עתידות: בסוף השנה, בלי קשר לשאלה האם "נשמה" יהיה באמת יצירת מופת או לא, "קדימה" יהיה הסרט שאנשים יתקשו להיזכר בו. "מה? היה לפיקסאר עוד סרט? אה, נכון, המשהו הזה עם האלפים. איך קראו לזה? הלאה? יאללה?".
לא שיש בעיה עם הסרט או משהו. "קדימה" הוא סרט פיקסאר של התקופה המאוחרת בכל רמ"ח איבריו, שזה אומר בידור מובטח לכל המשפחה, סצנות מרגשות בסוף, אנימציה ברמה גבוהה, כמה החלטות ראויות לציון וכמה החלטות שלא. אבל זה לא מהסרטים שהפכו את פיקסאר לשם דבר שהם, והדברים שעובדים בו רק כמעט עובדים במקום עובדים בכל הכוח.
הרעיון הבסיסי הוא כזה: דיסני הבינו שעדיין לא היה להם סרט על זוג אחים והקשר הקסום של אחים שכאלה, אז הם ביקשו מפיקסאר ליצור אחד. מכיוון שפיקסאר עוד לא למדו לעשות סרט בלי לדחוף בו: א. תסביך אב ו-ב. הערות מטא על מצב האולפן, יצא סרט על מקום שהיה מלא בקסם אבל עכשיו הקסם בו מת, שבו שני אחים שאביהם הביולוגי מת מנסים להחזיר אותו לתחייה בזכות אותו הקסם כדי לבלות יום אחד אחרון איתו. אני מקווה מאוד שבפגישה עם הפסיכולוג של היוצרים הם פשוט הגישו לו את התסריט כדי לחסוך לכולם זמן. אבל בואו נישאר באזור הביקורת ונתרחק מאזור ניתוח ה"פיקסאר מבינים לפתע שכל מה שהם עשו לאורך השנים היה ניסיון להחיות את היחסים עם אבא שלהם דרך הסרטים שלהם".
אם המשפט הקצר של תיאור העלילה נשמע קצת סתום ויכול ללכת לכל כיוון, זה נכון. גיבורי הסרט יכולים להיות, בעצם, בני אדם, דגים, צעצועים, חמוסים מהחלל או כל דבר כזה או אחר. הוחלט, בלי סיבה טובה כל כך, שהעולם יהיה מושפע מעולם המפלצות של מבוכים ודרקונים ומג'יק – אלפים, קנטאורים, פיות, מנטיקורים שבעבר ידעו לעוף ולעשות קסמים והיום נראים בדיוק כמונו: עובדים במסעדות מזון מהיר ו"עבדים" לטכנולוגיה.
אחרי שלל עולמות שהרגישו כאילו פיקסאר ממש רצו לחקור אותם, תחושת ה"אוקיי, אני מניח" מורגשת קשות בעולם החדש שלהם. אי אפשר להגיד שעניין המבוכים ודרקונים הוא לחלוטין ריק מתוכן כי הסרט מתייחס אליו (אחד מהאחים הוא שחקן מג'יק ומבוכים ודרקונים, רק בלי להגיד את המילים "מג'יק" ו"מבוכים ודרקונים"), אבל הוא באמת מרגיש מאוד שולי. נראה שהעולם הוא בהשראת מפלצות ממבוכים ודרקונים בעיקר כי פיקסאר ניסו לחשוב על עולם כלשהו שבו הם לא היו עדיין ומישהו זרק את הרעיון. זה לא רע וגם ביום עצל פיקסאר מצליחים לחשוב על רעיונות מגניבים, אבל בניית העולם והאינטראקציה של הדמויות הראשיות עם אנשים מבחוץ הרגישו קצת רופפות ומגושמות. במקום הברקות של עולמות כמו "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ" או "הקול בראש" (שהם לא תמיד הגיוניים ועדיף לא לחשוב עליהם יותר מדי לעומק, אבל כן הייתה תחושה שהושקעה בהם מחשבה), העולם ב"קדימה" הוא פשוט בדיוק בדיוק כמו העולם שלנו, עם מכוניות, וטלפונים, ותחנות דלק, אבל עם מפלצות מיתולוגיות – גם כשזה ממש לא הגיוני בשום צורה ודרך.
