היה היה מקרה: לילה אחד, לאחר שמוחמד עלי (אתם אמורים להכיר אותו) זכה בתואר אלוף העולם (תואר אותו קיבל לאחר שניצח את מי שניצח בארה"ב, כי זה לא שיש עולם מחוץ לגבולות ארצות הברית), במקום לחגוג את ניצחונו הוא הלך ואסף את מלקולם X (אתם אמורים להכיר אותו אם אכפת לכם מהיסטוריית אקטיביזם של שנות השישים), את סם קוק (שאתם אמורים להכיר לפחות את שירו "שינוי הולך לבוא") ואת ג'ים בראון (שאין ממש חובה להכיר, אבל הוא היה שחקן פוטבול מאוד מוצלח ושחקן קולנוע חביב למדי ששיחק ב"12 הנועזים" ושלל סרטים אחרים) לשיחה ארוכה בחדרו. למרות שמדובר בארבע דמויות משפיעות מאוד של שנות השישים לא הרבה ידוע על הפגישה הנ"ל, ועל כן קמפ פאוורס (שעזר בבימוי ובכתיבת "נשמה") לקח על עצמו להמציא מה אירע באותה פגישה במחזה שהעלה. כמה שנים לאחר מכן, רג'ינה קינג ("השומרים", "סיפורו של רחוב ביל", "The Boondocks") לקחה על עצמה לעבד את המחזה לסרט, והנה אנחנו כאן.
"לילה אחד במיאמי" בדיוק פספס השבוע מועמדות לסרט הטוב ביותר באוסקר, וחבל: הוא אחד מהסרטים הטובים ביותר שיוצאים בעונת הפרסים הזאת, אם לא הטוב ביותר. אבל זה שהוא סרט מדהים לא אומר שכולם הולכים לאהוב אותו. כמו הרבה עיבודים של מחזות, אפשרי שגם "מיאמי" ימצא מקטרגים רבים שיחשבו שהמבנה שלו "תיאטרלי" מדי, כאילו שזה דבר רע. ובכן, שטויות: בעוד שלקולנוע בהחלט יש מעלות רבות, לא פעם הוא בשיא כוחו כשהוא מראה שני אנשים מדברים, ועיבודי מחזות רבים הם מוצלחים למדי למרות שהם כל כולם "אנשים מדברים" – "12 המושבעים" נחשב לאחד מהסרטים הכי טובים שיש, וזאת למרות שכל מה שקורה בו הוא שיש 12 מושבעים שמדברים בחדר אחד, ואף אחד מהמושבעים האלה הוא לא גודזילה או באגס באני.
לא, הסיבה ש"12 המושבעים" לא חוטף עלבונות על המקורות שלו (ושלטעמי גם "לילה אחד במיאמי" לא אמור לחטוף) נעוצה בעריכה. הרבה במאים לוקחים כמובן מאליו שהקצב, המתח והאנרגיה שמרגישים בתאטרון כשרואים שחקן מבצע מונולוג קורע לב יישמרו באופן אוטומטי גם אחרי המעבר לקולנוע. זה לא קורה. הרבה פעמים, גם השחקן הכי טוב וגם הטקסטים הכי טובים מתרסקים פשוט בגלל במאי שלא יודע להחליף את האנרגיה הבימתית בזאת הקולנועית – לא צילום או משחק, אלא עריכה.
לא מדובר בעריכה בקצב של "וויפלאש", כן? זאת לא עריכה ססגונית או מתחכמת או בולטת, אלא פשוט עריכה חכמה. כזאת שמאפשרת למה שהוא בעצם רצף שיחות ארוכות בין ארבע דמויות (טוב, וכמה דמויות משנה) להיות משהו גדול יותר. כשקינג מרשה לסרט להתמקד בזמן אחד הדיאלוגים על דמות שבכלל הולכת לשירותים כדי לנוח רגע, היא מראה משהו שבתיאטרון לא היה מתאפשר (חוץ מבדרך מאוד מלאכותית). וכששתי דמויות מתחילות לריב, היא יודעת מתי להיצמד לפנים של מי שנמצא בעיצומו של מונולוג, מתי לחתוך לתגובה של המותקף, ומתי להעביר את ההתרחשות לחברים שמשקיפים מהצד ושוקלים את המילים שנאמרו בחדר.
