"רק אלוהים סולח" הוא גיהנום. גיהנום קולנועי, גיהנום לדמויות שלו, וגיהנום גם לרבים מהצופים.
בפעם הקודמת שבה הבמאי ניקולס ווינדינג רפן שיתף פעולה עם ריאן גוסלינג, התוצאה היתה "דרייב" – אחד הסרטים הנפלאים ביותר או הבלתי נסבלים ביותר של 2011, תלוי את מי שואלים. "דרייב" סבל מבעיה של ציפיות: אנשים שנכנסו אליו בציפיה לסרט אקשן סטנדרטי ומרובה מרדפי מכוניות הופתעו כשמצאו שם את ריאן גוסלינג מסתובב במבט מזוגג, שותק הרבה, ומדי פעם הבלחות של אלימות מזוויעה. עכשיו, כשרפן וגוסלינג משתפים פעולה שוב, אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו: אם אתם מצפים לראות את ריאן גוסלינג מסתובב במבט מזוגג, שותק הרבה, ומדי פעם הבלחות של אלימות מזוויעה, זה בדיוק מה שתקבלו. אל תתנהגו כאילו אתם מופתעים. אז למה כל כך הרבה אנשים ממשיכים לטעון ש"רק אלוהים סולח" הוא סרט בלתי נסבל לחלוטין?
כנראה משום שרפן לא מעמיד פנים אפילו שהוא עושה סרט נורמלי הפעם. ב"דרייב", מתחת לערימות של הסטייל והיומרה, היה סיפור פשוט, נוסחתי אפילו. "רק אלוהים סולח", לעומתו, לוקח את המבנה ההוליוודי המקובל של הגיבור הנוקם את נקמתו ומנצח את הרעים, מכה אותו עד אובדן צלם אנוש ומותיר אותו לגסוס בסימטה אפלה בבנגקוק. אין דמויות ב"רק אלוהים סולח", יש סמלים. כמעט שאין דיאלוגים בסרט, יש רק פעולות מפוסלות ומעוצבות היטב. ולפעמים נראה שהסרט כולו מתרחש בתוך מין חלום דייויד-לינצ'י שבו חוקי הפיזיקה וההמשכיות לא תקפים. חרב מסוימת מתגשמת מתוך האוויר כשצריך אותה, סצינות ריאליסטיות מתערבבות עם חלומות ופנטזיה. העלילה אינה מאוד מסובכת, רק שהסרט לא טורח לספר לנו אותה: את הפרטים הביוגרפיים החשובים ביותר על הדמויות – אלה שהיו מסבירים לנו למה הם עושות את מה שהן עושות – אנחנו שומעים רק כבדרך אגב, בשלב מאוחר יחסית, כך שרק בדיעבד ניתן להרכיב את הפאזל ולהבין מה קרה ולמה.
מפה ומשם ניתן להבין שג'וליאן (ריאן גוסלינג) ואחיו הם שני אמריקאים שחיים בעולם התחתון של תאילנד, והם לא אנשים נחמדים. לאח הגדול, למשל, מתחשק יום אחד לאנוס ולרצוח איזו נערה, אז הוא עושה את זה. הוא נענש על כך באופן מיידי, בחסות מפקח משטרה תאילנדי רודף צדק וקריוקי (ויתריה פנסרינגרם). בעקבות זאת, מגיעה לתאילנד הסיטרא-אחרא: קריסטין סקוט תומס, בתפקיד אמא של שני האחים, והדמות השטנית ביותר שנראתה על מסך קולנוע כלשהו מזה זמן רב. האמא דורשת נקמת דם (כשנאמר לה שהבן האהוב שלה אנס ורצח בת 16, היא עונה: "אני בטוחה שהיו לו סיבות"), וקור הדם שבו היא פוקדת על רצח מזעזע קצת פחות מהנכונות שלה להשפיל את בנה הנותר כדי להשיג את מה שהיא רוצה.
זה עדיין היה יכול להיות סרט עם סיפור, ובאמת, התסריט המקורי היה יותר סטנדרטי. אבל רפן הפשיט ממנו עוד ועוד: כמעט כל דיאלוג נגנז, כל הסבר הושלך לפח, כל סצינה שהיתה עלולה להביא להזדהות כלשהי עם הדמויות הוכרזה כמיותרת ונעלמה. מהסרט נשאר רק השלד המדמם: סיוטים, אשמה ואלימות. רפן מציג על המסך גרונות פתוחים, ידיים כרותות ועוד שלל איברים אנושיים במצבים לא קונבנציונליים. הוא מצלם אותם יפה ואסתטי, כמו סידור פרחים מדם ומעיים, מוארים בעיקר באדום. ככה זה בגיהנום.