מזל, אם כך, שצמד הדמויות הראשיות מצליחות לסחוב את הסרט על הגב שלהן. אם נרחיב על האספקט העלילתי ולא על העולם אז הנה העניין: איאן (טום הולנד) הוא גיבור הסרט, הנער הצעיר והביישן שבדיוק חוגג יום הולדת 16. בארלי (כריס פראט) הוא אחיו הגדול והבטלן שאובססיבי לעולם הקסם הנשכח. צמד האחים מקבל מאמא שלהם מתנה: מטה קסמים, כמו של פעם, וכישוף שיכול להחזיר את אבא שלהם ליום אחד – משקיעה אחת ועד הבאה. אבל מכיוון שהקסם בעולם מת, זה לא בדיוק מצליח ובמקום אבא, יש פלג גוף תחתון של אבא. מכיוון שקשה לדבר כשאתה מכנסיים, הדינמיקה העיקרית היא בין שני האחים. למשך רגעים ארוכים מאוד היא צפויה, אבל היא אף פעם לא מעיקה או קיטשית מדי והיא לרוב מצליחה להיות חיננית ומצחיקה גם כשהיא צפויה. מעבר לעובדה שיש משהו מרענן בסרט על צמד אחים בנים, תורמת לכך עבודת הקול הטובה בצורה מפתיעה של הולנד ופראט. מהולנד זה לא כזה מפתיע, אבל על פראט די ויתרתי בשנים האחרונות מחוץ לסרטי לגו, ומסתבר שהכלל הוא לאו דווקא סרטי לגו, אלא פשוט עבודות דיבוב. נראה שהבן אדם מצליח להוציא מעצמו יותר כשרואים ממנו פחות.
אם הסרט היה מתמקד בהם, כנראה שהייתי מתרגש ונלהב ממנו יותר. אבל הסרט עושה מאמץ מאוד ניכר להציג לנו את העולם מעבר לדמויות הראשיות ולהכיר לנו שלל דמויות משנה, כשהבעיה היא שאף אחת מהן לא ממש מפותחת או מעניינת. האמא של הנערים, למשל, זוכה לשדרוג מתפקיד האמא המוכר ויוצאת לאיזו הרפתקה להציל את הילדים שלה, אבל היא תמיד מרגישה כמו הערת שוליים בסרט, כזו שאפשר להוציא ושום דבר לא באמת ייפגם. זה בולט בעיקר בסוף הסרט שבו היא נדחקת כל כך לשוליים שאם הסרט היה עליה, כנראה שהיו קוראים לו "הצידה".
בסופו של דבר, "קדימה" הוא פשוט "עוד" סרט של פיקסאר, אבל מכיוון שלרוב המוחלט של האנשים "עוד" סרט של פיקסאר שווה בהרבה מסרטים של אנשים אחרים, לא נראה לי שזה בעיה גדולה מדי. בהתחשב בעובדה שראינו בשנים האחרונות גם כמה פאשלות חריגות, הסרט בהחלט רחוק מלהיות פאדיחה שהאולפן ינסה לגרום לנו לשכוח ממנה. הוא פשוט רחוק מלהיות גם סרט שאשכרה נצליח להיזכר בו בכוחות עצמנו.
שהבמאי הוא דן סקלון
אני לא נופל מהפתעה שהוא לא מהסרטים הגדולים של פיקסאר.
השנה יש עוד שני סרטי אנמיציה מבית דיסני-אחד נשמה שהבמאי שלו הוא כנראה במאי האנימציה הכי טוב כיום. וריה שהוא נראה כמו סרט נסיכות דיסני קלאסי- משמע שכנראה יהיו לנו שני סרטים טובים השנה מבית דיסני ואחד בינוני שזה הגיוני לגמרי.
במאי האנימציה הטוב בארה"ב כיום, מקסימום
וגם זה רק בגלל שווס אנדרסון לא מתמסר לסרטי אנימציה, מילר ולורד די הפסיקו לביים, ואנשי "ממד העכביש" עשו רק סרט אחד אז קשה לצאת לגביהם בהצהרות.