וכאן המקום לשבח את רביעיית השחקנים הראשיים, שעושים עבודה נפלאה וקשה במיוחד. לזלי אודום ג'וניור, שקיבל מועמדות לאוסקר על תפקידו, דווקא מקבל תפקיד קל: הוא מגלם את סם קוק, אחת הדמויות עם הדיאלוגים והמונולוגים הטובים ביותר, וגם זאת שעדיין לא ראינו על המסך בגרסה קולנועית מוכרת. אז קל לו להפוך את סם קוק לשלו (בטח עם הקול המדהים שלו), ורק בגלל שזה קל זה לא אומר שזה פחות מרשים או שאפשר לנתק ממנו את המבט.
אבל מה שעושים שלושת חבריו (הפחות מוכרים) לקאסט מרשים בהרבה: קינגסלי בן-אדיר (שמגלם את מלקולם אקס), איליי גורי (שמגלם את מוחמד עלי, בזמן הסרט עדיין קשוס קליי) ואלדיס הודג' (שמגלם את ג'ים בראון) צריכים להתמודד עם ייצוגים קודמים של הדמויות שהופיעו על מסך הקולנוע בהופעות גדולות: קינגסלי צריך להוכיח שיש לו משהו להוסיף למלקולם אקס אחרי שדנזל וושינגטון הפך את התפקיד לשלו, איליי גורי צריך להתמודד מול הכריזמה שוויל סמית' פיזר בתפקיד ואלדיס הודג' צריך להראות שהוא יותר ג'ים בראון מג'ים בראון – כולם, בלי יוצא מן הכלל, מצליחים. גם בבניית הדמויות וגם בכימיה בין השחקנים, הרביעייה עושה עבודה מוצלחת כל כך שחבל שלא כל הרביעייה הועמדה לפרסים. השחקנים בונים אחד את השני, מפרקים אחד את השני, בוחנים אחד את השני ויוצרים אחד את השני במילים ובמעשים שלהם, וקשה לחשוב על אחד בלי לחשוב על השני, ואז השלישי, ואז הלאה.
אבל, נו, על מה הם מדברים סרט שלם? טוב, על השאלה איך לקדם את המאבק בגזענות ולמען שוויון. בטקסטים אחרים, דיונים שכאלה היו "שחור ולבן", והסרט היה מצביע על מי לדעתו צודק ועל מי לדעתו טועה. אבל הסרט לא כזה בטוח בעצמו, לא רק כי הוא חושב שכל אחד מהאנשים בחדר צודק בדרכו, אלא גם כי הוא חושב שכל אחד מהם טועה בדרכו. ויותר מזה שהוא רוצה שנסיים את הצפייה בתחושה של "כן, וואלה, הדברים הם באמת יותר משחור ולבן", הוא רוצה שנסיים את הצפייה בתחושה שבסופו של דבר אלה אנשים. אנשים חשובים ומשפיעים, אבל אנשים. באחד מהרגעים בסרט ג'ים בראון פונה למלקולם אקס ואומר לו "אנחנו לא נשקים במאבק" ומלקולם חולק עליו. הסרט לא בטוח בעצמו מה הוא חושב.
ובמידה מסוימת, זה מבחינתי מה שעושה את הסרט. כן, זה לא לחלוטין נכון שהסרט מתפלש בחוסר החלטיות – הסרט בהחלט ממצב כמה תהליכים שעוברים הדמויות כתהליך מהשיחה הדמיונית (חלק מהם, כמיטב הביוגרפיות הקולנועיות, פשוט לא נכונים עובדתית), אבל בסופו של דבר הסרט הוא סך כל הרעיונות בתוכו, המחשבות, הניגודים וההסכמות של הדמויות שלו, בעוד שהוא נותן לרעיונות הללו לחלחל ולשקוע. "לילה אחד במיאמי" נמנע מאותה צדקנות הוליוודית שנועדה לאיית לנו מה נכון ומה לא, אבל יש סיבה למה הוליווד לרוב נוקטת עמדה – אנשים אוהבים סרטים נחרצים, לא סרטים מהוססים שמעדיפים להעלות מחשבות ורעיונות מלצעוק אותם על הקהל.