ריאן גוסלינג הוא מלכודת הדבש של הסרט: אם תגיעו לסרט כדי לראות את השחקן החתיך והמגניב, תקבלו אותו מבצע תפקיד שהיה אפשר להטיל גם על חציל מוכשר יחסית. את רוב זמנו הוא מעביר בבהיה בחלל, עד כדי כך שעולה במלוא הרצינות השאלה האם ג'וליאן סובל מפגיעה מוחית כלשהי. ההגדרה של ג'וליאן כגיבור הסרט היא מפוקפקת: מבין כל הדמויות המשמעותיות בסרט, הוא כנראה זה שעושה הכי פחות, ו"גיבור" הוא בטח לא.
אז לא, "רק אלוהים סולח" הוא לא סרט נעים לצפיה הוא לא מנסה לגרום לכם להרגשה טובה. אבל מכאן ועד לטענה (הנפוצה) לפיה ניקולס ווינדינג רפן איבד את זה לחלוטין, שהשתן של "דרייב" עלה לו לראש ושסרטו החדש הוא בבחינת פלוץ מצולם, יש מרחק גדול. כי למרות הכל, "רק אלוהים סולח" מצליח לפעמים להיכנס מתחת לעור (לא רק מילולית, אבל בהחלט גם). זה בהחלט סרט שעליו כל קלישאות הפסטיבלים נכונות: "זאת לא העלילה, זאת האווירה", "צריך להיכנס לראש שלו", "מהפנט", וכל הדברים האלה שבדרך כלל אומרים על סרטים משעממים נורא בלי עלילה. אם תחשבו שזה סרט גרוע ומיותר מכל בחינה, ותדרשו את השעה וחצי בחזרה (לפחות הוא לא ארוך, הסרט) – לא יהיה לי הרבה מה לומר נגד זה. אבל ייתכן גם שתצפו בו ותתהפנטו.
הסיפור הלא סיפורי גורם לכך שיש דברים שיהיו ברורים רק בצפיה שניה. וצפיה שניה עלולה להביא לשלישית. כמה שהוא מוזר – או דווקא משום שהוא מוזר – הוא קצת נועץ קרס במח, הסרט הזה, ולא עוזב. אני לא נביא, אבל זה עשוי להיות אחד מאותם סרטים שעשרים שנה אחרי שהם יצאו, לקראת הקרנת היובל החגיגית, כותבים עליהם בטריוויה: "היום, כשהוא נחשב לאחד הסרטים הגדולים של העשור, קשה להאמין – אבל כשהוא יצא לראשונה, המבקרים קטלו את הסרט הזה! הוא אפילו קיבל שריקות בוז בפסטיבל קאן!".
בהחלט לא היה מזיק לרפן ולגוסלינג לתקשר קצת יותר עם הקהל, אבל למרות הכל, למרות האיטיות ולמרות סצינות הקריוקי, כדאי לנסות לראות את "רק אלוהים סולח". אתם רק צריכים לדעת למה אתם נכנסים כשאתם הולכים לסרט הזה. אתם נכנסים לגיהנום.
פורסם במקור בוואלה
הסרט לא עניין אותי, אבל אני חייב לומר
שזאת אחת הביקורות הטובות ביותר שיצאו ממך בזמן האחרון, רד.
אני חייב לומר שזה טיפה משעשע לראות איך בגרסה של הביקורת שמופיעה בוואלה, עושה רושם שוואלה הוסיפו רפרנסים מטומטמים לאח הגדול בכיתובים מתחת לתמונות. גם משעשע וגם קצת מתסכל.
רגע, תן לי להבין.
סצינות הקריוקי הן בגדר מינוס עבורך? מוזר מאד, אני גם אהבתי את השירים עצמם וגם את ההעמדה של הסצינות האלה ובעיקר הקהל הקטטוני. זה היה סוריאליסטי והזוי, כמו יתר הסרט והמוזיקה היתה אחלה. נורא אהבתי את הסצינות האלה.
איש אחד עומד בלי לזוז ושר בתאילנדית שיר שאני לא מבין
מול אנשים אחרים שיושבים סטטיים לחלוטין.
כן, הסצינות האלה היו בגדר מינוס עבורי.