בארצות הברית מקבל
למרות שאני לא רואה כרגע במאי יפני(לשם מכוון במאים מארצות אחרות אני מניח(?)) ברמה שלו.
את סרטי האנימציה של ווס לא אהבתי במיוחד.
לגבי ממד העכביש?נחכה ונראה כמובן.בינתיים הוא עדיין הכי טוב ואני זורם איתך על ארצות הברית אבל לא בטוח רק.
דווקא יש גם כמה חברה מאירופה שאני בעדם לפני דוקטר
ובראשם טוםם מור
מיאזאקי עדיין פעיל, ועובד על סרט חדש, למרות שלא הייתי שם כסף על הסכוי שנראה את הסרט הזה, אבל לך תדע
(וכמו כן, הוא הפאקינג גורו והמוזה של דוקטר וכל הגווארדיה הותיקה בפיקסאר).
אני חושב שבוודאות נראה את הסרט
השאלה היא מה תהיה מידת המעורבות הסופית של מיאזאקי – כמה יהיה הוא עצמו בפועל, וכמה יהיה "הוצאנו את החזון לפי ההערות ורוחו הכללית".
עם כל האהבה שלי לסרטי האנימציה של מילר ולורד..
איך אפשר להשוות אותם לסרטים של פיט דוקטור שביים לדעתי את שניים מסרטי האנימציה הטובים של ה20 שנים אחרונות ואולי של כל הזמנים?
גילוי נאות: לא מחזיק מאוד מ"הקול בראש"
אבל אפילו אם הייתי מחזיק – החוזקה של דוקטר היא בתסריטים שלו. החוזקה של מילר ולורד היא באנימציה עצמה.
למילר ולורד אין הרבה סרטי אנימציה על שמם, אבל כמעט כל פרויקט שהם מעורבים בו לקח את האנימציה ושיחק איתה, עשה בה משהו לא צפוי והתעלה על הציפיות. האם התוצר הסופי אולי היה פחות מסרטים אחרים? אולי. אבל החלק של ה"אנימציה" בבמאי אנימציה היה קריטי עבורם, וזה משהו שאני פשוט לא מרגיש מדוקטר. הוא במאי אנימציה כי הוא אוהב אנימציה, והסרטים שלו טובים (כאמור, מסכים קצת פחות אבל נגיד) כי התסריטים שלו מהודקים, טובים, ומרגשים, בניית העולם שואבת אבל באנימציה-אנימציה? איך שאנשים זזים? הוא באותו קו פיקסאר של שאיפה למציאותיות שראויה לציון, אבל אני תמיד במחנה ששואף לעשות דברים יותר יצירתיים שמנצלים דווקא את העובדה שמה שקורה על המסך לא יכול לקרות.
אני איתך ולא איתך
אין ספק שפיקסאר באופן כללי יותר בעד להפוך את האנמיצה למציאות(להבדיל אגבב מהטלוויזיה של דיסני שיש בה משהו יותר משוגע-נגיד פינאס פרב או גרווטי פולס) ובעצם הרבה מהסרטים של פיקסאר בימינו היה אפשר לעשות בלי אנמיציה(פחות בהקול בראש אבל נגיד בלמעלה), אך עם זאת פיט הוא הבמאי(מהסרטים שאדם ״רגיל״ יראה כי אני נניח לא ראיתי סרט אנמציה אירופי ראוי לשיחה בשנים האחרונות או בכלל) שעושה סיפור הכי טוב בפיקסאר ובכלל כ בימינו, בדומה לג’ון לאסטר בצעצוע או באג לייף.
ולי אישית זה יותר חשוב אבל זו כבר דעה אישית מה אתה מחפש באנמיציה
גילוי נאות:דווקא לא מחזיק מאוד דווקא מהאנימציה של לורד ומילר
כן, הם הרבה יותר נסיוניים וקריאייטיביים מהסרטים של פיקסר אבל לא בהכרח יותר טובים. השוואה שעולה לי בראש שאני בטוח שלא תסכים איתה זה כמו צילום של סרט של מייקל ביי שמראה לך 1001 דברים לא הגיוניים בבת אחת לעומת סרט כמו 1917 שאמנם אין בו דברים לגמרי מטורפים והוא מראה בסופו של דבר צילום מציאותי של מה קורה בזמן מלחמה אבל אני הרבה יותר נהנה לראות סרט כזה.