כמו שאמרתי למעלה, מי שיתאכזב מהסרט ימצא סיבות למה: אולי נמאס לו מעוד סרט על מאבק השחורים בארה"ב, אולי נמאס לו מעיבודי תיאטרון, ואפילו בלי טענת ה"תיאטרליות", אנשים יכולים למצוא את העסק לא מספק – כמה אנשים נכנסו לחדר, יצאו ממנו, ורובם אפילו לא השתנו יותר מדי בגלל מה שקרה בחדר עצמו. אז למה כל הלילה הזה? אבל בשבילי, הלילה האחד הזה היה תצוגת תכלית של משחק, כתיבה ובימוי שמשאירה אבק לכל סרט אחר שראיתי בעונת הפרסים הזאת ושניסה להתמודד מולו, וכל זה בזמן שהוא כיף, מרתק, חכם ומבריק. מה עוד צריך?
זמין באמזון פריים
(ל"ת)
"את סם קוק (שאתם אמורים להכיר לפחות את שירו "שינוי הולך לבוא") ואת ג'ים בראון (שאין ממש חובה להכיר,אבל הוא היה שחקן פוטבול מאוד מוצלח ושחקן קולנוע חביב למדי ששיחק ב"12 הנועזים" ושלל סרטים אחרים)"
אין לך מושג כמה המשפט הזה הזוי בקונטקסט אמריקני.
אני דווקא יודע
אבל בכל זאת, אני בהקשר ישראלי.
אני שומע, ועדיין
כי בתרגום לישראלית המשפט הזה הוא "את אקי אבי (אותו אתם מכירים מהופעות אורח ב24 והיחידה) ואת מנחם בגין (אותו אתם לא צריכים להכיר אבל הוא היה ראש ממשלה)
אה, וואו, לא מסכים
ג'ים בראון הוא חתיכת דבר בארה"ב אבל לחלוטין גם סם קוק.
וכמובן, ההשוואה הזאת מפספסת את הנושא שבעוד פוליטיקה הוא נושא חשוב שמוטב לכל אדם לדעת עליו משהו, ענף ספורט ספציפי – טוב, יש הנחות בין מדינה למדינה. אני לא מצפה מישראלי להתעניין בפוטובול, בייסבול, קריקט, ראגבי ועוד אבל אני כן מצפה ששמות נשיאים וראשי ממשלה יגידו לו משהו.
אני לא בא בטענות
לישראלי, אבל יש כאן קונטקסט שצריך לדעת. דבר ראשון, ג'ים בראון הוא אייקון בקטע פוליטי, הוא היה הכוכב השחור הראשון בNFL ולא סתם כוכב, הוא היה הקונסזוס השחקן הכי טוב בהסטוריה של הספורט למשך 20 שנה, והוא עדין בהר הראשמור של הספורט. הוא לא אייקון כמו ג'קי רובינסון, בגלל שרובינסון היה כמה שנים לפניו ובפוטבול לא היה סגרגציה רשמית. אבל הוא לא כזה רחוק.
עכשו אני אתן קונטקסט למשמעות של משחק פוטבול בארה"ב. למשחק פוטבול ממוצע (!!!###!!!@@@$$$%%%) בעונה הפוטבול האחרונה היה 16.5 מליון צופים. זה מספר בלתי נתפס. תחשוב מה זה אומר על יום ראשון ממוצע בעונת פוטבול שבו יש 10 משחקים במקביל ו13 באותו היום. פוטבול הוא תופעה בלתי נתפסת בארה"ב וג'ים בראון הוא אייקון מטורף, גם בהקשר של הספורט וגם בהקשר של גזע. הדיסוננס בין ארה"ב לבין שאר העולם בהקשר של הספורט הזה הוא משעשע. רוב העולם יראו תמונה זוגי של טום בריידי ויגידו, היי הנה ג'יזל. אבל בתוך הגבולות של ארצות הברית של אמריקה, פוטבול זה אלוהים.
כן, את ההקשר הזה אני מכיר
ובכל זאת בין בראון לבגין (ובין אבני לקוק) יש פערים רבים. אם הנקודה היא לא ההשוואה אלא דברים אחרים, אין לנו מחלוקת.