(אני מאמין שיש להן תפקיד בסרט, אבל זה בדיוק מסוג הסצינות שבדרך כלל גורמות לי לאגרף ידיים, לחרוק בשיניים ולחפש את מספר הטלפון של הבמאי כדי לספר לו אישית כמה דברים יותר חשובים יש לי לעשות בחיים).
אני אוותר
לא סבלתי ב"דרייב". הבעיה שלו – כפי שאמרת – הייתה שהמוצר שפרסמו והמוצר שקיבלתי היו שני דברים שונים. אבל הסטייל שלו אכן היה יפה. ואני גם תמיד בעד לראות אנשים נורים בראש בסלו-מושן (ספוילר, אני מניח).
אבל הפעם נראה לי שאוותר, לפחות בקולנוע. אם אני רוצה לצפות בריאן גוסלינג שותק עם מבט מזוגג אני יכול לקנות פוסטר שלו. מה שכן, לפי התיאור שלך זה נשמע כמו סרט משעשע למדי לצפייה כשאתה מסטול* ("Dude, ראית? נוצרה לו פתאום חרב ביד").
*הכותב מתנגד לשימוש בסמים, לניסויים (ונישואין) בבעלי חיים ול"סרט 43".
פסיפיק רים, רק אלוהים סולח, מי מפחד מהזאב הרע … אני מרגיש קצת כמו ילד קטן עם איך שכל כך הרבה סרטים שיוצאים בקיץ קורצים לטעמי הקולנועי
לפחות יש מישהו כזה.
כי אני מאוד רחוק מזה.
ביקורת מעולה
אם עד עכשיו התלבטתי אם לראות אותו, עכשיו בטוח שאני אראה.
נשמע סרט פסטיבלים אבל ממקור קוריאני.
הערות בגוף הביקורת
לא התכוונתי לראות את הסרט הזה בכל מקרה. קראתי את הביקורת רק כי עניין אותי מה רד פיש חושב עליו. והנקודה הכי ברורה שהבנתי ממנה היא שרפן (זה השם שלו, נכון?) הוא בעצם סמאח יומרני של סרטי פסטיבלים. סליחה על הסטריאוטיפ של "סרטי פסטיבלים פלצניים". אבל עושה רושם שהסרט הזה עונה על ההגדרה הלא מבוססת הזאת – סרטים יומרניים ומשעממים. ושהבמאי רק נהנה להראות דם וגועל כדי לעשות רושם כזה. או שהוא רוצה להיות סמאח, אבל התחרבש לו משהו בדרך להבין שסרט בעצם יכול להיות אומנותי ואיכותי וגם, הפלא ופלא, מהנה (או לפחות מתגמל).
האסוציאציה שתיאור הסרט העלה אצלי היא של ג'ק המרטש, לא פחות: אדם שנהנה באופן חולני ליצור "יצירות" מזעזעות של מוות. ואני מצטט:
ואגב, משהו בקשר לדרייב (שגם לא ראיתי): כשראיתי את הפוסטרים שלו ב-2011, הוא לא עורר אצלי טיפת עניין ועד השנה לא ידעתי בעצם על מה הוא. והסיבה הייתה ששם הסרט היה כתוב בצבע ורוד בוהק, שגרם לי להניח שזה סוג כזה או אחר של דרמה רומנטית. אם כבר הזכרנו סטריאוטיפים.
הוא באמת סמאח.
הוא שולט במדיום שליטה אבוסולוטית. העיצוב האומנותי והצילום בסרטים שלו נוגעים בשלמות. מצד שני אני לא יכול להסכים עם זה שהוא יומרני. אנשים יומרניים לא עושים סרטים של 90 דקות. הוא בחר ליצור סרט רזה וקטן, שהדמויות בו הם יותר רעיונות מבשר ודם, וזה לגמרי בסדר. מפה ועד להגיד שהוא הגלגול החדש והדני של בלה טאר יש עוד דרך ארוכה.
אני אגב, נהנתי. נכון, דרייב היה יותר טוב, אבל זה היה סרט מוצלח.
רק אני הרגשתי שבהפקה של "דרייב"
מחלקת המוסר לא תפקדה בעליל?
הסרט הזה פושט עשה מיסטיפיקציה בוטה לאלימות. כלומר, הייתה לי הרגשה שהסרט דורש ממני להזדהות עם המעשים של גוזלינג רק בגלל שהם מרשימים ויזואלית והולכים טוב עם סלאוומושן ומוזיקת פופ.
