס ולא חמאס הנאצים הנוראיים? למה ז"ל ולא הי"ד? למה בעצם לא לעצור את כל הטקסט ולהתחיל להסביר על זוועות ה-7.10 מרגע שהזכרנו אותם?
מי שמרגיש שאני מקטין את מאורעות ה-7.10 בגלל מילה אחת בטקסט שמראש לא עוסק במאורעות האלה אלא במשהו אחר לחלוטין – זה, בכבוד רב, שלו.
למה ככה?
"מקטין מאורעות"? זה בכלל לא בכיוון של מה שאחד אמר.
" לכתוב ״מת ב-7.10״ מאוד מקטין את העניין."
נרשם בתגובה שהגבתי עליה, מה שהבנתי זה "מקטין מארועות". אפשרי שפספסתי והתכוון למשהו אחר באומרו זה.
להבנתי
העניין הוא נסיבות "מותו".
כתבתי כמה פעמים שאני לא חושב שנעשה פה משהו מכוון
רק ציינתי שבעיני זו לא צורת ההתנסחות הנכונה.
אבל בכל מקרה לא האשמתי אותך בהקטנת מאורעות ה-7 באוקטובר באופן מכוון.
פשוט לדעתי מה שיוצא בפועל מהניסוח שבאמת נכתב בתום לב הוא איזושהי הסתרה לא מכוונת של הטבח.
השימוש אך ורק בתאריך לצד המילה הכללית מדי “מת״ יוצרת אצלי תחושה של הסתרה לא מכוונת של הסיפור האמיתי.
אבל בסדר, זכותכם לחשוב אחרת, אבל בבקשה אל תפילו עלי כאילו יצאתי בהאשמות על הקטנת מאורעות טבח ה-7 באוקטובר בשעה שהדגשתי מספר פעמים שאני מאמין שזה לא מכוון ושזה באמת נעשה בתום לב.
אני חושב שאני דווקא מבין למה "אחד" התכוון
זה (לא באמת, אבל קצת) כמו שה-BBC דיווח על אדם ש"נפטר" ב-7.10 (אני לא מדייק בניסוח או במקרה אבל זכור לי שהיו כמה דיווחים עם עיוותים לשוניים דומים).
אז ברור ש:
א. כשזה מגיע מה-BBC זה יותר חמור כי הוא אמור אשכרה לספר לציבור מה קרה.
ב. כמו ש"אחד" אמר פעמיים, זה מאוד ברור למי שנמצא פה ומכיר אותך שלא הייתה שום כוונה להקטין/לזלזל באירוע.
אבל מכיוון שהרגישות כלפי כל הסיפור היא עדיין מאוד גבוהה ובגלל שלצערנו יש אנשים שכן מנסים להקטין/לזלזל אז הניסוח הזה יכול להישמע קצת צורם.
אני מסכים גם איתך שיש פה טיפה קטנוניות אבל מכיוון שהנושא עדיין כ"כ כואב ורגיש יש פה מקום לדעתי להתחשב גם לפנים משורת הדין.
ה-BBC פונה לקהל בריטי/בינלאומי
אלה אנשים שצריכים תזכורת או אפילו למידה על מה קרה ב-7.10.
עין הדג הוא אתר בעברית, ואני לא חושבת שיש קורא עברית אחד שלא יודע בדיוק מה קרה ב-7.10 וחושב על זה באופן יומיומי. בשביל קוראי עברית, התאריך אומר את כל מה שצריך להגיד.
אני מסכימה שיכול להיות שהיה ניסוח יותר טוב, אבל הניסוח הקיים בהחלט לא "מסתיר" שום דבר, וגם היה אפשר להעיר עליו בצורה פחות פטרונית ודידקטית משנעשה פה.
אני חושב שהתנסחתי בעדינות וברוח טובה והדגשתי כמה פעמים שאני לא חושד שהדברים נכתבו מתוך כוונת תחילה שלילית
אבל אם בכל זאת מישהו רואה את ההודעה שלי כ״פטרונית ודידקטית״ אז אני לחלוטין מתנצל, זו לגמרי לא הייתה כוונתי.
עכשיו כשאני קורא שוב את התגובה אני מבין שבאמת שהייתי קצת בוטה מדי
ואני יכול להבין איך למרות המשפט האחרון אפשר לראות בתגובה האשמה כלשהי על זלזול כביכול בטבח האכזרי.
אז אני באמת מתנצל על כך.
אני לא חוזר בי מהטענה שזה לא הניסוח הנכון, אבל מודה שגם אני שגיתי באיך שהתנסחתי ושהייתי צריך להעיר על כך בצורה יותר עדינה ופחות נשמעת מאשימה.