דווקא החוזקה של לורד ומילר לדעתי היא דווקא בסיפורים המופרעים. לא חושב שסרט כמו "גשם של פלאפל" היה מצליח רק בזכות האנימציה הטיפה מוזרה שלו. ובכל זאת הסיפורים של פיט דוקטור עדיין יותר טובים מבחינתי.
אני לא בטוח שההשוואה היא סולידית
אין שום דבר באנימציה של דוקטר שמשתווה לרהב של "1917". השוואה יותר נכונה הייתה אולי סרטים של ספילברג שהצילום לא בדיוק "קורץ".
ואו, רגע, ואו
ספילברג לא תמיד טורח להשקיע בבימוי או צילום (הוא מתעניין יותר בעלילה), אבל כשהוא רוצה – הוא פנומנלי. השימוש שלו באור ב"תפוס אותי אם תוכל" ו"דו"ח מיוחד" הוא יוצא מגדר הרגיל.
אבל ההגדרה עצמה הייתה "סרטים של ספילברג שבהם הוא לא משקיע בצילום"
כלומר, לא כל סרט של ספילברג.
אז איזו יצירת אנימציה שיצאה השבוע יותר מאכזבת?
החדש של פיקסאר או משפחת שווץ פרק 3?
חחחחחח בוא נגיד שאני לאא ממעריצי משפחת שווץ
(ל"ת)
משפחת שווץ החדש מזעזע
לא במובן של "מזעזע כמה שזה רע" אלא אשכרה מזעזע במובן שזה גורם זעזוע. כלומר, היו כמה פעמים שצחקתי, אבל ברוב הקטעים לא הבנתי איך הם חשבו לעצמם שמה שהם עושים זה סביר ואיך זה יכול להיות שבמשך שנה שלמה שהם עבדו על הפרק הם לא שמו לב שמשהו פה דפוק לגמרי.
את פיקסאר עדיין לא ראיתי.
דווקא זה מה שהפך אותו לנחמד בעיניי
הוא פסיכי על כל הראש, זה מבדיל אותו מכל מיני אנימציות אמריקאיות שהם שאבו מהם השראה וגורם לו להיראות קצת פחות כמו חיקוי (אני אומר את זה בתור אחד שלא התרשם משני הפרקים הראשונים בדיוק מהסיבה הזו).
כמישהו שלא התלהב מהפרקים הראשונים
תקצור עלילת השלישי ולמה הוא שונה מהם לטובה/רעה?
אני לא מבין
מה שנחשב מזעזע ומחריד בימינו זה… בדיחות של ניוגראונדס מ-2005? באמת הזמן נע במעגלים.
אני לא בטוח שאני מסכים, אני אישית מאוד נהנתי ממשפחת שווץ החדש, לא כי הוא הרג את הזקנים, זה לא מצחיק וזה גם לא מה שהם רצו שיהיה מצחיק, אלא כי כל הדבר מסביב היה ממש ממש מיוחד ומקורי ומוזר ואבסורד לחלוטין… ומצחיק. אני מודה, זה יכול להיות בגלל שההומור שלי הוא מאוד מאוד אבסורדי ומשוגע וממש מוגזם (דברים כמו uncle grandpa אם אתם מכירים) אבל זה מצחיק בגלל הדמויות ולא בגלל שהוא גורס זקנים. למרות שאני מודה שבחלק הזה הרגיש גם לי קצת מוגזם.
לתחושתי (שהתגברה במועמדים לאוסקר) יש חזרתיות משעממת על אותה תבנית בכל סרט פלוס מטבלים באופנה (פמיניזם, גזע, הגדרה מינית וכו). אם נקח את מפלצות בעמ כדוגמא, גם בסרט הזה העולם המפלצתי היה בדיוק כמו העולם האנושי רק ששם הרעיון היה יחסית חדש ואפשר היה לעוף ולהתפרע איתו. זה לא שהיום אי אפשר לקחת תבנית ישנה ולשפץ אותה (אהלן מימד העכביש) אבל באמת יש תחושה של נמנום קל באולפנים
אבל במפלצות בע"מ העולם בנוי בהתאם למפלצות
אז אם יש מפלצת ענקית, נניח, יש לה, בהתאם – מכונית ענקית. ואם יש מפלצת קטנה אז יש לה מכונית קטנה.