בהנחה שגם אני סולח לפעמים ומודה בטעויות, יש לי עדיין סיבה לראות את "רק אלוהים סולח" אם הרגשתי ככה על "דרייב"?
קשה להיכנס לזה בלי ספוילרים.
אבל לטעמי, אם לא אהבת את "דרייב", עדיף שתתרחק מהסרט הנוכחי כמו מאש.
דעתי על הסרט ללא ספוילרים
רבים מהצופים של 'רק אלוהים סולח' לא יסלחו לעצמם לעולם. בסרטו החדש והמהפנט,
ניקולס ווינדינג רפן מעמיד את הסבלנות למבחן המבחנים. עד המוות. הפעם, מאמיר בגסות
חוסר ההתחשבות האובססיבי שלו בקיומה הרצוי של תשתית עלילתית אמיתית.
העדפתו היא להתעלם בבירור, פשוט לקחת רעיון שטחי ולהפוך אותו לפולחן מחרמן של ויזואל ואלימות.
יש גם הגברה מצידו של רפן את הרזולוציה הקוגניטיבית לכדי מקסימום היסח דעת מהיות
הסרט פשטני בעיקרו, לשוות לו ערך מורכב יותר מכפי הנראה לעין כביכול.
הדמויות בסרט מגיבות למציאות כברירת מחדל, מתחננות להיגאל ע"י חרבו של זרם התודעה
המבקר ומלקה אותן באכזריות.
האדישות הקולנועית המוחצנת של רפן דווקא מניבה רגעי שיא שלא נראו כמותם
מאז הסרטים של קובריק. וזה לא שאין רגעי שפל. יש גבול לאיטיות,
למשל. אפשר בטעות לחשוב שנשמה של חילזון מקננת בגופו של הבמאי הדני.
וגם, ראיין גוסלינג נודר נדר שתיקה. לא מיצינו כבר את סגנון המשחק החדש והאקספרסיבי שלו? זה היה מצוין ב'דרייב', פחות נסלח במקרה הנתון. לכו לראות, מחכה לכם סרט נקמה סימבולי, אופראי ומגרה במיוחד.
פולחן מחרמן של ויזואליות ואלימות?
מה?
איזה מילה לא הבנת?
רפן חושב שהוא
מציג לצופה פולחן לא נגמר שכל מטרתו להלל את האלימות ואת היופי שלה כביכול.
עכשיו הבנת? :)
ברור שהבנתי
העניין הוא שלא הבנתי למה צריך להשחיל את המילה מחרמן, לא קשורה, אלא אם כן אתה בעל פטיש לסאדיזם (מה שיכול להיות, אני לא מכירה אותך). זה נראה כאילו אתה מנסה לכתוב ביקורת פומפוזית, כשבסה"כ יש לך רעיון של 2 שורות, כמו שסיכמת בצורה נחמדה בסוף, רק שהשאר יצא מבולגן מרוב ניסיון להפוך אותה לטובה יותר. ככה זה נראה בעיניי לפחות. כל המוסיף גורע.
רפן מחפש לחרמן את השכל
עם כל האימג'ים היפים שהוא רוקם נונסטופ.
לא פומפוזיף אני אוהב להיות בעל נטייה לתיאור פואטי, לפעמים זה נראה קצת כבד אבל זה הסגנון שלי לטוב ולרע :)
בכלל, אין כמו להתעמק במשמעויות.
סקירה פומפוזית, אגב, על סרט פומפוזי
זה מתבקש. וסקירה לא יכולה להיות טובה או לא טובה. זה בעיני המתבונן/קורא.
אני ממליץ. לא מבקר. גם פישלר היקר לעיתים לא רחוקות מוסיף 2-3 פסקאות שאפשר בלעדיהן.
הפעם הוא קלע ממש בול למה שקרה בסרט. תלכי לראות, הצבעים באמת מגרים. השאר? לשיפוטך :)
פשוט מאד,
הסרט הוא פורנו מסוגנן, פלצני ומאוהב בעצמו של אלימות.
כן, קצת באיחור, אבל זה עתה ראיתי אותו.
ולחשוב שהבחור הזה רוצה לביים את וונדר וומן!
אני רוצה לראות את הסרט הזה!
אני מהאנשים שלא סבלו את דרייב.