בתקופה מתוחה כמו שלנו צריך להזהר מדברים שיכולים להשמע כהאשמות בזלזול או הסתרה של מאורעות ה-7 באוקטובר.
שגיתי בנתנסחות ואני מאוד מתנצל על כך.
סרטון מעולה
וכן:
ללהק את מירי רגב? רק ג'וליה לואי דרייפוס.
(ל"ת)
צפיתי היום ב״חלב״ ביום הקולנוע
ודווקא שחשבתי שלא מעט מהבעיות של הסרט הן ברמת התסריט (הקצב, מבנה הסיפור, פיתוח הרעיונות).
הזכייה שלו נראית לי קצת תמוהה, אבל אולי חברי האקדמיה ראו דברים שאני לא
בניגוד לשאר זכיות
את הזכייה של "חלב" לא צפיתי.
ההסבר בדיעבד שלי הוא כזה:
1. בהחלט אהבו את "חלב", עם 10 המועמדויות שלו
2. לצד אהדה ל"קרוב אליי", המצביעים רצו לפרגן גם לסרטים אחרים ולשים אותו במקום מצומצם משהו
3. מכל התסריטים בקטגוריה, "חלב" הוא הכי מעניין – כמעט מד"ב, כמעט דיסטופיה שכזה. שאר התסריטים הם בסך הכל די פשוטים ולא עושים איזה טריק או משהו מעניין, ועל כן האקדמיה הלכה על הסרט "הכי" מתוסרט מבחינה כלשהי (שכאמור, היא גם די אהבה גם ככה).
"חלב" בקלות בולט בזכות התסריט
כמו שנאמר מעליי – גם בגלל השילוב המקורי קצת בערבוב ז'אנרים שפחות נפוץ בדרך כלל, אבל גם הדיאלוגים הרגישו לי בקלות הכי מעניינים וקולחים מבין המועמדים. מבחינת מבנה הסיפור אפשר להתווכח, וזה משהו שהקולנוע הישראלי לא מצטיין בו לפעמים מלכתחילה הרבה פעמים, ולדעתי שאר המועמדים עוד פחות הצטיינו מ"חלב" בנושא הזה.
עוד לא יצא לי לצפות ב"הנכס"
אז אני לא יכול להשוות אליו,
אבל אני חושב שהדיאלוגים ב"חלב", שהם אכן קולחים ומעניינים, לא מתעלים בהרבה על הדיאלוגים של שאר הסרטים שהיו מועמדים. במיוחד לא במקרה של "כביש הסרגל", שגם מערבב ז'אנרים (אולי פחות 'אקזוטיים').
זה לא שלתסריט של "חלב" אין מעלות, יש לו לא מעט, אבל בסופו של דבר בתמונה הגדולה הרגשתי שהוא פחות מהודק ואפקטיבי מהתסריטים של כמה מהמתחרים האחרים.
הדיאלוגים ב"כביש הסרגל" היו מלאים בקלישאות
ולא איכפת לי אם זה כביכול נעשה במודעות עצמית. ב-2024 זה כבר לא מגניב להגיד "את ואני, לא כאלה שונות זו מזו" אלא אם כן זו קומדיה פרועה, סורי. רמת הקלישאות בדיאלוגים ב"כביש הסרגל" היו מעל ומעבר לרמת העיכול, מישהו היה צריך דחוף לטפל במחדל כזה. והדיאלוגים ב"הנכס" בכלל כתובים בעברית מודרנית אבל צחה כל כך שזה נשמע תיאטרלי וכמעט חייזרי ולא אנושי איך שהדמויות מדברות, התחלחלתי ממבוכה בתוך הכיסא. אותה בעיה עם הדיאלוגים הלא אמינים ב"קרוב אליי" אגב, רק ששם השפה לא כזו גבוהה אלא פשוט מגוחכת מרוב חוסר אמינות.
אומנם ממה שאני זוכר
גם "חלב" טיפה מותח את הגבול עם דיבור מסוגנן ולא חף לגמרי מקלישאות (אני חושב על אחת מהסצנות היותר דרמטיות בין טאלה ואמא שלה, אבל לא משהו שמספיק צרם לי בשביל שאזכור טקסטים ספציפיים), אבל לצורך הדיון אני יכול להסכים שאפשר להכתיר את "חלב" בתור התסריט עם הדיאלוגים הכי פחות מקרינג'ים. בכל מקרה, מפה ועד התסריט הטוב ביותר יש עוד קצת דרך.