כאן אפילו את זה כי ????/ חחחחח. זה מטומטם, אבל לא בקטע טוב כל כך.
כן אבל אם זה היה רעיון מקורי שלא נראה לפני זה היה מאוד משעשע. כיוון שכבר צברנו סרטים בהם ״יצורים״ חיים בעולם זהה לשלנו הרעיון הזה כבר חרוש ונדוש…אגב, יודעים כבר מה העלילה של ״נשמה״? רק לי זה מזכיר את הקול בראש?
זה לא רק עניין המקורי
למען האמת, אני בכלל לא בטוח שהעולם של מפלצות היה מקורי בעניין ה"כמו בני אדם אבל …". אבל הוא בעיקר היה הגיוני, וההברקה הייתה עניין האנרגיה מילדים, שהייתה לב הסרט. פה זה לא הגיוני, וההברקה היחידה, אולי, בלחץ, זה הדביבוני חד קרן, וזה אנקדוטה קטנה ולא קשורה לכלום.
"סרט של פיקסאר"
מתי כבר נשחרר את הטייטל הזה? כבר כמעט עשור שסרט של פיקסאר הוא לא ערובה לאיכות, מקסימום למקצוענות מסויימת.
יש לי מילה אחת לזה קוקו. הסרט הכי טוב שלש פיסאר ביי פאר (לי אונקריך לוקח את דוקטר עשו לי טובה)
חייב להגיד, אני לא ממש מסכים. מאוד מאוד נהניתי מהסרט
פיקסאר עשו בעבר דברים יותר מקוריים מהעולם והעלילה שהם מציגים בסרט הזה, אבל כמו כל הסרטים הטובים של הסטודיו, יש בו המון לב. יותר מהרבה סרטים אחרים שלהם, פיקסאר ממש מוכיחים פה כמה הם התמקצעו בנגיעה בלב והפעלת בלוטות הדמעות. הסרט עורר אצלי תגובה רגשית די חזקה – הרגשתי חיבור לדמויות שאני לא מרגיש עם הרבה סרטים אחרים שלהם (לאחרונה, "הקול בראש" או "קוקו" לא נתנו לי את אותה תגובה, למרות שהיו סרטים חזקים יותר עלילתית), ובעיקר הרגשתי את הכנות שמאחורי התסריט – קראתי גם ממש לאחרונה שהוא מבוסס על חוויות אמיתיות של סקנלון במהלך חייו, וזה ניכר.
המבנה הפשוט של הסרט נותן לו לצלול לתוך הדמויות קצת עמוק יותר מסרטי פיקסאר אחרים. דווקא השיחות השקטות בין שני האחים הן הסצנות החזקות ביותר אמוציונלית שהיו בסרט עבורי, הרבה יותר מההקרבות ההרואיות או הסצנות העצובות עם המוזיקה הגואה. בסופו של דבר, הסרטים האלה נמדדים אצלי על פי החיבור הרגשי שלי; הרי האספקטים הטכניים שלהם כבר משויפים עד כדי כך שהעולם נראה אמיתי לחלוטין ובקושי מרגישים את האנימציה, והרעיונות שלהם לבניית העולם, עיצובי הדמויות והפסקול כולם מצוינים, כמו שתמיד היו. הגדולה של הסרט הזה היא בהיותו סיפור קטן ופרטי שהצלחתי להזדהות איתו מאוד, ועל זה יש לי הרבה הערכה כלפיו.