לא סבלתי את הבימוי וראיין גוסלינג שחקן בינוני מינוס לדעתי. להסתובב כל הסרט עם עיניים מזוגגות ומבט ריק לא נקרא לשחק. עד סוף ימי לא אבין מה ההתלהבות מדרייב. רפן איכזב אותי קשות וזה אחרי שאהבתי מאוד את Pusher, Bleeder, ו Valhalla Rising המסקנה היא שרפן צריך להפסיק לעשות סרטים בהוליווד, או לפחות כאלה עם ראיין גוסלינג…
יש סיבה משמעותית מאד לקריוקי
התפקיד של הקריוקי חשוב מאד. השיר שהוא שר הינו שיר עם תאילנדי שמסמל גאווה לאומית. הרי כל הסרט בסופו של דבר נע על המאבק של הבחור עם החרב לנקות את בנגקוק מהפשע (שהזרים מואשמים בו). שים לב שכשהוא שר הוא מואר בהילה לבנה שמעניקה לו מראה של אל. לעומת זאת, כאשר הזונה שרה קריוקי היא לא מוארת והחלל די חשוך מכיוון שהיא שרה לפושעים. חוץ מזה הסרט מדבר באופן חריף מאד על חוק הקרמה הבודהיסטי. זה לא משנה אם המאבקים או הרצונות האפלים של הדמויות מתנהלים בתודעה או במציאות, יש להם עדין השפעה על העולם, ולכן הם נענשים. הבעיה הגדולה של הסרט בעייני היא שהוא מקדים את זמנו. זה נראה שהבמאי והתסריטאי מכירים היטב את העולם הבודהיסטי ובכלל את המזרח והם מנסים למצוא איזשהו גשר בין הקולנוע המערבי אליהם. אבל במערב אין הכרה כל כך טובה לסמלים של המזרח (האמיתיים כמובן) ומכיוון שהסרט מיועד למערביים הוא קשה לצפייה.
רק כשהתחילו כותרות הסיום
הצלחתי להבין מה חוויתי: הכותרת הראשונה מקדישה את הסרט לאלחנדרו חודורובסקי, הבמאי הסוריאליסטי הגאון.
כל הסרט חיכיתי לרגע שיסביר את העלילה ואת העומק של הדמויות, אבל חבל על המאמץ. כמו אצל חודורובסקי, מה שחשוב כאן אלה הסמלים ולא העלילה. צריך פשוט לבוא לסרט הזה עם סבלנות ופתיחות לחוויה אחרת, לא-הליוודית בעליל.
למי שבא עם ציפיה לסרט אקשן כמו דרייב צפוי הגהינום הנ"ל.
זבל של סרט, סליחה
ל"ת
בא לך לפרט, סליחה?
ל"ת
ראיתי אחרי חודשים של סקרנות, ו...
מ"דרייב" כנראה לא היו לי הציפיות שהיו לצופים רבים אחרים. לא ציפיתי לסרט אקשן על גלגלים אבל גם לא היו לי ממנו ציפיות ספציפיות אחרות (אולי כי לא ידעתי עליו הרבה לפני הצפיה). ואולי או למרות כל זה, אני מאלה שבדעה ש"דרייב" היה אחד הנפלאים של 2011. ויותר בטוח שבגלל זה באתי עם יותר ציפיות ל"רק אלוהים סולח".
אני בגדול מסכים עם הביקורת. אני שמאוד בעד "סרטי אווירה" או עם אלמנט כלשהו שסוחף מספיק ללא קשר הכרחי לעלילה, הרגשתי ש"רק אלוהים סולח" מאוד מתאמץ להחשב כסרט כזה. אני לא יודע כמה גרסאות באמת היו לתסריט, אבל על הנייר של התוצאה הסופית היו כנראה בעיקר "פנים-לילה, מועדון קריוקי, תאורה של פיתוח תמונות, ריאן גוסלינג שותק" ותיאורים גרפיים של תלישת איברי גוף חיוניים עם או בלי משמעות סמלית מאחוריהם. אה כן, גם האלימות בסרט בלטה אפילו לי, שמסוגל לאכול מול לקט של כל סצינות הרציחות והעינויים של "המסור" ו"הוסטל" ברצף. ודמות האמא דווקא לא עברה לי בתור שטנית במיוחד ביחס לכל השאר.
גם לדעתי הסרט שווה צפיה, אבל עבור מי שלא סבל את "דרייב" זה לגמרי בגדר על אחריות המשתמש בלבד.
גאוני..
רפן גאון. יצר את אחד העולמות ואחת האימהות המפחידות ביותר שידע הקולנוע. זאת לא העלילה, זה העולם.. איזה עולם אינעל העולם. יצירה נהדרת