לדעתי שאר התסריטים (שוב, למעט "הנכס" שעליו אני לא יכול להעיד) פחות מפוזרים והשתלשלות האירועים בהם פחות אקראית ויותר מנומקת בהתאם להיגיון פנימי או רגשות ספציפיים של הדמויות, שהיו ברורים או מוחשיים לי כצופה. בהתאם לזה, הרגשתי שבהשוואה לתסריטים האחרים המהלך של "חלב" הוא פחות שלם ויותר חורק, ושהתהליך שהדמות עוברת פחות משכנע. וזה בעיניי קריטי יותר מדיאלוגים אמינים או לא אמינים.
(אגב, במקרה של "בנות כמונו" דיאלוגים שיכולים להיתפס כמלאכותיים על הנייר לי אישית דווקא עבדו נורא יפה, גם כי בנות בגיל הזה לפעמים יכולות להיות קצת קרינג' וגם כי במסגרת הביצוע וההגשה המתאימים זה יכול לשבת על המנעד הנכון הזה של מתבגרים שהם עוד בתהליך של חיפוש עצמי ולא תמיד בטוחים בעצמם, ככה שמה שהם מביאים לשולחן הוא לא פעם ממקום שהוא פחות אותנטי ויותר 'חקייני' או 'מושפע')
אני מסכים שהתחרות העיקרית של "חלב" באיכות אמינות הדיאלוגים
הוא בעיקר מצד "בנות כמונו". לגבי תהליך הדמויות או מבנה התסריט אני יכול להבין את הביקורת על "חלב" למרות שאני אישית חיבבתי, ולדעתי בכלל הבעיה הכי חמורה בתסריט של הסרט זה המטאפורות הברורות מדי וחוסר העידון שלהן. בכל אופן, בדרך כלל בחלוקת פרסים לתסריט שמים הרבה פעמים יותר דגש על איכות הדיאלוגים, במיוחד אם הם קולחים ומעניינים, מאשר מבנה התסריט. לכן זו היתה לדעתי זכייה צפויה וברורה מאוד של "חלב".
תגידו יש איזשהו חוק בתעשייה התל אביבית
שמחייב כל גבר שנכנס אליה ומגיע לגיל 35+ לענוד שרשר ערסוואתים?
הבחירה של הזוכה באופיר
כמועמד באוסקר היא באמת מטומטמת. אלו שתי דרישות שונות לחלוטין ואין סיבה שיתחברו. לא הגיוני לדרוש ממצביעי האופיר לשנות את הבחירות שלהם כדי שיתאימו לאוסקר, אבל באמת שאין טעם להמשיך לשלוח את מה שהאוסקר לא אוהבים.
לא ראיתי את עג'מי ולכן אני לא יודע כמה התיאוריה שלי נכונה, אבל אני מרגיש שאין לנו סיכוי כשאנחנו שולחים סרט שהוא מאוד 'ישראלי' במובן של מתרחש ומייצג אווירה מאוד מקומית, והיכולת שלנו להתקדם היא רק כשאנחנו מביאים משהו גלובלי יותר כמו הערת שוליים, או סרט על הכיבוש או מלחמות כמו בופור או ואלס עם באשיר.
כמובן די עזרה גם העובדה שאלו באמת שלושה סרטים מעולים, אבל כך גם שבע ברכות – ולא היה לו סיכוי.
אני רק תוהה מי הם הגורמים בעצם שיכולים לשנות את ההחלטה הזאת ואם שינוי כזה הוא באמת אפשרי בהינתן ויופעל הלחץ המתאים.
הערת שוליים סרט סופר ישראלי בעיני
ובכל מקרה, האוסקר הוא כל כך לא צפויי, שלנסות לקלוע לטעם שלו זה כמעט בלתי אפשרי. עדיף בלהתרכז בלבחור את הסרט הטוב ביותר ולקוות לטוב. באוירה הנוכחית בכל מקרה אין הרבה סיכוי לראות ישראלים על השטיח האדום, אז אולי השנים האלו הם הזדמנות להיגמל מהנסיון לסגל נקודת מבט חיצונית בבחירת הסרט.
אני רק מזכיר שבאוסקר האחרון, בלב המלחמה ובתוך כל שנאת ישראל המתפרצת בעולם, היו בהחלט ישראלים על השטיח האדום
ואני מדבר על היוצרים של סרטון האנימציה הישראלי הקצר (שהוא גם דובר עברית, דרך אגב) ״מכתב לחזיר״ שהיה מועמד לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר (שזה אגב מועמדות ראשונה אי פעם בקטגוריה הזאת של סרטון ישראלי).