לגמרי מה שאדון הבובות
ג׳ים בראון הוא שחקן פוטבול טופ 5 בהיסטוריה. תחשבו מג׳יק ג׳ונסון, כריסטיאנו רונלדו, פיט סמפראס, כאלה – זו הרמה ואלו המקבילות. וזה מבלי לדבר על המהפכנות שלו בצבע ועל מה שהוא עשה בקולנוע.
ועובדה שלא שמעתי עליו מעולם, זה לא כזה מופרך
(ל"ת)
בשבילי
ג'ים בראון הוא קודם כל ביירון מ"הפלישה ממאדים".
The room where it happened - the movie
(ל"ת)
משחק אדיר, פילוסופיה לא משהו
קווארטט השחקנים אדיר, בזה אין ספק ובכך חוזקו של הסרט החביב מאד הזה.
אבל בחיי שהם מדברים פחות או יותר על אותו נושא במשך סרט שלם. זה לא סרט כמו ״סאנסט לימיטד״ או dinner with andre או מהזכור לי, אפילו פחות נושאים מאשר ההוא של סטיב בושמי (interview) או אפילו זה של ווליאם מייסי (אוליאנה)
זה סרט על נושא אחד, זהו, פחות או יותר.
אכן סרט מצויין, בעיקר בזכות המשחק של כל המעורבים
שגורם להצטער על כך שאין אוסקר לאנסנבל, שהיה מתאים לסרט הזה הרבה יותר מכל אוסקר יחידני. היחיד שפחות הרשים אותי הוא איליי גור, אולי כיוון שהדמות שלו היא זו שעוברת את התהליך הכי פחות משמעותי, והתפקיד שלו הוא בעיקר בתור הקול השפוי והמתווך. בנוסף, הבימוי המאופק אבל הלא משעמם של קינג הוא בדיוק מה שהסרט הזה היה צריך – איפוק שלא כל במאי מצליח לשמור עליו ביצירת הבכורה. אני בהחלט מחכה לראות את התפתחות הקריירה שלה.
אגב, אני לא ממש חושב שהסרט לא נוקט עמדה. מלקולם אקס יוצא מהסרט כפוליטיקאי די מניפולטיבי, בעוד שסם קוק חוזה את העתיד (בעיקר בכל מה שנוגע לעולם המוזיקה) בצורה די מדוייקת. הרושם שלי שהסרט די תומך בגישת השינוי ה"רך" שקוק מציג.
כמה דברים בקטנה:
– הסצינה הראשונה של ג'ים בראון די הכעיסה אותי, בעיקר כיוון שהמהפך בסיום שלה נראה לא אמין בגזענות הישירה שלו בהתחשב בשיחה שהתנהלה לפניה (אפילו ל-1964). מה שכן, הייתה בה קריצה נחמדה – דובר בה על השיא היראדים של ג'ים בראון ש"יקח עוד זמן רב לשבור". ובכן, זה לקח עשור (אכן, לא מעט זמן). השובר היה כוכב פוטבול שהפך גם הוא לשחקן קולנוע: או ג'יי סימפסון. רק שההמשך עבורו היה עגום בהרבה.
– אפרופו מלקולם אקס הפוליטיקאי – כל הסרט לא יכולתי להפסיק לחשוב עד כמה קינגסלי בן אדיר נשמע כמו ברק אובמה. ובכן, מתברר שהוא שיחק את אובמה השנה בסדרה די זניחה
– ממש במקרה שמעתי ממש היום פודקאסט שבו סיפורו האמיתי (והקשה לשמיעה) של אדם שסיפר כיצד בגיל 14 הרג בטעות את חברו הטוב ביותר. מה הקשר לסרט? המספר הוא קמפ פאוורס, המחזאי והתסריטאי של הסרט (ושל נשמה) – אפשר לשמוע את הסיפור כאן: https://themoth.org/stories/the-past-wasnt-done-with-me
" כל הסרט לא יכולתי להפסיק לחשוב עד כמה קינגסלי בן אדיר נשמע כמו ברק אובמה"
אין לך מושג כמה פעמים הייתי צריך לקרוא את המשפט עד הזה שהמוח שלי הבין מה קורה שם.
לא כי המשפט שלך
לי לקח זמן המון איך להבין את לסדר שם המילים
חוק מפרי אף פעם לא מאכזב!
(ל"ת)