אז כן, אני אהיה הראשון להודות שהעלילה היא תמצית של מסע גיבור שחוק עם כמה קלישאות נוספות לתיבול, אבל הרבה אספקטים אחרים בסרט כן עובדים קשה למכור אותו כסרט קצת יותר מיוחד. הדיבוב של פראט והולנד (בעיקר הולנד, איזה ילד) מוציא מהדמויות הרבה יותר אנושיות ממה שהייתי מצפה, הניסיונות לחדש במקומות הקטנים כן משפיעים (התפקיד המעניין של האם, ההשפעה של המעשים הקטנים של הדמויות על העלילה הכללית, רעיונות נהדרים לעיצוב העולם כמו 'חדי קרן דביבונים' [איזו הברקה!] וכדומה). וגם ההומור לא נשען על בדיחות שטחיות אלא משתדל לתת קצת יותר קשר ביניהן לבין הסיפור הכולל. בשלב הזה אני חייב לציין לטובה את הנוכחות של רגלי האב, שאמנם לא מהוות רעיון מקורי לחלוטין אבל השימוש בהן היה ביי פאר ההומור המוצלח ביותר בסרט עבורי, וגם היה מרשים לראות כמה אופי הצליחו לתת לדמות באמצעותן בלבד. אבל אולי זה פשוט כי אני חובב גדול של סלפסטיק.
בסופו של דבר, כנראה לא מדובר במוצר הכי מוצלח שפיקסאר הוציאו לאחרונה, ואני בטוח שהוא יחוויר בעתיד לעומת סרטים אחרים שלהם. אבל גם אם ברטרוספקטיבה פחות אזכור אותו, אני משוכנע שהתגובה הרגשית שלי כלפיו לא תיתן לי לשכוח את החוויה ממנו באותה קלות שבה אשכח פרטים עלילתיים. כל הסרטים שאני באמת מחזיק קרוב לליבי מהסטודיו הזה הם סרטים שהעבירו אותי חוויה דומה, וזו אינדיקציה חשובה. אני מבין את הרציונל מאחורי הביקורת הפושרת והתגובות הקרירות, כי בסופו של דבר זה לא איזה הום ראן רציני – אבל מבחינתי, הוא התעלה על כל הציפיות שלי, ואני ממש מצפה ללכת לראות אותו שוב בקרוב. איזה כיף שהם עדיין מתעלים על עצמם, או לפחות שומרים על הסטריק הנוכחי. כבר לא יכול לחכות ל"נשמה".
אגב, רק לי ממש חבל שהם הפסיקו עם הסרטים הקצרים? האחרון לדעתי היה Bao שהוקרן לפני "משפחת סופר על 2", אולי? הם חסרים לי כבר זמן מה, אני מקווה שהם יחזרו למסורת בשלב מסוים. חבל לאבד את זה.
אני רק הערה:
"דיסני הבינו שעדיין לא היה להם סרט על זוג אחים והקשר הקסום של אחים שכאלה, אז הם ביקשו מפיקסאר ליצור אחד" – נכון אך לא מדויק; אחי הדוב אמנם קיים, אך סביר להניח שבדיסני שכחו מקיומו.
חשבתי עליו למען האמת
אבל הוא קצת מרגיש פחות מדי על אחים. הדוב הקטן שהוא מאמץ כאח זה לא בדיוק אותו דבר כמו להעריך את מה שכבר יש לך ואת הקשר, ואולי אפילו ההיפך. אחי הדוב מלמד משהו כמו "משפחה זה איפה שהלב". קדימה מדבר על הלב שיש במשפחה. (או משהו בסגנון).
רוצה להגיד שעבר זמן מעט מאוד מכתיבת הביקורת
וכבר העתידות מרגיש לי לא מדויק. אולי יותר משהו כמו "מה?? היו סרטים לפני הקורונה???"
סרט מוזר
לאורך החצי/שני שליש הראשונים שלו הוא חלש מאוד. כל קושי שנערם על הגיבורים מרגיש ממש מאולץ, עלילת המשנה של האמא מיותרת, ובכלל לא קורה שום דבר באמת מעניין, משעשע, מקורי, או מצחיק.
אבל המערכה השלישית מצויינת, ממש. לוקחת את הסרט למקום שלא ציפיתי שהוא יגיע אליו, ועושה את זה באופן מאוד יצירתי ובעיקר מרגש. נגע בי מאוד. אני מניח שאני מעדיף את זה על פני סרטים שמתחילים טוב ומסתיימים באופן צפוי ומשעמם, שזה 90% מהסרטים ההוליוודיים הגדולים של השנים האחרונות, בעיניי.